אור ברסלב
שות זקן אהרן ח"א או"ח › סימן ס

שות זקן אהרן· הרב אהרן וואלקין

ח"א או"ח · סימן ס

סימן נט

ב"ה יום ב' י"ג אלול תרפ"ו פינסק כבוד הרב וכו' מהור"ר שמואל מאיר הכהן האלענדער נ"י מו"ץ בעיר טשערנאוויץ (רומיניא) ע"ד שאלתו באחד שצוה שלא לקוברו כ"א לשרוף גופו לאפר ואחר מיתתו רוצים בני משפחתו לקבור את אפרו בקבר ישראל בביה"ק הכלליי, אם מותר לקברו בבית הקברות, הנה לכאורה מצינו פלוגתא דרבוותא בדין זה ותלוי בפי' הברייתא דמס' שמחות פ"ב, דהכי איתא התם הפורש מדרכי צבור אין מתעסקין עמו לכל דבר, ומינה למד האו"ז (ח"ב סי' תכ"ב) הובא בהג"א פ' גיד הנשה דאסור להתעסק בקבורת אדם שידוע שהוא רשע ולא עשה תשובה, וכ"כ להדיא בדרישה (יו"ד סי' שמ"א) משום דאיהו מפרש לשון אין מתעסקין דקאמר בברייתא, משמע אפי' קבורה, וכן כתב החת"ס (יו"ד סי' שמ"א) דלשון אין מתעסקין אפשר לפרש כן, ואע"ג שאח"כ הוכיח החת"ס דמחויב לקבר אפי' לרשע מההיא דסנהדרין (דמ"ז) דקאמר התם לגבי טומאת כהן יכול פירשו אבותיו מדרכי ציבור יטמא ת"ל בעמיו מי שעושה מעשה עמיו, והשתא אי ס"ד דלא בעי קבורה א"כ ל"ל קרא לכהן שאינו רשאי להיטמא לאבותיו שפירשו מדרכי צבור, הא אין כהן מטמא אלא לצורך קבורה ואי אמרת דפורשים מדרכי צבור לא בעי קבורה, קרא למה לי שאינו רשאי להיטמא להם, וכה"ג הקשה המג"א (סי' תק"ב) על הגמ' דס"ל אין מצוה לקבר נפלים, דא"כ ל"ל קרא דכהן אינו מטמא לנפלים תיפוק לי' שאינו מטמא אלא לצורך קבורה, וה"נ דכוותה, אע"כ דמחויב לקבר גם למי שפירשו מדרכי צבור ע"ש:

אכן יש לדחות ראיה זאת די"ל דקרא הא גופא אתא לאשמעינן דהפורש מדרכי צבור א"צ קבורה, ועל המג"א גופא השיגו האחרונים וכתבו דקרא הא גופא אתי לאשמעי' דנפל א"צ קבורה, אפ"ה לגבי פורש מדרכי צבור יודה דקרא אשמעי' דפורש מדרכי צבור א"צ קבורה, דטעמא רבה יש לחלק ביניהם דהתם לגבי נפלים אי"א לפרש דקרא אתי לאשמעי' הא גופא דנפלים א"צ קבורה, דלא נצרף כלל קרא ע"ז דמסברא נמי ידעי' לה כיון דטעם קבורה הוא או משום כפרה או משום בזיוני כמבואר בסנהדרין (דמ"ו) ושני טעמים הללו לא שייכי בנפלים, כפרה לא שייך כיון שאינם בני חטא ועונשים, וטעם דבזיוני נמי לא שייך דקטן לאו בר בושת הוא כדאיתא (ב"ק פ"ו) וכיון דמחיים לית להו בושת הוה"ד לאחר מיתה, וא"כ שפיר יליף המג"א מדאיצטריך קרא שלא יטמא מכלל דצריכין קבורה, והטעם הוא משום בזיוני, ולאו בזיוני דנפל אלא בזיוני דכל ישראל דלכל ישראל יש בזיוני כשמתיהם מוטלים באשפה. אבל לגבי פירש מדרכי צבור שפיר י"ל דקרא הא גופא אשמעי' שא"צ קבורה, ולפ"ז להאו"ז וסייעתו פשוט דמי שצוה שלא לקוברו שאסור להתעסק בקבורתו דאין פורש מדרכי צבור גדול ממנו אכן רוב הפוסקים חולקים על האו"ז וסברי שגם פורש מדרכי צבור מחויבים לקברו, וממה שאמרו בשמחות אין מתעסקין עמו, אין ראיה, דלכל דבר דאמר התם היינו חוץ מקבורה שאין מכינים צורכי קבורה ארון ותכריכים אבל קבורה גופא מיהא בעי וכן פי' הרשב"א, וגם ממקומו הוא מוכרח דהא לשון כזה גופא קאמר התם בשמחות נמי גבי הרוגי ב"ד אע"ג דודאי בעי קבורה, דהא עיקר קבורה מינייהו ילפי' ובע"כ דהאי אין מתעסקין עמו לכל דבר דקאמר, אין קבורה בכלל:

וכן הראיה השניה שהביא האו"ז, מירושלמי (פ"א דתרומות) וכ"ה במד"ר פ' ויקרא בההוא טבחא שהאכיל טרפות כו' והיו הכלבים מלקקים את דמו אתו ושאלו לר' חנינא כו' וא"ר חנינא ארפינן דמן דלהון אכלין נמי יש לדחות, לבד שכבר כתבו האחרונים דלא להלכה א"ר חנינא כן כ"א דרך צחות, או שהוראת שעה היה עיין בדבריהם, לענ"ד משטחיות אריכת לשון התשובה מוכח כן דאינו אלא הוראת שעה במקרה הזה דלשון התשובה הוא כן, כתוב ובשר בשדה טרפה כו' לכלב תשליכון אותו הוא גזל את הכלבים כו' ארפינון דמן דלהון אכלין, ואס"ד דכל אדם רשע לא בעי קבורה א"כ למה הוצרך להאריך שמשום שגזל את הכלבים, ומשמע שדוקא בשביל שכלבים לקקו את דמו אבל אם חיות אחרות לקקו לא היו מניחין אותם תיפוק דרשע כזה שאוכל נבילות וטרפות ומאכיל לאחרים לא בעי קבורה, ואפילו אם חיה אחרת אוכלת בשרו נמי, אע"כ דמדינא גם רשע כזה בעי קבורה, ורק משום קידוש שם שמים הגדול שהי' במעשה זאת כי עין בעין ראו כולם את עונשי ד' כי יש אלקים שופטים בארץ לשלם לעושי רשעה כמדתם, הוא גזל את הכלבים לפיכך לקקו הכלבים את דמו ונתקיים בו מה שגזרה ורמזה תוה"ק לכלב תשליכון "אותו" כלו' אותו האוכל גופא שיושלך לבסוף לכלבים, ולכן בכה"ג בתור הוראת שעה התיר לעבור על מצות קבורה בכדי לקדש ש"ש ומשפטי תוה"ק, וממילא לבד שאין ראיה להאו"ז מעובדא זאת, אדרבה מזה גופא מוכח להיפך דמדינא בעי קבורה דאל"ה אפי' כל חיה שאכלה בשרו נמי, ולמה לו הטעם דדלהין אכלי וכמ"ש וז"ב:

ועוד י"ל בכוונת הירושלמי דהעובדא הי' שהכלבים לקקו את דמו, אבל מאכילת הבשר לא הוזכר שם ובכן יש לומר דעל בשר האדם לא שאלו כלל לר' חנינא, דפשוט הי' זה גם אצלם שאפי' גוף אדם רשע כזה צריך קבורה ולא שאלו כ"א אם נצרך לאסוף גם הדם לקבור כמו בכל מתי ישראל דמחויב לאסוף גם הדם וכמבואר ביו"ד (סי' שע"ד) וע"ז השיב להם ר' חנינא שכיון שקוברים גופו א"צ תו להחמיר ולקבור גם דמו אחרי שמעיקר הדין אין מחויב בקבורה ע"ז כדאיתא בירושלמי (רפ"ז דנזיר) ואע"ג דקי"ל ביו"ד שם שאם נטמא ראשו ורובו מותר לטמאות גם לאבר הנמצא אח"כ ממת זה, ומשמע שיש מצות קבורה גם כשאין ראשו ורובו כיון דמתחלה הי' ראשו ורובו, מ"מ י"ל דזה דוקא באבר ולא בדם וליחות דדם ומוהל קיל טפי כדמשמע ברש"י ותוס' (נזיר דס"ה), והרי נדחה לפ"ז כל הראיות שהביא האו"ז ונהפוך הוא דממקום שהביא ראיה יש להוכיח כהרשב"א דגם לרשע מחויב לקברו, ועיין עוד בב"ח יו"ד (סי' שס"ב) שכתב נמי דמחויבין בקבורת אדם רשע וכדמוכח מההיא דאין קוברין רשע חמור אצל רשע הקל, דקבורה מיהא בעי, והא דאין מתעסקין עמו לכל דבר ששנינו בשמחות, היינו התעסקות הארון ותכריכים אבל קבורה בעי וכ"ה דעת הרבה פוסקים, ואפילו אם היו מחצה מחייבין בקבורה ומחצה פוטרין הו"ל להחמיר מספיקא כיון דקבורה בעי וספיקא להחמיר, כ"ש דרבו המחייבין והלכה כרבים, ובשגם שמסתבר טעמם הכי נקטינן לכאורה לחייב בקבורה:

אבל באמת נ"ל דלא רק שאין חיוב קבורה להרשעים הללו המצווים לשרוף גופם, אלא איסור יש לקוברם בקבורת ישראל, חיוב אין כאן דהא חיוב דקבורה אינו אלא כשראשו ורובו קיים כדאיתא בירושלמי (נזיר פ"ז) ובטושו"ע (יו"ד סי' שס"ד) ואם ראו מתחלה ראשו ורובו מחויב שוב גם לאבר קטן אבל מתחלה צריך להיות ראשו ורובו. וא"כ הכא כיון שגופם נשרף ולא נשאר מאומה מן הגוף אין שום חיוב קבורה, וכ"כ הנו"ב מהדו"ק (חיו"ד סי' פ"ט) שברקב ואפר ליכא מצוות קבורה ולכן בכה"ג כשאין מצות קבורה פשוט דכו"ע מודים להאו"ז שאסור לקוברו לרשע, דלא נחלקו הפוסקים על האו"ז רק משום דאיכא חיוב קבורה אפי' ברשעים, אבל הכא שאין חיוב קבורה כו"ע מודו שאסור לקוברו וכמ"ש לעיל בכוונת הירושלמי דמשום דדמו א"צ קבורה משו"ה לא הניח ר' חנינא לגרש הכלבים וגם בלא"ה איך יעלה על הדעת לחייב בקבורה לרשעים הללו שצוו לשרוף גופם, דהא חיוב קבורה אינו אלא משום כפרה או משום בזיוני כמבואר בסנהדרין ובנ"ד הא לא שייכי כלל טעמים הללו, דלטעם דבזיוני דמת לא חיישי' ברשעים וכדקי"ל בסנהדרין דף (פ"ה) שאין איסור בושת לרשעים, ואפי' אי נימא כמ"ש הרמב"ן דטעם דבזיוני היינו בזיוני דכל ישראל החיים שיתביישו אם רואים מתיהם מוטלין באשפה, נמי אין שייך בכה"ג, דבזיון לא שייך כ"א כשהגוף קיים ולא ניתן לקבורה דבזה יש בזיון לכל החיים אם רואים שגוף אדם מוטל באשפה וכלבים אוכלים ממנו אבל כשכבר נשרף ונעשה לאפר מה בזיון שייך בזה הא אין ניכר כלל אם האפר זה נעשה מעצמות אדם, וטעם דכפרה ודאי דלא שייך כאן כשצוה שלא יקברוהו ולא ניחא לי' דכפרה ובכה"ג א"צ לקוברו וכמ"ש (סנהדרין מ"ו) נ"מ אי אמר לא ניחא לי בכפרה, ועוד דאף אם יקברוהו לא יהי' לו כפרה וכמבואר בכריתות ד"ז שאם אמר שלא תכפר לו חטאתו אינה מכפרת דלא מצינו כפרה בע"כ, ומכל הלין לא אמצא שום חיוב לקבור לרשע כזה, ולהיפך איסור אני מוצא שאסור לקברו בבית הקברות הכלליי המיוחד לכל ישראל, דהא מדינא אין קוברין רשע אצל צדיק ואפי' רשע חמור אצל רשע קל, ושני בתי קברות היו להרוגי ב"ד כמבואר בסנהדרין ומטעם זה הרבה טרחו האחרונים ליישב מנהג שלנו שקוברים לרשעים בביה"ק אחד עם צדיקים וכולם כתבו בטעם ההיתר משום דהחיים יודעים שימותו גם רשעי ישראל ובעיר אין אלא ביה"ק אחד הרי ידעו ומחלו ליקרייהו, וטעם זה לא שייך אלא לרשעים דשכיחא לנו ופריצי בשאר עבירות, אבל כזה שמצוה לשרוף גופו שזה לא שכיחא אפי' אחד בכמה עירות, ואדעת רשע דלא שכיח כזה לא מחלו ליקרייהו ולא ניחא להו למתי ישראל שיוקבר אצלם אפי' בקצה ביה"ק אדם כזה הכופר בתחה"מ ושכר ועונש ומבזה קדשי ישראל, ואפי' אוה"ע אין מניחין לרשעים כאלו לקוברם בביה"ק הכללי, כ"ש אנחנו זרע קדש לא יראה ולא ימצא טמאים כאלו בקרבת צדיקים נוחי נפש ואפילו אם מן הדין הי' חיוב קבורה הו"ל למיגזר שלא לקברו, צא טמא, כלה גרש יגרש ממקומות הקדושים שלנו, כ"ש שמן הדין אין בזה שום חיוב קבורה פשיטא שאין לקברו בביה"ק הכללי בשום חופן:

והנה לכאורה אכתי אפשר לצדד לחייב בקבורה את האפר ולא מטעם חיוב קבורה כ"א בכדי שלא יבואו לידי תקלה באפר הזה דהא המת הוא מהנקברין שאפרן אסור בהנאה כדתנן שילהי תמורה, ומצאתי ראיתי בתשובה לגדול אחד שרצה לחייב בקבורה לאפרן של רשעים מטעם זה ואפילו בבית קברות ישראל, וחילו מהא דאיתא (ע"ז דס"ב) שאפר שכר יי"נ צריך לקוברו בביה"ק כדי שלא יבוא לידי תקלה, הרי שאף שיש בזה דררא דע"ז דמאיס טפי בכ"ז מותר לקוברו בביה"ק וכ"ש אפר של מתי ישראל, אלא דשוב הקשה על עיקר הדין דקוברין אפר של איסורי הנאה, דלפי המנהג עכשיו למכור העשבים של בית הקברות משום דעפ"י הדין הם מותרים בהנאה וא"כ יש לחוש שע"י אפר זה יזדבל הקרקע ויצמחו עשבים הרבה ויבואו לידי הנאה, וביותר יקשה לפמ"ש הב"י (יו"ד סימן קל"ג) הטעם דמשו"ה קוברין בביה"ק דוקא משום דביה"ק לאו בר זריעה הוא, דהא מ"מ יהנו מעשבים שיצמחו שם, ואם כי בתשובה שלאח"ז הארכתי לבאר דאין היתר באמת ליהנות מעשבי ביה"ק אפי' לצורך מצוה ע"ש, בכ"ז אחר שהרמ"א פסק כהתה"ד להתיר למוכרם לצורך מצוה וכמ"ש ביו"ד (סי' שס"ח) וכן המנהג, א"כ אכתי יש חשש בזה דאין לקוברו בביה"ק מטעם שיבוא ליהנות מעשבים, ואין לומר דבבית הקברות לא שייך הנאת הזיבול ע"י האפר כיון דבלא"ה נזדבלה הקרקע ע"י חלבן ושמנן ודמן של כל המתים ונמצא דהאפר לא מהניא מידי, דא"כ למה הוצרך הב"י לטעם ביה"ק משום דבביה"ק לאו בר זריעה הוא תיפוק מטעם דבביה"ק דיש שם בלא"ה הרבה חלב ודם לא מהניא מידי האפר, אע"כ דכל מה דמזבלין ביותר הוי הנאה טפי, ונמצא דאכתי לדידן דנוהגין היתר במכירת עשבים יש איסור לקברו בביה"ק, ובשגם שכבר הוכחתי לעיל לאסור מטעמים אחרים ואפילו אם לא היה הדין כך, השעה צריכה לכך לגזור על כל אותן הפוקרים שאפילו על פתחה של גיהנם אינם חוזרים ומראים לכל שפורשין מדרכי ציבור ואינם מאמינים בתחה"מ שלא יהי' להם מנוחה נכונה בקבר ישראל וכי היכי דלשכחי' אלקא דיהודאי כשהוא בנוולותו מפוזר ומפורד ומיבדר קיטמי' על כל המדברות, ואם מחשש תקלה באפר הלא אפשר לפזרן במקומות שאין מגדלים צמחים, ואם בני המשפחה רוצים דוקא לקוברו הלא ימצאו מקום די והותר בחצרותיהם לקוברו שם אבל לא בביה"ק של ישראל מקום שינוחו בו צדיקים קדושי עליון:

וד' הטוב יזכנו לראות בביאת משיח צדקנו ובתחיית מתי עמנו כנפש המצפה לישועה מברכו בברכת אהרן וואלקין:

תוכן העניינים

שות זקן אהרן

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה