שות זקן אהרן· הרב אהרן וואלקין
ח"א או"ח · סימן מג
ב"ה יום ה' פ' בהעלותך תרפ"א פינסק להנ"ל אשר שאל כ"ת דעתי בדבר האווזות המשונות מאווזות המצויות בינינו בחרטומם השחור ובגבשושית שעל החרטום, ואם כי קשה מאוד להשיב בזה הענין שאין בה הלכה ברורה וכבר שוויתינהו רבנן כגדי מסנקן, אך לכבוד כ"ת לא אוכל לעבור בשתיקה והנני משיבו בקצרה לא אכחד מכ"ת כי אם מתחלה, מיד כאשר נתחדש זה העוף, היה בא לפני, הייתי מגמגם להתירו, ומש"כ כ"ת אשר אם אך נדמה אותן לאווז הבר היה פשוט להתיר, וכפי ראיית האחרונים מש"ס (ב"ק דנ"ד) דהוצרך התם לטעם דמשו"ה אווז ואווז הבר הוי כלאים מפני השינוי שיש בהם שזה בציו מבחוץ וזה מבפנים, ואי נימא דאווז הבר טמא א"כ בלא טעם דשינוי הוי כלאים, דמין טהור עם מין טמא פשוט דהוה כלאים, ואף שכ"ת קילס דראיה חזקה הוא, לענ"ד אינה ראיה כלל דכבר כתבו בשו"ת צ"צ הראשון ובס' יד יהודה שראו בספרי הטבעים אשר תחת שם אווז נכלל הרבה מינים, גם מינים טהורים גם מינים טמאים והכל שם ומין אווז הוא ע"ש. ולפ"ז כיון שיש במין אווז גם אווזות טמאות ובכ"ז בייתיות הן ולא מדבריות א"כ כלום ראיה יש מהתם, דהא שפיר י"ל דאווז הבר מין טמא ואפ"ה הוצרך הש"ס דמשו"ה הוי כלאים עם מין אווז בייתי משום שזה ביציו כו' ולא סגי בטעם דטמא וטהור הוי כלאים, דהא איצטריך לטעם זה לאווזות בייתיות כאלו שגם הם טמאים ואפ"ה הוו כלאים עם אווז הבר אע"ג דשניהם מין טמאים משום דזה בציו וכו' וזה ברור:
ואמנם כיון שכן דתחת מין אווז יש גם מינים טמאים א"כ באמת היו ראוי לחוש לכל מין אווז המשונה מאווזות שלנו ולהצריך מסורת דוקא כאשר כן חשש הצ"צ הנ"ל, וכאשר כתב הפמ"ג בעוף "פאווא" כיון שיש טמא וטהור אין לאכול בלא מסורת, ובשגם שאוזות הללו כפי שראיתים משונים הם בג' דברים, בגדלות גופם, כי הם גדולים הרבה יותר מן האווזות המצויות בינינו, ובחרטומם השחור וגבשושית, וגם צוארם ארוך יותר, הן אמנם דבתשובת ערוגת הבושם העלה להוכיח דשינוי דגדלות לא הוי שינוי שנצטרך משום זה למסורת, אבל כבר כתבו גדולי האחרונים לחלק שדוקא גדלות דכל הגוף לא הוי שינוי מפני שבכל מין ומין בהמות ועופות נמצאים גדולים וקטנים אבל אם רק אבר פרטיי נשתנה בגדלות או קטנות כגון שרגלים גבוהות יותר מן הרגילות או שצוארם ארוך, בזה הוי שינוי וצריך מסורת וכ"כ בעל דעת קדושים והגאון מלבוב ועוד, ולפ"ז באווזות הללו שיש אצלם שינוי אבר הי' ראוי לחוש לשינוי הזה:
הן אמנם דראיתי בתשובת משיב דבר לאדמו"ר הנצי"ב ז"ל שכתב להפך דשינוי אבר לא הוי שינוי והוכיח זה מההיא דב"ק דקאמר דאווז ואווז הבר כלאים מ"ט אילימא משום דהאי זוטר קועי' והאי אריך קועי' אלא מעתה כו' הרי להדיא דגדלות הצואר לא הוי שינוי ולכן כתב להיפוך דגדלות אבר אחד לא הוי שינוי ושינוי גדלות העוף כולו הוי שינוי ע"ש, אבל תמה אני על מ"ו הנצי"ב שכתב כזה, דלענ"ד לא קרב כלל זל"ז התם בב"ק לענין כלאים דיינינן דלענין זה בעי' שיהיו שני מינים מיוחדים, ובודאי דמשום השינוי דגודל הצואר לא נוכל לחשוב זה למין אחר שיהי' בזה איסור כלאים ולכן שפיר קאמר הש"ס דמפני שנוי כזה לא חשיב כמין אחר, משא"כ כשאנו דנין לענין היתר אכילה שבזה אין אנו דנין אם הוא מין אחר, רק אנו דנין מפני שבמין זה גופא יש טמא וטהור, ובלא מסורת אין אנו יודעין אם הוא טהור, שפיר י"ל דכיון שיש בהם שינוי דגודל הצואר, צריכין אנו לחוש שמא אינו דומה להמין המצוי שיש לנו מסורת עליו שהוא טהור ושמא טמא הוא וז"ב:
אכן אפי' אם נניח כהנצי"ב דשינוי כל הגוף הוי שינוי אכתי יש לחוש בזה דהא עינינו הרואות דאווזות הללו יש בהם נמי שינוי כל הגוף, שהרי כל חלקי גופס גדולים יותר מאווזות שלנו, ולפ"ז יש לחוש בזה לכל הדיעות דהא כבר כתבתי לעיל דאווזות הללו יש בהם שינוי בג' דברים, בגדלות הגוף ובאריכת הצואר, וא"כ יש בזה גם שינוי הגוף וגם שינוי אבר, ולכן בין להנהו פוסקים דשינוי דאבר גרע, הרי יש בזה נמי שינוי אבר דאריכת הצואר, ובין להנצי"ב דשינוי הגוף גרע הרי יש בזה נמי שינוי גדלות הגוף, וא"כ לכל הדיעות הוי שינוי ויש לחוש ולהצריך מסורת, כן י"ל לכאורה, זאת ועוד אחרת כיון דאווזות הללו לא רק שינוי דגדלות גוף ואבר נמצא בהם, אלא שנמצא בהם עוד כמה סימנים אחרים לשינוי, שחירת החרטום והגבשושית ועוד, והצטרפות סימנים אפי' גרועים עושים לסימן מובהק כמבואר באה"ע (סי' י"ז), ולהלן באחת מתשובתי לענין היתר עגונה הארכתי בזה, ואין לחלק בין סימני אבידה לסימני בריה, דהא בש"ס (חולין דפ"ט) קאמר ש"מ סימנים דאורייתא, ופרש"י ש"מ שסימני אבידה הוי דאורייתא, הרי דמדמין סימני אבידה לסימני בריה, והוא הדבר אשר אמרתי כי אילו הובא לפני האווזות טרם שנתפשטו הרבה הייתי חושש לאוסרם מכל הלין טעמי, אבל אחר שכבר נתפשטו לרוב בהרבה עירות ונהגו לאוכלם, חלילה לנו לבקש חששות ולהוציא לעז על האוכלים שאוכלים עוף טמא ח"ו, ונהפך הוא כי עלינו להפך בזכותם ולמצוא טעם וסעד להיתר, ולכן מתחלה אבוא לסתור צדדי החששות שהבאתי, דמה שכתבתי דכיון דבאוזות הללו יש גדלות הגוף וגם גדלות הצואר, שינוי הגוף ושינוי אבר יש לאסור לכל הדעות, עתה הנני חוזר מזה, דאדרבה היא הנותנת דהיכי שיש תרי השינוים הללו עדיף טפי מאילו לא היה בהם כ"א שינוי גודל הגוף או גודל האבר לחוד דזה נ"ל פשוט דשינוי דגדלות אבר לא חשיב שינוי כ"א כשגדלות האבר אינו מתאים לפי ערך גדלותו של כל שארי אברי הגוף אבל אם לפי ערך גודל הגוף אין האבר הזה גדול ביותר אין זה שינוי, ולכן אף שלגבי שארי אווזות הרגילים בינינו שאין גופם גדול כ"כ, אילו היה אצלם צואר ארוך כזה היה זה שפיר שינוי, אבל באווזות המשונות הללו שהם גדולות משלנו יותר גם בכל שארי אברי הגוף, ממילא דאריכת צוארם לא חשיב שום שינוי דלעומת גודל גופם ומדת שארי האברים אין הצואר גדול, ונהי שלגבי אווזות שלנו מיקרי זה צואר ארוך ביותר, אבל לפי ערך הנהו אווזות גופייהו לא מיקרי זה משונה בארכו ולפ"ז קלקולם הוי תקנתם דמפני שיש בהם גם שינוי הגוף ממילא לא חשיב זה שינוי אבר, ואפי' אי נימא כהני פוסקים דשינוי גדלות אבר הוי שינוי היינו רק כשאבר אחד משונה בגדלותו אבל אם גם כל גופו גדול אין בזה בית מיחוש, דגדלות הגוף לא חשיב שינוי כיון דבכל בהמה ועוף יש גדולים וקטנים וכמ"ש לעיל, וגדלות דאבר נמי לא חשיב שינוי, דלפי ערך גודל שארי אברי הגוף אין הצואר ארוך כלל:
וגם החשש השני שזכרתי דהצטרפות שארי השינוים אם כי כל אחד כשהוא לעצמו לא חשיב שינוי מ"מ ע"י ההצטרפות יהיה נחשב זה כשינוי, נמי יש לדחות דבאמת אין לדמות סימני אבידה לסימני בריה והא דאמר בחולין ש"מ סימנים דאורייתא, אין מתפרש כפרש"י דש"מ על סימני אבידה קאמר, אלא כפי' הר"ן והרשב"א דה"ק ש"מ דסימנים הללו מובהקים הם ומשו"ה ניידו מפרש"י משום דסברי באמת דאין לדמות סימני אבידה לסימני בריה ודוקא בסימני אבידה הוא דנימא דבהצטרפות כמה סימנים גרועים עושה לסימן מובהק, אבל מנ"ל לומר כן נמי בבריה, וכיון שדחינו לחששי האיסור, הרי מעתה יש בזה יסוד גדול להתיר מטעם דהוי שכן ונדמה כמבואר בש"ס, והני אווזות נמי שאנו רואים ששוכנים יחדיו והולכים בצוותא חדא עם עופות הטהורים שלנו וגם דומה להם בצורתו, שפיר יש לסמוך על הסימנים גם בזה"ז אף שאין להם מסורת, ואין לומר דכיון שיש בהם שינויים מאווזות שלנו שוב יצאו עי"ז מכלל נדמה וכמ"ש המהר"ם שי"ק בכה"ג דנדמה בעינן שיהא שוה לגמרי זל"ז, אבל זה אינו דהא בע"כ בכ"מ הוי לשון נדמה, היינו שיש לו דמיון אבל אינו שוה לגמרי, וראיה ברורה לזה מסוגיא דב"ק שנה רבי תרנגול טווס ופסיוני הוי בכלל שכן ונדמה, הרי דאף שזה מין תרנגול וזה מין שליו וכ"א יש לו שם מיוחד ובודאי שיש גם שינוי ביניהם שהרי אין הדעת סובל בשני מינים שיהיו דומין זל"ז בלי שום שינוי, ואפ"ה כיון דברוב הענינים דומים הם הוי זה נדמה, ולכן אחרי שגדולי האחרונים התירו זה יש לסמוך על כל מה שכתבתי שלא לאוסרם, ומה טוב שישתדל אם אפשר לבדוק הבצים שלהם ואם ימצא שראשן אחד כד וראשן השני חד, אין פקפוק להתירם:
וד' יעזרנו ע"ד אמת כנפש ידידו המברכו בברכת אהרן וואלקין: