שות זקן אהרן· הרב אהרן וואלקין
ח"א או"ח · סימן מו
כבוד ידי"נ הרב וכו' מהור"ר יעקב מאיר סאגאולעוויץ שליט"א אב"ד בדאנציג מכתבו בדבר השאלה אם אפשר לתת הכשר על גבינות שנעשות בפאבריק של א"י ומשגיח ישראל עומד להשגיח על כל העבודה ועשיית הגבינות ועל דברים המעמידים, ולא רק עומד ורואה בלבד כ"א שיוכל לסייע קצת בעשייתן בכדי לצאת דעת הש"ך (יו"ד סי' קט"ו) שמצריך שהישראל יסייע בידיו, וגם החלב גופא נבחן על ידי אנאליז, רק להשגיח על החליבה אי"א מפני שהחלב מובא מהרבה חצירות ומן הנמנע להעמיד משגיחים בכל חצר וחצר, ובהיות שהדין מפורש ברמ"א שם סעיף ב' דבכה"ג שישראל רואה עשיית הגבינה ולא ראה החליבה דמותר רק דיעבד ולא לכתחלה, ולכן מסתפק כת"ר כיון דגם בלא הכשר רבים אוכלים הגבינה ונכשלים באיסור שאסור גם דיעבד, ובכדי לאפרושי מאיסורא אולי כדאי להעמיד המשגיח ולהתיר לכתחלה, זהו תוכן שאלתו והנני להשיבו בעז"ה: הנה בעיקר דין דחלב סה שחולבם לצורך גבינה מחלוקת גדולה היא בין הפוסקים. ופשטות לשון הש"ס (ע"ז דל"ה) אי דקא בעי לגבינה ה"נ, משמע להדיא דכל היכי שחולב לגבינה אין החלב נאסר, משום דברור לגו שלא יערב חלב טמא שאינו מעמיד, ומזה למדו הפוסקים דלאו דוקא בחולב לגבינה אלא בכ"מ שידוע דליכא חשש תערובות וכגון בדליכא דבר טמא בעדרו לא בעינן כלל שיהא ישראל רואה, ולפ"ז בנ"ד דאיכא כולהו למעליותא, חולב לגבינה, וגם ליכא דבר טמא בעדרו ולא בעדר אחר, דאצלנו אין מצוי חלב טמא, ובשגם שהחלב נבחן ע"י אנאליז ונתברר דליכא בהם שום תערובות, דהחלב מותר אפי' באין ישראל רואה החליבה, אלא דהב"י שם הביא דעת המרדכי דאפי' בדליכא דבר טמא בעדרו נמי אם אין ישראל רואה אסור, ואליבי' הוא מ"ש הרמ"א דאפי' בחולב לגבינה כל זמן שאין ישראל רואה אסור לכתחלה דהיינו משום דלכתחלה יש לחוש לשי' המרדכי:
אמנם בנ"ד יש להתיר החלב לכאורה גם לשי' המרדכי, דהא הטעם שאוסר המרדכי אפי' בדליכא דבר טמא בעדרו היינו משום שמא היה חלב טמא בכלים מקודם פי' אע"ג דבעדרו ליכא דבר טמא ואין לחוש שמא עירב בשעת החליבה לחלוב גם דבר טמא, אבל אכתי ניחוש שמא היה בכלי חלב טמא מה שהביא ממקום אחר ע"ש, וא"כ לא שייך זה כ"א במקום שרק בעדרו ליכא דבר טמא, ובסביבה יש, משא"כ אם גם בכל השכונה ליכא דבר טמא לא שייך חשש זה, ולפ"ז אצלנו שאין חלב טמא מצוי כל עיקר, ובשגם בנ"ד שהחלב נבחן ע"י אנאליז ונתברר שאין בה תערובות דשרי גם לשי' המרדכי, ואין לומר דמשום לא פלוג בתקנתא אסרו גם במקום דידעינן ודאי שאין בה תערובות חלב טמא, דזה אינו דכיון דלא שכיח הדבר שיקח אדם לחלוב בכלי כזה שיש בה חלב מקודם ורובא דאינשי לא עבדי הכא, לא שייך למיגזר הרוב משום המיעוט וכמ"ש בחי' מטה יהונתן על יו"ד בסי' קט"ו דעל הרוב משום המיעוט לא שייך כלל למיסר משום לא פלוג רבנן בתקנתא, וסברא זאת מוכרחת היא לשי' המרדכי גופא, דהא באמת כולם הרעישו על המרדכי שאוסר אפי' במקום דידעי' ודאי דלית בה תערובות, וא"כ היאך יפרש לש"ס הנ"ל דקאמר להדיא אי דבעי לגבינה ה"נ, דמוכח להדיא דבידעינן שלא עירב חלב טמא שרי, ובע"כ דמפרש הש"ס הכי, דהיה קשה להש"ס אמאי תקנו חז"ל לאסור אף בעשו גבינה מן החלב, והא בכה"ג ודאי לית בה תערובות דחלב טמא אינו עומד, וליכא למימר משום לא פלוג כיון דרוב חלב עומד לגבינות ומיעוטא בעי לכמכא א"כ לא הוי להו לאסור הרוב משום המיעוט דעל רוב משום המיעוט לא שייך למיסר משום לא פלוג, וע"ז משני אי דבעי לגבינה פי' אם רוב לגבינה בעינן איה"נ דלא הוי אסרינן משום לא פלוג, אלא משום דבעי לכמכא, כלומר דהרוב הוי לכמכא א"כ שייך שפיר למיגזר משום לא פלוג, הרי דמוכח שיטת המרדכי דלא שייך למיסר הרוב משום המיעוט משום לא פלוג וכמ"ש המפרשים כן בשי' המרדכי וממילא לא שייך גם השתא לדידן למיסר במקום דידעינן ודאי דלית בה תערובות משום חששא דשמא היה דבר טמא בכלי קודם החליבה ובפרט בנ"ד דחלב טמא אין מצוי כלל דלחלב סוסיא אין לחוש כמ"ש התשב"ץ בחוט המשולש ח"א סי' ל"ב, ורק לחלב גמל שבמדינתנו אינו בנמצא כלל וגם החלב נבחן ע"י אנאליז, כן היה נראה להתיר בנ"ד את החלב גם לכתחלה, אכן שוב ראיתי דחלילה להתיר לכתחלה אפי' במקום שאין שום טעם לאיסור, דהא כבר כתבו דגזירה דחלב הוי דבר שנאסר במנין ואין להתירה בלא מנין אחר גדולים מהם בחכמה ובמנין, ועיין בחת"ס (חיו"ד סי' ק"ז) שהוכיח מדעת רש"י נמי שסובר דגזירה דחלב גזירה קדמונית היא שאז אסרוה אמנם משום חשש עירוב דבר טמא, מ"מ לאחר שגזרו ואסרו במנין סתם, אסרו כל חלב שאין ישראל רואה החליבה אפי' כשליכא חשש דבר טמא וכמו בחולב לגבן וכדומה, וכ"כ הכ"מ להדיא בהלכות מאכלות אסורות דחלב הוא דבר שנאסר במנין וממילא אי"א להתיר תו בשום ענין ואופן אם אין הישראל רואה כל זמן דליכא גדולים בחכמה ובמנין מן האוסרים:
והנה ראיתי בתשובה לגדול אחד שרצה להתיר בעובדא בכה"ג דנ"ד עפמ"ש התוס' (ע"ז י"ב) דלאיחלופי לא חיישינן רק היכא שיש לו הנאה מזה וא"כ בכה"ג דנ"ד שהאדון בעל הפאבריק ודאי שאינו נמצא בשעת החליבה, ורק משרתיו השכורים לאותו דבר, וא"כ למה נחוש שמא ערבו חלב טמא, דהא להם אין הנאה מזה, והן אמנם בסוף דלהפוסקים דחלב נאסר במנין אין להתיר, אבל למאן דפליג וסובר דלא הוי דבר שבמנין יש להתיר מה"ט אפי' כי איכא דבר טמא בעדרו, אבל תמהני על הדברים הללו דא"כ שפחות שחולבות הוה לן למישרי אפי' כשחולבות בהמות נכרי, ואנן הא פסקינן דאפי' שפחות שחולבות בהמות ישראל נמי אסור החלב היכי שבית נכרי מפסיק, א"ו שאין זה ענין לאיחלופי דודאי אם החלב כבר נחלב ע"י ישראל ומניחו בבית נכרי דאין בזה כ"א חשש דאחלופי בזה באמת לא חיישי' כשאין הנכרי נהנה, וזה מבואר להדיא ביו"ד שם ובסי' קי"ח, אבל בשעה שעוסק בחליבה איכא חשש שמא יחלוב גם בהמה טמאה יחד עם הכשירות ולא משום חשד איחלופי או להכשיל, אלא דהנכרי לתומו הוא חולב וכשנצרך לו לחלוב גם בהמה טמאה אינו מקפיד ליקח כלים מיוחדים לטהורה לחוד ולטמאה לחוד אלא חולבן הכל ביחד לכלי אחת, ואפי' כשאין בעדרו בהמה טמאה נמי חיישינן שמא היה בכלי חלב טמא מכבר ולא הקפיד לשופכן וכטעם המרדכי, ובלא"ה נמי יש לחוש בזה לזיוף האדון בעצמו ואף על גב שודאי שאינו עומד בשעת החליבה אפ"ה יש לחוש שמא יצוה להמשרתים שיעשו הזיוף ולערב חלב טמא, ואין לומר דמירתת לומר זה להמשרתים שיעשו הזיוף שמא יגלו זה ויהא נידון כמזייף מקחו שעונשו גדול, דהא מפני משרתיו ושיריו לא מרתת כלל, ונהפוך הוא כי הם מתיראים מפני האדון לגלות עוונו וכמבואר בש"ס (ע"ז דס"א) שאם נתן היין בבית אריסו לא מרתת מליגע כי האריס ירא ממנו ולא יגלה ואדרבה מחפה עליו זכות, אלא דיש לחלק דהתם הזיוף והניסוך עושה האדון עצמו, ואם האריס לא יגלה החטא על אדונו, נמי אין ראוי הוא לעונש אחרי אשר הוא לא עשה שום זיוף, ובכה"ג שאין השכיר צפוי לעונש אמרי' שפיר שלא יגלה החטא של אדונו משא"כ הכא אם הנכרי יצוה למשרתיו שיעשו הם הזיוף ובאם יתגלה הדבר צפוים הם לעונש כיון שבידיהם עשו הזיוף, בכה"ג ודאי שלא ישמעו להאדון לעשות לטובתו דבר כזה שהם צפוים לעונש וכעין מ"ש (כתובות דכ"ז) תרתי לא עבדי מיראת אדונו, חדא שישתקו מלהגיד האמת ועוד שיעיד שקר ע"ש, שזהו נמי ההסבר לענ"ד, דלשתוק מלהעיד, שאין עונש צפוי ע"ז, דמצי להשתמט ולומר שלא ראה, זה תעשה השפחה לטובת אדונה אבל להעיד שקר, שאם תתפס ע"ז תיענש קשה, וזה לא תעשה לטובת אדונה, ועוד דהכא י"ל שאפי' אם האדון עצמו עשה הזיוף היה מתירא נמי מפועליו שלא יגלו, ולא דמי לההיא דע"ז גבי אריס, דהתם איירי בפרזק רופילא שהיה משנה למלך וכפרש"י, ודוקא ממנו מתיראים פועליו, אבל מאדון דעלמא אין מתיראים לגלות עוונו, וכ"ה ברא"ש שם וטושו"ט (יו"ד סי' קל"א) בזה"ל שהעכו"ם ירא ממנו וכפוף תחתיו, משמע דבשכיר בעלמא לא שייך זה דהא אינו כפוף תחתיו והרמב"ם לא הביא כלל דין זה דבבית אריה, משום דס"ל דאף בעכו"ם אחר דלאו ארים נמי אינו מהימן, ומשום וחיישי' לגומלין, ולטעמי' אזיל שפוסק (הלכות מעשרות פי"ב) לענין מעשר דחיישי' לגומלין, והכ"מ אמנם תמה ע"ו ממה שפסק (פ"ב מהלכות איסורי ביאה) דלא חיישי' לגומלין, ובכתובות דכ"ד מדמינן להו להדדי, ותירוצו תמוה כמ"ש בתשובת ד"מ סי' קמ"ב ע"ש: והן אמנם דבש"ס דכתובות רמי להו אהדדי ומשני דמיירי בשכלי אומנתו בידו, אכן הרמב"ם פוסק סתמא דמהימן ולא הזכיר התנאי שיהא כלי אומנתו בידו, וזהו נגד סוגיית הש"ס דמוקי דוקא בכלי אומנתו בידו, והנ"ל בישוב הרמב"ם דהנה בכתובות שם הובא שני משניות וברייתא אחת, משנה א' בכתובות גופא וכן שני אנשים זה אומר כהן אני וזה אומר כהן אני אין נאמנים ובזמן שהן מעידין זא"ז נאמנים, ר' יהודה אומר אין מעלין לכהונה, עפ"י ע"א, משנה ב' דדמאי, החמרים שנכנסו לעיר ואמר אחד מהן שלי חדש ושל חבירי ישן כו' אין נאמנים ר' יהודה אומר נאמנין, ברייתא, אני כהן וחבירי כהן נאמן להאכילו בתרומה כו' ר' יהודה אומר אף אינו נאמן להאכילו בתרומה, אלו הן השלשה מקומות שנחלקו ר' יהודה ורבנן, ורמי לה התם משנה דדמאי אברייתא מרבנן ארבנן, ור"י אדר"י, והפנ"י שם הקשה מאי הוצרך כלל להביא ברייתא דכהן, למה לא פריך ממתני' דכתובות אמתני' דדמאי, דבמשנה דכתובות ס"ל לרבנן דנאמנים, ור"י סובר דאין נאמנין, הרי דרבנן לא חיישי לגומלין ור' יהודה חייש, ובמשנה דדמאי איתא להיפוך, והן אמנם דקושיא זאת יש ליישב בפשוטו, דבכתובות אין מבואר כ"א דטעמא דרבנן דלא חיישי לגומלין אבל טעם דר' יהודה דאינו נאמן אינו משום חשש גומלין כ"א מחמת דס"ל דעד אחד אינו נאמן ליוחסין, ובהדיא קתני ר' יהודה אומר אין מעלין לכהונה עפ"י ע"א, משמע דהחסרון לא הוי רק מטעם ע"א ואפי' במקום דלא שייך חשש גומלין נמי אין נאמן וכפרש"י במשנה שם, ולפ"ז לא קשה ממשנה דדמאי כ"א מרבנן ארבנן אבל דר"י אדר"י לא קשה כלל כיון דטעמא דידי' לאו משום גומלין ורק משום דע"א לא מהני לכהונה אבל במקום דמהני ע"א י"ל דאפי' היכא דאיכא חששא דגומלין נמי מהני דלא חייש ר' יהודה לגומלין, משו"ה הביא הברייתא, דהתם בע"כ הטעם דאינו נאמן לא הוי כ"א משום חשש גומלין ולא מחמת ע"א, חדא דהא לא הזכיר ר' יהודה בדבריו מלת עד אחד כמו שזכר במשנה, ועוד דהא התם לענין אכילת תרומה מיירי שלענין זה מהני עד אחד ואפ"ה קאמר דלא מהימן, ובע"כ דמשום גומלין הוא ושפיר מקשה ממשנה דדמאי על שניהם:
ואמנם עוד י"ל עפ"י סברא דבמשנה דכתובות קתני שמעידין זה על זה, היינו שבמעמד אחד באו שניהם לב"ד והעיד כל אחד על חבירו, משא"כ בברייתא דכהן קתני אני כהן וחבירי כהן, ולא הזכיר שגם השני מעיד עליו, ולזה לעת עתה לא ניכר עוד הגומלין, דהא השני לא העיד עליו, אלא שאנן חיישי' שעשו קנוניא ביניהם שאח"כ יעיד השני עליו בב"ד זה או בב"ד אחר, וכן במשנה דדמאי מיירי נמי בכה"ג שאנחנו לא ראינו בעינינו את הגומלין אלא שחוששין אנו שמא יבואו לגמול אח"כ בב"ד אחר ומצד הסברא היה נראה שאפי' רבנן דס"ל במשנה דדמאי דלא חיישינן לגומלין היינו דוקא בכה"ג שבאו להעיד בב"ד אחד זה על זה, שבזה אפשר לומר דאי לקנוניא הם מתכוונים לא היו עושים כזה בב"ד אחד ובמעמד אחד שיהא נראית הקנוניא לכל, אלא היו מסתירים זאת שלא יחשדום בקנוניא, ומדלא עשו כן ובאו כאחת להעיד זע"ז מכלל שיודעים בנפשם שלא קנוניא עושים בזה אלא שעדות אמת מעידין וה"ט דרבנן דלא חיישי לגומלין משום דס"ל דלא חציף אינש לעשות קנוניא באופן שתהא גלויה לכל, ולפ"ז לא הי' יכול להקשות ע"ז ממתני' דדמאי דחיישי רבנן התם לגומלין דהא י"ל דהתם שאני שכיון שלא העידו כאחת זע"ז ורק אחד הוא שהעיד וחבירו לא הגיד כלל, בכה"ג חיישי רבנן שפיר לקנוניא, שזה יאמר במקום זה וחבירו יעיד עליו במקום אחר, אבל אברייתא דכהן מקשה שפיר דהתם נמי מיירי שרק אחד הוא המעיד ואפ"ה לא חיישי רבנן לקנוניא, ולפ"ז על רבנן לא הו"מ לאקשויי ממשנה דכתובות אדמאי בלא הברייתא דכתובות ה"ט דמהימן משום דכיון שמעידין זע"ז במעמד אחד ודאי שלאו לקנוניא מכוונים, ודין דמתני' מיירי אפילו באין כלי אומנתו בידו שמהימן נמי לרבנן, ובזה מיושב דעת הרמב"ם שלא הזכיר התנאי דכלי אומנתו בידו דבפי' דכלי אומנתו מפרש הר"ח בתוס' שם דלא כרש"י אלא דברייתא דכהן מיירי בכלי אומנתו ולהכי מהימן אבל בלא זה חיישי לגומלין ע"ש, והרמב"ם יפרש נמי כר"ח דברייתא דכהן מיירי בכלי אומנתו בידו וכמ"ש בכ"מ שם ואפ"ה לא הזכיר תנאי זה משום דס"ל דהא דבעינן תנאי זה הוי דוקא בגוונא דמיירי בברייתא כשלא העידו שניהם כאחד ושע"ז הי' קשה מדמאי והוכרח לאוקמי כשכלי אומנתו בידו, אבל בגוונא דמשנה דכתובות ששניהם העידו בבת אחת זע"ז פשיטא שאפי' באין כלי אומנתו בידו נמי מהימן כיון דע"ז אין קושיא מדמאי וא"כ מאיזה הכרח נאמר דוקא כשכלי אומנתו בידו, והרמב"ם כשפוסק הדין בהל' איסורי ביאה לא הזכיר דין דברייתא כ"א דינא דמשנה, דז"ל שם שני אנשים שבאו ממדה"י זה אומר אני וחבירי כהן וז"א אני וחבירי כהן מהימני, וכיון ששניהם העידו כאחד ובכה"ג לא חיישי' לגומלין אפי' באין כלי אומנתו בידו להכי לא הזכיר הרמב"ם לתנאי זה, ומה דלא הזכיר הרמב"ם גם לגוונא דברייתא עיין בחבורי לכתובות שהארכתי בזה ואכ"מ:
תבנא לדינא דלהתיר החלב לכתחלה אין בידנו, דלשיטת המרדכי אסור החלב מעיקר הדין, וגם לשארי הפוסקים עכ"פ לדידן דקי"ל דחלב נאסר במנין ודאי שאין להתיר לכתחלה ויפה פסק הרמ"א שלא התיר כ"א דיעבד, ובאם כת"ר יתן הכשר הלא יבאו בזה רבים לאכול לכתחלה ואם כי בצד אחד ירויח הרבה ע"י ההכשר, דעי"ז ישמע לו האדון להעמיד משגיח על עשיית הגבינה, ויציל את הרבים להפרישם מאיסור שאוכלים בלא"ה הגבינות ונכשלים באיסור שאסור בדיעבד, אבל בזה נבוא לטענת חז"ל (שבת ד"ד) דאין אומרים לאדם חטוא בשביל שיזכה חבירך, ואין לומר דהכא שאני משום דהמהדרים לא יכשלו כ"א באיסורא זוטא שאינו אסור, כ"א לכתחלה, ולכן שרי להו למיעבד איסורא זוטא בכדי שלא יחטאו רבים באיסור חמור שאסור אפי' דיעבד, דהא הרשב"א בתשובה הביאו הב"י (או"ח סי' ש"ו) כתב להדיא וז"ל ואפי' איסורא זוטא לא שרינן לי' כדי להציל חבירו מאיסורא רבה עכ"ל, והן אמנם דהתוס' בשבת שם הראו פנים דאומרים חטוא בשביל שיזכה, שהקשו מהא דתנן מי שחציו עבד וחציו ב"ח כופין את רבו ועושה אותו ב"ח וקשה דכל המשחרר עבדו עובר בעשה ותי' דשאני פרי' ורבי' דמצוה רבה היא ועוי"ל, דדוקא היכי שפשע והדביק פת בתנור סמוך לחשיכה אבל היכי דלא פשע מידי שרי למיעבד איסורא זוטא כי היכי דלא ליעבד חברי' איסורא רבה, אבל לשני תירוצי התוס' הי' נראה דבנ"ד אין אומרים להם חטוא, דאם לתי' דמצוה רבה משמע שדוקא משום מצות פ"ו דהוה מצוה רבה אבל לשום מצוה אחרת לא אמרי' כן, ואם לתי' דמחלקים בין פשע ללא פשע, הא בנ"ד פושעים הם הללו שאוכלים דמי מכריח אותם שיאכלו הגבינות הללו ואין זה אלא ודון לבם שאינם חוששים למאכלות אסורות, ובכה"ג ודאי שאין אומרים לזה חטא בשביל להציל אלו המורדים בתקחז"ל, ואין לחלק ולומר דמשום אפרושי מאיסורא שרינן טפי ממשום מצוה, דהדבר פשוט דמשום מצוה יש להתיר טפי, דמצוה עדיף שהוא עצמו מקיים, וראיה לזה מסוגיא דגיטין (דל"ח) גבי ההיא אמתא דהוה בפומבדיתא דהוי קא מיעבדי בה אינשי איסורא ואמר אביי אי לאו דא"ר יהודה כל המשחרר עבדו עובר בעשה הוה כייפנא למרה וכתיב לה גיטא דחירותא ופריך עלה ואביי משום איסורא לא אמר רב חנינא כו' מעשה באשה אחת שחציה שפחה וחצי' ב"ח וכפו את רבה ועשאה ב"ח ואמר רנב"י מנהג הפקר נהגו בה, והקשו המפרשים דלמה פריך על אביי מההיא אמתא דחציה שפחה וכו' ממימרא דר"נ ולא פריך עליו מהא דר' אליעזר ששיחרר עבדו להשלימו לעשרה. וכתבו משום דע"ז הו"מ לתרץ דמצוה עדיף שהוא עצמו מקיים. ממילתא דאיסורא דאינו כ"א מציל אחרים: אלא דאכתי מסוגיא זאת הא מוכח לכאורה להדיא דמשום אפרושי מאיסורא שרינן לעבור על עשה, דהא בההיא אמתא דנהגו בה מנהג הפקר, דהא רבינא מסיק התם דכי הא מודה רב יהודא דשרי לשחרר משום מלתא דאיסורא, ואביי גופא דאוסר היינו משום טעמא דמסיק דהו"מ למוסרה לעבד דגם איהו מינטר לה, ורבינא סובר דלא דמי נטירותא דעבד לנטירותא דישראל, הרי להדיא דבמקום הפרושי מאיסורא ממש לית מאן דפליג וגם אביי מודה דשרי לעבור על עשה, ולרבינא אפי' משום נטירותא יתירתא שרי, וא"כ לכאורה מוכח להדיא מן הסוגיא דלצורך אפרושי לרבים מאיסורא שרינן לעבור על עשה, כ"ש בנ"ד שאין בזה עבירת עשה, רק זהירות דלכתחלה, דשרי בכדי להציל לרבים מאיסור גמור שאסור בדיעבד, אכן אחרי שובי נחמתי דלא ראיה להתיר יש להביא מסוגיא זאת, כ"א להיפך דמהתם מוכח דאסור, דהנה בטעם מצוה דלעולם בהם תעבודו מבואר בראשונים שני טעמים, אחד כפשוטו, ב' משום לא תחנם דמשו"ה אסרה תורה לשחרר משום לא תחנם, ולטעם זה פשוט דאין איסור כ"א כשמשחררו בלא שום צורך לעצמו ורק בשביל לההנות את העבד אבל כשמשחררו משום מצוה או אפרושי מאיסורא אין בזה שום איסור כיון דאינו עושה זה בשביל טובת העבד אלא לצורך עצמו, וכ"כ הר"ן בגיטין להדיא, ולפ"ז ראיה מהתם ודאי ליכא, דהתם שאני, דלשחררה בשביל אפרושי מאיסורא אין שום איסור ומשו"ה התירו לשחררה, אבל לעבור על איסור בשביל אפרושי מאיסורא לאחרים לא שמענו, ולא רק שאין מהתם ראיה להתיר כ"א נהפוך יש ראיה לאיסור וכמו שאבאר, דהנה רבים תמהו על שינוי הסוגיא מגיטין (דל"ח) לסוגיא דברכות (דמ"ז) דבגיטין על ההיא דא"ר יהודה כל המשחרר עבדו עובר בעשה ופריך הש"ס מעשה בר"א שנכנס לבהכ"נ ולא מצא עשרה ושיחרר עבדו והשלים לעשרה ומשני מצוה שאני, והרי להדיא דמשום מצוה גריד שרי, ואילו בברכות שם משני נמי מצוה הוא, פריך הש"ס עלה הא מצוה הבאה בעבירה היא ומשני מצוה דרבים שאני ומשמע להדיא שדוקא משום מצוה דרבים שרי לשחרר אבל לא משום מצוה גרידא:
ונ"ל ליישב עפמ"ש הרשב"א בגיטין דדין זה אי משום מצוה רשאי לשחרר תלוי בטעם המ"ע דלעולם תעבודו, דאי נימא דהטעם הוא משום לא תחנם אז משום מצוה גרידא נמי שרי דאין זה חנינה לעבד כיון שעושה משום צורך מצוה, משא"כ אי נימא דהטעם כפשוטו אז משום מצוה נמי אסור דאין אומרים לאדון חטוא בשביל שיזכה חבירו, ואע"ג שגם הוא האדון מקיים נמי המצוה מתפלה בצבור אפ"ה אסור דמצוה הבאה בעבירה הוא ורק דשום מצוה דרבים הפקיעו חז"ל השעבוד וע"ש שכתב דבש"ס גופא ספוקי מספקא בטעם מצוה זאת ובסברא זאת פליגי המקשן והתרצן בברכות שם, דלמאי דמשני שם מתחלה מצוה שאני מפרש הטעם דלעולם תעבודו משום לא תחנם ולכך משני מצוה מותר. דלצורך מצוה אין עושה שום איסור, והמקשה שס"ד לאסור משום מצוה סובר דאין הטעם משום לא תחנם אלא כפשוטו כו' ע"ש, ולפ"ז א"ש, דמה דמשני בברכות בתר הכי מצוה דרבים שאני היינו לסברת המקשה דהטעם כפשוטו ואפ"ה משום מצוה דרבים שרי גם לטעם זה, משא"כ סוגיא דגיטין דחזינא התם דרבינא התיר לשחרר אפי' לההיא אמתא דהו"מ להשיאה לעבדו דהוי מינטר לה נמי וליכא גם לאפרושי מאיסורא ואפ"ה התיר משום נטירותא יתירתא דישרא מינטר לה טפי, ואביי דאוסר היינו משום דמצי להשיאה לעבדו וליכא גם אפרושי מאיסורא, ולנטירותא יתירתא לא חייש, דהא בחציה שפחה דלא מני להשיאה לעבדו שרי גם לאביי משום אפרושי מאיסורא, הרי חזינן להדיא דסוגיא דגיטין תופסת דמשום אפרושי מאיסורא שרי לשחרר וכ"ש במקום מצוה דעדיף טפי כמו שהוכחתי לעיל, וממילא צ"ל דסוגיא זאת סוברת דהטעם היא משום לא תחנם ולכן שרי אפי' במקום מצוה גרידא ומשו"ה לא פריך תו הא דמצוה הבאה בעבירה הוא כיון דסוברת דהטעם משום לא תחנם ולטעם זה אפי' במצוה גרידא נמי משא"כ בסוגיא דברכות שם דהמקשה סובר דשמא הטעם כפשוטו, פריך שפיר מצוה הבאה בעבירה היא, והתרצן דמשני מצוה דרבים שאני, לסברת המקשה הוא דמשני כן וז"ב:
וניחא בזה דברי הרמב"ם (פ"ט מהלכות עבדים) שהביא סתמא דש"ס דגיטין דמשים מצוה שרי ואפי' משום מצוה דדבריהם ולא הביא הך דמצוה דרבים, ולמ"ש ניחא דמ"ש בברכות מצוה דרבים אינו כ"א לסברת המקשה דסובר דטעם עשה דלעולם תעבודו כפשוטו, משא"כ אליבא דדינא קי"ל כסוגיא דגיטין דפשיטא להו לאמוראי דהתם דהטעם הוא משום לא תחנם וכמ"ש ומשו"ה אפי' במקום מצוה גרידא נמי שרי, ולא שבקי פשיטותא דסוגיא דגיטין שעבדו בה עובדא ומעשה רב, משום ספיקא דסוגיא דברכות, ובחבורי לגיטין דל"ח ודמ"א הארכתי הרבה בזה ואכ"מ, והיוצא מזה דלעבור עבירה אינו רשאי מפני שום מצוה ואפי' כשהוא עצמו מקיים המצוה נמי דהוי מצוה הבאה בעבירה, וכ"ש משום אפרושי מאיסורא דקילא טפי אינו רשאי לעבור עבירה דאין אומרים לאדם חטא בשביל כו' אם לא לצורך מצוה דרבים דוקא, והא דהתירו לשחרר האמתא משום לאפרושי מאיסורא, היינו משום דכשמשחררה בשביל אפרושי מאיסורא אינו עובר בזה שום עבירה דאין בזה משום לא תחנם כיון דאין עושה חנינה לעבד, אבו לעבור עבירה אינו רשאי משום מצוה וכ"ש לאפרושי מאיסורא, ולפ"ז בנ"ד אין היתר להמהדרים הרוצים בגבינה מהודרה שאין בה שום איסור לכתחלה, לחטא באיסור שלכתחלה אסור בשביל לאפרושי מאיסורא וכדמוכח מכל הסוגיא שהבאתי:
ואם כי במקום הזה ננעלו שערי ההיתר, בכ"ז אמרתי לפתוח פתחא דהיתירא ממקום אחר והוא דבשו"ע (חו"מ סי' ע"ג) סעיף ו' כתב המחבר להלכה פסוקה דהנשבע לפרוע לחבירו ביום פלוני ואירע אותו יום בשבת כו' ואם לא פרעו קודם צריך ליתן באותו יום משכון וישומו אותו ויתנו לו בתורת פרעון, וכתב הסמ"ע דאפילו לאנשים אחרים מותר להתעסק בשומא זו כדי שיקיים המצוה, ואם כי הט"ז והש"ך השיגו עליו משום דאין אומרים לאדם חטא בשביל שיזכה חבירו, ואמנם בחבורי חשן אהרן כתבתי ליישב עפמ"ש האחרונים דדוקא כששני האיסורים הם דאורייתא אלא שאיסור אחד חמור בעון מיתה והשני הוא באיסור לאו אין אומרים שיחטא זה באיסור קל בשביל להציל חבירו מעון חמור, אבל כשזה א"צ לעבור כ"א איסור דרבנן בזה אמרי' דמוטב שיעבור זה איסור קל דרבנן ולא יעבור חבירו באיסור חמור אע"ג שגם הוא אינו אלא דרבנן וכ"ש כשחבירו יעבור איסור דאורייתא, ולכן התם דשומת המשכון אינו אלא איסור דרבנן, רשאי הלה לעבור ע"ז בכדי להציל חבירו מאיסור תורה, ולפ"ז הרי מוכח מדין זה דרשאי לעבור על איסור קל דרבנן בשביל להציל חבירו מאיסור חמור, דבאיסור דרבנן לא אמרי' להאי כללא דאין אומרים לאדם חטא כו' כשבא להציל מאיסור גדול, וה"נ בנ"ד יהא רשאי להמהדרים לחטוא ולאכול דבר שאסור לכתחלה בכדי להציל לחבירו מאיסור חמור דיעבד, אלא דבאמת שגם ראיה זאת אפשר לדחות, דבמזרחי הקשה על עיקרו דהאי כללא, ולמה באמת לא אסרי' חטא וכו' הא כל ישראל ערבין זה בזה, וא"כ הוי זה זכות עצמו דהא אם לא יציל את חבירו מן החטא נענש, ותימה רבה על דבריו שכתב דכל ישראל ערבין, הא בשבועות פ' כל הנשבעין אחז"ל דאומרין להנשבע דכל עבירות שבתורה נפרעין ממנו וכאן ממנו ומכל העולם כולו ופריך עלה וכל עבירות שבתורה מכל העולם לא והכתיב וכשלו איש בעון אחיו מלמד שכל ישראל ערבין זה בזה ומשני התם שיש בידם למחות ולא מיחו אבל בשבועה אף שאין בידם למחות ערבין זב"ז, והרי דהיכי שאין בידו למחות ליכא עונש ערבות כ"א בשבועת שוא, ומה פריך המזרחי, אבל לפ"ז אזדא ראייתי מדין דשרי הלה לעבור על איסור שומא ומדידה בשביל שלא יכשל הלה באיסור שבועה, די"ל דשבועה שאני כיון דבזה יש ערבות אפילו במקום שאין בידו למחות א"כ אין זה חוטא בשביל חבירו כ"א בשביל עצמו וכקושית המזרחי אבל לחטוא בשביל אחרים איה"נ דאסור אפי' לחטוא באיסור קל וכהרשב"א שהבאתי בתחלת דברנו דאפי' איסורא זוטא אין רשאי הלה לעבור, אלא דאפ"ה מצאתי ראיה מפורשת מדברי אחד המיוחד שבראשונים דאיסור קל דרבנן שרי לעבור בכדי להציל חבירו, דבשבת שם גבי הדביק פת בתנור הקשה הר"ח כיון דרדיית הפת חכמה ואינה מלאכה כדאמרי' פ' כל כתבי יצא תק"ש ורדיית הפת שהיא חכמה ואינה מלאכה וכיון שאינה מלאכה אמאי בעי רב ביבי ולא פשטי בה להיתירא, ותי' דדוקא רדיית הפת האפויה אינה מלאכה אבל רדייתה בעודה עיסה קודם שיקרמו פניה מלאכה הוא ע"ש הרי להדיא מדבריו שאילו לא היה מלאכה גמורה דאסורה מה"ת הוי פשיטא להתירא, ושמא יש לחלק דהיינו להציל חבירו מאיסור דאורייתא שרי זה לחטוא באיסור דרבנן אבל להציל חבירו מאיסור דרבנן וכמו בגבינות של עכו"ם דעיקרן אינו אלא איסור דרבנן, אינו רשאי זה לחטוא אפי' באיסור קל בכדי להציל לחבירו מאיסור חמור שאסור גם בדיעבד כיון דגם בדיעבד אינו אלא מדרבנן וצ"ע:
עכ"פ עיני כת"ר תחזינה מישרים כי למרות כל טצדקי וצדדי היתר שטרחתי להביא לא עלה בידי דבר ברור להתירא, ולכן לא אוכל להסכים ליתן הכשר כלליי כ"א באחת משני האופנים, א) שהמשגיח יבקר גם בבתי החליבה לעמוד בשעת החליבה, ואם מן הנמנע הוא לבקר בכל יום בכל החצירות, יכול לבקר היום חצר זה ולמחר חצר שני וכן הלאה, באופן שלפחות פעם בשבוע יהיה בכל ר, וכמובן שלא יקבע יום מיוחד בשבוע לכל חצר היינו שביום זה יהי' תמיד בחצר זה רק יעשה בערבוביא, בשבוע זו, יבקר לחצר זה ביום ב', ובשבוע אחרת יבקר לאותו חצר גופא ביום אחר, באופן שהחולבים לא ידעו מתי יבוא וממילא יהיו מירתתי מפניו בכל יום. שמא השתא יבוא, ובכה"ג כשיבקר לפעמים אחת בשבוע ולא ביום קבוע, מירתתי מלעשות זיוף שמא השתא אתי וכעין הא דאיתא בחגיגה (ד"כ ע"ב) ובע"ז (דס"ט) דאף היכא דאפשר שיבוא בדרך עקלתון מירתתי, ודמי ליוצא ונכנס דסגי בחולב כמבואר בע"ז (דל"ט), ובצירוף כל צדדי ההיתר שזכרנו אפשר לסמוך על היתר זה דיבוא פעם בשבוע בכל חצר ולהתיר לכתחלה, ואם זה אי"א שיבוא גם פעם בשבוע לכל חצר, אז לא יכתוב בכתב ההכשר כי מותר הוא לכל ישראל ואפי' למהדרים מן המהדרים כמו שרגיל לכתוב נוסח כזה בכתב הכשר רק יכתוב כזה:
אם כי בשעת החליבה אינו עומד ישראל, בכ"ז בשעת עשיית הגבינות העמדנו משגיח להשגיח על כל העבודה, וגם הוא מסייע בעשייתן של הגבינות, ולכן יש יתרון גדול להגבינות הללו על שארי גבינות של נכרי והראוי אפוא שכל האנשים שאינם נזהרים ואוכלים גבינות עכו"ם יהדרון עכ"פ לקנות הגבינות מפאבריק הזה ויהיו ניצולים עכ"פ מאיסור חמור שאסור גם דיעבד, בנוסח כזה יכתוב ההכשר, ועל היתרים יותר רחבים ירא אני מלפרוץ גדרן של הפוסקים, ובכדי להסיר כל הפקפוקים הנני להוסיף לצרף לזה שבעלי החצירות יעשו ע"י מכירה כדין את החלב על שם ישראל המשגיח, כמובן שהמכירה יהיה כדין באופן המועיל לחלב שהוא דבר שלב"ל, וכיון שהחלב יהי' של ישראל נמצא דאין בזה עוד אלא חשש עירוב חלב טמא ובנ"ד דליכא למיחש להכי כיון דאין חלב טמא מצוי בינינו וגם החלב נבחן ע"י אנאליז, לא שייך למיסר משו"ה וחשש דגזירת חלב נמי ליכא, דעל חלב עכו"ם גזרו ולא על חלב ישראל, ובהצטרף זה להיתר דיוצא ונכנס, אז הנני מסכים ליתן הכשר גמור, ולא באופן אחר, ובטח ידע כ"ת לעשות בזה כד"ת כיון דהחלב יהי' של ישראל, היאך לעשות אח"כ עם האדון בעל הגבינות שיהא נצרך שוב שטר מכירה מהישראל לבעל הגבינות, דאם לא יעשה כזה יהא נמצא קניית הישראל את החלב הערמה למפרע, ובודאי ידע כ"ת חיך לתקן זה:
וד' יזכנו להעמיד הדת כנפש ידידו המוקירו ומחבבו מברכו בברכת אהרן וואלקין: