אור ברסלב
שות זקן אהרן ח"א או"ח › סימן נח

שות זקן אהרן· הרב אהרן וואלקין

ח"א או"ח · סימן נח

סימן נז

ב"ה מוצאי יו"ט של עצרת תרפ"ז פינסק כבוד ידידי הרב וכו' מהור"ר יוזפא דאווידאווסקי רב בצערנאווצייץ ע"ד שאלתו באחד שהי' לו פרה מבכרת והפרה עמדה בכפר אצל א"י שנתנה למרעה שם, והולידה בכור בימים הקרובים לאחר פסח העבר ונסתפק כ"ת בהיות שהפרה הזאת נמכרה קודם פסח בשטר מכירת חמץ הכללי יחד עם כל בהמות אנשי העיר, ואם כי מיד באסרו חג פסח שלח הרב לשמש ב"ד לקנות חזרה את החמץ מהא"י הקונה, והקניה הזאת הי' ע"י מעות שנתן השמש להא"י כנהוג, אכן כ"ת פקפק על הקניה הזאת משני טעמים, א') מפני שקניית החזרה מהא"י לא היה אלא בכסף וכסף לא קנה בנכרי לשי' ר"ת וסייעתו ב) מפני שבשטר מכירת החמץ הוגבל זמן הפרעון מכל שאר החמץ לא יאוחר מאסרו חג פסח, ורק על הסוסים ופרות כתוב "באם שיתבעו הבעלים" ונוסח הזה הורגלו בעירו משנים קדמוניות, ומשער כ"ת שבכוונה דייקו לכתוב כן בסוסים בשביל שיוכלו לעבוד בהם בשבת, ובפרות בשביל בכורה, משו"ה הנהיגו לכתוב כזה בכדי שכל זמן שלא יתבעו הבעלים נחשבו הבהמות והסוסים של הא"י הקונה, ובכן גם בנ"ד קניית החזרה שהיתה באס"ח פסח ע"י השמש לא היו בכלל זה הסוסים והפרות, דלא היה לו רשות לקנותם כל זמן שלא יתבעו הבעלים, וממילא היא עוד של הא"י הקונה ונפטרת מן הבכורה, זהו תוכן שאלתו ויתר דבריו יבוארו בתוך דברנו אשר אשיב לו בזה על ראשון ראשון:

א) מה דפשיטא לכ"ת דקנין חזרה שקנה השמש מהא"י לא הוי קנין משום דכסף אינו קונה בנכרי, אין נ"ל, דלבד שהסכמת רוב הפוסקים דכסף קונה בא"י וכמ"ש בתשו' מוהר"ם אלשי"ך סי' י' ובחת"ס חיו"ד סי' שי"ח וחחו"מ סי' ק"ד ובתשו' חמדת שלמה סי' ל"ג התיר בדיעבד לבכור שנמכר בכסף לחוד, ובשגם דבבכור איכא נמי צירוף סברת המ"ב דכיון דעושה זה כדי להפקיע איסורו ודאי גמר ומקני, ועיין מ"ש בתשובתי הקודמת דאפשר לצדד שגם לכתחלה סגי בקנין כסף מן הנכרי עפ"י סברת מוהרי"ן פורנה שהביא המוהריט"א סוף בכורות ע"ש היטב שצדדתי עוד בכמה טעמים דלהקל, ובנ"ד א"צ לכל זה בהיות שמחלוקת רש"י ור"ת הוא דוקא בנכרי שקונה מישראל אבל בישראל שקונה מנכרי כמו בנ"ד, הא ידוע מ"ש הט"ז (יו"ד סי' קל"ב) ובסמ"ע סי' קצ"ה דישראל מנכרי קונה דכיון דישראל מישראל קונה כ"ש דישראל מנכרי קונה בכסף ע"ש, ועוד דכבר כתבו האחרונים דאחר פסח קונה מהא"י החמץ והמקומות בכסף לחוד, ואפשר לתת טעם לזה דדוקא כשהחפץ הנקנה הוא בביתו של נכרי והישראל צריך להוציא ממנו בזה אמרי' דכסף לחוד לא קנה דלא סמיך דעתייהו על הקנייה, משא"כ כשקונה אחר פסח חזרה מהא"י דכל הדברים הנקנים ברשות ישראל, בזה סמיך דעתייהו דודאי לא יבוא הא"י לבטל המכירה ולהוציא מרשותו של ישראל וכמ"ש הסמ"ע (ס"ס קצ"ד) בכה"ג ע"ש, ותו וכיון דלא נהוג וכן שקחי חזרה מהא"י ע"י כל הקנינים כ"א ע"י כסף, הוי כאילו פי' בהדיא בשעת המכירה שהחזרה יהי' בכסף לחוד והיכא דפריש בכסף קונה לכו"ע:

ב) אפי' אי נימא דגם ישראל מא"י אינו קונה בכסף, וגם לס"ס לא מצרפינן זה, מ"מ בקנין חזרה מהא"י נראה דא"צ כלל לקנין זה, דהא לפי הנהוג גבן בכל שטרי המכירות שכל המקומות שמונח בהם החמץ והפרות אין מוכרין מעיקרן להא"י מחשש שלא יתחייבו במזוזה כשקונין חזרה מהא"י וכמבואר באחרונים, אלא משכירים המקומות להא"י על משך תשעה ימים מער"פ עד אס"ח פסח וא"כ החצרות גופייהו אין צורך שוב לקנותם מהא"י חזרה, דכיון שאחר הפסח כלה זמן השכירות, ממילא הוי תו של ישראל גם בלא שום קנין, וכיון שהחצרות ומקומות החמץ הוי של ישראל, ממילא יוכל הישראל לקנות את כל המטלטלים שקונה עכשיו חזרה מהא"י ע"י קנין חצר, וכיון דהא"י המוכר יודע דכל המטלטלים והפרות עומדין ברשותן של הלוקחים א"כ מיד שנתרצה למכור נקנו המטלטלים להלוקחים, וגם לך וקני א"צ שיאמר בחצר של לוקח כדמוכח בש"ס (ב"ב דפ"ו) דא"ל זיל קני אבל ברשות לוקח א"צ לומר וכמ"ש הרשב"ם שם דקנה מיד ולמה לו תו לקנינים אחרים, דהא קנין חצר סגי לכל המטלטלים, ובאמת שגם במכירה שמכר הישראל להא"י בער"פ אין צורך כ"כ בקנינים אחרים, דשפיר יוכל הא"י לקנות ע"י חצר הנשכר לו, ואלא שהחמירו לעשות גם קנינים אחרים בכדי לצאת הדעות שסוברים שאין א"י קונה בחצר ועוד חששות כמבואר בפוסקים, אבל לאחר פסח כשישראל קונה מהא"י למה לא יקנה בחצר, ואלא שלכאורה אפשר לדחות דנהי דכל המטלטלים העומדים ברשות הלוקחים גופייהו והא"י המוכר יודע מזה קונה ודאי ע"י חצר, אבל בנ"ד שהפרה המבכרת לא עמדה ברשות הישראל גופי' כ"א ברשות הרועה, שמזה אפשר דלא ידע המוכר הא"י ובכה"ג שמונח בחצר אחר לא קנה החצר כ"א בידיעת המקנה וכמ"ש הב"י (סי' ר') בשם הרמב"ן וכ"פ הרמ"א שם:

אבל בבמת זה אינו דמ"ש הב"י בשם הרמב"ן היינו כשעומד בחצר אחר איש זר לגמרי ולא עלה ע"ד המקנה שבעל החצר יתרצה ליתן לזה מקים לצורך הקנין, ומפני שבכל קנין בעינן דעת המקנה ולכן כל זמן שהמקנה לא ידע מזה שהחצר ראוי לקנין לא יוכל לקנות על ידו, משא"כ בנ"ד שחצר הרועה שכור לישראל הלוקח, לא מקרי זה כלל חצר של אחר אלא חצר של לוקח גופא הוא דמקרי דמה לי אם הוא שלו ממש או רק שכור כיון דגם חצר השכור מועיל לקנין, ובחצר של לוקח הא לא בעינן שידע המוכר וכמ"ש, וגם זה לא יקשה דכיון שבודאי לא הקצה הרועה חדר מיוחד לפני פרתו של ישראל אלא העמידה ברפת שעומדים שם גם פרות שלו גופא, וא"כ הוי זה חצר המשותף שאינו קונה די"ל דהכא אינו משותף כולו אלא מקום שפרתו של ישראל עומדת משכירו לחלוטין, ושאר הרפת נשאר להרועה להשתמש בו, והרי מפורש בב"ב ובשו"ע שם דסגי כששוכר את מקום דבר הנמכר וא"צ שישכור כל החדר ההוא:

אלא דאכתי יש מקום לדון לכאורה דלא תסגי קנין חצר מטעם אחר, דכיון דאין הפסק מחיצה בין פרותיו של הרועה לפרת ישראל השוכר וכל הפרות עומדות מעורבות בחצר אחת א"כ הוי זה חצר שאינו משתמר וכמ"ש הרמ"א (חו"מ סי' ר') דבמקום שהמטלטלים מעורבים עם המטלטלין של המשכיר הוי חצר שאין משתמר והא תינח לשיטת הפוסקים דבמכירה ומתנה דאיכא דעת אחרת מקנה גם חצר שאין משתמר קונה, אבל לשי' הרי"ף ורמב"ם דלא ס"ל חילוקו של רב פפא לחלק בין דעת אחרת מקנה למציאה ודבר הפקד, אלא אפי' בדעת אחרת מקנה סברי נמי דבעי חצר המשתמר, א"כ בנ"ד לא יוכל לקנות ע"י חצר כיון דהוי אינו משתמר, אכן באמת נלע"ד להוכיח דמה שסובר הרי"ף ורמב"ם דחצר שאינו משתמר אין קונה אפי' בדעת אחרת, היינו כשהחצר פרוצה באין מחיצות ואין משתמר לגמרי, אבל בכה"ג שהחצר מצד עצמו הוי משומר, ורק מצד שמעורב עם חפצי המשכיר הוא דמיקרי אינו משתמר בזה מהני דעת אחרת אפי' לרי"ף ורמב"ם דלכאורה יש בענין זה תמיה עצומה על רי"ף ורמב"ם, דבש"ס (ב"מ די"א) הביא ראיה לחילוקו של ר"פ דדעת אחרת מקנה שאני ולא בעינן עומד בצד שדהו, מסוגיא דהתם (דף י"ב) דאע"ג דבצבי של הפקר בעינן רץ אחריו ומגיעו אבל במתנה קיבל דאע"ג שאינו מגיעו נמי ע"ש, הרי דמוכח דמה דבעינן בחצר שיהא עומד בצד שדהו, וכן מה דבעי רץ אחריו ומגיעו, חד טעמא להן, דמשום דבעינן שיהא חצר המשתמרת להכי בעינן שיהא עומד בצדו וכן שיהא רץ אחריו ומגיעו, דאי אין עומד בצדו או שרץ אחריו ואין מגיעו לא הוי משתמר, ולפ"ז מאן דס"ל לחלק בין דעת אחרת מקנה לענין רץ אחריהן סובר דלענין עומד בצד שדהו נמי יש חילוק זה, וא"כ ראה זה פלא, דהרי"ף ורמב"ם בדין דעומד בצד שדהו לא ס"ל חילוק דר"פ, ואפי' בדעת אחרת נמי הצריכו שיהא עומד בצד שדהו, א"כ בע"כ דס"ל דאפי' בדעת אחרת נמי בעינן משתמר, ואילו בדין דרץ אחריו פסקו לחלק בין מציאה למתנה דבמתנה אע"ג שאין מגיען נמי, ומכלל דס"ל דבדעת אחרת לא בעינן משתמר, ולפלא גדול שמפרשי הרמב"ם לא העירו בזה כלום, ואף כי בש"ס שם אמנם יש מקור לפסק הרמב"ם במה שמחלק בין שני דינים הללו, דהא ההוא מרבנן דסבירא לי' התם דר"ג מטלטלי אגב מקרקע הקנה ולא בתורת חצר, הרי דס"ל דבחצר לא יכול להקנות מטעם שאין עומד בצדו אע"ג דאיכא דעת אחרת מקנה, ואילו בדין דרץ ומגיען קיבל ר' ירמיה דבמתנה לא בעינן וליכא מאן דפליג, וקבלה היתה ע"ז כמ"ש בש"ס קיבלה מיני' וכו', הרי דבש"ס גופא מחלק בין דין דעומד בצד שדהו לדין דרץ ומגיען, אלא דטעם הדבר בחילוק שביניהם לא נזכר:

ונלע"ד לתת טעם וסברא לפסק זה, דידוע מ"ש השמ"ק בב"מ דבדעת אחרת הוי משומר אפי' אינו עומד בצד שדהו כיון דבלא דעת המקנה אין יכול שום אדם לזכות א"כ ממילא הוא משומר מאחרים ע"ש, אכן באמת יש לפקפק על סברא זאת דנהי דאדם אחר לא יטלהו ומשומר הוא מאנשים אחרים, מ"מ אם אינו עומד בצד שדהו אכתי אינו משומר, דמעצמו יוכל הדבר לבוא לידי הפסד וכליון, דאם בעל חי הוא הדבר הנקנה יכול לברוח מעצמו, ואם דבר מאכל הוא, בהמות וחיות יאכלוהו, ושארי חפצים נמי יהיו נדושים ברגלי אדם ובהמה וכדומה שארי סבות, והגע עצמך דהא אפילו בחצר המשתמר ממש בעינן נמי שדוקא שבעל החצר יהיה ידוע לו שנפל מציאה בחצירו ואם אינו ידוע לו לא קנה וכמ"ש המרדכי פ' אלו מציאות וכ"פ הרמ"א (חו"מ סי' רס"ח) ובחיבורי חשן אהרן כתבתי שהטעם הוא ג"כ כזה, דזולת שמירת החצר שמשמרה מאנשים אחרים שלא יטלוהו, בעינן נמי שמירת הבעל השדה שלא יופסד החפץ מעצמו, ולהכי בעינן שבעל החצר ידע מזה בכדי שגם הוא יהא יכול לשמרו, וא"כ כ"ש כשהחצר אינו משומר כלל ורגלי אדם ובהמה מצויין שם שבקל יבוא מעצמו לידי הפסד וכליון, שאין מועיל שמירת החצר לחוד מה שמשמרה מאנשים אחרים היכא דליכא בהדי' שמירת בעל החצר נמי שלא יבוא מעצמו לידי כלין, ולפ"ז צדקו מאד פסקי הרי"ף ורמב"ם דכשאנו דנין לגבי הענין דעומד בצד שדהו ונרצה לחלק ולומר דבדעת אחרת מקנה לא ניבעי עומד בצד שדהו משום דבלא"ה הוי משומר כסברת השמ"ק, בזה שפיר אמרינן דאין לחלק בזה, דנהי דמאנשים אחרים הוי משומר עי"ז כיון שבלא דעת מקנה לא יוכל לזכות, מ"מ כיון שיחסר שמירת בעל החצר אכתי אין משומר מיקרי כיון שיוכל מעצמו לבוא לידי כליון, אבל כשאנו דנין לענין רץ ומגיען דהתם מיירי שבעל החצר בצדו עומד וסמיכת בעל החצר יש כאן אלא דיחסר לנו שמירת החצר עצמו, אבל מעצמו לא יבוא לידי כליון דהא מיירי שאין מגיען בשדהו אבל חוץ לשדהו יגיען וא"כ יכול לשומרן שלא יבוא מעצמו לידי כליון, ורק עיקר החשש הוא שאנשים אחרים יטלוהו אחר שיצא מחצירו, וכיון שלא יחסר בפה רק השמירה מאנשים אחרים ולענין זה שייך שפיר לחלק ולומר דבמתנה כיון שבלא דעת המקנה אסור לשום אדם ליטלם הרי משומר גם מאחרים ומהני אפי' כשאין מגיען, וצדקו מאוד חילוק פסק הרי"ף ורמב"ם עפ"י סברא נכונה:

והרי בררנו בזה דע"כ לא סברי הרי"ף ורמב"ם דגם בדעת אחרת בעינן שיהא החצר משתמר, היינו כשהחצר הוי פרוץ לגמרי ואינו משחמר כלל דבזה י"ל שפיר מה מועיל שדעת אחרת הוא ושום אדם אחר לא יכול לזכות בפרה הזאת, מ"מ אכתי הפרה תברח מעצמה או תגנב ואכתי אינו משתמר שלא יבוא לידי הפסד מעצמו, משא"כ כשהחצר מעצמו משומר הוא באופן שהבהמה לא תוכל לברוח, וכמו בנ"ד שהפרה עומדת בחצר הרועה שמשמרה ומאכילה ומפקח עליה, ורק שמעורבת היא עם פרות של הרועה גופא וא"כ אינו משומר הוא רק לגבי הרועה ובכה"ג מהני שפיר מה שדעת אחרת מקנה שעי"ז לא יוכל גם הרועה לזכות בה, דהא תינח במציאה ודבר הפקר, גם מה שמעורבת עם בהמות בעל החצר מיקרי אינו משתמר, דהא אינו משומר מהרועה גופא שיוכל לזכות בה, אבל בדעת אחרת מקנה הוי משומר מכל הצדדים, דמעצמו לא יוכל לבוא לידי כליון דהא החצר השומר הוא ואי"א שתברח משם וגם הרועה משמרה ומאכילה, והרועה נמי לא יוכל לזכות דבלא דעת המקנה לא יוכל לזכות, ונמצא דבנ"ד שפיר קונה הפרה מהא"י על ידי חצר השכורה לו מהרועה וז"ב:

ועוד נלע"ד דאפי' אי נימא דגם בכה"ג שמעורב מיקרי נמי אינו משתמר לשיטת הרמב"ם ובלא עומד בצדו לא קנה, אפ"ה בנ"ד שהרועה הוא שומר של בעה"ב ומקבל שכר על שמירח הפרה, הוי שומר זה תחת הבעלים גם לענין דין זה דעומד בצד שדהו, ומה שהרועה שהוא שומר של בעה"ב עומד בצד החצר, דומה כאילו בעה"ב עצמו עומד בצדו, דכיון ששכרו לשמירה הוי שומר נמי לשמור החצר והוי כאילו בעל החצר מעמיד שליח תחתיו בצד שדהו, והן אמנם דדין זה גופא אם מועיל שיעמיד שליח תחתיו לכאורה נראה שאין זה פשוט כ"כ דיועיל, והי' נראה שזה תלוי בטעם דמהני עומד בצד שדהו, דלשי' רש"י (ב"מ די"א) דלהכי מהני עומד בצד שדהו משום דאז הוי משתמר, פשוט דהוה"ד אם עומד שליח תחתיו לשמור נמי מהני כיון דס"ס החצר משומר לדעתו, אכן התו"ח דחה פרש"י דא"כ שדה גדולה כמה מילין דלא הוי משומר אפי' כשעומד מאי איכא למימר, אלא טעמא דכשעומד בצד שדהו אז אלים קניית השדה טפי דכשעומד שם הוי כידו וכגופו ע"ש, ולטעם זה י"ל דלא מהני שליח שעומד בצדו דבשליח לא שייך לומר דשדה הוי כגופו כיון דעצם השדה לא הקנה לשליח, וגם מן הש"ס הי' נראה לכאורה להוכיח דשליח לא מהני, דבב"מ שם מביא ראיה דבעינן עומד בצ"ש מפועלים דבעיר אפי' זכור ולבסוף שכוח הוי שכחה ולא קניא לי' חצירו כיון דליתא גבי' ואע"ג דהפועלים שהם שליחיו עומדים בשדה ואפ"ה לא מהני שיקנה עי"ז, ואי"ל דהפועל לא יוכל לזכות עבור בעה"ב מטעם דהוי חב לאחרינא, לעניים, דהא הפועל אינו הזוכה, החצר הוא הזוכה והפועל עושה רק החצר למשומר, אכן באמת יש לדחות ראיה זאת עפמ"ש הר"ן שם דכיון דהטעם דעומד בצ"ש דמהני משום שבזה הוי משתמר ולהכי בעינן שהעומד בצדו יהיה יודע מן המציאה ואם אינו יודע לא הוי משתמר אפי' כשעומד בצדו ע"ש:

והנה התם בע"כ מיירי שרק הבעה"ב זכור אבל הפועלים שכחוהו דאי גם הפועלים זוכרים בלא"ה לא שייך התם זכיית החצר כיון דאפי' הוא שלו רחמנא אפקרי' וחייבי' ליתן משלו, ואי נימא שבזה יועיל חצירו אם כן בטלת דין שכחה דכל אחד יאמר שיזכה לו שדהו, אע"כ דמיירי כמ"ש התוס' דזכור היה בשעה שהשכחה מתחלת, היינו בשעת שכחת פועלים וכיון שנכנס לכלל שכחה הרי כאילו יצא מרשותו, ועניים לא זכו לפי שעדיין לא נגמר השכחה עד שישכח בעה"ב, ולפיכך יכול החצר לזכות לו כזוכה מן ההפקר, וכיון שכן דבע"כ שהפועלים שכחוהו א"כ לא מהני מה שפועלים עומדים בצדה כיון שאינם יודעים מן העומר ואכתי אין משתמר, אלא דאכתי קשה קושית הר"ן דא"כ בשדה שכוח מעיקרו היכי משכחת לה, שכיון שקדמה שכחת בעה"ב לשכחת פועלים ומשישכח בעל הבית התחילה השכחה ולא נגמרה עד שישכחוהו פועלים וביני ביני זכתה לו שדהו, ובזה לא שייך סברת הר"ן כיון דבעה"ב אינו יודע לא הוי משתמר, דמ"מ ליהוי משתמר ע"י הפועלים שהם שלוחיו דהא הם זוכרים את העומר, ובע"כ דלא מהני העמידה ע"י שליח, אבל באמת גם מזה אין ראיה דהא בלשון הברייתא בעה"ב אומר עומר שיש לי בשדה פועלים שכחוהו לא יהא שכחה, מלשון זה משמע דבעינן דוקא שבעה"ב יאמר בפירוש שירצה שלא יהא שכחה ואי לא גילה דעתו בזה לא קני, ואפשר גם לתת טעם לזה כמו שהארכתי בחבורי לחו"מ, ולהכי בשכוח מעיקרו שלא אמר בעה"ב כלום לא קניא לי' חצירו, דנהי דהוי משתמר שפיר ע"י הפועלים מ"מ בלא גילוי דעת לא יוכל לזכות, והנה בתוס' (גיטין דע"ט) בד"ה פנימית כתבו להדיא דלהכי קונה המשכיר בזבל אע"ג דבעצמו אינו עומד בצד חצירו משום דהשוכר הוי שלוחו ע"ש הרי להדיא שגם שליח מהני, וא"כ אחרי שמהש"ס אין ראיה להיפך, והתוס' כתבו להדיא דמהני, וגם לשיטת רש"י ור"ן ודאי דמהני וכמ"ש לעיל, ודאי דהכי נקטינן דגם שליח מהני ולא גרע אפוא הרועה השומר משליח דעלמא, וכיון שיש כאן עומד בצד שדהו מהני אפי' בחצר שאינה משתמרת נמי, ומכל הלין נראה ודאי שהישראל קונה ע"י חצר הרועה הנשכר לו ודו"ק:

ג) כת"ר כותב דהישראל ודאי לא קנה הפרה ע"י חצר משום דאינו משתמר לגבי' שמעורב עם בהמותיו של רועה אלא שהרועה עצמו קונה אותה דא"י שקנה החמץ כיון דקיבל זוזי כבר אסתלק והישראל לא קנה במעות וא"כ הוי נכסי הפקר ובהפקר בעי חצר המשתמר ולכן הישראל לא קנה ע"י חצירו השכורה מהרועה, ורק הרועה גופי' קנה לפרה זו שנעשית הפקר וקונה אותה ע"י חצירו דלגבי' הוי משתמר והנה במ"ש דהישראל אין קונה בחצר משום דלדידי' הוי אינו משתמר, כבר דחיתי דבריו והעליתי דודאי שישראל קונה, אכן במה שהעלה דהפרה נעשית כהפקר לכאורה תקן הרבה במה שקשה לי איך אפשר כאן לקנות הפרה ע"י חצר והא ידוע מ"ש (חו"מ סי' קצ"ח וסי' ר"ב) דאין חצירו קונה כ"א היכי שמכבר היתה חצירו ואח"כ הכניס המטלטלין לחצר אבל אם המטלטלים מונחים מקודם וקניית החצר והמטלטלים באים כאחת לא קנה ע"ש, ולפ"ז בנ"ד שהפרה עמדה בחצר זה עוד מקודם הפסח א"כ לא יוכלו שניהם לא הישראל השוכר ולא הרועה המשכיר לקנות הפרה ע"י חצר כזה שכבר עמדה שם מקודם. אכן אי נימא ככת"ר דהפרה נעשית הפקר הוה א"ש, דנראה פשוט שבהפקר מהני אפי' חצר כה"ג נמי, דבאמת צריך להבין הטעם בסברת הש"ך דמאיזה סברא נאמר שבכה"ג לא יועיל החצר, וי"ל דהיינו משום דבכל קנין בעינן שני פעולות, להוציא מרשות המקנה וגם להביאו לרשות הקונה ושני פעולות הללו צריך לעשותן לשם קנין, ובשלמא אם מקודם קנה החצר ואח"כ הכניס את המטלטלין לרשותו, הרי בהכנסת המטלטלים לרשותו עושה שני הפעולות כאחת, דלקיחתן שלוקחן ממקום שהונחו שם הוציא מרשות המקנה, ובהכנסתן לחצירו הביאן לרשותו, אבל אם המטלטלין היו מונחים בחצר מקודם. א"כ נהי דעכשיו מונחים ברשות הקונה כיון דהוא קנה החצר אבל מי הוציאן מרשותו של מקנה אחרי שמונחים עתה כמו שהי' מונחים מקודם, ולא נעשה בהן שום פעולה לצורך הוצאתן מרשות בעלים ולהכי לא קנה, זהו הנ"ל בטעם הש"ך: ולפ"ז לא יהיה דינו של הש"ך כ"א במטלטלין שיש להם בעלים והקונה צריך להוציאן מרשות בעלים, אבל בדבר הפקר שא"צ כ"א להכניסן לרשותו מהני אפי' כאשר מונחים גם מקודם בחצר הזה כיון דעכשיו הם ברשות הקונה, ובזה מיושב מה שהרעישו האחרונים על הש"ך מסוגיא דר"ג וזקנים דר"ג הקנה בתורת חצר אע"ג דחצרו ומתנתו באים כאחת, ולמ"ש ניחא דכיון דר"ג לא הי' לו במעשר כ"א טובת הנאה וסוגיא דהתם קיימא דטוה"נ אינה ממון וא"כ אין בזה שום חזקת ממון לבעלים והוי כהפקר וכמ"ש רש"י בב"מ שם, וא"כ הוצאה מרשות בעלים אין שם וא"צ כ"א להכניסן לרשות הקונה ולכן מהני אפילו בכה"ג:

אמנם כת"ר תיקן בזה את דבריי, אבל לעצמו לא תיקן כלום דאפי' נימא כדבריו דעכו"ם אסתלק בקבלת המעות ונעשה הדבר כהפקר, האם נימא שהוא מופקר לכל וכל הקודם יוכל לזכות, זה לא יוכל להעלות על הדעת, דהא לא נסתלק אלא לגבי ישראל הקונה וכשיבוא ישראל זה לקנות יהיה כזוכה מן ההפקר, ולדעתא דההוא גברא אפקרא ולא אדעתא דכו"ע, וכעין זה כתב החת"ס (חיו"ד סי' שי"ד) לגבי הפקר ב"ד ע"ש, וכיון שכן הרועה ודאי דלא מצי לזכות מן ההפקר כיון דלא הופקר לגבי', אכן ישראל הקונה ודאי דקנה שפיר ע"י חצירו של הרועה הנשכר לו, ובכן כת"ר נלכד בעצמו במצודה אשר הכין לו דבסברא שהעלה דהפרה נעשית הפקר נתבטל כל הטענה שלו שטען דהישראל לא יוכל לקנות ע"י החצר דכיון דהפרה נעשית הפקר ובדבר הפקר הא בעינן חצר. משתמר ולגבי ישראל לא הוי משתמר, ולמ"ש זה אינו, דהא תינח אם הפרה היתה נעשית הפקר לכל, וכל מי שירצה יוכל לזכות בה הי' מקום לומר כדבריו, אכן למ"ש דלא נעשית הפקר אלא לגבי ישראל זה, אבל שום אדם זולתו לא מצי לזכות, וכיון שבטוח הוא שאיש אחר זולתו לא יוכל לזכות, אכתי הוי כנכסי בעלים דלא בעינן בו חצר המשתמר וכסברת השמ"ק, אכן לדידי תיקן בסברתו זאת דנעשית הפקר דכיון דנעשית הפקר וא"צ להוציא מרשות המקנה כ"א להכניסו לרשותו ובכה"ג מהני אפי' בחצר כזה שהפרה עמדה בו מכבר וכנ"ל וז"ב בעזה"י, דדבר פשוט הוא דישראל זה קונה הפרה ע"י החצר של הרועה השכורה לו ואכתי הוה בהמתו של ישראל שחייבת בבכורה:

ד) מה שדייק כ"ת מנוסח לשון שטר מכירת חמץ הנהוג בעירו שעל כל שארי החמץ הוגבל הזמן להא"י עד אסרו חג, ואילו על בהמות וסוסים דייקו לכתוב "עד שיתבעו המוכרים" ומכלל דדייקו הכי בסוסים בשביל מלאכת שבת ובפרות בשביל בכורה, שיהיו נחשבים של א"י הקונה עד שיתבעו המוכרים וממילא יהיו רשאים לעבוד עם הסוסים בשבת, וגם הפרות יופטרו מבכורה כדין בהמות א"י, ע"ז אמינא למר כי אם באמת כתוב כן בשטר המכירה, אז חושש אני לא רק לבהמות וסוסים אלא לכל החמץ שלהם שלא יהיה זה חמץ שעבר עליו הפסח, דהא כבר כתבו האחרונים דכל העושה סחורה או משתמש לעצמו באותו חמץ שנמכר לעכו"ם בער"פ מכירתו בטילה מעיקרא דעי"ז שמשתמש שוב עם החמץ הנמכר כאדם הבושה בתוך שלו, הרי מבטל הרשאתו שנתן להרב כאילו לא היתה ועיין בתשובת מהר"ם שי"ק סי' ר"ה, שע"י שיסחרו ומשתמשין בהחמץ שנמכר תתבטל המכירה, ובשד"ח מערכת חו"מ פי' ל"ט אות ל"ה הביא עובדא באחד שעשה סחורה בחמץ הנמכר, ואסר לכל החמץ לאחר פסח ע"ש והא תינח בשטרי מכירה דידן שהחמץ נמכר רק עד מיד לאח"פ, ובכל ימי הפסח לא יומכר שום חמץ מהחמץ הנמכר, הרי המכירה קיימת, אכן לנוסח של עדתו דהפרות והסוסים נמכרו עד זמן שיתבעו המוכרים, א"כ לא יהיו הישראלים רשאים למכור שום סוס או פרה, וגם לעבוד בסוסים וליקח החלב מהפרות לא היו רשאים בלי תנאי מפורש ע"ז שרשאים ליקח החלב ולהשתמש עם הסוסים, וכ"ש למכור איזה פרה וסוס, דאיך אפשר למכור פרה של אחרים, ואחרי שבודאי עולם כמנהגו נוהג גם בעירו, זה מוכר סוס וזה פרה קודם שתבעו מהא"י הקונה וא"כ נתבטל כל המכירת חמץ שלהם למפרע, ודינו כחמץ של ישראל שעבר עליו הפסח, ואם באמת לכך נתכוונו מתקני השטר של עדתו שהמכירה לא תתבטל עד שיתבעו המוכרים, היה להם לבאר להדיא בשטר מכירה שהרשות בידי המוכרים להשתמש בבהמות וכלים, וכן לבאר שהרשות ביד הישראל למכור או להשכיר הסוסים והבהמות לאחרים כל זמן שהא"י הקונה לא ישלם את המגיע ממנו ומה שיקבל בעדם יהא הכל ע"ח המגיע מהא"י בעד החמץ, אבל אם לא כתוב כן קלקלו הרבה לעשות כל החמץ כחמץ של ישראל שעעה"פ, ולא תיקנו כלום לענין היתר עבודה בשבת ופטור בכורה כיון דהמכירה נתבטלה מעיקרה ומעולם לא היתה בהמה של נכרי, ולכן כל זמן שלא ישלח לי כ"ת נוסח שטר המכירה בשלימותו לא אוכל לסמוך עליו כלל ולפטור מבכורה ע"י טעם זה וכמ"ש דקלקלו ודאי ותיקונו לאו כלום, אם לא כשאמצא בו מפורש כל התנאים האמורים אז אשוב לעיין:

וגדולה מזה אני אומר דאפי' לנוסח של עדתו נמי לא אראה שום עצה בנ"ד לפטור מבכורה, דאם באמת כוונת מתקני השטר היה שלא יהא רשות לשום אדם אחר לפדות החמץ מן הנכרי זולת הבעלים המוכרים בעצמם א"כ היה להם לכתוב כן שכל זמן שלא יבאו הבעלים בעצמן יהיה המכירה קיימת, אכן לנוסח שהעתיק כת"ר היינו שזמן הפרעון של שאר החמץ הוגבל עד אסח"פ ובבהמות וסוסים עד שיתבעו הבעלים המוכרים, הכוונה אחרת, דבבהמות וסוסים האריכו לו זמן הפרעון יותר ואם כן יש הרשות להא"י לעכב עד שיתבעו הבעלים, אבל כשירצה העכו"ם הקונה לשלם ולגמור העסק קודם מי לא רשאי, אטו אם ניתן לאחד זמ"פ גדול מי לא רשאי זה לגמור העסק קודם, אתמהה ואם באמת כוונת המתקנים הי' כדברי כת"ר לא היה לכתוב בתור הגבלת זמן, אלא היו צריכים לכתוב שאין רשות להעכו"ם לגמור העסק ולשלם בעד החמץ או לחזור מן המכירה כל זמן שלא יתבעו הבעלים, אבל לפי נוסח שהעתיק כת"ר, פשוט שהא"י יכול לשלם גם קודם ולבטל המכירה, וא"כ גם היתר זה אינו:

ה) מ"ש כת"ר כיון דהשתא שהבהמה ילדה בכור איגלאי מלתא דהוי חוב לפני בעל הפרה שיופדה פרתו מהאי הקונה, וא"כ אין במעשה השליח ב"ד שפדה החמץ כלום דמצי בעל הפרה לומר לתיקוני שדרתיך ולא לעוותי, ג"ז אינו דכל החמץ שנמסר להרב עפ"י ההרשאה נמסר רק ע"ד הרב שרשאי לעשות בו כמו שירצה בין לתיקון בין לעיוות כמוזכר להדיא בכתב ההרשאה שלא יהא יכול לומר לתקוני שדרנוך ולכן אם הרב מצא לנחוץ לעשות כזה ולפדות החמץ אין שום אחד יכיל לערער, קצש"ד לדעתי פשוט דמעשה המכירה של החמץ נתבטל ע"י השמש ב"ד כדין, ומעתה הפרה היא של ישראל שקנה אותה ע"י קנין כסף וחצר כנ"ל, ואחרי שלא נמכרה שוב לענין בכורה, חייבת בבכורה, ותמה אני על כת"ר שרצה להעלות פילא בקופא דמחטא להפקיע מבכורה שהוא איסור כרת, וכי קושיא ופירוקא לאיסור כרת, ובענין כזה רק דברים ממשיים יתנו עדיהן:

והנני ידידו הדו"ש המברכו בברכת אהרן וואלקין:

תוכן העניינים

שות זקן אהרן

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה