אור ברסלב
שות זקן אהרן ח"א או"ח › סימן נא

שות זקן אהרן· הרב אהרן וואלקין

ח"א או"ח · סימן נא

סימן נ

להנ"ל בדבר שאלתו ע"ד היורש ר' אריה ליב שתובע מר' מאיר החוב שהלוה לו אביו עוד בשנת תרפ"ב. ותובע הקרן עם הריבית כי לדבריו היה עושה אביו ברוב הפעמים היתר עסקא ומסתמא עשה גם הפעם, ור' מאיר טוען שבודאי לא עשה הת"ע ולכן אינו רוצה לשלם יותר מהקרן, והנה אין לדמות זה למ"ש המחבר (יו"ד סי' קס"ט וסי' קע"ז) דבטענות שבין לוה למלוה כשהלוה טוען באיסור ריבית היתה ההלואה והמלוה אומר שהיתה בהיתר דמלוה נאמן, דהתם הא יש קמן מלוה שטוען ברי שבהיתר, אבל בנ"ד אפי' אם היורש היה טוען שודאי בהיתר היתה ההלואה לא היה חשוב טענתו לטענת ברי דיורש בנכסי אביו מנא ידע, ואפי' גדול בנכסי אבוה קטן הוא, וכ"ש בנ"ד שאינו טוען כ"א שמא, וא"כ מנ"ל דאפי' בטוען שמא נמי מהימן, ואין לומר כיון דהטעם דמלוה נאמן הוא משום חזקה דלא שביק היתירא ואכיל איסורא וכמ"ש הפוסקים, ולכן אין אנו צריכין כלל לטענתו אלא דמעצמנו אמרי' דודאי עשה בהיתר, דזה אינו דהא דין זה ילפי' מפרוזבול היה לי ואבד דנאמן וכמ"ש בתשובת הרא"ש, ובפרוזבול גופא הא שנינו במשנה דנאמן לומר פרוזבול היה לי, ומשמע דדוקא כי טעין הכי שהיה לו פרוזבול מהימן על טענתו, אבל אי לא טעין אנן מעצמנו לא טענינן, ואפי' לרב בסוגיא דגיטין שבא להוסיף על דברי רב יהודה וסובר דכגון זה פתח פיך לאלם, הרי לדידי' נמי מלמדין אותו שיטעון כן בברי דפרוזבול הי' לי ואבד, אבל בלא טענה כלל לא מצינו דמהימן:

הן אמנם דאם הלוה לא היה טוען ברי שלא היה עסקא אלא שהיו באים שניהם לפנינו בטענת ספק ושניהם לא ידעון אם היה הת"ע הי' מקום לומר דגם בלא טענה אמרי' שמסחמא הי' עסקא ובהיתר נעשה, דכן אפשר ללמוד מדברי הרמב"ם (פ"ט מהלכות שמיטה) וז"ל ולא עוד אלא כשבא המלוה לתבוע חובו אומרים לנתבע שלם לו ואם טען הנתבע ואמר איה פרוזבול שלך אומרים לתובע כלום היה לך פרוזבול ואבד אם אמר הן נאמן עכ"ל, הרי שמוסיף לומר דדוקא כשטוען הלוה איה פרוזבול הוא דבעי' שיאמר המלוה שהיה לי ונאבד אבל אם הלוה לא טעין אמרי' לי' זיל שלים גם בלא טענת פרוזבול היה לי, ואם כי החדוש הזה הוא תמוה מאד והמפרשים הקשו מנ"ל ורמב"ם לחדש דכשבא לב"ד אומרים זיל שלים, דנהי דרב סובר דפותחין פיו לאלם ואומרים לו כלום פרוזבול הי' לך ונאבד ומהימנינן לי' ע"ז משום חזקה דלא שביק היתירא מ"מ הא עכ"פ מסתבר שצריך לשואלו ולברר הדבר, דכל חזקה שאפשר לברר לא סמכינן על חזקה וצריך לברר כמו שמוכיח הר"ן פ"ק דפסחים גבי המשכיר בית בי"ד דאף אי אמרי' דחזקתו בדוק משום דודאי עבד כדין מ"מ אם המשכיר איתא קמן צריך לשואלו אם בדקו וכמבואר באו"ח (סי' תל"ז) וה"נ אמאי לא מצרכינן לשואלו אם היה לו פרוזבול ונאבד, והטור ושו"ע (חו"מ סי' ס"ז) השמיטו באמת האי חידוש של הרמב"ם: אכן בחבורי לחו"מ כתבתי דהרמב"ם לשיטתו הי' לו הכרח מהש"ס ע"ז דבסוגיא דגיטין (דל"ז) הכי איתא אמר ר"י נאמן אדם לומר פרוזבול היה לי ואבד כו' לא שביק היתירא ואכיל איסורא, והרמב"ם שם כתב ע"ז שמן הסכנה ואילך בע"ח גובה שלא בפרוזבול, והמפרשים הרעישו ע"ז דלדבריו דמלתא דר"י מיירי לאחר הסכנה אם כן מאי פריך עליו הש"ס ממשנה דשט"ח ואין עמו פרוזבול לא יפרעו, הא במשנה זאת גופא מסיים אמר רשב"ג דמן הסכנה ואילך בע"ח גובה שלא בפרוזבול, ורשב"ג הוא דמפרש לדברי חכמים דמה שאמרו הם דלא יפרעו דהיינו קודם הסכנה אבל מסכנה ואילך גובה וכמ"ש הכ"מ, וא"כ מאי פריך ממשנה דקודם סכנה אר"י דמיירי לאחר סכנה, ועיין בתומים שביקש עצות מרחוק איך ליישב דברי הרמב"ם:

ולענ"ד נראה ליישב בפשוטו דהרמב"ם לשיטתו לא קשה כלל מהך סוגיא, דבסוגיא שם הביא לדברי רב דמוסיף על ר"י וסובר דכגון זה פתח פיך לאלם, ולשיטת הרמב"ם שמפרש כוונת רב שבלא טענת הלוה אין אנו פותחין פיו לשאול אלא אומרין לו זיל שלים, רק אם טען הלוה לבקש פרוזבול אז פותחין את פיו כלום היה לך ונאבד, ולפ"ז שפיר נוכל לומר דהרמב"ם לא יפרש כפרש"י שם דקושית הש"ס הוא על ר"י דנאמן לומר פרוזבול היה לי, דודאי עליו לא קשה כלל מקודם סכנה, רק הקושיא הוא על רב דסובר שכל זמן שאין כאן טענת הלוה אומרים לו לשלם אפי' כשאין עמו פרוזבול, והא במתני' קתני שט"ח ואין עמו פרוזבול לא יפרעו וסתמא נקיט אפי' בדלא טעין ושפיר קשה לרב, ומשני תנאי היא ואיכא מ"ד שבאמת א"צ פרוזבול, ופי' הזה נוח טפי מפרש"י מדסמיך הקושיא לבתר דברי רב, ואילו לפרש"י היה צריך לסמוך הקושיא לבתר דברי ר"י, שוב מצאתי בחי' הרשב"א שכתב דרך אגב דהקושיא הוא לרב, וממילא מוכח מן הסוגיא חידוש דינו דאם לא טען הלוה אומרים לו זיל שלים דכיון דסובר דדינו דר"י מיירי לאחר סכנה א"כ לא מצי לפרש כפרש"י דהקושיא ממשנה דכתובות הוא לר"י, דהא המשנה מיירי קודם סכנה ומה קושיא מינה לר"י דמיירי לאחר סכנה, ובע"כ יפרש דהקושיא הוא לרב, ואי נימא דגם לרב אין אומרים לו מיד זיל שלים עד שיודה שהי' לו פרוזבול א"כ גם לדידי' לא קשה מן המשנה דשפיר קתני התם לא יפרעו דכל זמן שלא הודה שבאמת היה לו פרוזבול באמת אינו נפרע, אע"כ שרב סובר דאמרי' לי' זיל שלים, ורק אי טעין הלוה ומבקש פרוזבול אז פותחין פיו אבל כל זמן שהלוה לא טעין מידי הרי הוא נפרע מיד, ולכן שפיר מקשה לדידי' ממתני' דנקיט לא יפרעו סתמא ומה שהקשיתי דהא כ"מ שאפשר לברר מבררינן כמו שמוכח מההיא דפסחים, י"ל שגם בזה הרמב"ם לשיטתו (פ"ב מהלכות חמץ) שבאמת השמיט שם הדין דאם המשכיר בעיר צריך לשואלו, הרי שסובר דאפי' במקום שאפשר לברר נמי א"צ לברר ועמ"ש בחדושנו בארוכה בביאור דברי הטור ומחבר בזה ואכ"מ, אבל עכ"פ כל זה אין נוגע לנ"ד דהא בנ"ד הלוה טוען שודאי הי' הלואה באיסור דבכה"ג לכו"ע צריך המלוה לברר שהיה לו עסקא ואפשר גם לתת טעם לזה למה באמת נצרך לברר ולא סמכינן על החזקה דלא שביק היתירא דמשו"ה לא מהני חזקה זאת כיון דאיכא ריעותא אלימתא מה שאין הפרוזבול תחת ידו ובמקום ריעותא לא סמכינן על חזקה כמ"ש הפוסקים דמשו"ה לא הוי חזקה עד שלש שנים אע"ג דחזקה שאין אדם שותק מיד כשרואה חבירו מחזיק בשדהו אלא משום דקודם ג"כ איכא ריעותא להמחזיק מה שאין שטר תחת ידו, אבל לאחר ג' שנים דלא מזדהר אינש תו בשטרא סמכינן אחזקה דלא היה בעל השדה שותק, וה"נ איכא ריעותא מה שאין הפרוזבול תחת ידו ולכן לא סגי החזקה לסמוך עליה, ובנ"ד נמי דאיכא ריעותא מה שאין השטר עסקא תחת ידו הי' מקום לומר דלא סמכי' כלל אחזקה במקום ריעותא כזה, אלא שבחדושנו כתבנו ליישב דעת הפוסקים דסברי לסמוך בזה אחזקה, אבל היינו דוקא כשטוען מיהא שהי' עסקא ונאבד משא"כ בנ"ד דלוה טוען ברי שלא היה עסקא ומלוה טוען שמא, דלמעלת חזקת ממון דלוה איכא נמי עדיפות בטענתו שטוען ברי, לכו"ע לא סמכי' בזה על חזקה דלא שביק היתירא ולהוציא ממון מן הלוה, ואפי' במקום דמלוה נמי טוען ברי סברו הפוסקים דלא סגי חזקה דלא שביק כו' להוציא ממון וכמ"ש הש"ך (יו"ד סי' קס"ט סקע"ט), כ"ש הכא דאיכא ללוה נמי מעליותא דברי נגד שמא דמלוה דלכו"ע אין מוציאין ממון מלוה:

והנה לכאורה היה אפשר לומר דנ"ד עדיפא מההיא דפרוזבול הי' לי ואבד דהתם ליכא אלא המעלה דחזקה דלא שביק היתירא, ומשום מעלה זו לחוד לא סגי בלא טענה, אבל בנ"ד דאיכא תרתי במלוה, חזקה דלא שביק היתירא ובלוה אין אדם משים עצמו רשע דאפילו במיגו אינו נאמן להשים עצמו רשע וכמ"ש הש"ך (יו"ד סי' קס"ט) בשם הסמ"ג, וכן הוא בדין לטעם שכתב רש"י בפירוש דאין אדם מע"ר משום דאינו נאמן לפסול עצמו דקרוב פסול להעיד, וא"כ מה יועיל מגו ע"ז, אטו ס"ד דכשר קרוב לעדות ע"י מגו, אלא דבאמת גם זה אינו דהא כתבו התוס' (כריתות פ' אמרו לו) דכל דיש זכות תולה לומר דהודאתו כדי שלא לעשות איסור להביא חולין לעזרה נאמן ולא שייך לומר בכה"ג אאמע"ר, ומינה דן מוהר"ל בן חביב (סי' קי"ז) דכהן שאמר שהרג הנפש נאמן ואינו עולה לדוכן ולא אמרי' אאמע"ר שאם לא נאמין לדבריו הרי הוא עושה איסור וכל כה"ג דהודאתו הוא כדי שלא לעשות איסור נאמן:

ובזה מיושב מה שהקשה התומים מדברי הרמ"א שם דדוקא כשיש שטר ביד המלוה הוא דאינו נאמן הלוה לומר הלואה ברבית היתה משום דלית לו מגו ללוה אבל במלוה ע"פ דאית לו מגו דלהד"ם נאמן לומר דהלואה ברבית היתה, הרי הכריע הרמ"א דבמגו נאמן להשים עצמו רשע, דלמ"ש ניחא דכיון שטוען שרבית הוא ואינו רוצה לעשות איסור בנתינה זאת לא שייך אאמע"ר וממילא בנ"ד נמי לא שייך אאמע"ר דאינו רוצה לעשות איסור, ואכתי לא נשאר כ"א חזקה דלא שביק היתירא לחוד, ועל ידי חזקה זאת לחוד היכי דאית ללוה מעלת טענת ברי נגד שמא דמלוה, לכו"ע לא מפקי' ממונא מיני' וכמ"ש, ומפני כל זה לא נראה להוציא הרבית מן הלוה אותן הרבית אשר כבר עלו בחיי אביו המלוה:

אמנם אותן הרבית מיום שמת המלוה ונפל העסקא לפני היורש ר' ארי' נראה שמחויב להחזיר, ואפי' במלוה גופא אם לאחר שהגיע זמן פרעון תבע ממנו שיחזיר לו ההלואה כי נצרך למעות כדי להרויח, ואם לא החזיר לו מחויב לשלם מכאן ולהבא מיום התביעה, ולא מטעם רבית כ"א משום שגרם לו הפסד שהיה יכול להרויח ומחויב לשלם לו מטעם מזיק ודמי למ"ש הרמ"א (חו"מ סי' רצ"ב) גבי פקדון כה"ג דאם תבעו להחזיר לו הפקדון ולא החזיר חייב לשלם לו מכאן ולהבא, ונהי דבמלוה גופא יש מקום לומר דלא דמי לפקדון דבהיתירא אתי לידו וליכא דררא דרבית משא"כ בהלואה דמתחלה בהלואה אתי אין רשאי לתת לו הריוח אפי' לאח"ז הלואה דאיכא דררא דרבית וכמ"ש החת"ס (חחו"מ סי' קע"ח), אבל בנ"ד דהמלוה כבר מת וביורש ליכא שום צד הלואה והמעות פקדון של היורש הם ביד הלוה, למה לא ישלם לו ההפסד שגרם לו במה שלא החזיר לו המעות, ואיבוד זמן חשוב כאיבוד מעות גופא וכמבואר בחו"מ (סי' ע"ג) מדברי הרמב"ם דכפירת זמן דמי לכפירת גוף הממון וחייב היסת בכופר הכל ושבועה דאורייתא נגד עד אחד, הן אמנם דהרש"ל ביש"ש השיג על הרמ"א וסובר דגם מטעם מזיק פטור משום דאינו אלא כמבטל כיסו של חבירו דפטור, וכזה הקשה הקצוה"ח (סי' ע"ג) על מ"ש הרמב"ם טען המלוה ואמר היום סוף הזמן והלוה אומר עד עשרה ימים הלוה נשבע היסת והאריך נמי להקשות דהא מבטל כיסו של חבירו פטור אפי' למאן דדאין דינא דגרמי ע"ש:

ולענ"ד נראה פשוט דהא דמבטל כיסו של חבירו פטור אינו רק כשאינו אלא מבטל לכיסו של חבירו אבל הוא אין נהנה מזה, אבל כשהמבטל נהנה מזה שמבטל כיסו של חבירו חייב כיון שזה נהנה מחסרון של חבירו, ודמי ממש לדר בחצר חבירו שלא מדעתו דחייב, דדוקא נועל ביתו והוא אין נהנה הוא דפטור אבל כשדר בחצר חבירו חייב, וה"נ התביעה היא לא משום שהזיק למלוה בהפסד הזמן כ"א בשביל שהלוה נהנה ומרויח ממעותיו וכיון שזה נהנה מחסרון של זה חייב לשלם כדין זה נהנה וזה חסר, אבל אם גם הלוה לא נהנה מהמעות וכגון שהשליש המעות בב"ד עד שיגיע הזמן, פשוט שאיה"נ דפטור אע"ג שהמלוה מפסיד, מ"פ כיון שאין הלוה. נהנה אין לחייבו משום הפסד המלוה משום דהוה באמת מבטל כיסו של חבירו, וראיה ברורה לזה ממ"ש הרמב"ם ומחבר (חו"מ סי' קכ"ג סעי"ז) ראובן שבא בהרשאת שמעון ותבע ללוי ואמר להד"ם אבל ישבע שמעון ויטול מוציאין המעות מיד לוי ויהא מונח ביד ב"ד עד שיבוא שמעון ויטול כו' ויש לראובן להחרים סתם על מי שטוען שקר כדי לעכב הממון ולאחרו, והא כיון דכפירת הזמן הוי ככפירת גוף הממון וא"כ לא יכול לוי להפוך השבועה על שמעון דהא מכח זה שהטיל שבועה על שמעון שישבע ויטול ישתהה המעות ביד ב"ד וע"ז גופא חייב לוי או ראובן שבועה דכפירת הזמן ככפירת גוף הממון וא"כ היאך יכול להפוך עליו חצי התביעה דהא התובע תובעו לשלם הממון מיד והוי כמהפך רק חצי תביעתו, הגע עצמך. מי שתובע לחבירו מנה ונתחייב הנתבע היסת על הכל היוכל להפוך על התובע ולומר השבע וטול חמשים או שאפטר מן השבועה פשיטא דהנתבע צריך לישבע על הכל או לשלם הכל, וא"כ ה"נ היאך יכול להפך על התובע ולשלם לאחר זמן, הא על הזמן גופא חייב הנתבע שבועה, ועיין בשעה"מ שנתקשה בזה והניח בצ"ע, ולמ"ש לק"מ דכיון דהמעות הניח ביד ב"ד ואין הלוה נהנה מהם, ועל הפסד של התובע אין לחייב כלל משום דהוי כמבטל כיסו, אבל היכי שהלוה משתמש במעות יש לחייבו משום הנאת הלוה, ולא דמי כלל למבטל כיסו דאין המבטל נהנה מזה רק שמבטל ומפסיד לחבירו ובכה"ג פטור ואין לחייבו מטעם מזיק דאינו אלא כגרמא משא"כ היכי דלוה נהנה שפיר יש לחייבו לא מטעם מזיק דאינו אלא כגרמא כ"א משום שנהנה מדבר שמלוה חסר, מיהו היינו דוקא היכי שנהנה שו"פ דבציר מפרוטה לאו ממון הוא, ודלא כקצוה"ח אשר העלה דאפי' בפחות מפרוטה נמי חייב, והוא הכריח זה מכח קושיתו דהוה כמבטל זמן ע"ש, אבל לאחר שבארתי שקושיתו לק"מ אין מקום לחידוש דינו:

ועוד נ"ל דאפי' משום היזק דמלוה לחוד נמי חייב לשלם בנ"ד ובההיא דכפר לו הזמן אף על גב דאינו אלא כמבטל כיסו, ומבואר על פי מה שכתוב בירושלמי (ב"מ פ' א"נ ופ' המקבל) הדא אמרת המבטל כיסו של חבירו פטור המבטל שדה חבירו חייב, המבטל ספינת חבירו וחנות חבירו מהו ע"ש, הרי שהירושלמי מחלק בהני תלתא דינים, ומבטל כיסו פשיטא לו דפטור, ומבטל שדה פשיטא לו דחייב, ומבטל חנותו וספינתו מספקא לי', וטעמא דכולהו מבואר בפני משה שם דמבטל כיסו כיון שאין אלא גרם ספק ריוח דמי יימר דהוי רווחא להכי פטור, ואמנם במבטל שדה כיון דבשדה הריוח מצוי וידוע והוי כמאבד נכסי חבירו בידים משו"ה פשיטא דחייב, ובספינה וחנות מספקא לי' מי אמרי' דהואיל ועשויין להשתכר ומצוי בהן הריוח כשדה דמיין, או דלמא הואיל שגם ההפסד מצוי בהו ביותר מן השדה, למבטל כיסו דמיין, והרי להדיא דטעם דמבטל כיסו פטור משום דמי יימר דאיכא רווחא, אבל בהפסד ברור חייב לשלם, וא"כ לא שייך למיפטרי' כ"א שהמלוה תובע את הפסד הריוח שהי' יכול להרויח ע"י המעות, בזה אמרי' דפטור דמי יימר שיהי' ריוח כמו שתובע, אבל בנ"ד שאין תובע כ"א שיעור הרבית הקבוע וקצוב לכל ושאם היה מחזיר לו המעות היה נותן אותם לאחרים על רבית, וזה מצוי עוד יותר מבשדה, ובודאי דחייב שפיר דהוי כמאבדו בידים דבר קצוב וידוע, וכן בההיא דחו"מ לגבי תביעת הזמן דלא אמרינן כ"א כמה הי' אדם נותן בשביל המתנת מעות כו"כ זמן וזה הוא הפסד ברור דודאי שוה הוא לכל אדם לתת כך וכך שיהיו מעות מוכנים בידו דשמא יזדמן לפניו להרויח בהם, ונהי דעיקר הריוח אינו אלא ספק, מ"מ מספק הי' נותן כ"א כפי האומד הזה בכדי שיהי' מעות מוכנים אצלו, ונמצא דלענין זה הוי הפסד ברור, והא דאמרי' מבטל כיסו של חבירו פטור היינו כשתובע כל הריוח שהיה יכול להרויח במסחר עם מעות הללו, בזה אמרי' דפטור דמי יימר דהוי רווחא וכיון שאינו אלא גרם הפסד בספק ריוח פטור, משא"כ היכא שאנו דנין כמה הי' נותן אדם בשביל המתנת המעות מכאן עד עשרה ימים דההפסד ברור דחייב לשלם דדמי למבטל שדה וז"ב מאוד:

ולפ"ז בנ"ד נמי שהמלוה אין תובע הריוח שהי' יכול להרויח בסחורה, כ"א הרבית הקצוב שהי' מקבל מכל אדם, בזה הוי הפסד ברור דמצוי הוא הרבה לתת מעות על רבית דחייב ודאי לשלם, הוא אשר אמרתי דכל הרבית שעלה מיום מיתת אביו חייב לשלם לא בתור רבית כ"א מטעם מזיק, וגם דררא דרביתא לא שייך כאן כיון דאצל הבן לא הי' בזה שום הלואה וכנ"ל: ובאין עוד הנני ידידו מוקיר רום ערכו ומברכו בברכת אהרן וואלקין:

תוכן העניינים

שות זקן אהרן

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה