שות זקן אהרן· הרב אהרן וואלקין
ח"א או"ח · סימן נה
כבוד חרב וכו' מהו' בנימין יעקב פז נ"י בק"ק שאמוב (רוסיא). בתשובה על שאלתו בילד שנימל כד"ת במילה ופריעה ואח"כ נמשכה ערלתו וגם עור הפריעה הוחזר עד שנתכסה רוב העטרה באופן שנצרך למולו שנית או לתקן, ובכן בשאלתו הוא שואל, א) אם יש לסמוך על רופא ישראל שהוא לבדו יתקן לחתוך ולהחזיר עור המילה והפריעה, או מפני שהרופא אינו מוחזק בכשרות אסור לו להיות מוהל כי המוהל צריך להיות יר"ש, ב) אם האב והמוהל מחויבים לברך עוד הפעם, ג) אם בעינן עשרה אנשים בשעת תיקון המילה הזאת או גם בינו ובינו רשאי:
והנני להשיבו בזה על ראשון ראשון, בנוגע מי יהיה המוהל, הנה לפי המבואר בשו"ע (יו"ד סי' רס"ד) דמומר לכל התורה פסול למול ודינו כעכו"ם לענין מילה, א"כ היה ראוי לחוש באיש כזה שמוחזק למחלל שבת בפרהסיא כיון דהלכה רווחת היא דמומר לחלל שבת בפרהסיא דינו כמומר לכל התורה, דאפי' אם נניח שודאי כדבריו שפעם הראשון נימול כהוגן, מ"מ הרי עכ"פ מדרבנן נצרך למולו שנית, וא"כ נצרך מוהל כשר, ובשגם שגם בעיקר מסופק אנכי אם גם בפעם הראשון נימול כהוגן, דמי זוטר מ"ש הט"ז שם בסוף הסימן שהרבה פעמים יש לחוש שהמוהל טועה בזה וסובר שמל ופרע כראוי ובאמת אינו כראוי ע"ש, ואם הוא כתב בזה בזמנו שהמוהלים ידעו היטב את הדין בכל פרטי דיני המילה ובכ"ז אפשר בנקל לטעות, כ"ש בזמנינו שהמוהלים אינם יודעים פרטי דיני המילה איזה ציצין המעכבין המילה, אשר באמת טועים בזה הרבה מוהלים שסוברים דהעיקר תכלית המילה הוא רק שתתגלה העטרה, ובכן חותכים רק מעט מעור הערלה ומתקנים אח"כ ע"י הפריעה עד שתתגלה העטרה וכבר העיד החמודי דניאל דכמה מוהלים עושים כן וכתב שהם ערלים גמורים, ועיין בתשובת יהודה יעלה חיו"ד סי' רנ"א ובבינת אדם בסופו שנסתפקו באמת אם גם עור הערלה הוי מעיקר המילה או דעיקר המילה הוי רק על עור הפריעה שתתגלה העטרה ממנו ועור הערלה צריך לחתוך רק כדי שיגיע לגילוי העטרה מעור הפריעה ונפקא מינא להיכי דלא חתך רק מעט מעור הערלה אלא שתיקן זאת ע"י הפריעה, ובתחלה הביא בב"א ראיות דעיקר המילה אינה כ"א לגלות העטרה אלא שאח"כ חזר מזה מכח הש"ס דיבמות דע"א דאמר התם דאברהם אבינו לא נצטוה על הפריעה ואפ"ה אמר שם דהמול ימול לרבות ציצין המעכבין המילה וא"כ ע"כ צ"ל דר"ל ציצין של עור הערלה ולא של הפריעה הרי להדיא דצריך לחתוך עור הערלה כולו מבלי שישתייר ציצין המעכבין ע"ש:
ולכאורה לא היה צורך לבוא לדרשא דהמול ימול לרבות ציצין כו' דדרשה זאת לאו אליבא דכו"ע דאיצטריך לכמה דרשות אחרות, לרבות אפי' מאה פעמים, ולמשוך שחייב למול כמבואר שם, עדיפא הו"ל להקשות כיון דלא נצטוה על הפריעה א"כ למה נצטוה על המילה כל עיקר כיון דעיקר מילה הוא הפריעה, ואחרי שלא נצטוה על הפריעה, מה צורך יש במילה זאת מה שיחתוך לעור הערלה לבד, מיהו בזה אכתי י"ל כיון דלדורות יהיה הכרח לחתוך גם לעור הערלה, שבלא זה לא יגיע לאור הפריעה משו"ה נצטוה אברהם שלעת עתה יחתוך עכ"פ רק עור אחד ואע"ג שאין זה שום מצוה, ובלא"ה צ"ל כן דנצטוה ע"ז אע"ג שאין במילה זאת שום מצוה, דהא אפי' אי נימא דחיתוך עור הערלה הוי נמי מצוה בפני עצמה, אבל הא קי"ל מל ולא פרע כאילו לא מל, ואחרי שעל הפריעה לא נצטוה, מה תועלת בצווי לחתוך הערלה, הא כל זמן שלא פרע הוי כאילו לא חתך, א"ו דנצטוה רק ע"ש סופו:
אמנם ביותר יקשה לפי המבואר בב"ר פ' לך הובא ברש"י בחומש פ' הנ"ל באברהם לא נאמר את בשר ערלתו לפי שלא היה צריך אלא חיתוך בשר שכבר נתמעך ע"י תשמיש אבל ישמעאל שהיה ילד ולא נתמעך ע"י תשמיש הוזקק לחתוך את הערלה ולפרוע את המילה לכך נאמר את בשר ערלתו ע"כ וכיון שכן גם לדורות אין שום חיוב לאיש כזה שנתמעך עור הפריעה אצלו לחתוך לעור הערלה, אם נימא דעיקר מילה הוא הפריעה, וכזה יקשה גם בגר שבא להתגייר בשעה שהוא גדול ונשוי שכבר נתמעך עור הפריעה, מה צורך יש במילה לחתוך עור הערלה כיון דכל עיקר חיתוך הערלה בכדי להגיע לעור הפריעה, אבל באיש כזה שאין לו עור הפריעה מה צורך יש בחיתוך הערלה, וי"ל משום דהוצאת דם ברית הוי מצוה מחלקי מצות מילה, והיינו טעמא דבנולד מהול מחויב להטיף דם ברית וזה דוחה שבת, דלכאורה אינו מובן הא בתורה לא כתוב כ"א מילה ואחרי שנולד מהול מה צורך שוב בהטפת דם ברית וגם לחלל שבת ע"ז אע"כ דקים להו לחז"ל דהוצאת דם ברית הוי מצוה בפני עצמה, ולכן הי' נצרך אברהם לחתוך לעור הערלה, לא בכדי לקיים מצות מילה, דלא הוצרך לזה כיון שלא היה לו עור הפריעה, אלא היה נצרך לזה בכדי להוציא דם ברית, ועיין בס' ברית שלום שהוכיח מכמה מקומות בש"ס דהוצאת דם מצוה בפ"ע היא, ואי נימא דעיקר מילה הוא הפריעה יהא מוכח כזה מצווי שנצטוה א"א על המילה, דלא מצינו בה שום תועלת זולת הוצאת דם ברית, ולכן שפיר עשה הב"א שלא הוכיח מעיקר המילה דאברהם, דע"ז י"ל שלא היתה כ"א לצורך הוצאת דם ברית, אבל הראיה ממה שנצטוה על ציצין המעכבים, ודאי דראיה טובה היא, דבזה אי"א לומר דמשום הוצאת דם הוא, דהא כבר היתה הוצאת דם בחיתוך הראשון, ואי נימא דעיקר מילה הוא הפריעה, כי איכא ציצין מאי הוה, כיון דעל הפריעה לא נצטוה, ודם ברית כבר הוציא, אע"כ דגם חיתוך עור הערלה הוי מעיקר המצוה, מיהו בעיקר הדין לא אדע מה מקום ספק יש בזה ומה מקום צורך להוכחות ופלפולים בהיות שהדבר מפורש בירושלמי (שבת פי"ט ה"ב) המול ימול אחת למילה ואחת לפריעה, ואפי' למ"ד דאברהם לא נצטוה על הפריעה דלדידי' אי"א לדרוש מקרא זה לפריעה, ובע"כ דהמול ימול לדרשא אחרינא אתא, אכתי יש לימוד אחר בירושלמי שם מקרא דלמולות דכתיב גבי משה, למולות שתי מילות אחת של מילה ואחת של פריעה, הרי להדיא דעור הערלה הוא מצוה בפ"ע, ואפי' למ"ד דיהושע היה הראשון שנצטוה על המילה ולדידי' אי"א לדרוש גם למולות על פריעה ובע"כ דלדרשא אחרינא אתי, אבל לא פליגי כ"א בדרשה, מר דריש להאי דרשה ומר לדרשא אחריתא, אבל בעצם הדין לא פליגי ודבר פשוט הוא בירושלמי שגם עור הערלה הוי מצוה וכ"כ כל הפוסקים, ולכן בהכרח לחתוך רוב החופה את העטרה ומי שלא חתך כ"א מעט אף שע"י הפרי עה תיקנה שיתגלה העטרה לא קיים מצות מילה כיון שעור הערלה לא נחתך ממקום חבורו כי מאוסה היא עור הערלה והחיוב להסיר חרפה זאת מגופו:
ואפי' באותן ציצין שאינם מעכבים את המילה, היינו נמי אינם מעכבים אם לא חתכם ונשארו מחוברים בגוף, אבל אכתי מחויב לפורעם ולגלות העטרה כולה ואם לא פרעה ונשאר העטרה מכוסה אף במקצת הרי זה מעכב, דגילוי העטרה מעכב אפי' במקצת, ודין זה למדתי מלשון המשנה (שבת דקל"ז) מל ולא פרע את המילה כאילו לא מל דיש לדקדק במשנה זאת דמיירי רר בדיני חיתוך עור הערלה איזה ציצין המעכבין ואיזה שאינן מעכבין, מה מקום דין דמל ולא פרע הכא דלא מיירי כ"א בדין דחיתוך, ודין דפריעה כבר נשנה במשנה אחרינא שבת דקל"ג מוהלין ופורעין, ועוד יש לדקדק בלשון מל ולא פרע את המילה, דתיבות את המילה מיותרין והכי הול"ל מל ולא פרע וכמו במשנה הקודמת מוהלין ופורעין ולא קאמר ופורעין את המילה, ומכח זה הי' נ"ל דמל ולא פרע דקאמר כאן לא קאי באמת על עור הפריעה ורק על עור המילה, דהיינו יטר הערלה וארישא קאי דתני ברישא דעל ציצין שאינם מעכבים אינו חוזר, אשמעי' המשנה דאף שציצים הללו שאין חופה כ"א מיעוט עטרה אינו מחויב לחתכם לגמרי כמו שמחויב להסיר הערלה, אבל זה מחויב לתקן ע"י הפריעה לפרעה עד שתתגלה העטרה באופן שלא יהא נשאר אף משהו מכוסה, והנ"מ שבין ציצים המעכבים לציצים שאינם מעכבים הוא רק בזה דציצין המעכבים בהכרח שיחתכם מהגוף לגמרי ואף אם פרע וגילה העטרה לא מהני וכמ"ש לעיל בשם הת"ד, ומשום דעור הערלה גופא חרפה היא אפי' אם העטרה נתגלתה ובהכרח להסירה ולחתכה מן הגוף, אכן אם לא נשאר כי אם ציצין שאינם חופים רובה, אין צריך לחזור ולחותכם אלא דסגי באם פורעם ומסירם מהעטרה אבל לפורעם מהעטרה מחויב גם בציצים הללו, והיינו מה שכתב התנא מל ולא פרע לאותן הציצים שאינם מעכבים כאילו לא מל, דעל גלוי העטרה קפדינן שתהא מפורעת כולה ולא תהא מכוסה אפי' במשהו, דדוקא על עור הערלה לא קפדינן אם נשאר משהו שלא נחתך אבל על גלוי העטרה קפדינן שתתגלה כולה ואם נשאר אפי' משהו שמכוסה לא מהני ומדויק לפ"ז לשון המשנה מל ולא פרע "את המילה" דהיינו עור הערלה, אותן ציצין שאינם מעכבים החיתוך אם לא פרע ולא תיקנם ע"י הפריעה, כאילו לא מל, דבעינן שתהא כולה מפורעת, ומיושב בזה קושית התוס' בשבת שם ד"ה מל, שהקשו אמאי איצטריך למיתני בבא דמל ולא פרע כיון דכבר תני דבשר החופה את רוב העטרה מעכב המילה וכי לא פרע עדיין רוב עטרה מכוסה ע"ש, ולמ"ש דמל ולא פרע היינו לא פרע לעור המילה לאותן ציצין שאינם מעכבים, שפיר איצטריך התנא לאשמעינן חידוש גדול כזה דגם אותן ציצין שאינם מעכבים אפ"ה מחויב לפורעם ולגלות כל העטרה שלא תשאר מכוסה במשהו, ואכן לדאבוננו טועים בזה הרבה מוהלים וכאשר העיד הט"ז והחמו"ד הנ"ל, וא"כ הרי יש בזה ספק אם נימול גם מתחלה כהוגן, וגם יראתי בפצותי שפתי פי עטי להגיד כי במוהלים דזמנינו לא שייך גם ההיתר דרוב מצויין אצל זה מומחים הם שהביא החת"ס בתשובה (יו"ד סי' רמ"ה) והתפארת ישראל בשבת, דלא דמי לשחיטה אשר כל שוחט לומד היטב דיני השחיטה ויודע אפוא במה להזהר, אכן המוהלים הללו אשר כמה וכמה אינם לומדים דיני מילה מהשו"ע, רק מחזיקים זה לאומנות פשוטה אשר רק אומנות והרגל נצרך לזה, ולא דינים, ועל פרטי הדינים אין להם גם ידיעה בתחלה, ולפ"ז הרי יש בזה ספק אם גם נימול בתחלה, וכיון שהספק היא בדאורייתא ספיקו לחומרא ומה"ת צריך למולו שנית, ופשוט שמומר לכל התורה או מחלל שבת שדומה למומר כזה דאין רשאי להיות מוהל:
ואלא דשוב התבוננתי דאי מטעם חשש דמחלל שבת לחוד היה אפשר אכתי למצוא היתרים, חדא דהא כבר הוכיחו האחרונים דמחלל שבת באיסור לאו בדבר שאין בו חיוב מיתת ב"ד לא הוי מומר לכה"ת כולה, דכן העלה במשנת חכמים הלכות ע"ז מל"ת י"ד ט"ו, וגם התבו"ש סי' ב' סקנ"ו ודייק הכי מדלא נקיט בע"ג מומר לע"ג סתם, אלא נקיט מומר לנסך, לאשמעי' דדוקא עבירה שיש בה חיוב מ"ב בעינן, וממילא דהוה"ד בחילול שבת דל"ה מומר לכה"ת במה שאין בו מ"ב דלא חמיר מע"ג עצמה, והביא עוד ראי' משבת (דס"ט) מנינא לומר שאם עשאן כולם בהעלם אחר חייב וכגון דידע ששבת בלאו אפ"ה אם שגג בדבר מייתי חטאת, והא אף להרמב"ם דבפעם אחד לא נעשה מומר, מ"מ הכא הא חילל שבת בהרבה לאוין, וקי"ל דאף לתיאבון חשיב מומר, ועיין ברמב"ם פ"ג מהל' עה"ק ובע"כ דמומר בלאו לא הוי מומר לכה"ת, ועיין בפמ"ג בפתיחה כוללת הלכות שבת שנסתפק בזה אם באיסור לאו הוי נמי כמומר לכה"ת, אכן האחרונים הוכיחו דמשום איסור לאו לא הוי פושע לכה"ת לאיסור שהם חמורים מלאו, וגדולה מזו כתב התשב"ץ וא"ז בשם העיטור דמחלל שבת ליתא אלא בעבודת קרקע בלבד ואפי' בחייבי מיתות אם אינם עבודת קרקע לא הוי מומר לכה"ת, וגם אנכי הארכתי בזה בכמה תשובות, ב) מ"ש התו"ח בחדושיו לעירובין (דס"ט) דאם הוא בוש לפני אדם גדול ונמנע מלחלל שבת בפניו אפי' עשה בפני עשרה הוי רק מחלל שבת בצנעא ע"ש, ולפ"ז יש לצדד ברופאים דמסתמא החלול שבת שלהם הוא רק בדרבנן, ואפי' אם באיסורי תורה עכ"פ אינם בעבודת קרקע ובחייבי מיתות ב"ד, ואפי' העושים כל אלה אין נחשב זה לפרהסיא כיון שבנסיעתו לחולה וככתיבתו שם אין כל אחד עשוי לידע שמא הוא ההכרח לחילול זה מפני פקו"נ של סכנת החולה, וכל שאפשר לתלות להיתר ראוי לתלות, ואין זה חשוב פרהסיא דהרואים יתלו שרשאי לחלל שבת לצורך החולה, ועכ"פ רובם מהם אפי' אם בינם לבין עצמם או גם בפני חביריהם יתביישו מלחלל שבת גם בדבר שאינו מצרכי החולה, מ"מ בפני הרואים יתביישו, וכ"ש שימנעו מלחלל לפני אדם גדול וא"כ אין זה חשוב פרהסיא כנ"ל בשם התו"ח, וממילא דלא חשיב כלל כמומר לכה"ת:
אמנם נהי דמצד חילול שבת לא חשיב כמומר לכה"ת, מ"מ אכתי יש לאוסרו מצד שהוא מומר לכה"ת באמת, דניחזי אנן, אטו במומר לכה"ת בעי' שנראה אותו לעבור על כל התורה ממש, הא ודאי דליתא, אלא במה יוודע שהוא מומר לכה"ת כבר כתב השמ"ח (סי' ב' סעי' ט"ו) ותבו"ש ס"ק כ"ג, כ"ד, כ"ה, דאם ראוהו שעובר על ג' עבירות מפורסמות שהעולם נזהרים בהן כגון אוכל נבילות ולבש שעטנז דאורייתא והקיף ראשו הוי חזקה לכולהו ואמרי' מסתמא פרק ממנו עול המצוות ודאי דהוי מומר לכה"ת, וא"כ ברופאי זמנינו שרובם מוחזקים לעבור עבירות הרבה פשוט דהוי מומר לכה"ת ממש, שדינו מבואר בשו"ע דאסור למול כנ"ל:
אמנם מפני שבכלל אין רצוני לדבר ולחתוך הדין בענינים כלליים כאלה אשר אין מהראוי לדון יחידי וצריך להיות מתון מאוד לקבוע הלכה וכמ"ש בסוטה דמ"ז ובסנהדרין דק"ז לעולם תהא שמאל דוחה וימין מקרבת, ובקדושין (ד"כ ע"ב) שלא לדחות אבן אחרי הנופל, וכמה דברים הקילו חז"ל משום איבה, ועיין בשבו"י ח"ב סי' נ"ח בענין הכרזה על בשר חוץ וכלים מחגיגה דכ"ב דחיישי' לאיבה, ומה"ט העלה בתשו' צ"צ (סי' ב') שלא להרחיק כ"כ את כו' שלא יהיו פורשים לגמרי מן הציבור וירבה מחלוקת בישראל ואין להרחיב הפירוד להרחיקם לגמרי, לזה לא מזיגנא רישא עד דמצאתי להפוך גם בזכות הפושעים אלו המורדים הללו על מצוא להן היתר לכל דבר שבקדושה, וממקום הפצע שם תצמח הרפואה, דבזמנינו שלא אכשר דרי והופקר האיסור דחלול שבת וגם עוד כמה עבירות חמורות ולא משמע להו איסורא כלל, א"כ ממילא אין נפסלין עי"ז דדומה לדינא דגמרא דמה דלא משמע לאינשי איסורא אין נפסלין לעדות אף בלאו של תורה כמ"ש בחו"מ (סי' ל"ד) וע"ש בסמ"ע ובתשובת הרשב"א שהובא בב"י (יו"ד סימן קי"ט) בד"ה מי שהוא מפורסם, דחשוד לעבירה דלא משמע לאינשי כשר לכל, ועיין בתשו' נחלה לישראל סי' נ' דכיון שעבר עבירה ושנה נעשה לו כהיתר ומיחשב רק שוגג, ובברכי יוסף חאו"ח סי' א' בסוף התשובה דכיון שדרכם לדבר בביהכ"נ סירכי' נקטי' מיחשב כאנוס, ולחד תירוצא בתוס' גיטין פ' השולח דכיון דלהוטה לזנות הוי כמו אונסין, ובחדושי רעק"א (יו"ד סי' של"ד) במזכיר שם שמים לבטלה שהביא תשובת רמ"א שעכשיו שרגילים בכך הוי כאומר מותר, ולהדיא כתב בתשובת בנין ציון ח"ב סימן כ"ג שכיון שרובם נעשה להם חילול שבת כהיתר שמעשה אבותיהם בידיהם הוה כתינוק שנשבה, הא חדא להיתירא, שנית אפי' אם היה נכרי גמור היה נמי מקום היתר גמור להכשיר ברופא, דהא כל הפסולים בענין מילה אינם אלא לכתחלה אבל בדיעבד כשר כמבואר בשו"ע, והנה במילה כזאת שצריכה אומנות של רופא דוקא פשוט הדבר דשרי גם לכתחלה דהא גם שעת הדחק כדיעבד וכ"ש בכה"ג דאי"א בלי רופא דעדיף משעת הדחק, ופשיטא שגם רופא נכרי מותר למול לכתחלה היכי דאי"א בישראל, ולכן מסקנא דמלתא אם אפשר שמוהל ישראל יהיה המתחיל או הגומר במילה והרופא יהי' עומד על גביו מה טוב, דבכה"ג לית כאן בית מיחוש כלל וכמ"ש בתשובת בית יעקב הביאו הפ"ת שם דכל הפסולים אם גמר הכשר שפיר דמי, ובאם הרופא לא יניחנו לנגוע בזה, מותר גם להרופא להיות המוהל וכמ"ש:
ובדבר שאלתו אם צריכים האב והמוהל לברך, הנה מחלוקת ראשונים ואחרונים הוא בכל דבר שהוא משום מראית עין אם צריך לברך, ודבר זה נפתח בגדולים, הרשב"א בתשובה סי' תקכ"ה הוכיח דצריך לברך על שחיטת בן פקועה שהפריס ע"ג קרקע אף ששחיטתו היא משום מראית עין, ומדברי הר"ן גבי חצר שיש לו שני פתחים מוכח דא"צ לברך, וגם בנ"ד גופא מצינו מחלוקת מפורשת, דהחת"ס בתשובה (חיו"ד סי' רמ"ח) כתב שצריך לברך על ציצין החוזרים כיון שהמילה אינה אלא משום מראית העין, אכן בשו"ת דבר משה סי' פ' כתב שצריך לברך, וכיון דפלוגתא הוא פשוט דספק ברכות להקל וא"צ לברך רק בדרך עצה, יאמרו דרך תפלה פסוקים של ויברך דוד בא"י אלוקי ישראל כו' לך ד' הממלכה דאית בי' שם ומלכות ולסיים אח"כ ברוך אשר צונו להכניסו בברית וכו' דבכה"ג ליכא חשש ברכה לבטלה, וגם המוהל יעשה ככה אם ירצה, ועצה זאת נכונה ומוסכמת מכמה גדולי ישראל, ומן הרמ"א יו"ד (סי' רס"ה) שכתב דעל ציצין המעכבים צריך לחזור ולברך, ומלשון הש"ך שם בסק"י שכתב דאע"ג דעל ספק א"צ לברך אבל על ציצין המעכבים צריך לברך משמע שדוקא כשחוזר על ציצין המעכבים צריך לברך אבל כשחוזר רק משום מראית עין א"צ לברך, בכ"ז כדאי לעשות כעצה שזכרתי, ובנוגע לשאלתו אם צריכין עשרה, אין זה עיכובא כלל אפילא במילה גמורה:
והנני ידידו הכותב בחפזון ומברכו בברכת אהרן וואלקין: