שות זקן אהרן· הרב אהרן וואלקין
ח"א או"ח · סימן נז
ב"ה עש"ק ל"ג בעומר תרפ"ז פינסק שלום וברכה לידידי הרב וכו' מהור"ר יהודה זוליאר שליט"א רב בלנינעץ ע"ד שאלתו בישראל שמכר לנכרי עז מעוברת שלא ביכרה עדיין במחיר שמונה זלוט' וקיבל מהנכרי או"ג עשרים גרוש וגם עשה עמו האנדשלאק אלא שלא עשה משיכה אם נפטרת עי"ז מבכורה, והנה בנוגע לעצם הדין בכסף עם האנדשלאק נראה ודאי שקונה כאשר האריכו הפוסקים שנביא בסמוך, ורק מפני שהלבו"ש ועוד אחרונים הפריזו על המדה להחמיר גם בצירוף שני הקנינים כסף והאנדשלאק הובא בפ"ת (יו"ד סי' ש"כ) לכן אבוא בזה לחזק דברי המקילים, משום דמשורת הדין יש הרבה פנים להקל אפי' בכסף לחוד כדברי רש"י ורשב"ם דלא מצרכי כ"א קנין כסף דכל קנינו של נכרי בכסף:
והן אמנם דלענ"ד יש הרבה לפקפק על הפוסקים הללו דפסקו דנכרי קונה בכסף, דעיקר היסוד שבנו עליו שיטתם מסתמא הוא מש"ס (קדושין די"ד) דפריך אשכחן נכרי הואיל וכל קנינו של עכו"ם בכסף, וכתב רש"י שלא נאמרה בו משיכה, ומדהחליט סתמא דש"ס דכל קנינו בכסף הכי קי"ל, אכן לענ"ד לא מוכח מהתם כלל, דהנה הרי"ף (ב"מ דמ"ו) כתב בטעם הדבר דר' יוחנן ס"ל ד"ת מעות קונה בישראל ומנ"ל זה, וכתב דילפי' זה מק"ו אם גופו קונה ממונו לכ"ש, ולהכי בסוף הסוגיא דקדושין דמסיק דבאמת עבד נקנה בכסף וכיון דידעינן כבר דגופו נקנה בכסף, שפיר ילפי' ק"ו דממונו לכ"ש, אבל מה דפריך התם אשכחן נכרי שכל קנינו בכסף, היינו בס"ד שבזה גופא דיינינן התם אם עבד נקנה בכסף ובעינן למילף מנכרי, וע"ז דחי הש"ס דמנכרי אין ראיה הואיל וכל קנינו בכסף, וא"כ אין ראיה מנכרי שגם עבד נקנה בכסף, וכיון שמזה גופא סותר הילפותא מנכרי, הרי אכתי סבירא לן שלא יוכל לקנות עבד בכסף, וממילא אין לנו תו ק"ו לממונו לומר שממונו יהא נקנה בכסף, וכיון שאין לנו הוכחה לומר דבישראל מהני קנין כסף, שפיר אמרי' דבנכרי בכסף ולא במשיכה משום דהכי פשטי' דקרא או קנה מיד עמיתך דמשמע דהמשיכה הוא בעמיתך, ורק משום הק"ו מפיק לקרא מפשטי' לומר דבישראל בכסף ונכרי במשיכה, אבל כל זמן שלא נדע עוד דע"ע נקנה בכסף גם ר' יוחנן יודה דקנין ישראל הוא במשיכה וממילא דנכרי הוא בכסף ושפיר קאמר הש"ס בס"ד דכל קנינו בכסף: ואמנם אפי' אי לא נפרש כשיטת הרי"ף אלא כשיטת רש"י שם דטעם דר' יוחנן דמעות קונה משום דיליף מהקדש דכתיב ונתן הכסף וקם לו, ולא שייך תירוצי הנ"ל, אפ"ה י"ל שאדרבה גם לרש"י יהיה הכרח לומר דבס"ד דקדושין שלא ידע עוד דעבד נקנה בכסף, שנפרש ההיפוך דלר' יוחנן נמי נכרי בכסף, דלכאורה יש להבין מה דחק לרש"י לפרש דטעם דר' יוחנן הוה משום דיליף מהקדש, שע"ז יש להקשות הא אין דנין הדיוט מהקדש וכמ"ש בשמ"ק בב"מ שם, ולמה לא ניחא לי' בפי' הרי"ף דמק"ו יליף, וצ"ל משום דהק"ו פריכא די"ל נמכר לנכרי יוכיח דגופו בכסף וממונו במשיכה וכדפרכינן להדיא דבכורות, וכ"כ הנמוק"י להשיג על הרי"ף:
ומעתה א"ש דבשלמא למסקנא דקדושין דגופו בין בישראל בין בנכרי בכסף וא"כ יש ק"ו אצל שניהם, ס"ל לרש"י שבע"כ לא דיינינן כלל הק"ו, דעל כל אחד שתרצה למילף תוכל לומר חבירו יוכיח, ובע"כ דנילף מהקדש ולא מק"ו אבל למ"ד דהתם דלא ידעינן עוד דעבד נקנה בכסף ובנכרי ודאי הוא דנקנה בכסף כדכתיב קרא מכסף מקנתו וא"כ ממילא גבי נכרי יש ק"ו טוב למילף שגם ממונו נקנה בכסף ק"ו מגופו, ולא מצית לומר עבד יוכיח שגופו בכסף וממונו במשיכה דהא לא ידעי' אכתי דגופו בכסף, ולהכי ודאי בע"כ שבס"ד דהתם גם לר' יוחנן נכרי בכסף, דבדידי' איכא ק"ו ובישראל ממילא יהיה במשיכה, והא דקאמר ר' יוחנן ד"ת מעות קונה בישראל היינו למסקנא דקדושין דידעי' כבר דגם בעברי גופו בכסף, וא"כ יש ק"ו בשניהם, וממילא שלא דיינינן כלל להק"ו דנוכל לומר חבירו יוכיח, ובע"כ דנילף מהקדש ולהכי בחר יותר להטיל הקנין בכסף על ישראל שאצלו נוכל עכ"פ למילף מהקדש, וז"ב בעזה"י ועמ"ש עוד בחבורי לקדושין, וכיון שהרסתי היסוד ממילא נפל כל הבנין לפסוק דנכרי הוה בכסף, אלא שבטלה דעתי נגד רש"י וכל הפוסקים דס"ל דגם לדינא קי"ל דנכרי בכסף וכ"כ רש"י להדיא בבכורות ד"ג ד"ה קנין גמור, ועיין בתשובת מוהר"ם אלשי"ך (סי' י') שכתב דהסכמת רוב הפוסקים דכסף קונה בנכרי, וגם החת"ס חיו"ד סי' שי"ח ובחו"מ סי' ק"ה כתב דרוב הפוסקים ס"ל כן וכ"כ בתשו' חמדת שלמה סי' ל"ג דבכור שנמכר בכסף בלא משיכה מהני בדיעבד, והרי הראיתי בזה כמה רברבי שהעידו דהסכמת רוב הפוסקים דנכרי בכסף לחוד, ובשגם בבכור דאיכא נמי צירוף סברת המ"ב דכיון דעושה זה להפקיע איסורו ודאי גמר ומקני:
וגדולה מזה היה נ"ל דאפשר לצדד שגם לכתחלה סגי בקנין כסף לחוד ואע"ג דכמה מגדולי הראשונים פסקו דנכרי במשיכה דוקא מדקי"ל כר' יוחנן דבישראל ד"ת מעות קונות, ממילא דנכרי במשיכה, ועכ"פ לכתחלה יש לחוש לדבריהם, דמה"ט באמת הצריכו בטור ושו"ע (יו"ד סי' ש"כ) גבי בכור לשני הקנינים, כסף ומשיכה, בכדי לצאת ידי כל הדעות, אבל לענ"ד יש לצדד שגם לכתחלה תיסגי בכסף לחוד, והוא דהמוהריט"א סוף בכורות בפ"ב מהלכות יו"ט אות י"ז הביא חקירת מוהרי"ן פורנה למה הצריכו הפוסקים באמת כסף ומשיכה דכל הטורח הזה למה, ותיסגי בכסף לחוד משום ס"ס ספק אי הלכה כריש לקיש דמשיכה מפורשת מה"ת לישראל ונכרי קונה בכסף כמו שפסק רש"י, ואת"ל דהלכה כר' יוחנן דד"ת מעות קונה, ונכרי במשיכה כמו שפסק ר"ת, שמא הלכה כרמב"ם דגם לר' יוחנן נכרי קונה בכסף או במשיכה, ומוהריט"א כתב ע"ז דמה שלא סמכו אס"ס בזה הוא משום דכיון דיש ממון ואיסור ולגבי ממון אין מוציאין מן המוחזק ואם הישראל רוצה לחזור בו לא יוכל הנכרי להוציא מידו מטעם שקנאו מכח ס"ס, א"כ גם לגבי האיסור אין מועיל ס"ס דאיסור בתר ממון גריר ע"ש, ולענ"ד מה שתפס למוחלט דבס"ס אין מוציאין ממון אינו כן, דהרשב"א הוכיח בתשובה (סי' ת"א) דס"ס עדיף מרוב ומהני גם להוציא ממון והוכיח כן מסוגית הש"ס (כתובות די"ד) דאמרי' התם דלר' יהושע פוסל ברוב כשרים אפי' בברי, הרי דרוב לא מהני ואפ"ה מכשיר בס"ס אפילו בשמא הרי להדיא דס"ס עדיף מרוב ואפי' במקום דרוב לא מהני, ס"ס מהני, ועיין בפר"ח כללי ס"ס דכתב שמהני ס"ס גם לענין ממון לשי' הרשב"א, וכן נראה להדיא מתוס' כתובות ד"ט בד"ה אי למיתב שהקשו דלמה אין מחויב לתת כתובה והאיכא ס"ס ספק אם הוא בקי וספק באונס, הרי מוכח מדבריהם דע"י ס"ס מוציאין ממון, וכיון שכן דגם בס"ס מוציאין ממון אזלא תי' המוהריט"א, ונשאר הדין שגם לכתחלה סגי בכסף לחוד כיון דאיכא ס"ס וכסברת מוהרי"ן פורנה: הן אמנם לא נעלם ממני שהפנ"י בקו"א לכתובות חגר בעוז מתניו להרוס כל בנין הרשב"א, והקשה עליו קושיות רבות, אבל תיתי לי שהצלתי את הרשב"א משיני הכפיר הזה וכמו שאבאר אחת לאחת, קושיא הראשונה דמה מוכיח מר' יהושע דמכשיר בס"ס אפי' שמא, והא התם איכא נמי רוב משפחה כשרים והו"ל ס"ס ורוב, ותו אדמייתי סייעתא מר' יהושע הא אדרבה מר' גמליאל דהלכתא כוותי' מוכח להיפוך, דאילו באלמנת עיסה פוסל אע"ג דאיכא ס"ס ורובא, ואילו בתרי רובי מכשר, הרי דרוב עדיף מס"ס, ולכאורה הי' אפשר ליישב משום דביוחסין חד רובא לאו כלום הוא דגזרי' אטו קבוע, ולכן אע"ג דאיכא ס"ס בהדי רוב משפחה נמי אין מועיל כיון דשייך למיגזר אטו קבוע שהאשה תלך לביתו ושם יקדשנה דדוקא בתרי רובי מכשרינן משום דאז ליכא למיגזר מידי וכמ"ש רש"י כתובות דט"ו בד"ה ל"צ ע"ש, אלא דלענ"ד תי' הזה במחלוקת שנויה דהנה בסוגיא דתרי רובי כתובות שם איפלגו בזה הראשונים. ודעת הרמב"ם דהא דמכשרינן בתרי רובי רוב סיעה ורוב עיר, היינו דוקא כשנבעלה בפרשת דרכים שאין שם קבוע כלל, אבל כשנבעלה בעיר לא מהני אפי' תרי רובי, ודעת הטור (אה"ע סי' ו') דאפי' נתעברה בעיר אם הבועל הלך אצלה תנשא לכתחילה כיין דאיכא רוב סיעה ורוב העיר, וסברת פלוגתתם כפי אשר למדתי מפי' הב"י כן הוא, דרמב"ם סובר דכל שנבעלה בתוך העיר כיון דאיכא לפעמים קבוע וכגון שאזלא איהי לגבי', ונהי דהשתא שהבועל אזל לגבה לא הוי קבוע, מ"מ כיון דאי איהי אזלא לגבי' הוי קבוע, אכתי גזרי' אטו קבוע, דכמו דבחד רובא כן נמי בתרי רובי גזרינן, ולכן לא התיר כ"א כשנבעלה בפרשת דרכים דליכא התם קבוע כלל, וכן מוכח מלשון רש"י שם שכתב דהשתא ליכא למיגזר כלל, ומשמע דאילו היה מקום לגזור אטו קבוע הוי גזרינן אפי' בתרי רובי נמי, או שי"ל נמי דה"ט דרמב"ם דבתוך העיר כיון דאיכא מיעוט פסולים בתוך העיר הו"ל כמחצה על מחצה גם עד רוב העיר ורוב העוברים דרך העיר, וסברת הטור צ"ל דלא גזרו פירש אטו קבוע כ"א בחד רובא, אבל היכי דאיכא נמי רוב סיעה לא גזרינן אע"ג דשייך למיגזר משום דכולי האי לא גזרינן: והנה לשיטת הרמב"ם פשיטא דבאלמנת עיסה לא מהני הרוב בהדי ס"ס אע"ג דהס"ס נמי חשיב כרוב, מ"מ כיון דאכתי שייך חששא דקבוע לא מהני גם תרי רובי, אבל לשיטת הטור דכל היכי דאיכא תרי רובי לא גזרינן אטו קבוע אפי' במקום שיש חשש, א"כ באלמנה עיסה מכלל דס"ל דס"ס לא הוי כרוב וכהוכחת הפנ"י, אלא שאפשר לומר דרשב"א סובר כשיטת הרמב"ם ולכן מר"ג לא הוי הוכחה כלל, ועוי"ל גם אליבי' דהטור דהא הטור לא הכשיר כ"א בהלך הבועל אצלה, דבפעם הזה ודאי נייד הוי, ולגזור שמא תיזל איהי לגבי' בזה ס"ל דבתרי רובי לא גזרינן, אבל בהלכה היא לגבי בועל פשיטא דליכא מאן דשרי כיון דודאי היה קבוע, ובאלמנת עיסה הוי נמי תמיד קבוע משום דהדרא לניחותא, ובאדם לא שייך כל דפריש וכמ"ש התוס' (כתובות דט"ו) דבכל שעה שבא על אשה זאת הדרא איסורא לניחותא וכ"כ בהפלאה:
אלא דאכתי יקשה קושיא השני' שהקשה הפנ"י על עיקר הוכחת הרשב"א דס"ס עדיף מרוב, מר' יהושע דפוסל ברוב כשרים, ובאלמנת עיסה מכשר בס"ס, הא י"ל דמשו"ה פוסל משום דחד רוב כמאן דליתא דמי ביוחסין אבל היכי דאיכא רוב גמור כ"ש דמכשר ברוב משום דרוב עדיף מס"ס, ובתירוץ שכתבתי לעיל עוד הגדלתי התימה, ובהפלאה כנראה שהרגיש בזה ותי' משום דהתם דכיון שרואה שנבעלה והבועל הלך אצלה דלא הוי קבוע, וגם הדרא לניחותא לא שייך שם וכמש"ש התוס' ואפ"ה פוסל ר' יהושע ע"ש, אבל לא הועיל כלום בתירוצו, נהי דהתם הוי נייד ממש:
מ"מ בחד רוב גזרי' משום קבוע והרוב כמאן דליתא, ולי נראה ליישב, דהנה הא דאמרי' מעלה עשו ביוחסין היינו דוקא ביוחסין דכהונה אבל ביוחסין דקהל לא עשו מעלה, וכן פרש"י שם (די"ג ע"א) על מ"ש שם מעלה עשו ביוחסין כתב, בכהונה, וכ"כ הנו"ב חאה"ע סי' ז' להדיא, וכן משמע מתורי"ד שם, והנה מלשון המשנה שם דאמר ר' יהושע הרי היא בחזקת בעולה לנתין ולממזר ומדדייק לנתין וממזר משמע דלר"י הבת אסורה אפי' לקהל ישראל משום ספק ממזרת, והיינו דנקיט לנתין וממזר ולא נקיט לעכו"ם דהכי הוי שפיר טפי דרובא דעלמא עכו"ם נינהו משום דקי"ל דעכו"ם הבא על בת ישראל הולד כשר, וכ"כ בפנ"י גופא דלר"י הבת אסורה אפילו בקהל ישראל, וא"כ שפיר יהיה הוכחת הרשב"א מפסולה דבת דפוסל אותה ר' יהושע ברוב כשרים אפילו לקהל ישראל, דלא עשו שום מעלה התם, ואילו הכא בס"ס מכשיר, ואי"ל דהכא סומך גם ארוב המשפחה, דהא באלמנת עיסה מיירי בספק חלל שנתערב, שפסולה אינה כ"א לכהונה, ובכהונה הוי הרוב כמאן דליתא דגזרי' אטו קבוע, ולא נשאר כ"א הס"ס ואפ"ה מכשר, ושפיר הוכיח דס"ס עדיף מרוב, ובחבורי לכתובות הארכתי הרבה ואכ"מ:
וזולת זה תמה אני על הפנ"י בעיקר קושיתו על הרשב"א, דהא באלמנת עיסה איכא נמי רוב משפחה, וכי מי הגיד לו כי הרשב"א יפרש כפי' התוס' דהס"ס שבאלמנת עיסה, היינו כשנתערב חלל בתוך המשפחה, שמא יפרש כשני הפירושים שברש"י שאליבייהו אין בזה ס"ס, וכן מה שהקשה דנוכיח מדר"ג דפוסל באלמנת עיסה אע"ג דאיכא רוב וס"ס, ואילו בתרי רובי מכשיר, מהיכן פסיקא לי' לומר כך דלר"ג מהני תרי רובי, הא בשמ"ק בסוגיא דתרי רובי הביא בשם רוב הראשונים דאיה"נ דלר"ג גם תרי רובי לא מהני מכ"ש דאלמנת עיסה דהוי ס"ס ורוב, וכן משמע נמי מרש"י שם די"ד שפי' דכל השקלא וטריא הוא רק לר' יהושע ומשמע דלר"ג לא מהני גם תרי רובי כשטוען שמא, עוד הקשה הפנ"י קושיא ד' על רשב"א דהא לר"ג אלימא ברי מס"ס וכיון דבברי לא מהני באתחזק איסורא כ"ש ס"ס, ואמנם לפמ"ש בחבורי לכתובות דהא דמהני ברי לר"ג לאו כללא הוא, אלא דוקא בברי ששייך גבי' חזקה דבודקת ומזנה, א"כ לק"מ קושיתו, שוב מצאתי כן בהפלאה, ועמ"ש עוד בחבורי ליישב הקושיא מט' שרצים, וכיון שיצא כנוגה צדקת הרשב"א דס"ס עדיף מרוב ודאי דמהני נמי להוציא ממון, וממילא בקנין כסף דאיכא ס"ס דמהני, שפיר הוי קנין גם לכתחלה וכסברת מוהרי"ן פורנה, ועיין בתשובות רעק"א (סי' ל"ז) שכתב להקל בבכור עפ"י ס"ס דפלוגתא:
ושוב התבוננתי עפ"י עצה נכונה דבנ"ד מועיל הקנין כסף שעשה לכו"ע ואפי' ר' יוחנן גופי' דסובר נכרי במשיכה אפ"ה יועיל הקנין מטעם אחר עפמ"ש ר' יוחנן (כריתות דכ"ד) דשור הנסקל שהוזמו עדיו כל המחזיק בו זכה, אלמא דהיכי דנגמר דינו אעפ"י שנתברר אח"כ שהוא שקר מ"מ אייאושי מייאש לה כבר ומפקר לה ויכול אח"כ אחר לזכות בה שוב מתורת הפקר, ומטעם זה העליתי בחבורי חשן אהרן (סי' כ"ה) דכל היכי שמשלם מצד טעות בדין דלא הוי מחילה בטעות דנהי שהמחילה היתה בטעות מ"מ כיון שהיה סובר שהדין כן א"כ נתייאש מינייהו וזכה בהו אידך מהפקר, ושם הבאתי נמי למ"ש ההג"א פ' איזהו נשך דמשו"ה סובר רש"י התם גבי אסמכתא ופירות דקל דא"צ להחזיר הפירות שאכל אע"ג דבטעות נתן לו משום דסבור דאסמכתא קניא דטעמא הוי נמי משום דמייאש מיני' וזכה בו זה מתורת הפקר, ולא דמי לאונאה דלא הפקיר מידי, דסבור דשלו בידו הוא, אבל היכי שנותן ממונו לאחר אלא דטעה וסבר שזכה בדין אף שהאמת אינו כן מ"מ זוכה בו אידך מטעם יאוש והפקר, ועיין בשער המשפט סי' כ"ה באחד שתבע לחבירו בספק עפ"י עדים והשיב הלה א"י והוצרך לשלם בב"ד עפ"י עדים הללו ואח"כ הביא הנתבע עדי הזמה, ופסק דאפ"ה פטור מלהחזיר המעות דכבר זכו בה מתורת הפקר, ובחבורי לחו"מ סי' כ' כ"ה ע"ה הארכתי בזה ע"ש, ולפ"ז בנ"ד דהישראל מכר את העז בקנין כסף והאנדשלאק, ולדעתו היה סבור דמהני קנין זה, א"כ אפי' אם באמת טעה בדין מ"מ איהו הא נתייאש ונעשה הפקר למ"ש דכל היכי דטעה בדין נעשה הפקר אליבא דר' יוחנן, וכיון שהעז נעשה הפקר א"כ ממילא פטורה מן הבכורה כמבואר להדיא בתוספתא (פ"ב דבכורות) בהמת המדבר ובהמת הקדש ובהמת הגר שמת ואין לו יורשין פטורין מן הבכורה, הרי להדיא דאם הפקיר בהמתו קודם שילדה אע"ג דשוב אחר הלידה זכה בה כיון דבשעת לידה היתה הפקר פטורה מן הבכורה, והן אמנם דדין זה דר' יוחנן בשור הנסקל שהוזמו עדיו מצינו בו פלוגתא בירושלמי (ב"ק ס"פ דו"ה) ור"ל פליג עלי' התם וסובר דלא הוי הפקר משו"ה, ואין לומר דאפ"ה קי"ל כר' יוחנן דכלל בידנו דר"י ור"ל הלכה כר"י דהא כתב הנו"ב מהדו"ק (חאה"ע סי' נ"ט) דכלל זה אינו כ"א במחלוקת שבש"ס דילן ולא בירושלמי, וא"כ אכתי יש לחוש לדעת ר"ל:
אבל באמת זה אינו, דבנ"ד יועיל ממ"נ קנין כסף לחוד בין לר"ל בין לר' יוחן, אם כי לא מטעם אחד, לר"ל דסובר דמשיכה מפורשת מה"ת בישראל א"כ לדידי' ממילא דלנכרי אין קנין אחר כ"א כסף, וא"כ מהני לדידי' עצם הקנין, דהעז הזה שפיר של נכרי משום דקנה אותה ע"י כסף, ולר' יוחנן נמי דסובר ד"ת מעות קונה, דלדידי' נכרי הוי במשיכה ובכסף לא קנה כלל, אפ"ה לדידי' נמי פטורה מן הבכורה מטעם אחר, כיון דהמוכר טעה וסבור שעשה קנין גמור שמועיל מן הדין, ממילא נתייאש מן העז, ונהי דשל נכרי לא הוה עדיין דלא קנה אותה, מ"מ פטורה מן הבכורה מטעם בהמת הפקר, דאיהו הא סובר דכ"מ שטעה בדין נעשית הפקר, ונמצא דבין לר"י ובין לר"ל פטורה מן הבכורה, לר"ל מטעם דהוי בהמת נכרי ולר"י מטעם בהמת הפקר ודו"ק היטב כי זה עצה מחודדה:
אלא דאכתי יש לדון אם יש בזה גם קנין כסף מעיקרו, דהא מבואר ברמ"א (חו"מ סי' ק"צ סעיף י') וכל זה שנתן לו מקצת הדמים בתורת פרעון אבל אם לא נתן אלא בערבון בעלמא כו' לא קנה רק כנגד מעותיו אא"כ פי' שיקנה נגד הכל כו', ועיין בסמ"ע שם סקס"ו שהביא דעת רש"י וטור שאף אם א"ל הלוקח שירצה לקנות כולו אפ"ה לא קנה אלא כנגד מעותיו כל שלא גילה המוכר דעתו שמקנה לו בהן את כולו ע"ש, ובחבורי חשן אהרן שם הוכחתי שאפי' אם גילה המוכר נמי דעתו אין ברור דמהני, דז"ל רש"י בב"מ דמ"ח בד"ה בזמן שא"ל ערבוני יקון שלא נתנו בתורת תחלת פרעון כ"א בתורת שערבון זה יקנה הכל עכ"ל, ובתוד"ה בזמן הקשו דהא כ"ש הוא דאם התנה בפירוש שיקנה הכל דמהני ע"ש ונראה ברור כוונת רש"י דמה דקי"ל דהיכי דנתנו בתורת פרעון שבפרוטה קונה הכל, אין הטעם משום דקנין כסף האמור בקרא מהני אפי' לא נתן כ"א מקצת כסף, שזה אי"א לומר דהא קנין כסף מעפרון ילפי' והתם פרע לו בעד כל המקח ומהיכי תיתי שנאמר מעצמנו שאפי' בפרוטה קונה הכל, אלא דהא דמהני בפרוטה היינו משום דהשאר זקוף במלוה וכמ"ש רש"י להדיא כן, ולהכי מהני משום דאמרי' שבאמת קיבל המוכר כל הפרעון, רק אח"כ הלוה לו:
אכן לא שייך זה כ"א במקום שירד לפרעון והפרוטה שנתן לו היתה בתורה פרעון, בזה אמרי' שפרע לו כולו אלא שהמותר נזקף במלוה, אבל בזמן שא"ל ערבוני יקון, שלא נחת כלל לפרעון אלא שנתן לו הערבון לחיזוק הקנין ולא שייך בזה לומר דהמותר יזקוף במלוה, משו"ה לא מהני כ"א לקנות כנגדו ומשום דקנין כסף אין מועיל כ"א בעד קבלת הפרעון, וכנגדו דהוה מיהא פרעון, דהא אין מחזיר לו הפרוטה אח"כ אלא שנחשבת בתוך תשלום הפרעון קונה מיהא כנגדו והמותר לא יקנה משום דלא הוה פרעון וגם הטור כרש"י ס"ל, אכן התוס' לא ירדו לסברת רש"י וסוברים דפרוטה מועלת לקנין בכל אופן. לא מצד שהוא תחלת פרעון משו"ה שפיר הקשו דכ"ש כשהתנה בפירוש שהפרוטה תקנה הכל דקני, וביותר ביאור נראה כוונת רש"י דסובר דקנין כסף אין זה כמו קנין סודר, דקבלת הסודר עושה הקנין, היינו בההוא הנאה דמקבל גמר ומקני ואמנם בקנין כסף לא אמרי' דבההיא הנאה דמקבל הכסף גמר ומקני ונשתעבדו זל"ז שאין שניהם יכולים לחזור, אלא יסוד קנין כסף הוא פרעון הדמים בעד החפץ, וזמ"ש רש"י לחלק בין נתנו בתורת פרעון לאומר ערבוני יקון דבתורת פרעון שפיר קנה דזהו קנין כסף, אבל אם א"ל יקון פי' שנתן לו הכסף בתורת קנין, היינו שע"י הפרוטה הזאת ישתעבדו זה לזה וזה לאו כלום הוא דאין זה קנין כסף, ולמ"ש בכוונת רש"י א"כ ממילא דאפי' נתרצה המוכר נמי לא מהני כיון דאין זה קנין כסף וכאילו לא עשה שום קנין, ומה יוכל להועיל רצון המוכר, וא"כ בנ"ד שלא נתן כ"א מקצת דמים ולא פי' שהשאר זוקף במלוה לא יוכל לקנות כ"א נגד מעותיו, ואע"ג שכיון שכונת המוכר הוא בכדי לאפקועי מקדושה אנן סהדי שהמוכר מרוצה להקנות לו כולו, אבל הא ביארתי דאפי' רצון המוכר בפירוש לא מהני, ואלא דשוב חזרתי מזה דנהי דבכ"מ ודאי דלא קנה במקצת דמים כ"א כנגד מעותיו, אבל לענין הפקעת בכורה גם זה אינו מזיק, דאפי' אם הנכרי לא קנה כל העז, אפ"ה כיון דנגד מעותיו מיהא קנה א"כ שוב פטור מן הבכורה, דכל שיש חלק לנכרי פטורה מן הבכורה משום דהו"ל יד נכרי באמצע:
היוצא לנו מכ"ז, דגם בקנין כסף לחוד הי' מהראוי לפטור מן הבכורה בנ"ד אליבא דכו"ע ומטעמים שכתבתי, וכ"ש דאיכא נמי האנדשלאק דמועיל וכאשר מבואר כן בכמה תשובות דכסף בצירוף האנדשלאק מהני, ועיין בתשו' רעק"א סי' ל"ז כתב להתיר בהאנדשלאק מצד אחר כיון דעכ"פ מוציאין מידו מכח סיטומתא הוי יד נכרי באמצע ע"ש, ובחת"ס סי' שי"ד נראה שמתיר אפילו בהאנדשלאק לחוד, עכ"פ בנ"ד שיש צירוף שני קנינים כסף והאנדשלאק שפיר יש לפוטרה מן הבכורה, זהו מה שנלפנ"ד:
וד' יזכנו לכון כהלכה ובזה אצא מאת כ"ת בברכת אהרן וואלקין: