אור ברסלב
שות זקן אהרן ח"א או"ח › סימן מז

שות זקן אהרן· הרב אהרן וואלקין

ח"א או"ח · סימן מז

סימן מו

ב"ה עיוכ"פ תרצ"א פינסק חתימה טובה לידידי הרב וכו' מהו' משה יהודה קערשענבוים שליט"א רב בק"ק אנבדזיוב-ווישניאווא גורא מה שהעיר כ"ת על המרדכי (דפ"ב דפסחים) המובא בב"י (יו"ד סי' קי"ז) שהביא מחלוקת רבינו יחיאל עם ראבי"ה באיסור סחורה בדברים האסורים, רבינו יחיאל הביא ראיה שאסור לסחור בדברים טמאים מתוספתא דציידי חיה ועופות שנזדמנו להם דברים טמאים רשאים למוכרם, ומשמע דדוקא נזדמנו שרי אבל בנתכוון אסור, וראבי"ה חולק וסובר דמותר לסחור והביא ראיה מש"ס (חולין ק"ו) דקאמר התם מים ראשונים האכילו בשר חזיר ופרש"י שהיה חנוני ישראל מוכר בשר שחיטה לישראל ומבשלם ומאכילם וכשהנכרי בא לחנותו מאכילו נבילות ובא יהודי לאכול ולא נטל ידיו וקסבר זה שהוא נכרי והאכילו בשר חזיר, הרי שחנווני ישראל היה ואפ"ה החזיק בחנותו גם נבילות למוכרן לנכרים ע"ש, והרעיש כ"ת על ראבי"ה שמתיר והא דבריו הם נגד משנה מפורשת (פ"ז דשביעית) דתנן התם אין עושין סחורה לא בפירות שביעית ולא בבכורות ולא בתרומה ולא בנבילות וטרפות שקצים ורמשים וממשנה זו למדו כל הפוסקים דאסור לסחור בנבילות וטמאים, וגם על רבינו יחיאל שאוסר בזה קשה למה לו להוציא הדין מדיוקא דמשנה דציידים והלא מפורש זה במשנה דאין עושין סחורה בנבילות, ומשנה זאת היא רישא דמשנה דציידים, וא"כ למה עזב רישא דמשנה דמפורש שם שאסור ובא לדייק מדיוקא דסיפא, ומכח קושיות החזקות הללו רצה כ"ת לומר דרבינו יחיאל וראבי"ה לא נחלקו כ"א בסחורה בדברים טמאים בחייהם, דלא שייך התם הטעם דשמא אתי למיכל ואפ"ה אוסר רבינו יחיאל משום לא פלוג, וזה שפיר לא הי' יכול להוכיח כי אם מדיוקא דציידים דמיירי בחיים, ואפ"ה דוקא ציידים מותרים אבל אדם אחר לא, אבל ממשנה דאין מוכרין נבילות אין ראיה, דהתם בנבילות וטרפות דלאחר מיתה מיירי ולכו"ע אסור משום שמא יאכל, וראבי"ה מתיר בחיים, ולא יקשה עליו שוב ממשנה דאין מוכרין נבילות דמיירי לאחר מיתה:

והנה בקושיא שלו כבר הקדימו בהגהות הטור (יו"ד סי' קי"ז) ועוד כמה מגדולי האחרונים שהרעישו באמת על המרדכי הזה שדברי ראבי"ה הם נגד משנה המפורשת, אבל תירוצו של כ"ת אינו עולה יפה, דלדבריו נהי דממשנה המפורשת דאין מוכרין נבילות כו' לא יקשה על ראבי"ה אבל אכתי יקשה עליו מדיוקא דציידים דבסיפא, דהתם ודאי בחיים מיירי ואפ"ה דוקא לציידים התירו משום דנזדמנו אצלם, אבל אדם מעלמא שאינו צייד אפי' בכה"ג דחיים אסור, ועוד דאכתי יקשה ממקומות מפורשים דאפי' בחיים נמי אסור לעשות סחורה בדברים טמאים, דהא בתוספתא (שביעית פ"ה) הביא הב"י שם דתניא לא יהא מביא כלבים וחולדת הסנאים וחתולים וקיפוד למוכרן לנכרי ולהשכיר עליהן, והרי התם בחיים מיירי ואפ"ה אסור, ועוד דהא חתולים וקיפוד אפי' במיתתן לאו לאכילה קיימי, דשום אדם אינו אוכלם מפני מאיסותא, וא"כ מוכח מהתם דאפי' בחרתי לגריעותא, בחיים, ודברים שאפילו במיתתם אינם עומדים לאכילה ואפ"ה אסור אע"ג דודאי לא שייך בהו הגזירה דשמא יאכלם, כיון דאפי' במיתתם אין עומדים לאכילה וכ"ש בחיים, ועוד דפריך בירושלמי דשביעית והרי גמל והרי חמור ומשני דלמלאכה קיימי, והרי להדיא דבדבר שעומד לאכילה ולא למלאכה אסור אפי' חיים, ועיין בתוס' (ב"ק דפ"ב) בהא דאמרו ארור מי שמגדל חזירים שהקשו ותיפוק שאסור לסחור בדברים טמאין, ואי נימא דבחיים שרי לא מקשו מידי, וגם בעיקר דבריו מ"ש דראבי"ה לא התיר כ"א בחיים א"כ מה ראיה מביא מהך דהאכילוהו בשר חזיר דמיירי בשחוטין ומבושלין והא בכה"ג דלאחר מיתה מודה גם הוא דאסור, ומכח כ אלה נדחה תירוצו:

והנה לכאורה היה אפשר ליישב לדברי המרדכי עפמ"ש המהרש"א (חולין שם) דההיא עובדא דהאכילו בשר חזיר מיירי בנזדמן לו במקרה חזיר אבל עיקר מסחרו היה בכשירות. ולפ"ז י"ל דראבי"ה שהוכיח דינו מעובדא זאת לא התיר נמי כ"א בנזדמן לו, ושפיר הוכיח מהתם, אבל באמת זה אינו דאי בנזדמן מה הוצרך ראבי"ה להביא ממרחק ומכח העובדא הזאת, והא משנה מפורשת דציידים שנזדמנו מותר, ועוד דאי פלוגתת רבינו יחיאל וראבי"ה הוי בנזדמנו א"כ מ"ט דרבינו יחיאל שאוסר, הא במשנה שהביא רבינו יחיאל גופא מפורש דבנזדמנו מותר, ועוד מדמוכיח מדיוקא דדוקא לציידים שרי הא לאחר אסור מוכח להדיא שאוסר לא בנזדמן, דאי בנזדמן א"צ לדיוקא דלאחר אסור ובשגם שעיקר פירושו של מהרש"א שפי' דעובדא זאת מיירי בנזדמן, נסתר מדברי חז"ל במד"ר פ' בלק דשם הובא עובדא זאת בזה"ל מעשה בשעת השמד וגזירה בחנווני אחד מישראל שהיה מבשל בשר טהור ובשר חזיר ומוכר שלא ירגישו בו שהוא יהודי עכ"ל, הרי להדיא שהיה עושה כן במתכוון ודלא כמהרש"א, וגם על ראבי"ה יקשה דמה ראיה מעובדא זאת להתיר כיון דרק משום סכנת גזירת השמד הותר לו לעשות כן אבל שלא בשעת גזירה ודאי דאסור לעשות סחורה בדבר האסור, ולכן נלע"ד ליישב דברי המרדכי עפ"י המבואר בירושלמי והובא בב"י שם טעם החילוק שבין צייד לאדם מעלמא, משום דצייד פורע מס ויהיה לו הפסד אם לא ימכור, ביאור הדבר דהתורה לא אסרה הסחורה בדבר אסור כ"א כשכוונתו כדי להרויח אבל אם כוונתו אינו כ"א להנצל מן ההפסד, זה לא אסרה תורה, ולפ"ז יש לדון דלאו דוקא צייד אלא דהוה"ד כל חנווני שמשלם מסים לממשלה דרשאי למכור סחורתו האסורה נמי כשאין עיקר מסחרו בטמאים, דמ"ש מצייד, וכ"ש כשנצרך לו להחזיק בחנותו המינים הטמאים בכדי להרגיל הקונים אצלו שיקנו הכשירות דשרי, ויש חילוק אפוא בין חנווני לאדם שאינו חנווני, דבחנווני כיון שמשלם מס וגם אם לא יחזיק המינים הטמאים לא יקחו אצלו הכשירות נמי, לדידי' הותר לסחור גם בטמאים, משא"כ אדם שאינו חנווני שאין לו הפסד, אסור למכור דברים טמאים, ובזה ניחא טובא ההוא עובדא דחולין שהותר לו להחזיק גם חזיר בחנותו דהיינו משום דהיה חנווני וכמ"ש במד"ר מעשה בחנווני ובודאי הוטל מס עליו, ובשגם דשעת השמד היה, ובאם לא היה מוכר נבילות לא נתנו לו לסחור גם בשחוטות, ובמקום הפסד כזה אין שום איסור כיון דאין כוונתו להרויח מן הנבילות אלא להנצל מהפסד ודמי לצייד שנזדמן לו טמאים דהוי נמי מה"ט כיון דנזדמן ואין כוונתו להרויח שרי, וכן משמע לי מלשון רש"י בחולין שם שכתב וז"ל היה חנווני ישראל מוכר בשר שחוטה לישראל ומבשלה ומאכילה וכשהנכרי בא בחנותו מאכילו נבילה ע"כ הרי דבישראל דייק לכתוב מוכר בשר שחוטה ומבשלו ובנכרי לא כתב מוכרו ומבשלו, מזה משמע דעיקר סחורה ועסקו היה בשחוטות, אלא כשבא נכרי הוכרח ליתן לו גם נבילות מיראה מעונש המלכות שלא יקח ממנו חזקת חנותו למכור בשר כשר. וכיון דהנבילות אינו אלא טפל דומה לנזדמנו דשרי וכמ"ש הט"ז יו"ד שם ס"ק ד' דאותן לוקחי חצרות משרים ובתוכם יש חזירים מותר לגדלם כיון דאין כוונתו להטמאים דהתורה לא אסרה כ"א כשעיקר כוונתו להטמאים ע"ש, ועיין בס' ערוך השלחן שכתב ללמד זכות על בעלי חנויות ומרתפים שמחזיקים אצלם למכירה גם קרבי דגים טמאים שקורין איקר"א דהוי נמי מה"ט דבחנווני כיון דאם לא יחזיק את הטמאים יפסיד הפדיון גם מכשירות בכה"ג הוי כנזדמנו ע"ש, כיון דאין כוונתו לכך:

וכן הצ"צ בתשובה (סי' א') כתב דישראלים שמלאכתן הוא לעשות נרות ובורית ועליהם מוטל מן השררה להספיק זה לכל בני העיר מותר וז"ל דבכה"ג שהם צריכין להספיק לכל בני העיר עפ"י השררה שרי להו לקנות לכתחלה חלב חזיר, ויסודו הוא מהירושלמי הנ"ל דלפי שהציידים צריכים ליתן מס למלך מאומנתם התירו להם למכור חיה ועוף ודגים טמאין כדי שיוכלו לפרוע למלך המס שעליהם, וע"ש שכתב עוד טעם להיתר דכיון שאין הקצבים רוצים למכור חלב שור וכבש אלא דוקא שיקנו גם חלב חזיר כו' ודאי דשרי כדי שלא יפסיד טרחו דמ"ש טרחא דצייד מטרחא דבעל מלאכה זו ע"ש, וא"כ כ"ש בנ"ד דהך עובדא דחולין דהוי גזירת השמד ומטעם המלכות היו כופין למכור גם דברים טמאים דשרי כיון שאם ימנע מזה לא יתנו לו להחזיק חנותו, ואחרי שהוכחנו דעובדא דחולין מיירי בחנווני א"כ י"ל דראבי"ה שהוכיח מעובדא זאת דמותר לסחור בדברים טמאין, מיירי נמי בחנווני דוקא אבל באדם שאינו חנווני מודה דאסור ולא יקשה עליו שוב ממשנה דשביעית דאין מוכרין נבילות כו' דהתם באדם שאינו חנווני, ורבינו יחיאל דחולק עם ראבי"ה סובר שגם חנווני אסור, ויפלגו בסברא זאת, דרבינו יחיאל סובר דאע"ג דחנווני דמי לצייד אבל גם בצייד גופא הא לא הותר כ"א בנזדמן ולכן אוסר בחנווני נמי כיון שקונה לכתחלה לדברים הטמאים ולא הוי נזדמנו, וראבי"ה סובר דבכה"ג שיש לו הפסד מן הכשירות ואין עיקר כוונתו לטמאים דמי זה לנזדמן דהוי נמי טעם ההיתר משום דלא נתכוון לזה, ומוכיח זה שפיר מעובדא דחולין, וזה נ"ל נכון מאוד לדינא, וב"ה שעלה בידי ליישב דברי המרדכי התמוה הזה:

ושוב ראיתי אמנם בס' בגדי ישע שעל המרדכי שכתב נמי דראבי"ה לא התיר אלא החנווני אלא שהוסיף דסובר כר' יהודה דבצייד שרי אפי' בכוונה לפי' הרמב"ם בפיה"מ ע"ש, שנדחק למיעל פילא בקופא דמחטא ולא אשתמיט שום אחד מהפוסקים להתיר בכוונה בצייד, וגם הרמב"ם גופא (פ"א מהלכות מאכ"א) כתב גבי צייד ובלבד שלא יתכוון לכך, ולמ"ש אין צורך לכל הדוחקים דכיון דאין כוונתו לטמאים אלא שעושה כן בכדי שלא יפסיד מפדיון הכשרות דמי ממש לנזדמנו ושרי ודו"ק היטב בכ"ז:

והנה אף שב"ה עלה לי להציל דברי ראבי"ה שלא יהיו דבריו נגד המשנה המפורשת דשביעית, דלמ"ש בכוונתו דמיירי רק בחנווני אין זה סתירה לדברי המשנה, אבל אכתי דבריו צריכים ביאור רחב, דהראיה שהביא מרש"י דחולין אין זה ראיה כלל למדקדק בלשון רש"י, דיש לחקור בדין דאיסור סחורה בדברים טמאים אם דוקא במכירה אסור אבל שיהא קונה הישראל דברים טמאים ויתנם לעכו"ם במתנה שרי, או דמכירה לאו דוקא ואפי' מתנה נמי אסור, והנה הב"י (סי' קי"ז) הביא בשם הגהמי"י דאפי' מתנה אסור דהוי כמכר דאי לאו דהו"ל הנאה לא הוה יהיב לו מתנה, הביאו הש"ך ס"ק ג', אכן באמת מן הש"ס יש ראיה דלא כוותי' דבמס' (ע"ז דס"ב) קאמר אביי לעולם יהבינן לי' שכר מפירות שביעית ודקא קשיא לך לאכלה ולא לסחורה דיהבי' ניהלי' בצד היתר (פרש"י מתנת חנם) כדתנן לא יאמר אדם לחבירו העלה לי פירות הללו לירושלים לחלק אבל אומר לו העלם לאוכלם ולשתותם בירושלים ונותנין זה לזה מתנת חנם ע"ש, הרי להדיא דבמתנה שרי בפירות שביעית, וממילא דגם שארי דברים האסורים כמו נבילות וטמאים דכללן במשנה כחדא עם פירות שביעית, דהוי נמי דינם שוה לפירות שביעית דבמתנה שרי, ומעתה בוא וראה כמה מדוקדקים לשון רש"י בחולין שהבאתי לעיל וז"ל היה חנווני ישראל מוכר בשר שחוטה לישראל ומבשלה ומאכילה וכשהנכרי בא לחנותו מאכילו נבילה עכ"ל, הרי דבשחוטה כתב שהיה "מוכר" ואילו בנבילה כתב ומאכילו נבילה ולא כתב שמוכרו, ונראה ברור שבדיוק כתב כן משום דהיה קשה לו והא אסור לסחור בנבילה, ע"ז דקדק לתרץ דבאמת לא נתן לו את הנבילה במכירה, ורק היה מאכילו דרך מתנה וזה שרי, וזה דיוק נפלא ברש"י, ומדיוק לשון הזהב של רש"י עמדתי לסתור עוד ראיה אחת שלמדו הפוסקים מרש"י זאת, דהנה כבר חקרו האחרונים אם מביא הא"י נבילה משלו לבית ישראל לבשלו שם אם רשאי הישראל לבשל, או בנזדמנו לישראל נבילות דמכירה מותרת בהם אם רשאי גם לבשלם ובס' ברכי יוסף הובא בפ"ת ובחדושי רעק"א ליו"ד שם כתבו לאסור דחיישי' לתקלה שמא יבוא לאכול, אכן גדולי האחרונים דחו דבריהם והעלו להתיר והיסוד להיתירם בנו על דברי רש"י דחולין שהחנוני היה מאכיל חזיר מבושל להא"י, ולו יהי דמטעם איסור סחורה לא חש משום דהוי כנזדמנו כפי' מהרש"א, אבל אכתי מי התיר את הבישול ובע"כ דבישול שרי ע"ש, ואמנם זה גרם להם מפני שלא דקדקו כל צרכם בלשון רש"י ואילו דייקו היטב דרש"י לא כתב ומבשלם ומאכילם כ"א בשחוטות אבל בנבילות כתב שבבוא הנכרי היה מאכילו נבילות ולא זכר שהיה מבשלם גם כן, מוכח להדיא להיפוך דרש"י ז"ל סובר דאפילו באותן נבילות אשר מותר לעשות סחורה בהם אפ"ה לבשלם אסור דחיישי' לתקלה, וההוא חנווני דחולין, באמת לא בישלם בעצמו, רק קנה חזיר מבושל ומכרם לא"י, והמכירה שרי כמ"ש וז"ב, ומזה נדחה ראיית ראבי"ה להתיר מכירה, דרש"י לא התיר כ"א במתנה וכמ"ש, אבל מנ"ל לראבי"ה להוכיח שגם למכור ולסחור רשאי:

ונ"ל ליישב דברי ראבי"ה דאיהו יסבור דאין לחלק בדין זה בין מתנה למכר, וכמו דמכירה אסור ה"נ מתנה דמתנה הוי כמכר משום סברא דאי לאו דעביד לו ניחא דנפשי' לא הוי יהיב לו מתנה וכמו שפסק ההגהמ"י שהביא הב"י וגם בחו"מ (סי' א') כתבו הפוסקים דגם מתנות דיינינין בזה"ז וכתב בע"ש הטעם דמתנות מיקרי נמי חסרון כיס מטעם זה דאי לאו דהו"ל הנאה לא יהיב לו, ואע"ג דמצינו בש"ס ב"מ דט"ז ובמגילה דכ"ו פלוגתא דאמוראי בדין זה אי מתנה כמכר, אבל בע"כ דהכוונה הוא לא כמו שהבינו רבים דפליגי בכל מקום ומ"ד דלא הוי כמכר קאמר זה דרך כלל דבכ"מ לא הוה כמכר ומשום דלא ס"ל הך סברא דאי לאו דהו"ל הנאה לא יהיב מתנה, דזה אינו, דהא בגיטין (ד"נ ע"ב) הביאו הש"ס להך סברא בפשיטות, וכן בב"ב דקנ"ו ולא זכר התם דיש פלוגתא, אלא ודאי דבעיקר הסברא כו"ע סבר הכי דבמתנה הוי כמכר אלא דבב"מ הוא דפליגי אי להא מלתא דמיירי התם אמרי' נמי דהוה כמכר, ומ"ד דלא הוה כמכר, היינו משום דבעינן שישתדל דוקא על שדה זו, ונהי דזה ודאי דההנהו וארצי קמי' בנתינת המתנה, אבל הא לא מוכח דעל שדה זאת דוקא היתה כוונתו, ולכן לא מהני, וכן במגילה דהטעם התם דבמכירה מהני משום דאיכא על מה שיחול הקדושה דהיינו על דבר הנקנה, אבל במתנה אע"ג דודאי אית לו הנאה מ"מ אי"א שתפקע הקדושה ותחול על ההיא הנאה וכמו שהקשה שם הר"ן באמת וכמו שאמר הש"ס להדיא בהאי תפקע קדושתה ועמ"ש הרש"ש שם, וראיה מכרחת לזה דהא אותו מ"ד דסובר בב"מ דלא הוי כמכר סובר במגילה דהוי כמכר, ומ"ד בב"מ דהוה כמכר סובר במגילה דלא הוי כמכר ועיין בטו"א במגילה שהרעיש ע"ז, אע"כ כמ"ש דרק להאי מלתא הוא דפליגי אבל בכ"מ סברי כו"ע דהוה כמכר, ורק בב"מ סובר דלא הוי כמכר מסברא שכתבתי, וכן במגילה סובר אידך דלא הוי כמכר מטעם שזכרתי, ורק בשני אלו המקומות הוא דפליגי אבל בכ"מ סברא פשוטה הוא דמתנה הוי כמכר כסתמא דש"ס דגיטין וב"ב שהבאתי, ולא יקשה תו על ראבי"ה שסובר דלגבי איסור סחורה בדבר ים האסורים נמי אין לחלק בין מתנה למכר משום דהסברא פשוטה ומקובלת בש"ס דמתנה הוי כמכר, וכמ"ש ומש"ס דע"ז שהביא המשנה דקאמרה להדיא אבל נותנין זל"ז מתנת חנם, דהא מיירי התם כגון שהזמינו לאכול עמו וכמ"ש העלם שנאכל ונשתה בירושלים וכה"ג דוקא משום דמוכח דלא משום הנאה שקיבל ממנו מזמינו, אבל ליתן לו מתנה להדיא בא מת אסור דהוי כמכר, וכן מוכח לשון המשנה גופא דדייק לומר אבל נותנין זל"ז מתנת חנם, וכי איזה מתנה אינה של חנם דהוצרך לומר מתנת חנם, אע"כ דסתם מתנה כיון דאי לאו דהוה לי' הנאה לא יהיב לי' אין זה מתנת חנם, וההיא מתנה כמכר דמי, דמה לי שמקבל מעות או הנאה אחרת, ודוקא במזמינו שיאכלו זה משל זה הוא דשרי משום דזה הוי מתנת חנם ממש, וכ"כ הר"ב להדיא ברפ"ק דמע"ש על משנה זאת דנותנין זל"ז מתנת חנם וז"ל כגון שהזמינו לאכול עמו כו' אבל לתת לו מתנה ממש לדברי האוער מתנה כמכר אסור וכ"כ הר"ש שם וז"ל אפי' מ"ד מתנה כמכר בכה"ג שמזמין את חבירו שיאכל עמו מודה דשרי עכ"ל, ומה שתלו זה דוקא למ"ד מתנה כמכר היינו משום דהם הבינו כפשטות הש"ס דמחלוקת זו אי מתנה כמכר דרך כלל בכ"מ היא, אבל למ"ש לעיל דבכ"מ כו"ע מודו דמתנה כמכר, ונמצא דמתנה גמורה אסור גם בנ"ד ואי מכירה אסור גם מתנה אסור, ולכן שפיר הוכיח ראבי"ה מעובדא דהאכילו בשר חזיר דמותר לסחור בדברים טמאים ובגוונא שזכרתי כגון בחנווני, דאין לחלק כפרש"י דהתם מיירי שנתן לו החזיר במתנה דאי מכירה אסור הוה אסור גם במתנה אע"כ דגם מכירה שרי ומטעם שכתבתי דדמי לנזדמנו והוכחת ראבי"ה יהיה באמת לא מרש"י דחולין כמו שהבינו כולם:

אלא מהש"ס גופא דקאמר דהאכילו בשר חזיר, ואכסנאי יהודי היה, וזה לא הוצרך ללמוד מרש"י, דבמד"ר גופא איתא להדיא דמעשה הי' בחנווני ישראל, והמעיין בלשון המרדכי ימצא שבאמת לא נזכר שם דברי רש"י רק ז"ל והביא ראיה מהא דהאכילו בשר חזיר ואכסנאי יהודי היה עכ"ל, ואת זה למד ממד"ר, וצדקו מאוד דברי ראבי"ה, ואמנם רש"י גופי' ברור שמחלק בין מתנה למכר, וחילו מש"ס דע"ז וממשנה דשביעית דנותנין מתנת חנם, ולא ניחא לו לפרש כפי' הר"ש והר"ב דמיירי בהזמנה דוקא, דהא לשון המשנה פ"ג דמע"ש הכי הוא, אלא אמר לו העלם שנאכל ונשתה כו' אבל נותנין זל"ז מת"ח, ואי דהיינו דוקא במזמינו א"כ הא כבר תני אומר לו העלם ומאי קאמר תו אבל נותנין זל"ז מתנ"ח, ולשון זה משמע להדיא דאבל נותנין מתנת חנם דקאמר לאו היינו מזמינו דקאמר קודם ועיין במה"פ על הירושלמי דפ"ק דמע"ש שהשיג באמת על פי' הר"ש והר"ב מכח זה ועוד קושיות רבות אחרות ע"ש שהעלה דבמתנה ממש נמי שרי וכזה יהי' דעת רש"י ומשו"ה חילק בין מתנה למכר בחולין ות"ל אשר זכיתי ליישב גם שיטת רש"י ושי' ראבי"ה בלי גמגום:

תוכן העניינים

שות זקן אהרן

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה