שות זקן אהרן· הרב אהרן וואלקין
ח"א או"ח · סימן נד
ב"ה יום א' אס"ח שבועות תרפ"ט פינסק ברכה מרובה לכבוד ידידי הרב וכו' מוהר"ר יעקב ראזענהיים שליט"א בפראנקפורט דמיין מכתבו עם השאלה נתקבל ביו"ט ומפני הנחיצות מהרתי להשיבו כרגע בקיצור נמרץ מפני שלא היה ספוק בידי לעיין כל צורכי, והנה זה תכן שאלתו, שבכתב החוזה הנעשית כעת עם הרב החדש שלכם, רצון ועד הקהל להכניסם סעיף האומר כי תקנות וגזרות, ביחוד אלה הנוגעות ליחס קהלתכם לשאר הקהלות החברות וההסתדריות געמיינדע פאליטישע אנגעלעגענהייטן" יכול הרב לעשות רק בהסכמת ועד הקהל, אולם מבין חברי ועד הקהל נתעורר שאלה אם ועה"ק יכול להכניס סעיף כזה, כי לדעתם מתנגד הוא לתקנת הקהלה אשר נאמר שם כי הרב הנבחר הוא הסמכות הדתית היחידה "די איינציגט רעליגיאנס געזעצליכע אויטאריטעט דער געמיינדע", ובתשובה ע"ז רק מה שנוגע לדינא, כי לראות עיני איני רואה בזה שום חשש ופקפוק להכניס סעיף כזה וכמו שאבאר:
דהנה אפי' אם נניח שהסעיף הזה הוא ניגוד וסתירה לתקנת הקהלה הקדומה, איני רואה איסור לפני ועד הקהל דהאידנא לבטל את התקנה הראשונה כשמוצאים שיש בזה צורך השעה והמקום, דהא כל נדרים וחרמות שמטילין הקהל יש להם התרה בלא פתח וחרטה וכמ"ש התוס' והרא"ש (שבועות דכ"ט) ואפי' אם הזכירו שבועה עם החרם נמי וכמ"ש הרמ"א יו"ד סי' (רכ"ח סעיף כ"ה) וא"צ ע"ז לא יחיד מומחה ולא שלש הדיוטות אלא הקהל עצמן מתירין, ונוסח ההתרה שיאמרו הקהל או הש"ץ יכריז שהתקנה וההסכמה בטילה וכמ"ש הב"י שם, ולפ"ז אפי' אם תקנה הקדומה שלכם היתה בחרם וגם ע"ד המקום וע"ד הקהל יכולים ועד הקהל דהאידנא לבטלה, ולאו דוקא כולם אלא אפי' רובם נמי וכמ"ש בתשובת הרא"ש הובא להלכה ביו"ד שם סעיף ל"א, ואפי' אם הקהל הראשון בעלי התקנה היו גדולים יותר בחכמה ובמנין מהקהל דהאידנא, אין להשגיח ע"ז ויכולים שפיר ברוב דעות לבטל לתקנה הקדומה בלא חרטה כי ודאי אדעתא דהכי תקנו מתחלה שיהא ביד הקהל לבטל כשימצאו צורך בזה וכמ"ש החת"ס ח"ו בליקוטי השו"ת סי' א':
אלא דמה שיש לחשוש בזה שמא יש בקיום תקנה ראשונה איזה גדר לרבים או סייג לתורה ולדבר מצוה, ובביטול התקנה יש לחשוש לביטול הסייג והגדר, דבכה"ג שיש נדנוד וחשש איסור אין כח ביד הקהל להתיר אפילו יסכימו כולם לדבר אחת וכמ"ש הרשב"א בתשובה דאין מתירין נדר של שחוק מה"ט, וכ"כ הריב"ש בתשובה (סי' קע"ח) דכל שיש איסור בביטול התקנה אין כח לבטל וכ"פ המחבר שם ביו"ד סעיף כ"ח, ומקור הדברים הוא בירושלמי (ספ"ה דנדרים) חד בר נש נדר דלא מרוחנא אתא לקמי' דר' יודן בר שלום א"ל מאי אשתבעת א"ל דלא מרוחנא א"ל וכן בר נש עביד א"ל לקוביוסטא קאמינא (פי' דלא מרוחנא בשחוק הקוביא) אמר ברוך שבחר בהם שצריך לפרוט הנדר ע"ש, והרי למדין מזה שנדר כזה דאית בי' סרך איסור אין להתירו, ואין לחלק דשאני בכל הנהו דהמתיר הוא איש צדדי שלא על דעתו נדר זה ומשו"ה אינו יכול להתיר נדר של איסור, משא"כ בהסכמת ותקנת הקהל דמתחלה נדרו ע"ד הקהל וכיון שעל דעתם נדרו שהם יתירו כרצונם, יכולים להתיר אפי' לדבר אסור, דודאי שאין דעת הקהל שיקבצו הקהל למישרי איסורא ותהא ממש בהסכמתם וכמ"ש בתשובת דברי ריבות סי' נ"ג ע"ש, אכן לאחר העיון גם חשש זה אינו דהא באמת יש חשש גם להיפך דאם לא תתירו ההסכמה הראשונה ולא תכניסו לכתב החוזה את הסעיף המבוקש יש לחוש שלא יופרע שלום הקהלה עי"ז בהיות שכמה מחברי ועה"ק דורשים להכניס סעיף הזה, מסתמא הם מוצאים כי כן הוא צורך השעה והמקום ואם שומע לא יהיה להם יהיה מקום לשטן להכניס אש המחלוקת בשלטון הקהל, וממנה תוצאות לריב ומדון, דברים שאין אש ומים מכלה אותן מחלוקת ופירוד הדעות מכלה אותן, ואם כנים אנחנו בהשערה זאת אז ממילא אזדא הראיה מירושלמי ותשובת הרשב"א הנ"ל שאסרו להתיר נדר של איסור, להך דנ"ד, דתשובת הרשב"א שם ביאר הטעם דמשו"ה אין מתירין נדר של איסור כגון שחוק וכדומה אפי' במקום שאם נתיר לו הנדר נציל אותו על ידי זה מלהכשל בעון נדרים ושבועות שבלא התרת הנדר יש לחוש שיעשה באיסור וכתב דכיון דהמתירים מצדם עבדי איסורא להתיר דבר האסור ואין אומרים להמתירין שיחטאו הם בשביל שיזכה חבירם הנודר וכההיא ודאמרי' ברפ"ק דשבת אין אומרין לאדם חטוא בשביל שיזכה חברו, ולפ"ז לא שייך לומר כן כ"א במקום שמתירי הנדר גופייהו אינם מקיימים שום מצוה בהתרה זאת אלא שמפרישים מאיסורא את הנודר שלא יכשל באיסור נדר וכההיא עובדא דירושלמי ותשובת הרשב"א מה מצוה יקיים המתיר כשיתיר לנודר לשחוק בקוביא,, ובכה"ג שפיר שייך טעם דרשב"א דאין אומרין להמתיר שיחטא להתיר דבר האסור בשביל שיזכה חבירו. אבל בנ"ד שהמתירים הם ועד הקהל והם עצמם מקיימים מצוה גדולה בהתרתם שעי"ז יושקט הריב וינצלו מריבי מפליגות, דאין מצוה גדולה מזה וכמ"ש הב"י בשם רשב"א דלעשות שלום והוה"ד לבטל מחלוקת מיקרי דבר מצוה, ובלא"ה נמי כל צרכי רבים הוי דבר מצוה וכמ"ש הרמ"א יו"ד שם סעיף כ"א דמשום צרכי רבים מיקרי דבר מצוה להתיר בשביל זה נדר שהותר ע"ד רבים, ולכן בכה"ג שהמתירים עצמן מקיימי מצוה בהתרתם רשאים להתיר אפי' נדר של איסור, דחטוא בשביל שיזכה חבירו לא אמרי' אבל חטוא בשביל שתזכה אתה בעצמך שפיר אמרי' כדמוכח בסוגיא דשבת גבי רדיית הפת, ונ"ל להביא עוד ראיה לחילוק זה מסוגיא דגיטין (דל"ח) דאביי אסר לשחרר לההיא אמתא, ופריך עלה הש"ס מההיא אמתא דחציה שפחה וחצי' בת חורין וכפו את רבה לשחררה משום דנהגו בה מנהג הפקר ע"ש, והמפרשים הקשו שם למה לא פריך על אביי מר' אליעזר ששיחרר עבדו כדי להשלימו לעשרה, ולמ"ש ניחא מאד דמר' אליעזר לא הו"מ למיפרך משום דע"ז הו"מ לתרץ דכיון שהוא עצמו עושה מצוה ע"י השחרור, והוא שהשלימו לעשרה ויכול לומר דברים שבקדושה, משו"ה שרי לי' לחטוא בשחרורו כדי שיקיים הוא עצמו מצוה דתפלה בצבור ואמירת דברים שבקדושה, משא"כ בההיא אמתא דהאדון עצמו ל"ק שום מצוה בשחרורו, ורק שהפריש אותה מאיסור, ובשביל שיזכה חבירו אין אומרים לו לחטוא:
ואכתי יש מקום עיון בזה דהא תינח לאביי דאוסר לשחרר לההוא אמתא וא"כ מוכח שפיר אליבי' דשאני בין כשבא רק לאפרושי מאיסורי לבין שקיים הוא גופי' מצוה בשחרור זה, אכן לדינא הא קי"ל דשפחה שנוהגין בה הפקר כופין את רבו לשחררו וכדמוכח בסוגיא שם, והלכה מפורשת הוא ביו"ד (סי' רס"ז), הרי חזינן שאפי' רק לאפרושי מאיסורא רשאי הרב לעבור באיסור עשה דשחרור, וא"כ יקשה מזה טובא על עיקר תשובת הרשב"א שאוסר להתיר נדר של שחוק אפי' במקום שמפריש להנודר מאיסור נדר ומשום דאין אומרים להמתיר שיחטא להתיר דבר האסור בכדי שיזכה חבירו, והא ההיא דשפחה הוי תיובתי' דשרי לחטוא אפי' בשביל לאפרושי מאיסורא לחבירו, ושוב מצאתי קושיא זאת בשם מהריב"ל ח"ד סי' ד':
ואמנם י"ל בזה כמ"ש הפנ"י בגיטין דעשה דלעולם תעבודו אין הכוונה שאסור מה"ת לשחרר. אלא הכוונה דכל זמן שהוא עבד מצוה לשעבד בו ואסור למחול על שעבודו ע"ש, ולפ"ז אין איסור מה"ת כשמשחרר דלא אסרה תורה כ"א למחול על שעבודו כל זמן שהוא עבד אבל השחרור לפ"ז אין שום איסור מה"ת רק מה שמפקיע עצמו עי"ז מקיום מ"ע, דאם לא שחררו היה יכול לקיים העשה לעבוד בו עבודת עבד ועכשיו כששחררו הפקיע עצמו מקיום המ"ע, והפקעה מחיוב מצוה ודאי שאינה מה"ת ואינה כ"א איסור דרבנן לכתחילה ולכן אם עושה כן לצורך מצוה ודאי דשרי ואפי' משום מצוה דרבנן, ומלשון הש"ס כל המשחרר עבדו עובר בעשה אין להוכיח דעובר בעשה גמורה, דבאמת י"ל שאינו כ"א הפקעה ואפ"ה עובר בעשה קרי לה הש"ס וכההיא דסוף מנחות מלאכא אשכח לרב קטינא דמיכסי בסדינא וא"ל קטינא קטינא סדינא בקייטא כו' ציצית מה תהא עלה א"ל ענשיתו אעשה, והרי אע"ג דציצית חובת טלית הוא ואם אינו לובש טלית בת ד' כנפות אינו כ"א מפקיע עצמו מחיוב מ"ע ואפ"ה קרי לי' הש"ס עובר אעשה, ובזה ניחא מ"ש הרמב"ם (פ"ט מהלכות עבדים) וז"ל האשה קונה שפחות ולא עבדים מפני החשד, ואם קנתה אותם כו' וכן אסור לאדם לשחרר עבד כנעני וכל המשחררו עובר בעשה כו' ואם שחררו משוחרר עכ"ל, וכבר עמד הכ"מ האי וכן מאי עבידתי', ולמ"ש ניחא דסובר הרמב"ם האיסור לשחרר אינו עובר בזה מ"ע מה"ת אלא איסורו אינו כ"א דרבנן כמו איסור האשה לקנות עבדים ובשניהם אינו כ"א איסור לכתחלה ודיעבד משוחרר ודו"ק:
ובלא"ה נמי הא כתבו הרשב"א והר"ן דעשה דשחרור אינו כ"א משום לא תחנם ולכן כשעושה זה לצורך מצוה לאו חנינה הוא, ולא שייך לומר בכה"ג דאינו רשאי לחטוא בשביל שיזכה חבירו, דבכה"ג שאינו משחרר משום שרוצה להטיב עם העבד אלא לצורך מצוה דאין בזה שום חטא ועון כלל, אבל כשעובר עבירה איה"נ דאינו רשאי בשביל שיזכה חבירו, וא"ש ההיא דרשב"א שאוסר להתיר נדר שיש בו איסור משום דאין אומרים חטוא בשביל שיזכה חבירו, ודוקא בנ"ד דהמתירים גופייהו מקיימי מצוה בהתרתן, בזה כתבתי להיתר דאומרים לאדם חטוא בשביל שתזכה אתה גופא וכההיא דרדיית הפת: ויותר נ"ל דנ"ד הוי מצוה דרבים:
דהא כל צרכי רבים הוי מצוה, ובשגם שעי"ז יושקט המריבה ויתכונן שלום הקהלה, ובמצוה דרבים הא סוגיא ערוכה בברכות דמ"ז דרשאי לחטוא ולעבור מ"ע, דעל מ"ש שם בר"א ששחרר עבדו להשלימו לעשרה משום דמצוה הוא פריך הש"ס והא מצוה הבאה בעבירה הוא ומשני מצוה דרבים שאני, הרי להדיא דלצורך קיום מצוה דרבים שרי לעבור על מ"ע דשחרור, ואין לדחות ולומר דדוקא מ"ע דשחרור התירו משום דאינה מ"ע גמורה וכנ"ל בשם הרשב"א ור"ן אבל מ"ע או איסור גמור אינו רשאי לעבור אפי' משום מצוה דרבים, דז"א דבע"כ דמה דמתרץ הש"ס בברכות מצוה דרבים הוא רק כאשר נימא דמ"ע דשחרור הוי מ"ע גמורה וכמ"ש הרשב"א בגיטין דדין זה אי משום מצוה שרי לשחרור תלוי בטעם המ"ע דלעולם תעבודו, דאי נימא דהטעם הוא משום לא תחנם אז משום מצוה גרידא נמי שרי דאין זה חנינה לעבד כיון שעושה לצורך מצוה משא"כ אי נימא דהטעם הוא כפשוטו אז משום מצוה נמי אסור דהוי מהב"ע, ודוקא משום מצוה דרבים הפקיעו חז"ל השעבוד, וע"ש שכתב דבש"ס גופי' ספיקא מספקא בטעם מצוה זאת, ובסברא זאת פליגי המקשן והתרצן בברכות שם, דלמאי דמתרץ שם מתחלה מצוה שאני, מפרש הטעם דלעולם תעבודו משום לא תחנם ולכך משום מצוה מותר, והמקשה שס"ד לאסור משום מצוה סובר שאין הטעם משום לא תחנם אלא כפשוטו, ומה דמשני בתר הכי מצוה דרבים שאני היינו לסברת המקשה דהטעם הוא כפשוטו ואפ"ה משום מצוה דרבים שרי גם לטעם זה, הרי דמשום מצוה דרבים שרי לעבור אפי' מ"ע גמורה, ובזה מיושב הסתירה העצומה על שנוי הסוגיא דברכות לסוגיא דגיטין דאילו בגיטין הקשה ממעשר דר"א ששחרר עבדו כו' ומשני מצוה שאני, ובברכות כשמשני מצוה שאני, פריך עלה והא מהב"ע הוא והוכרח לשנויי מצוה דרבים, ולמ"ש ניחא דבברכות רק לס"ד דמקשה דסובר דמ"ע גמורה היא ולכן משום מצוה גרידא אינו רשאי לחטוא ולעבור על מ"ע גמורה דשחרור, ודוקא משום מצוה דרבים התירו, משא"כ בהך דגיטין דחזינן התם דרבינא התיר לשחרר אפי' בההיא אמתא דהו"מ להשיאה לעבדו דהוי מינטר לה נמי וליכא אפי' אפרושי מאיסורא ואפ"ה התיר משום נטירותא יתירתא דישראל מינטר לה טפי, כ"ש משום מצוה דשרי, ובע"כ דסוגיא דגיטין סובר דהטעם הוא משום לא תחנם ולטעם זה שרי אפי' במקום מצוה גרידא ולא בעינן מצוה דרבים, ובחבורי לגיטין הארכתי ואכ"מ, עכ"פ מה דמשני בברכות מנוה דרבים היינו באם נימא דמ"ע דשחרור הוא מ"ע גמורה ואפ"ה משום מצוה דרבים שרי לעבור עליה, ולפ"ז בנ"ר דמצוה דרבים היא וכמ"ש שרי להתיר אפי' נדר שיש בו איסור:
ודע כי כל זה לא כתבתי כ"א מפני שאין לי ידיעה נכונה לא בחוקי התקנה שחקקתם כבר ולא בחוקים שרצונכם לחקוק כעת וחוששני שמא באמת יש ניגוד וסתירה בין זה לזה, בין החוזה החדש לבין תקנה הקדומה, חבל לפי לשון נוסח הזה ששלחתם לי איני רואה שום ניגוד וסתירה, דהלשון שבתקנה הקדומה "די איינציגת רעליגיאנס געזעצ ליכע אויטאריטעט" ודאי שאין הכוונה דהרב יהיה שליט האידי עד שלא יהא צריך לימלך עם זקני וטובי העדה ובכל תקנות הקהלה יעשה ככל העולה על רוחו לבד, מעולם לא שמענו שיהא כח ב"ד יפה כ"כ וגם למרע"ה צוה הקב"ה שיהא נמלך עם הזקנים, אלא ודאי הכוונה שבכ"מ שיהא חלוקי דעות בין הרב ובין הקהלה, הקהל יאמרכ ך והרב יאמר שדעת תורה ודעת נוטה אחרת, אז דעת הרב הוא המכרעת, וכן מתפרש יפה לשון "אויטאריטעט" שדעתו היא המכרעת, אבל אינו נותן לו הזכות שיהא בכחו לתקן ולגזור ככל העולה על רוחו מבלי להתיישב עם טובי העיר, או אפשר שהכוונה שרק בנוגע להוראה ודת והטפה ביר"ש רק דעת הרב הוא יחידי, ובא לשלול הוראות יוצאות שלא מהרב שלא יהיה להם שומע, אבל בנוגע לתקוני הקהלה לתקן תקנות ולגזור גזירות לא ניתן לו יפוי כח ע"ז, וברור אצלי שלכך נתכוונו מתקנים הראשונים דהכי מתפרש לשון התקנה "רעליגיאנס גיזעצליכע" דהיינו חוקים והוראות הנוגעות לעניני דת, וכן הקהל דהאידנא שרצונם להכניס הסעיף בכתב החוזה כי תקנות וגזרות יכול הרב לעשות רק בהסכמת ועה"ק:
כוונתם בזה לשלול מהרב זכות של שליט יחידי לעשות בכל מילי דמתא ע"ד עצמו, אלא רצונם שבכל גזירה ותקנה חדשה ימלך ויתיישב עם טובי הקהלה, אבל באם יקרה המקרה שיהיה חילוקי דעות בין הרב לבין ועה"ק והרב ימצא שמנקודת השקפת התורה בהכרח לעשות כמו שאמר הוא, ודאי שגם אתם לא תרצו לשלול מאתו זכות ההכרעה, רצונכם רק שלא יעשה בעצמו בלי המלכת דעת ועה"ק, אבל לאחר שיתיישב עמכם והמצא תמצא חלוקי דעות בינו לבינכם והרב יעמוד על דעתו מהשקפת התורה, ודאי שגם אתם לא תרצו לשלול מאתו זכות ההכרעה, וגם אתם לא תחשבו אחרת כי בענינים הנוגעים לדת, דעת הרב יחידי בזה, ואפי' אם אין זה נוגע נגיעה ישרה להדת רק שהרב יאמר אשר לפי השקפתו יצא מזה קלקול באחרית הימים, ודאי שגם אתם לא תחשבו לשלול ממנו זכות ההכרעה, וגם אם רצונכם בזה אין שומע לכם, כי מושבעים אתם מהר סיני מלאו דלא תסור, וגם מגדרי כבוד הרב שלא לסתור דבריו, ולפ"ז אינני מוצא שום סתירה וניגוד בין תקנה הראשונה לבין כתב חוזה דהאידנא, כי בנוגע להוראה והטפה ודאי שגם ועה"ק דהאידנא לא בא לגרוע ממנו שום זכות כי בזה יהא דן יחידי, הוא ולא אחר, ורק בנוגע לתקנות וגזירות כאשר מפורש יוצא מדבריכם, "פאלי" טישע אנעלפגענהייטען" אתם רוצים למעט הדמות שלא יהא שליט יחידי רק יעשה בהסכמת טובי העיר, וגם בזה אין אתם שוללים ממנו זכות ההכרעה במקרה חלוקי דעות, ויותר מזכיות הללו לא ניתן להרב גם עפ"י תקנה הקדומה:
מסקנת הדברים לפי ראות עיני איש כמוני העומד מרחוק ולא נהירין לי שבילי חוקי עירכם איני מוצא בזה שום ניגוד וסתירה, ואין כאן לא איסור ולא נדוי וחרמי תקנת הקהל, אבל יש כאן דבר טוב והגון לתקן כן שהרב ישאל פי הזקנים בכל תקנה וגזירה וכאשר הרב עצמו מודה כי כן הוא גם השורת הדין, רק אתם היושבים על אתר ובקיאים אתם בחוקים שנחקקו מכבר ובכוונת החק שאתם רוצים להכניס בחוזה הזה, ואם אתם מוצאים שיש בזה ניגוד, גם בזה לדעתי סגי שועד הקהל יבטל תקנה ראשונה ודי בזה, וא"צ לא פתח וחרטה ולא ב"ד אחר וכפי הטעמים שזכרתי לעיל. ואם אולי יתעקש המתעקש וימצא כי בתקנה הקדומה יש סייג וגדר לתורה ולא ירצה לסמוך על טעמי ההיתר שזכרתי להתיר בלא ב"ד, אז תוכלו עכ"פ להתירה עפ"י ב"ד, כי אפי' מ"ד דכל הסכמת הקהל שיש בביטולה חשש איסור אין מתירין אותה היינו בלא פתח וחרטה ובלא ב"ד אבל ע"י פתח וחרטה וב"ד אפשר להתירה וכמ"ש בעצי לבונה ביו"ד שם, ואמנם אם תעשו באופן כזה תכתבו בכתב כי רצונכם לבטל התקנה ותשלחו הכתב ע"י אחד מחברי ועה"ק לבאד נוהיים שתמצאו שם כעת רב חכם ותראו לפניו מכתבי והוא יתיר לכם, וזה מהני לכל הדעות, ודוקא שכתב זה שמבקשים אתם התרה תשלחו ע"י אחד מחברי ועה"ק ולא על ידי איש אחר כי אין מתירין על ידי שליח וכמבואר בפוסקים, וחבר ועה"ק בעל דבר הוא ולא שליח, אבל לדעתי אין אתם צריכים לזה כלל ותוכלו בטח להכניס סעיף כזה בחוזה ושלום על ישראל ודייניהם:
כנפש ידידו עוז המברכו בהצלחה לרגל בחירת רבם בברכת אהרן וואלקין: