אור ברסלב
שות זקן אהרן ח"א או"ח › סימן מב

שות זקן אהרן· הרב אהרן וואלקין

ח"א או"ח · סימן מב

סימן מא

להנ"ל אשר שאלתם לבאר לכם בירור דין דציר דגים, למען כבודכם נזדקקתי לברר הדין ממקורו, הנה בחולין (דצ"ט ע"ב) פריך לר' יהודה דסובר מין במינו לא בטל מהא דתרומות פ"י דג טמא צירו אסור ר"י אומר רביעית בסאתים, ומשני שאני ציר דזיעא בעלמא הוא ואינו אסור אלא מדרבנן להכי בטל ע"ש, הרי משמע דציר דגים אינו אלא דרבנן משום דזיעא בעלמא הוא, ובש"ך (יו"ד סי' פ"ג סקט"ו) וגם בסי' ק"י כתב לחלק דמה דקי"ל דאינו אלא דרבנן היינו דוקא בציר שזב מאליו אבל בציר היוצא ע"י כבוש ומבושל הוי דאורייתא משום דאז יוצא עיקר הטעם ואינו זיעא, ובאשר שחילוקו של הש"ך הוא לכאורה בלא שום מקור מן הש"ס להכי מצאו האחרונים מקום לחלוק עליו, ומה שהביא הש"ך ראיה מדברי מהרא"י, כבר הוכיח בתשובת נו"ב מהדו"ק (חיו"ד סי' כ"ו) שמהרא"י לא קאמר כ"א בציר שנכבש ע"י מכבש דוקא ולא בכבוש מעל"ע ע"ש, וגם בציר היוצא ע"י בישול חלק עליו הנו"ב לומר שאין זה איסור דאורייתא, ואנכי בעניי מצאתי ת"ל מקורים מפורשים מהש"ס לדין הש"ך הן בבישול והן בכבוש, לכן מקודם אביא המקורים ואח"כ נראה לדחות ראיות החולקים עליו:

דהנה באמת הקשו המפורשים על הא דמשני הגמ' בחולין הנ"ל דציר זיעא בעלמא, דהרי שם (דף ק"כ) יליף הגמרא דבטבל וחדש משקין היוצא מהן הוי כמותן במה הצד מחמץ ונבילה, ואף ציר שרצים הוי ילפינן מהנך דהוי דאורייתא אי לאו דאיצטריך קרא לאסור במשהו כמ"ש שם, וא"כ אמאי לא נילף גם ציר דגים טמאים מחמץ ונבילה דצירן יהא אסור מדאורייתא, וע"ז ליכא למפרך מידי, ובכדי ליישב הקושיא זאת נראה, דהנה החכ"צ ז"ל (סי' כ') הקשה על סוגיא זאת דחולין שמביאה כל הברייתות דבכל האיסורין הללו משקין היוצא מהן כמותן מסוגיא דפסחים (דכ"ד) דהביא שם הברייתא דאין סופגין משום ערלה אלא על היוצא מזיתין וענבים בלבד, ואילו מתותים ורמונים לא, וא"ר זירא הטעם משום דמשקין היוצא אינה כ"א זיעא בעלמא, ומחמת קושיא זאת הכריחו לומר דבפסחים מיירי דוקא במשקה הזב מאליו וכמו דמשמע לשון היוצא מזתים וענבים דנקיט בברייתא, היינו שיוצא מאליו, ולהכי הוי רק זיעא בעלמא, אבל בברייתא דטבל וחדש פרש"י שם דמיירי בשכר שנעשה משעורים, ושכר נעשה ע"י בישול משו"ה גם המשקה שיוצא מהם כמותם, דע"י בישול יוצא עיקר הטעם, ותיתי לי שגם אנכי כוונתי בעז"ה לחילוק זה, אכן אח"כ מצאתי כן במפרשים, וכיון דסוגיא דחולין מיירי דוקא ע"י בישול, ובחמץ כגון שהמחוהו והוי האיסור בעין, ולכן אני אומר דודאי באמת יליף ציר דגים במה הצד מחמץ ודאינך, וציר היוצא ע"י בישול איה"נ דהוי דאורייתא משום דילפי' במה הצד מחמץ וטבל, והא דמשני הגמרא דצ"ט דציר זיעא בעלמא הוא, מיירי בציר הזב מאליו, שזה לא נוכל למילף מטבל, דהא גם בטבל כשיוצא מאליו אינו אלא זיעא, ולפ"ז הרי מקור מסוגיא מפורשת דע"י בישול הוי איסור דאורייתא משום שזה נוכל למילף ממה הצד מטבל וחמץ וזה ראיה ברורה בעזר השם: ומעתה נביא ראיות ברורות שגם בציר שיוצא על ידי כבישה נמי הוי דאורייתא, דבמס' ע"ז (ד"מ ע"א) גבי טרית טרופה רב הונא אמר עד שתהא ראש ושדרה ניכר, ור"נ אמר ראש או שדרה, ואר"י משמי' דעולא מחלוקת לטבל בצירן אבל בגופן ד"ה אסור עד שיהא ראש ושדרה, וכן גבי ההיא ארבא דצחנתא דאתי לסיכרא שרה רב הונא ב"ח ואר"י מדיפתא לדידי אמר לי כי שרה ר"ה ב"ח בצירן אבל בגופן לא ע"ש, ובתוס' שס כתבו וז"ל וא"ת הא צירן נמי דאורייתא כדאמרינן הטמאים לרבות צירן ע"ש, והנה דברי התוס' הללו סותרים מ"ש בעצמן (חולין דקי"ב ודצ"ט) דציר דגים אינו אלא דרבנן, והך דרשה דהטמאים דרשה גמורה היא לגבי שרצים ובהמה טמאה חוץ מלגבי דגים, ובהדיא קאמר הגמרא שם דשאני ציר דזיעא בעלמא, ולקושיא הגדולה הזאת נתעוררו רבים, ולדברי הש"ך אין כאן קושיא, דהא דמשני בחולין דציר הוי זיעא בעלמא כבר הוכחנו דמיירי בציר שזב מאליו ומשו"ה אין זה כ"א זיעא, אבל בסוגיא דע"ז דמיירי להדיא בציר שיוצא ע"י כבישה דהא בציר טרופה מיירי ועומד כך ימים רבים עד שנטרף, וכן גבי ההוא ארבא דצחנתא שהביאו לסברא שעמד כך ימים רבים עד שהביאו אותו לסברא וכיון דהוי ע"י כבוש משו"ה הוי צירן מדאורייתא, לכך שפיר מקשו התוס' מאי אולמא דגופן מצירן כיון דהכא דמיירי ע"י כבוש משו"ה הוי צירן מדאורייתא, ועיין בפמ"ג (סי' פ"ג) בשפ"ד סקכ"א מ"ש בזה, וא"כ הרי מדברי תוס' אלו יהי' סיוע להש"ך דגם בכבוש הוי דאורייתא: אמנם אחרי העיון קשה לכאורה מאוד על הש"ך דסוגיא מפורשת דלא כוותי', דהא בחולין דצ"ט מביא המשנה (תרומות פ"י) דג טמא צירו אסור, וע"ז משני שאני ציר דזיעא בעלמא, והא ההיא משנה מיירי להדיא בכבוש דהא ברישא דמתני' קתני בהדיא דג טמא שכבשו עם דג טהור כל גרב שמחזיק משקל עשרה זוז ביהודה כו' דג טמא צירו אסור ר"י אומר רביעית בסאתים, וכל המשנה לא מיירי כ"א על הציר ורישא וסיפא חד בבא הוא וכמ"ש שם הר"ב ותוי"ט, וא"כ הרי להדיא דגם בציר היוצא ע"י כבוש משני הש"ס דאינו כ"א זיעא בעלמא ואינו אסור אלא דרבנן, ואחרי החיפוש מצאתי במנחת יעקב שמחמת קושיא זאת השיג על הש"ך ומסיק להלכה דגם על ידי כבישה אינו כ"א זיעא בעלמא ואין בו אלא איסור דרבנן, ובודאי אשר לכאורה קושיא אלמתא היא, ואין לומר דנמלח יחד קורא המשנה כבוש ולא מיירי כאן כשנכבש מעל"ע דהא כל האחרונים כתבו דאין להוציא לשון כבוש ממשמעותו ולומר דאינו כ"א נמלח, והנו"ב בתשובה הנ"ל הכריח זה מדברי הירושלמי שנביא לקמן:

אמנם גם מזה אין סתירה להש"ך, דהנה רבים מקשים על שיטת הראב"ד והרב ותוי"ט ז"ל שמפרשים משנה הנ"ל דתרומות דהכל חד בבא הוא וכל המשנה לא איירי כ"א בביטול ציר בציר, והדין דמתני' נמשך מהתחלת שמשנה דג טמא שכבשו, הקשה הרא"ש שירליין ז"ל הובא ששי מלאכת שלמה שעל משניות החדשים דא"כ בחולין דרע שם אר"י ב"ח לא כל השיעורים שווין שהרי ציר שיעורו קרוב למאתים דתנן דג טמא צירו אסור, ואם איתא היכי אתחילו מהתם לשון המשנה לא הול"ל אלא דתנן ר"י אומר רביעית בסאתים אלא ודאי דמהתם מתחיל דינא דציר, ועוד דבירושלמי מפרש דלת"ק עולה החשבון תתק"ס, ובר' יהודה פירשו שהוא קרוב למאתים וא"כ כיצד אפשר לפרש דר"י לא פליג, וכן הרשב"א ז"ל בכמה מקומות הכריח מחמת קושיות עצומות דרישא וסיפא לא הענין אחד, וז"ל בסוף תשובתו אחרי שהקשה מאד לשיטת הראב"ד אלא רישא באיסור כבישתו שאוסר את הטהור במליחתו עמו והדר איירי בביטול גופו וסיפא באיסור צירו וביטולו, ושלש משניות הן רישא בנתינת טעם כשכבש דג טמא עם דג טהור דבנתינת טעם כדג טהור שמלחו עם דג טמא דמייתי בפ' כל הבשר, והכא משנה חסירה היא והכי קתני דג טמא שכבשו עם דג טהור ולא פי' אם אסור או מותר. וסיפא כל גרב בביטול גופו וסיפא דסיפא בביטול צירו, ובירושלמי פי' רישא לאיסור דגרסינן עלה דג טמא ר"י כן פזי דבר דלייה דג טהור תפל שכבשו עם דג טמא מליח אסור וכל גרב שהוא מחזיק סאתים אם יש בו כו' זו משנה אחרת דמיירי בביטול צופו ולא מיירי באיסור נתינת טעם דשיעורו בס' אלא בדג טמא שנתערב עם דגים טהורים דמתסרי כולהון משים דבריה לא בטילה עכ"ל הרשב"א ז"ל, וכן הר"ש כתב דשלוש בבות הן והר"ש שירלייו מביא ראיה לזה מהתוספתא, ואחרי שהבאנו ב"ה מכל הראשונים ה"ה הרשב"א והר"ש שירלייו והר"ש שכולם הכריחו דסיפא דג טמא צירו אסור, בבא בפני עצמו הוא ומכאן מתחיל הדין דבטילת ציר ואינו ענין כלל לבבות הקודמים, א"כ שפיר נוכל לומר דהבבא דמיירי בדין ציר לא מיירי כלל מדין כבוש ושפיר נוכל לומר דבכבוש הוי דאורייתא, והא דמשני הש"ס דציר זיעא בעלמא מיירי בציר היוצא מעצמו וכלעיל, וניחא נמי מה שהביא המנ"י ראיה דגם על ידי כבישה הוי דרבנן מתשובת הרשב"א סי' ע"ד שכתב היאך אפשר שיחמיר ת"ק במתני' דתרומות פ"י בציר שהוא מדרבנן, הרי שכתב הרשב"א שהוא דרבנן אף שהמשנה מיירי בציר היוצא ע"י כבישה כמ"ש דג טמא שכבשו ע"ש, ובמח"כ נעלם ממנו דברי הרשב"א שהבאנו דהרשב"א בעצמו מפרש המשנה דשלש בבות הם, וא"כ לדידי' לא מיירי בציר היוצא ע"י כבישה ולכן ודאי דאינו אלא דרבנן ושפיר מקשי מאיזה טעם יחמיר ת"ק בזה:

והנה כל זה הוא רק לשיטת הרשב"א ודעימי' דמפרשים דשלש בבות הן ולא מיירי בכבישה, אבל לשיטת הראב"ד והר"ב ותוי"ט דכולה מתני' חד בבא הוא, וכן משמע נמי מדברי התוס' (חולין דצ"ט) דהקשו והלא סתם ציר יש בו מים וא"כ אמרת סלק את מינו כמו שאינו שאינו מינו רבה עליו ומבטלו, וי"ל דהכא מיירי בציר שאין בו מים דקתני רישא כל גרב שהוא מחזיק סאתים אם יש בו משקל עשרה זוזים ביהודה שהן חמש סלעים בגליל דג טמא צירו אסור ובגרב עצמו אין נותן מים פן יתקלקלו הדגים עכ"ל, הרי מפרשים ג"כ דהכל חד בבא היא וא"כ מיירי בציר היוצא ע"י כבישה וע"ז משני הש"ס דזיעא בעלמא הוא, וקשה לכאורה על הש"ך, אבל באמת גם אם נפרש כן לק"מ, ואדרבה יהיה מכאן ראיה לדבריו, דהנה הר"ש מביא מירושלמי שהוא ממש כהש"ך וז"ל הר"ש במשנה ח' ולקמן אמתניתין דחגבים טמאין שנכבשו גרסינן בירושלמי אר"י לית כאן נכבשין אלא נשלקין דכבוש הרי הוא כרותת משמע דאכולהו קאי דכל היכי דתנן כבישה גרסי' שליקה במקומה וצ"ל דשלוק פחות ממבושל וכו' ומיהו בפ' כל הבשר משמע דשליקה הוא טפי מבישול גבי כבד אוסרת, ומסיים בהגהות הר"ש וצ"ל דהירושלמי פליג עלה מ"ש:

וא"כ לפי הירושלמי שמוחק בהך מתני' כבוש וגורם שלוק במקומה, ודאי מוכח דככבוש הוי צירו מדאורייתא משום דהוי כרותח ומשו"ה מוחק כבוש דבכבוש לא היה אומר ר' יהודה דבטל משום דהוי דאורייתא, הרי מפורש מהירושלמי כדברי הש"ך, וכן מבואר גם בנו"ב שם דהירושלמי סובר כן משום דהר"ש מסיים דהירושלמי פליג על הבבלי, ולש"ס דילן דשלוק עדיף טפי מבישול כדמשמע בחולין גבי כבד דשלוק אוסרת ונאסרת, אי"א להגיה כהגהות הירושלמי, והגרסא הוא כבוש, וא"כ מוכח דלש"ס דילן גם בכבוש אינו כ"א דרבנן, ואנן כש"ס דילן פסקינן במקום שחולק עם הירושלמי, זאת היא ראיית הנו"ב להשיג על הש"ך, אכן באמת גם מזה לא איריא דשפיר נוכל לומר דהש"ס דילן אינו מחולק כלל עם הירושלמי בפירוש שלוק והש"ס דילן נמי יגרום שלוק כגרסת הירושלמי דהא מצינו בכמה מקומות בש"ס דילן דשלוק פחות מבישול כמו שהביא התוי"ט במתני' דתרומות דהשולק בדמאי ע"ש, וא"כ היכי מצינן למימר דלש"ס דילן שלוק טפי מבישול ואי משום דקשיא מההיא דחולין גבי כבד דשלוק אוסרת ונאסרת, האיר ד' את עיני ומצאתי בבאורי הגר"א (יו"ד סי' ע"ג) שכ' דטעות סופר הוא וצ"ל שלוקה אוסרת ואינה נאסרת והביא שלהדיא איתא כן בתוספתא (תרומות פ"ט) וגם בתוס' (פ"ו דנדרים) פי' דשלוק פחות מבישול וכ"כ גם הרשב"א דט"ס הוא בש"ס דחולין הובא דבריו במה"פ על הירושלמי דתרומות, וכן בחולין דנ"ו אדומים שהוריקו ושלקן כו' פי' הרמב"ם (פ"ז מהלכות שחיטה) והוא שיעמדו באותו מראה אחר ששלקו אותו מעט וממרסין בהם, הרי פי' דשליקה זו פחות מבישול, והב"י כתב ע"ז דנראה שהרמב"ם מפרש דשליקה זו בישול מועט הוא לא בישול מרובה כמו שהוא בקצת מקומות בתלמוד ונתכוון להא דחולין גבי כבד, ולדברנו אין אף מקצת מקומות בשו"ס דילן דשלוק יהא מרובה מבישול, והא דגבי כבד, ט"ס היא, וגם הפמ"ג (יו"ד סי' ס"ט) בשפתי דעת סק"ס כתב דכבוש יותר משלוק ומשו"ה כבד שנכבש במים נאסרת וא"כ ודאי שגם ש"ס דילן ימחוק כבוש ויגרוס שלוק, ואפי' לגרסא הכתובה בש"ס דילן נמי אינו מוכרח לומר דשלוק הוא יותר מבישול, דלישנא דשלוק משמע הכי והכי ולפי הענין מתפרש כמ"ש הר"ן ובזה מתורץ קושית התוי"ט ע"ש, וא"כ מוכח להדיא דכבוש הוי דאורייתא, דרק משום הכי מחקו כביש בכדי שלא יקשה על ר' יהודה שסובר דבטיל להכי יגרסו שלוק דאינו אלא מדרבנן ומשו"ה ס"ל דבטל, אבל בכבוש דהוי דאורייתא איה"נ דס"ל דלא בטיל וראיה שאין עליה תשובה היא מפורש מבבלי וירושלמי דבכבוש הוי צירן דאורייתא כדברי הש"ך:

ולדברנו אלה נדחות גם ראיות האחרות שמביא הנו"ב להשיג על הש"ך, ראיה האחת מהרא"ש (ע"ז סי' ע"ב) כתב וז"ל וא"ת בפ' כל הבשר גבי רב מרי דאימלח לי' בשר שחיטה וכו' וקאמר רבא מהטמאין לאסור צירן ורוטבן ופריך מדג טמא שכבשו עם דג טהור מותר, ומאי פריך מציר דגים אציר דבשר וי"ל דשפיר פריך דקים לי' דציר דגים אסור מדרבנן כדתנן פ"י דתרומות דג טמא צירו אסור כו' ע"ש, וכן הר"ש בתרומות הקשה קושית הרא"ש ותי' כן, הרי ששני גדולי הדור הרא"ש והר"ש הביאו ראיה דציר דגים במליחה אסור עכ"פ מדרבנן מדתנן בתרומות דג טמא שכבשו עם דג טהור צירו אסור, ואי ס"ד כדברי הש"ך א"כ הקושיא עדיין במקומה עומדת מאי פריך מציר דג אציר בשר ודלמא ציר דג טמא מותר לגמרי אפי' מדרבנן דלא החמירו רבנן בו כלל, והא דתנן דג טמא צירו אסיר, זהו בכבוש שאסור אפי' מה"ת לדעת הש"ך, ומה ענין כבוש למליח, זהו ראיית הנו"ב, ולמ"ש דודאי גם לש"ס דילן לא מיירי המשנה בכבוש שהוא מה"ת רק בשלוק שאינו כ"א מדרבנן, ושפיר הוי ראיה דגם ע"י מליחה החמירו בו רבנן, ולשי' הרשב"א והר"ש גופא שהבאנו לעיל בלא"ה לא מיירי הך דין דציר בכבוש, דהא שלש בבות הן ולדידהו מיירי בציר היוצא ע"י מליחה ולכן הביא הר"ש שפיר ראיה דגם במליחה אסור מדרבנן, דלשיטתו אפי' אם לא נגיה את המשנה לא איירי זה בכבוש:

גם ראיה השני' שהביא הנו"ב דכיון דע"י כבוש אינו מה"ת א"כ מוכח דגם ע"י בישול אינו מדאורייתא דאל"כ אלא שיש חילוק בין כבוש למבושל א"כ מצינו דומיא דבשר, וחלב דאי תרי כילי יומא שרי ובשיל בשולי אסור א"כ קשיא סוגיא דפסחים (דמ"ד) דקאמר בב"ח חידוש הוא דאי תרי כולי יומא. שרי ובשיל בשולי אסור, ואי ס"ד דגם ציר דגים כיוצא בו א"כ מאי חידוש דבב"ח ע"ש, וזהו רק לפי דעתו שרצה להוכיח דבכביש שרי מן התורה, אבל לדברנו שבררנו דבכבוש מה"ת אסור א"כ ראיה זו אינו וכ"ש בבישול וכדלעיל, וכיון שזכינו ליישב כל הקושיות שהקשו המנ"י והנו"ב על הש"ך וגם הוכחנו בראיות ברורות למצוא מקורים מפורשים בש"ס דהן בבישול והן בכבוש צירם דאורייתא ודאי קם דינו של הש"ך ואפילו בהפס"מ אסור ציר היוצא ע"י כבישה מה"ת, חפץ אנכי לקוות כי רבינו הש"ך ישלם לי כפעלי להיות מליץ יושר לפני בעלמא דקשוט כאשר עמדתי לימינו להצילו מפי אריות הקמים עליו בדין זה:

וד' יזכני לכוון לאמתה של תורה כנפש המצפה לישועה אהרן וואלקין:

תוכן העניינים

שות זקן אהרן

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה