שות זקן אהרן· הרב אהרן וואלקין
ח"א או"ח · סימן נט
ב"ה יום ב' כ"ד אב תר"צ פינסק כבוד הרב וכו' שליט"א מה שרציתם לצדד בספק בכור שיהא רשאי לומר לא"י שלא בדרך צווי כ"א שיספר לפניו שבכור זה אסור לאכלו עד שיהי' בו מום ושאסור זה לעשות לישראל ועי"ז יבוא הא"י להטיל בו מום וכמ"ש הכנה"ג ומוהרי"ט (או"ח סי' ש"ז) שמותר לומר לא"י הנר אינו דולק יפה או איני יכול לקרות לאור הנר שיש בו פחם ואין בזה משום אמירה לעכו"ם כיון שאינו אומר לו בלשון ציוי, ואע"ג דגבי הטלת מום גם גרמא אסור מה"ת וא"כ יהיה אסור באמירה דכה"ג מטעם גרמא ואין ללמוד זה מאיסור שבת דגרמא שרי התם וכדדרשי' בשבת דק"כ לא תעשה עשייה אסור הא גרמא שרי, אבל הלא כתב בתשובת בית אפרים דגרמא ואמירה לא"י תרי מילי נינהו ואמירה לא"י לאו משום לתא דגרמא אסור כ"א משום שבות כמו בכל האיסורים, ובכן באמירה כזאת שאינה דרך צווי להדיא אין משום. מה לאסור דמצד גרמא אין לאסור דגרמא לא הוי כ"א כשעושה איזה מעשה בידים הגורמת שיפול בו מום ואמירה לא הוי מעשה, ומצד שבות דאמירה לא"י נמי אין לאסור בכה"ג שלא בא דרך צווי להדיא, זה תכן דבריכם:
אמנם אנכי לא כן עמדי וקשה מאוד להסכים לזה, דהיסוד שבניתם על הב"א שמחלק דגרמא ואמירה לא"י תרי מילי נינהו ובאמירה לא"י אין לחייבו מטעם גרמא, מצד הסברא לכאורה יפה אמר ומטעם שכתב דגרמא לא הוי כ"א כשעושה איזה מעשה בידים, ואין להשיב ע"ז ממוחל חובו או אנסוהו להראות ממון דהוי גרמא אע"ג שאינו עושה מעשה, ועיין לרמב"ן ז"ל בקונטרס לדינא דגרמי שמחלק בין גרמא שנעשה ע"י מעשה דהתם אין חילוק איך נעשה ההיזק באונס או ברצון, אבל גורם שאין בו מעשה אז יש חילוק בין אונס לרצון, הרי דברצון חייב אפי' בגרמא כשלא עשה מעשה, דיש לחלק דהתם הוא עצמו עושה ההיזק ע"י דיבור וי"ל דעקימת שפתיו חשוב מעשה, משא"כ באומר לאחר שיעשה אינו חשוב גרמא, ומצד הסברא נ"ל עוד מטעם אחר דבאומר לאחר לעשות שאין לחייבו ע"ז מטעם גרמא, כי בדבר שבן דעת עושה לרצונו פשוט דלא שייך על המשלח גרמא, ואם כי מצד הסברא יש לקיים דברי הב"א אם מטעמא דידי' או דידי, אבל מדברי הרמב"ם יש להוכיח דלא כוותי' דהימן (מצוה כ"ז) גבי ל"ת דלא תעשה פסל הביא ע"ש הרמב"ם וז"ל ואין הפרש בין שיעשה בידו או יצוה לעשות שנאמר לא תעשה פסל והמצוה לעשותה הוא הגורם לעשייה עכ"ל הרי להדיא דאמירה לאחר הוא דמיקרי גורם לעשייה וחייב ע"ז משום גורם:
ואולי י"ל דמיירי דוקא כשמצוה לחש"ו לעשותה וחש"ו דלאו בני דעה נינהו לעשות לרצונם ודעתם, ודאי דמשלח הוי גרמא וכמ"ש המנ"ח מצוה רפ"ז דאם אומר לחש"ו מחייב מטעם גרמא, ובזה הי' ניחא מה שהקשה החינוך שם על הרמב"ם שמחייב במצוה ע"י אחר לעשות פסל והא מצוה משלח הוא וקי"ל משלח פטור דאין שליח לד"ע, ואי נימא דמיירי במצוה לחש"ו ניחא, דנהי דלאו בני שליחות נינהו ואין לחייבו מטעם משלח אפ"ה יש לחייבו למשלח מטעם גרמא, אבל זה דוחק דאי נימא כן הו"ל לפרש דמיירי במצוה לחש"ו דוקא ומדסתם ולא חילק מכלל דבכל גוונא מיירי ואפי' במצוה לבן דעת נמי ואפ"ה קרי לי' גרמא, הרי דלא כב"א ועיין בשו"ת בשמים ראש סי' של"ד) בדין אילן מאכל דאין לעקרו אפי' ע"י עכו"ם דבכ"מ דגורם אסור אפשר דע"י א"י לא גרע מגורם ע"ש הרי שחולק נמי על הב"א, ואמנם אפי' נימא כהב"א ואמירה לא"י אין לחייבו משום לתא דגרמא אלא מצד שבות דאמירה לא"י, אפ"ה נ"ל דלגבי הטלת מום חייב באמירה לא"י מטעם גרמא, ואין חילוק בין אם האמירה היתה דרך צווי להדיא או לא היתה דרך צווי, וגם בין אמירה לאמירה דאמירה ולא דמי לשאר איסורים דמחלקי' בזה, דהתם האיסור הוא רק עליו ועשייתו אסרה תורה שאסור לעשות זה בעצמו, ואמירה לא"י אינו אלא שבות דרבנן בעלמא, ולכן שפיר אמרי' דדוקא באמירה וגם היכי שהיתה דרך צווי להדיא משא"כ באמירה דאמירה או שהאמירה לא היתה דרך צווי לא אסרו, אבל גבי הטלת מום בבכור דלא כתבה התורה לא תעשה בו מום דהוי משמע עשייה בידיו דוקא, אלא כל מום לא יהיה בו כתבה תורה, וקרינן לא יהיה וכמ"ש רש"י בבכורות (דל"ג) ובשמ"ק שם, א"כ אמירה ואמירה דאמירה גופא אסרה תורה, דהאיסור הוא שלא יגרום למוס, ע"י איזה התהוות בין בידו בין בדיבורו ובין איזה התהוות שהוא, א"כ מה שייך לחלק בזה באיזה אופן היתה האמירה כיון דזה גופא אסרה תורה, והאמירה וגם אמירה דאמירה וגם שלא דרך צווי יהיה בזה איסור מה"ת, בזה ניחא מה שחייב בהטלת מום בבכור גם על גרמא אע"ג שלא מצינו בשום מקום שיחויב על גרמא, ולמ"ש ניחא דהכא שאני דגרמא גופא אסרה תורה, וכיו"ב כתבו התוס' בסנהדרין גבי מנין שאין טוענין למסית מנחש הקדמוני מאי הו"ל לטעון דברי הרב ודברי התלמיד כו' ומקשים התוס' א"כ כל מסית יטעון כן ויפטור ותי' דמסית נצטוה שלא יסית ואינו דומה לנחש הקדמוני שלא נצטוה ע"ז, ועיין במנ"ח (מצוה כ"ז) שכתב דהא דמחייב הרמב"ם במצוה לאחר לעשות פסל אין חילוק בין מצוה לישראל דהוי בר שליחות או לעכו"ם דלאו בר שליחות כלל דהוי נמי מטעם כעין זה דלא שייך לחלק בשליחות רק אם העבירה עליו וצריך לבוא בעושה ע"י אחר מטעם שליחות אז באותן דלאו בני שליחות או לדבר עבירה לא אמרינן שלוחו כמותו, אבל במה דאסרה התורה לעשות ע"י אחרים כיון דהוא בגרמתו א"כ לא באנו עליו מטעם שלוחו כמותו רק דהא גופא אסרה תורה ע"ש, וה"נ דכוותה כיון דהתורה אסרה ע"י איזה התהוות וסבה שהוא א"כ לא באנו עליו מטעם אמירה שבות אלא דאמירה גופא אסרה תורה, והדברים ק"ו השתא גבי עשיית פסל דהאיסור נכתב בלשון עשייה, לא תעשה פסל, ובכ"מ דכתיב כלשון זה דרשי' עשייה דוקא אסרה תורה ולא גרמא וכמו בשבת דדרשי' עשייה אסרה תורה וגרמא שרי, וכן גבי מחיקת השם דרשי' הכי, ושבאמת נתקשו המפרשים למצוא מקור לדברי הרמב"ם שאוסר גם במצוה לאחרים לעשות פסל, כ"ש כאן דכתיב בלשון לא יהיה וקרינן לא יהיה דלהדיא אסרה תורה איזה התהוות שהוא כל שבא בגרמתו, ומכל זה נ"ל פשוט דבכל גווני אסור להטיל מום אפי' באמירה דאמירה וגם אפי' אם האמירה היתה שלא דרך צווי כיון דס"ס בגרמתו הביא להתהוות המום, זהו גופא אסרה תורה, והיינו שלא זכרו הראשונים להתיר הטלת מום בבכור ע"י אמירה דאמירה או כשאינו דרך צווי משום דבאמת זה גופא אסרה תורה ואיסורי דאורייתא נינהו:
ואין להקשות על דברי ממ"ש הרא"ש בב"מ פ' הפועלים דאין להטיל מום אפי' ע"י נכרי אע"ג דבעלמא שבות דשבות דאמירה לא"י מותר מ"מ הכא אסור משום חומרא דקדשים ע"ש, הרי להדיא שסובר דאי לאו משום חומרא דקדשים הי' אפשר לחלק בין אמירה לאמירה דאמירה וזהו דלא כמ"ש דאמירה דאמירה גופא אסרה תורה, דהתם בבכור בזה"ז מיירי הרא"ש, ובזה"ז דעיקר איסורא דהטלת מום אינו אלא דרבנן וכמ"ש התוס' בכורות (דל"ג) וכן משמע משטחיות לשון הש"ס (ע"ז די"ג) דהטלת מום בקדשים בזה"ז אינו אלא דרבנן, ולכן אי לאו טעמא דחומרא דקדשים היה באמת מותר ע"י א"י כמו כל שארי איסורי דרבנן דמותרין ע"י א"י והוצרך שפיר לטעם דחומרא דקדשים, אבל לפ"ז פיר יש מקום לחלק דדוקא בצווי גמור אסרי ולא בצווי שאינו גמור דכיון דהאיסור אינו אלא דרבנן שייך לחלק ולומר דבאמירה דאמירה והיכי שהאמירה לא היתה דרך צווי להדיא לא החמירו כ"כ בגזירתם, ועיין בחת"ס (חחו"מ סי' ק"ה) שהתיר באמירה דאמירה להטיל מום, כ"ז אומר להלכה ולא למעשה, יבואו גדולים וטובים ממני ויחדשו הוראה זאת להתיר באמירה דאמירה ושלא דרך צווי, ומתשו' חת"ס הנ"ל אין ראיה, דהתם היה בלא"ה כמה צדדים אחרים להיתירא ולרווחא דמלתא צוה לעשות ע"י אמירה דאמירה, אבל לסמוך ע"ז לחוד לא מאיש כמוני תצא הוראה זאת, ובשגם שעיקר דין זה דהיכי שאינו אומר דרך צווי להדיא שרי טפי, אם כי הדבר נפתח בגדולים דשכנה"ג הביא כן בשם רבו מוהרי"ט ובמג"א (סי' ש"ז סק"כ) הביא נמי בשם האגודה דכשבא לידו אגרת חתום בשבת היה נוהג לומר לא"י איני יכול לקרותו כ"ז שאינו פתוח, וגם בכלכלת שבת דין אמירה לעכו"ם סובר נמי דשלא דרך צווי שרי וכן דעת הח"א כלל ס"ב, אבל רבו גם החולקים ע"ז ובעיקרי דינים (חאו"ח סי' י"ד אות ק') הביא בשם מור וקציעה שתמה על שכנה"ג שהביאו בלי ערעור ואמר בעל מור וקציעה שאינו יכול להאמין שתצא כזאת מיד השליט הזה, וכן משמע בשו"ע הרב (סי' ש"ז סעיף ז') דאפי' לרמז לו שלא דרך צווי נמי אסור:
ובאמת דלשי' ר"ת (ביצה דכ"ה) גבי א"י שהביא דורון דהאיסור הוא שלא יאמר לו להדיא להביא ע"ש, א"כ גם הכא יש חשש זה דאם נבוא להתיר שלא בדרך צווי חיישי' שמא יאמר לו דרך צווי, ומכל הלין חוששני להצטרף בהיתר כזה, אך בהיות שכגידול בכור יבואו לידי בזיון קדשים דרוב פעמים פוחזים ורקים ימשלו בו, ולכן מי שדעתו רחבה להתיר בכה"ג שאינו אומר דרך צווי, הנני כמעורר שיראו לכה"פ שהבעלים לא יהנו מבשרו אלא יחולק לעניים, דאם שמא לא כהוגן עשה בהטלת המום הלא לא מהני מום זה ואם שחטוהו על מום זה בשרו אסור כמבואר ביו"ד (סי' שי"ג), אבל ע"י עצה זאת ינצל מאיסור זה דלמ"ש דבזה"ז איסור הטלת מום בבכור הוא רק דרבנן, וכיון דמה שאין שוחטין על אותו מום הוא רק מקנסא דרבנן דינו כמבטל איסור דאינו אסור אלא למבטל עצמו אבל לא לאחרים, וכן משמע מרש"י (בכורות דל"ד) במשנה שכתב שם בד"ה הצורם וכו' ובכהן מיירי עכ"ל, כוונתו דר"ל שהוא הבעלים של הבכור אבל אחר שהטיל בו מום ולא נתכוון בכדי להתיר עי"ז להבעלים לא קנסינן לבעלים וכמ"ש ג"כ מהרי"ט אלגאזי הלכות בכורות אות מ"ג ואין להאריך יותר:
והנני דז"ש ומברככם בברכת אהרן וואלקין: