אור ברסלב
שות זקן אהרן ח"א או"ח › סימן נב

שות זקן אהרן· הרב אהרן וואלקין

ח"א או"ח · סימן נב

סימן נא

ב"ה יום ה' ט' כסלו תרפ"ט פינסק כבוד ידידי חרב וכו' מהור"ר שליט"א רב בהורודישץ. ע"ד שאלתו באשה שמחמת נתוח שנעשה בבשרה למעלה מן החזה נשאר חלל בגופה ונצרך להניח שם פתילות מוואטא כדי להוציא את המוגלא והליחות המתקבץ בחלל הנקב, ואם כי הפתילות מתחלפות מזמן לזמן זו יוצאת וזו נכנסת, אכן בשעת הטבילה בהכרח שהפתילה יהא מונח שם וסכנה הוא להסירם כדי שלא יכנסו מי המקוה הבלתי נקיים לתוך חלל גופה של המכה, והפתילה הזאת אינה שוה לבשרה שמבחוץ רק שקוע בתוכה, ובהיות שזה שלש שנים שהאשה הזאת לא טבלה לבעלה מפני סבה זאת, לכן שואל כ"ת אם בשעת הדחק כזה אפשר למצוא היתר שתטבול בעוד הפתילה מונחת בתוכה: והנה לכאורה דין זה מפורש במשנה דסוף מקואות, חץ שהוא תחוב באדם בזמן שהוא נראה חוצץ ואם אינו נראה טובל ואוכל בתרומה, וכן פסקו הטושו"ע (יו"ד סי' קצ"ח סעי"א) ובש"ך שם ס"ק ט"ז וז"ל ומשמע כל שהוא משוקע שאינו שוה לבשר אע"פ שנראה העץ מונח בבשר הפנימיי שתחוב בו אינו נראה מיקרי כיון שאינו נראה שוה לבשר עכ"ל, ולפ"ז בנ"ד נמי שהפתילה שקועה בחלל הנקב ואינו שוה לבשר אע"פ שמונחת בפנים הנקב, אינו נראה מיקרי, ועדיפא מחץ שדבר קשה הוא ומונעת וחוצצת מפני המים לבוא דרך שם ואפ"ה כיון שאינו שוה לבשר אינו חוצץ, כ"ש פתילה של וואטא שדבר ספוגיי הוא והמים אפשר יכנסו גם דרך הפתילה כאשר יבואר לקמן דיש לדון שבכה"ג אפילו במקום גלוי לא הוי חציצה דיש לדמותה לחוטין חלולים מעשה רשת או חוטי שער שאינם חוצצין כמבואר בשו"ע שם סעיף ג' וד') וכ"ש כשהיא שקוע ואינו שוה לבשר דאינו חוצץ, וגדולה מזה איתא במרדכי פ"ב דשבועות והובא בש"ע שם סעיף י"ט דאם יש לה נפח על מקום הצפורן ואינה יכולה לא לחתוך ולא לחטט את הצפורן אם נפוחה כ"כ שאין הסיט שתחת הצפורן נראה אינו חוצץ, ולמד זה מדין דחץ הנ"ל אע"ג דלא דמי כ"כ לחץ כאשר כבר הקשה בהגהות אמ"ב ביו"ד שם ויבואר בדברנו בסמוך, וכ"ש בנ"ד דדמי ממש לחץ שאינו חוצץ, ואין זה ענין כלל להא דרטייה שע"ג המכה דחוצץ כמבואר שם במשנה ובשו"ע, דהתם הרטייה הוי מבחוץ במקום גלוי משא"כ הכא דהוי שקוע דמיקרי אינו נראה: ואל תשיבני מהא דקדושין (דכ"ה) ונדה דס"ו באמתי דב רבי דטבלה ונמצא עצם בין שיניה והצריכוה רבי טבילה אחרת, וכן פסקו בשו"ע שם דבשר ועצם שבין השינים חוצצין אע"ג דמוטמן בין השינים, די"ל דהתם מיירי שהעצם או הבשר נראים ובולטים חוץ לשינים, ולכן אע"ג דתוך הפה הוי בית הסתרים דלא בעי' שיהא המים עולין לשם, אפ"ה לביאת מים הרי בעינן, וכיון שהחציצה נראית מבחוץ אינו ראוי הוא לביאת מים, משא"כ בנ"ד שהחציצה גופא אינו נראה מבחוץ וכולו טמון בעמק הבשר, לא אהוי חציצה מעיקרו, ואין לזה שום דמיון להך דעצם שבין שיניה דעצם החציצה נראה ובולט מן החוץ דהוי חציצה גמורה, ובזה ניחא נמי מה שהקשו האחרונים על דין דעצם שבין שיניה דחוצץ, דמ"ש מלפלוף שבתוך העין וכן כחול שבעין שאינו חוצץ כמבואר במשנה פ"ט דמקואות ובשו"ע שם סעיף ז' וח', ואין לומר דהא יבש הלפלוף חוצץ באמת, דהא מסיק הש"ך ס"ק י"ג דרק לכתחלה יש להחמיר כן אבל בדיעבד אינו מעכב, וקשה מ"ש מעצם בין שיניה דחוצץ, ולמ"ש ניחא, דבלפלוף, עצם הלפלוף מוסתר הוא בתוך העין ואינו בולט לחוץ מן העין משו"ה לא הוי חציצה מעיקרו דחציצה שקוע ואינו שוה לבשר לא מיקרי חציצה, משא"כ בעצם, שגוף החציצה נראה ובולט מחוץ לשינים ואע"ג שהפה בית הסתרים הוא אפ"ה ראוי לביאת מים מיהא בעינן וכיון שהחציצה נראית ובולטת הוי שפיר חציצה, וניחא נמי מה שהקשה בהגהות אמ"ב על המרדכי שפסק דאם יש לה נפח על מקום הצפורן ואינה יכולה לחטט אם נפוחה כ"כ שאין הטיט נראה אינו חוצץ ולמד זה מדין דחץ, והקשה דמאי דמיון הוא זה, דהא התם הוי החץ בלוע בתוך הבשר אבל הכא אין שם בלוע דהא הטיט מונח בין צפורן ובשר ודמי לבשר שבין השינים דחוצץ ע"ש, ולמ"ש הא דבשר חוצץ מיירי באמת כשהבשר בולט מן השינים וכמ"ש:

אלא משום דלפ"ז היאך מצאנו ידנו ורגלנו במ"ש כמה מגדולי האחרונים וגם הבינת אדם שער בית הנשים כלל י"ב להחמיר בנשים שיש נקבים בשיניהם וסותמות הנקבים ע"י רופא בשעוה או עופרת שאינן רשאין לטבול כ"ז שהפלאמבא הוא בתוך השן משום דהפלאמבא הוי חציצה, ולמה תחצוץ הא הפלאמבא מונחת בנקב חלל השן ואינו נראה כלל מבחוץ, ודמי לחץ התחוב, וחלילה לחשוד לגאונים הללו בהעלם משנה מפורשת שהוא דין פשוט ומבואר גם בשו"ע, ומכח זה עלה בדעתי לחלק דבאמת לא דמי לחץ, דהתם טרם שבא החץ לבשר לא היה שום נקב וחלל בבשר ולא היה צריך לביאת מים כלל, והחציצה עצמה הוא שמשתה המקום הזה ראוי לביאת מים, ובכה"ג שפיר אינו חוצץ, ולא מטעם דחציצה בלועה לא הוי חציצה אלא משום דלא נצרך כלל לביאת מים, דהוי כמו תוך חלל הגוף שא"צ לביאת מים ואפי' חציצה גמורה אינה פוסלת במקום כזה דלא בעינן ראוי לביאת מים, אבל בשן שהנקב נתהוה בו מקודם ונעשה מקום החלל של הנקב ראוי לביאת מים, ולכן שפיר פוסלת בו החציצה אפי' כשהיא טמונה ושקועה, כן י"ל לדעת המחמירים בפלומבא שבשן שלא יקשה עליהם ממשנה דחץ, ולפ"ז נדחה גם ראיה שהבאתי ממשנה דחץ לנ"ד, דבנ"ד נמי שהנקב נעשה מקודם לא מהני שוב אפי' כשהחציצה שקועה וטמונה בעמק הבשר, אכן מדברי המרדכי דנעשה נפוח על מקום הצפורן באופן שאין הטיט נראה שאינו חוצץ משום דדמי לחץ שהבאתי לעיל, לא משמע לחלק כמו שחלקתי, דהא התם נמי הצפורן והטיט נתהוו מקודם הנפוח ואפ"ה כיון שאינו נראה אינו חוצץ, ובע"כ שכל חציצה שאינה נראית אינה חציצה וכמ"ש בתחלה, וקושיתי על הב"א וסייעתו שהחמירו בפלומבא י"ל דלא החמירו כ"א כשהפלומבא הוא שוה לדופני חלל השן, דדמי כאילו שוה החץ לבשר דחוצץ באמת, משא"כ אם הפלומבא שקוע בתוך חלל השן גם הם מודים שאינו חוצץ וכמשנה דחץ, ויוצא לנו לפי"ז חידוש דין דאם הפלומבא שקוע בתוך חלל השן אינו חוצץ לכו"ע. ומסתימת דבריהם לא משמע כן, ועכ"פ בנ"ד יש לצדד היתר מטעם דהחציצה הוי שקוע:

ועתה נבוא לצדד היתר מטעם אחר, דכיון שהיא עושה זאת עפ"י רופא מומחה שאומר שסכנה לפניה להיות בלא פתילה, הוי מיעוט שאינו מקפיד, ועדיף מאינו מקפיד, דהא לעינינו שמנחת אותו במתכוון וגם שארי נשים אילו היה להם חולי כזה לא היו מקפידים לעשות כן עפ"י צווי רופא, ועיין בתשובת רעק"א סי' ס' בשם המרדכי וסמ"ק לענין גלד שאם מצטערת אם תסיר מיקרי אינה מקפדת, וכ"כ הסדורי טהרה (סי' קצ"ח סקי"ט) אלא שהקשו דא"כ ברטיה שע"ג המכה וקשקשין שע"ג שבר נמי נימא הכי שהרי כל אדם שיש לו מכה או שבר אין מקפיד בכך כיון שמתרפא בו, אבל אי משום הא לא קשיא, דודאי לא דמי כלל לרטיה שע"ג מכה מאבראי דחציצה זו הוי מדאורייתא ולכן אפי' בכה"ג הוי חציצה, משא"כ בנ"ד דהחציצה הוא בבית הסתרים דעיקרה אינה אלא דרבנן וכמ"ש הריטב"א ורמב"ן ורשב"א בשם י"מ (קדושין דף כ"ה) הביאם המל"מ (פרק א' ממקואות) ואם כן אפי' בחציצה גמורה הי' מקום לדון אי חייצי במיעוט כיון דמיעוט המקפיד נמי אינו אלא דרבנן והוי תרי דרבנן, וכ"ש בנ"ד בחציצה שאינה מקפדת ועושים זה במתכוון ע"י רופא:

ושוב מצאתי להדיא בתוספתא (פ"ו דמקואות) אספלנית מלוגמא ורטיה שע"ג בית הסתרים רבי אומר חוצץ ור' יוסי ב"ר יהודה אומר אינו חוצץ, הרי להדיא לחלק בין רטיה מאבראי במקום גלוי לרטיה בבית הסתרים ובר"ש סוף מקואות כתב דטעמא דר' יוסי ב"ר יהודה שבתוספתא משום דלא קפדי אחציצה דבית הסתרים, וכ"ש בנ"ד שהרופאים אומרים שסכנה להסיר הפתילה דמיקרי אינה מקפדת, ויש לי להוכיח מהש"ס דבחציצה שהיא לצורך רפואה מחלקי' בין מאבראי למקום טמון וכחלוקי, דהנה בנדה (דס"ז) אמר שמואל כוחלת אם לרפואה ה"ז חוצץ ואם שתראה עיניה פורחות אינה חוצץ, ועיין בש"ך (סימן קצ"ח סקי"ד) הביא לשון הבה"ג וז"ל וכי טבלה לא תישוף משחא ולא תכחול עיניה דאמר שמואל כו' אם לרפואה ה"ז חוצץ עכ"ל, וזהו עיקר היסוד שבנה עליו הבינת אדם לחלק דבשן תותבת העשוי לנו אינו חוצץ ובפלאמבא שעשוי לצורך רפואה חוצץ דכל שהוא לצורך רפואה מיקרי מקפדת וכתב הטעם לפי שבאמת רצונה יותר שלא תחלה ולא תצטרך לכך והשתא נמי שכבר חלתה יושבת ומצפית שתשוב לבריאותה ותסיר הרטיה ע"ש, ולכאורה קשה טובא על האי כללא שכלל הב"א דכל לצורך רפואה מיקרי מקפדת, דהא מצינו בש"ס להיפך, דבשבת דס"ה במשנה דשן של זהב רבי מתיר וחכמים אוסרין וא"ר זירא לא שנו אלא של זהב אבל בשל כסף ד"ה מותר, ופרש"י וז"ל לא שנו דחכמים אוסרין אלא של זהב שמשונה במראיתו משאר שינים ודלמא מבזו לה ושקלה להו בידה וממטיא לה כו', ול"נ טעמא דשל זהב משום דחשיבה ואתיא לאחוויי עכ"ל, וכבר הקשו האחרונים על רש"י למה הוצרך לבקש טעמים אחרים ולא קאמר הטעם דמפורש במשנה הקודמת ר"פ במה אשה דקתני התם לא תצא אשה לא בחוטי צמר כו' ולא תטבול בהן עד שתרפם, ופריך בש"ס טבילה מאן דכר שמה ומשני מה טעם קאמר מה טעם לא תצא אשה לא בחוטי צמר כו' מפני שאמרו חכמים בחול לא תטבול בהו עד שתרפם כו' בשבת נמי לא תצא דלמא איתרמי לה טבילה של מצוה ושריא להו ואתיא לאתויי ד' אמות ברה"ר, הרי להדיא בש"ס דכל דבר שחוצץ בטבילה אסורה לצאת בהן ברה"ר, וא"כ גם בשן של זהב נימא נמי טעם זה דלמא איתרמי לה טבילה של מצוה, אע"כ דשן של זהב אינו חוצץ בטבילה ולא שייך בו חשש דטבילה, ושן של זהב הא לרפואה עבידא דבכדי שלא יתרקב השן מכסהו בנרתק של זהב מלמעלה וכמ"ש התפא"י שם:

הרי להדיא במשנה דאין נ"מ בין שן תותבת דעבידא לנוי לבין שן של זהב דאתעביד לרפואה ושניהם אינם חוצצים, וא"כ יקשה מההיא דשמואל דנדה דאמר דכל לצורך רפואה חוצץ, אכן לפמ"ש לחלק א"ש, דהא דאמר שמואל לא תשוף משחא ולא תכחול עיניה מיירי כשתשוף ותכחול מאבראי דעיקר חציצה התם דאורייתא, והחמירו נמי במיעוט שהוא לצורך רפואה, משא"כ במשנה דשבת דמיירי בשן שהוא בבית הסתרים דכל תוך הפה בית הסתרים הוא כמפורש במשנה דמקואות, וביאת מים לא בעינן התם כלל ורק ראוי לביאת מים, ושזה אינו אלא דרבנן להרבה פוסקים, ולכן אפי' להפוסקים דסברי בית הסתרים דאורייתא לא החמירו בו כ"כ שמיעוט הבא לצורך רפואה וכמ"ש הר"ש דבכמה תוספתות מצינו שהקילו בחציצה דבית הסתרים ואם כי ראיה טובה היא לכאורה, אכן באמת יש לדחותה דהא התוס' שם ר"פ במה אשה הקשו על טעם דטבילה דא"כ תהא אשה אסורה לצאת בטלית ובחגור דודאי שריא להוא בשעת טבילה, ותי' דלא חשו להכי אלא בדברים קטנים שאין מקפיד אם אינם עליו ורגילות הוא בחול כשמתירין פעמים נושאין בידו עד ביתו אבל בדברים שאפי' בחול אין דרך ללכת כלל ממקומו עד שילבישם לא חשו להכי ע"פ, וא"כ י"ל בשן נמי דשינים מקפדת היא שיהיו תחובות במקום מושבן שלא יראו חסרון שיניה וכשתסירם בשעת טבילה תזהר להשיבן למקום מושבן שלא תתגנה ולכך לא גזרו ע"ז בשבת שמא תעבירן ד' אמות ברה"ר, אבל לענין טבילה ודאי חוצץ, ואפ"ה לא הו"מ רש"י גבי שן הטעם דשמא איתרמי טבילה ותעביר ד"א, דלגבי שן לא חשו להכי כמו דלא חשו בטלית וחגור, ומאוד נפלאתי על הבינת אדם שמחלק בין לנוי או לרפואה, דלנוי אינו חוצץ, ועיקר יסודו הוא ממשנה שהבאתי גבי שן כסף דרשאה לצאת, ואי נימא דחוצץ לא היתה רשאה לצאת דכל החוצץ בטבילה אינה רשאה לצאת ע"ש, ומאוד יפלא הא גם בשן של זהב דאינה רשאה לצאת פרש"י מטעמים אחרים ולא מטעם דטבילה מכלל דאינו חוצץ אע"ג שהוא לרפואה, ואי נימא כמו שכתבתי דגבי שן לא חשו שמא תעביר א"כ גם ראיה שלו דלנוי אינו חוצץ משן כסף נמי אינה, וממ"נ היכי סובר הבינת אדם במה שמחלק בין לנוי לרפואה והוכיח זה ממשנה דשבת הנ"ל, אי לא ס"ל כסברתי, אלא דסובר שגם בשן חשו שמא תעביר ד' אמות א"כ מוכח שגם ברפואה אינו חוצץ, דהא שן של זהב הוא לרפואה ואפ"ה לא קאמר רש"י מטעם המפורש במשנה דדלמא איתרמי טבילה מכלל דאינו חוצץ, ואי כמו שחלקתי דגבי שן לא חשו שמא תעבור א"כ גם ראיה שלו דלנוי אינו חוצץ, משן של כסף, נמי אינה, דשפיר מצינן למימר דחוצץ ואפ"ה רשאה לצאת ולא חשו דלמא איתרמי טבילה של מצוה ואתיא לאתויי, דגבי שן לא חיישינן להכי, ולכן דברי הב"א צריכים עיון גדול ואין בידי כעת ליישבם, ואמנם בנוגע לנ"ד אע"ג דדחיתי הראיה שהבאתי דבבית הסתרים לא גזרו במיעוט שהוא לצורך רפואה, אפ"ה גם בלא ראיה ראוים הדברים לאומרם וכמ"ש בשם התוספתא והר"ש דלא קפדינן כ"כ אחציצה דביהס"ת כשהוא באה לצורך רפואה, ובשגם שהש"ך (יו"ד סי' קצ"ח סקי"ג) כתב דהא דאמר שמואל לרפואה חוצץ היינו דוקא לטהרות ולא לבעלה וכל החציצות שמוזכרות בשו"ע שם בסעיף ז' ח' ט' לפלוף שבעין וכחול ודם יבש היינו נמי דוקא לטהרות, א"כ בלא"ה לא קשה מההיא דשמואל, דהא לבעלה אפי' לצורך רפואה נמי אינו חוצץ ואע"פ שפסוק לבסוף דלכתחלה צריך ליזהר בזה גם לבעלה, מ"מ בשעת הדחק גדול כנ"ד שזה שלש שנים שאינה יכולה לטהר עי"ז לבעלה ודאי כדיעבד דמי, ולפי"ז לאחר שסתרנו היסוד של הב"א שהעלה לחלק דלרפואה חוצץ וגם הוכחנו בראיות דלא כוותי', שפיר קמה וגם נצבה ההיתר בנ"ד לומר דאינו חוצץ:

ומה שטען עוד הבינת אדם מסברא דהאיך שייך לומר דלצורך רפואה מיקרי אינה מקפדת, הא רצונה יותר שלא תצטרך לכך וממתנת מתי תתרפא ותסיר הרטיה, כבר השיג עליו בשו"ת שו"מ מהדו"ת ח"ג סי' ק"ח והביא ראיה מהא דחץ שתחוב בגופה דאינו חוצץ אם אינו עתיד להוציאה, הרי דאף שרצונה יותר שלא יהיה החץ בגופה ובכ"ז קי"ל דאינו חוצץ דאנן בתר השתא אזלינן וכיון שהשתא אינה מקפדת איני חוצץ. הן אמנם דאכתי היה מקום לאסור בנ"ד, דהא מדרך הנחת הפתילות שאין הפתילה מונחת זמן ארוך, ואף אם הנחת הפתילות יומשך זמן ארוך, בכ"ז כל פתילה כשהיא לעצמה אינה מונחת זמן ארוך אלא מתחלפות תמיד זו יוצאת וזו נכנסת בכל יום או יומים, ובזה הא כבר כתבו הראב"ד והרשב"א דכל דבר שמסירה לפעמים הוי חציצה, וכמו טבעת דהוי חציצה משום שמסירו בשעת לישה, אכן באמת גם טענה זו אינה, דהתם כשמסיר הטבעת בשעת לישה מקפדת היא על עצם הטבעת שלא יהיה עליה בשעת לישה, וכיון שאיכא שעות כאלו שלא ניחא לה שיהא הטבעת עליה מיקרי מקפדת, אבל הכא מה שמסרת הפתילה אין זה משום דמקפדת שלא יהיה פתילה בגופה, דהא חזינן שמנחת תיכף אחרת תחתיה, ומה שמסרת לפתילה זאת אינו כ"א מפני המוגלא שנתאסף סביבה אבל לא מפני שמקפדת על עצם הפתילה, ובכה"ג מיקרי ודאי אינה מקפדת, הן אמנם לא נעלם ממני ההר הגדולה שעומד נגדי בסברא זאת, והוא הנו"ב (חיו"ד סי' ס"ד) על האשה אשר הושם טבעת של שעוה תוך עמק הרחם שכתב דזה קרוי מקפיד שהרי היא מתלכלך תמיד בימי נדתה וצריכה להסירו בעת שתפסוק בטהרה לנקותו וגם בבדיקת שבעה נקיים וכן בימי לידה וא"כ הוא דבר שמקפיד וחוצץ, הרי דלדידי' מיקרי מקפיד אפי' בכה"ג שמחזיר מיד לאחר הנקיון, מ"מ כיון שסברתי נראה לכאורה נכונה דלא שייך לקרות מקפדת בדבר שרואים לעינינו שבכוונה מנחת ונזהרת הרבה שלא להיות בלא פתילה אלא שמחלפת אותה בפתילה אחרת טובה הימנה, ובכ"ז לא סמכתי על סברתי בזה כי יודע ומכיר אנכי מיעוט ערכי נגד בעל הנו"ב ז"ל, ורק אחרי שגדולי אחרונים חולקים וסוברים דכל שאינה מקפדת עתה בשעת טבילה מיקרי אינו מקפיד, ה"ה בתשובת שו"מ שם ובהגהות יד שאול סי' קצ"ח ובס"ס צ"צ החדש שכולם כתבו להתיר בפלומבא שבשן מטעם זה שאינה מקפדת עתה ואע"ג דלאח"כ יוסר הפלאמבא אפ"ה מיקרי אינו מקפיד, דהכל על שעת הטבילה משגחינן, וזו"ז הא כבר כתבו המרדכי ולבוש בטעם היתר הקאלטנעס דכל היכי דאיכא סכנה להסירם הוי אינו מקפיד וכ"כ בתשו' רעק"א שם דבמקום שאומרים הרופאים דאיכא סכנה אם תסירם אין חוצץ, וכ"כ הסדורי טהרה שהבאתי לעיל, ורק טענתם היחידה שהיה נגד זה דמ"ש מרטיה שעל המכה וקשקשים שע"ג השבר דהוי חציצה אע"ג שסכנה להסירם, וא"כ למה שבארתי לעיל ליישב גם קושיא זאת דהתם שאני דהחציצה גלוי מבחוץ, משא"כ בבית הסתרים באמת רטיה נמי אינו חוצץ וכמפורש בתוספתא הנ"ל לדברי ריב"י, ממילא נראה לסמוך על כל הנהו רבוותי בנ"ד שהחציצה הוא בבית הסתרים וזה שלש שנים אשר לא פסקה מלהניח הפתילות ומי יודע כמה זמן ועידן תצטרך להניח עוד, ולדברי הרופאים סכנה להסירם, ולהתיר לעלובה זאת לטבול בעוד הפתילה מונחת בתוכה ודו"ק: וגדולה מזה אפשר לומר דאפילו אם הסכנה לא היתה אלא בשעת טבילה ולאחר טבילה עוברת הסכנה נמי אין חוצץ ואע"ג שראיתי לגדול אחד הוא הגר"ש הכהן בהגהותיו על מחצית השקל יו"ד שם שהוכיח דבכה"ג רוצץ, ומה שהתירו הגאונים בשעת סכנה, היינו אם הסכנה הוא תמיד אף שלא בשעת טבילה אבל אם הסכנה אינו אלא בשעת טבילה חוצץ והוכיח זה מש"ס (זבחים דף י"ט) דתפילין חוצצות בבגדי כהונה וכפי' התוס' שם מטעם חציצה ולא משום הוספה בבגדי כהונה כפרש"י ואף דמצוות תפילין כל היום ומקפיד שלא להסירם מעליו מחמת חיוב המ"ע של הנחת תפילין וא"כ הוי מיעוט שאינו מקפיד ולמה חוצץ, א"ו דנהי שאינו מקפיד בשעת עבודה מ"מ מקפיד להסירם בשעה שצריך לפנות או בשעת שינה ומשו"ה מיקרי מקפיד ע"ש: אכן למה שביארתי אין ללמוד מהתם לנ"ד דהתם שאני דתפילין במקום מגולה הס ומשו"ה החמירו אפילו בחציצה כהאי, משא"כ בחציצה דביהס"ת דכל עיקרו אינו אלא דרבנן בעי' שיהא ראוי לביאת מים וכמ"ש, אין להחמיר בחציצה כזאת ואין למדין דרבנן מדאורייתא וכנ"ל בשם הר"ש דהרבה פעמים מצינו שהחמירו בחציצה במקום גלוי יותר מבבית הסתרים, וכ"ש בנ"ד דהסכנה הוא לעולם להיות בלא פתילה וכידוע שהרופאים מחמירים ומזהירים מאוד להניח הפתילות תמיד ונמצא דאיכא סכנה גם בשעת טבילה וגם לאח"כ ודאי דאינה מקפדת מיקרי, הרי כאן היתר שני בנ"ד:

וגם אין לאסור מטעם שכתב הרמ"א שם דלכתחלה לא תטבול אפי' בדברים שאינם חוצצין, חדא שפשוט לומר דבנ"ד דהוי שעת הדחק גדול כדיעבד דמי, ועוד דלמה שבארתי י"ל נמי דהרמ"א לא החמיר כזה אלא במקום גלוי אבל כשהחציצה הוא בביהס"ת מודה גס הוא דמותרת לטבול אפי' לכתחלה, ולבד שמעצמני אפשר לחלק כזה בין חציצה בביהס"ת למקום גלוי וכנ"ל, עוד מצאתי לאחד מן המחברים שקדמני בזה וכתב דדברי הרמ"א גופא מוכיחים להדיא כן דאלת"ה הו"ל לרמ"א להגיה כן בסעיף כ"ד דמיירי בבית הסתרים והוי ידעינן נמי, דכ"ש במקום גלוי ומדלא הגיה אלא בחציצה שבמקום גלוי ש"מ דבביהס"ת מודה דרשאה לטבול גס לכתחלה:

ועוד בה שלישיה לצדד להיתר, כיון דהפתילה עשויה מוואטא שהוא דבר ספוגיי ואינו מונע כלל ביאת המים דהמים מתחלחלים גם דרך הוואטא, ואינו דומה לשארי סתומות וחציצות מדברים קשים שהם באמת סותמין בפני המים וחוצצין, משא"כ וואטא אינה חוצצת כלל דהמים מחלחלים גם דרך החציצה, ואע"ג דהפתילה עשויה לסתום המים אכן הסתימה באה ע"י שתתמלא ממים ול א מוואטא עצמה, וא"כ פתילה מוואטא אפשר דאינה חוצצת כלל, ועוד מטעם אחר, דהא אמר שמואל כחול אם לרפואה חוצץ ואם עיניה פורחות אינו חוצץ, ופרש"י שהדמעה מלחלח אח הכחול ואינו חוצץ, הרי חזינן דאע"ג דכחול כשהוא לעצמו הוי חציצה אפ"ה כשנתלחלח וגם לא ע"י מים כ"א ע"י דמעות הוי תו חשוב כלח ואינו חוצץ וכמו כל דבר לח שאינו חוצץ דהטעם הוא משום דמתערב יפה עם המים ואינו חוצץ בפני המקוה, ולפ"ז גם פתילה הזאת כשהיא מונחת בתוך הנקב מתאסף סביבה הרבה מוגלא וליחות באופן שאינה יבישה ובודאי נתלחלחה ע"י הליחות, ממילא אינה חוצצת דלא גרע מכחול שנתלחלח ע"י הדמעות:

ועל שלשה עמודי היתר הללו, א) שהסתימה בלועה ושקועה ודמיא לחץ התחוב שאינו נראה, ב) מצד שעושה את הנחת הפתילות כמה שנים עפ"י פקודת הרופא האומר שסכנה להיות בלא פתילה, הוי זה דבר שאינו מקפיד בבית הסתרים, ג) מצד שוואטא ל"ה חציצה בפני המים וגם החציצה לחה מפני הליחות וכמ"ש אפשר כדאי להתיר בשעת דחק גדול כזה, ובכ"ז לרווחא דמלתא הייתי מיעץ שקודם הטבילה בעת שעומדת במקוה תקח פתילה חדשה ותלכלך הפתילה במים מבושלים, [דיסטילירטא] עד שיהא על הפתילה משקה טופח ע"מ להטפיח, ושוב תכניס הפתילה בעודנה רטובה ולחה לתוך הנקב ומיד תטבול, דבזה הוי המים שבפתילה מחוברת עם מי המקוה ע"י השקה ועלתה הטבילה וכההוא דמקואות פ"ח ואם הדיחה ידה במים, ואם אפשר לטבול הפתילה במי מקוה גופא ודאי דמהני לכל הדיעות, ואף אם במי מקוה אי"א מצד שמי מקוה אינן נקיות וסכנה הוא להניחה בנקב, אפשר נמי שתטבול הפתילה במים אחרים טובים ומבושלים, ואף שלדעת הש"ך (סימן קצ"ח סקל"ז) אינו מועיל ולהשקה בעינן מי מקוה דוקא, מ"מ בשעת דחק כזה כדאי רבינו הט"ז שם ס"ק כ"ח שמתיר אפי' במים אחרים ע"ש, כ"ז הי' נלענ"ד כדאי להתיר רק מפני שלהשערתי, האשה הזאת תושבת עיר וואלאזין הנה, ואתרי' דמחותני הגאון האב"ד שליט"א הוא לכן איני אומר בזה דבר עד שיסכים מחותני הגאון שליט"א, ואם הוא יסכים על צדדי היתר הללו יוכל לצרף גם דעתי, אבל כ"ז שהוא לא יסכים חלילה לסמוך על דעתי להתירה מפני שאתרי' הוא:

וד' יצילנו משגיאות ויעזרנו לכוון ההלכה הברורה כנפש ידידו המברכו בברכת אהרן וואלקין:

תוכן העניינים

שות זקן אהרן

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה