שות זקן אהרן· הרב אהרן וואלקין
ח"א או"ח · סימן כח
ב"ה יום ב' אסח"פ תרפ"ז פינסק אל כבוד הרב וכו' מהור"ר יעקב זאלצמאן שליט"א רב בדראמברשאווייץ ע"ד שאלתו במריטת נוצות העופות אחר שחיטה ע"י השובי"ם ביו"ט אחרי שלהנאת עצמם ולא לצורך אוכל נפש עושים כן, ואמנם באחת מתשובותי לכ"ת כבר הודעתי לו בשם תשובת הרי בשמים שמקיל בזה, אכן לפי שההוראה זאת תמוה בעיני כ"ת ולדעתו פשוט לאסור כפי הראיות שהביא במכתבו לכן לא אמר די בהקיצור ורוצה לדעת מאיזה טעם הורה בעל הרי בשמים להתיר, על זה אשיבו כי הספר הזה אין אצלי ורק ראיתי בס' מנחת יו"ט שהעתיקו בזה"ל כי אצל בעל הרי בשמים נשאלה שאלה זאת וחכם אחד ערער ע"ז ורצה לאסור רק הוא דחה דבריו ואמר שלא מצא בזה טעם לאיסור ע"כ, ומה שהבין כ"ת מסגנון לשוני מדשתקתי ועברתי בשתיקה על דבריו מכלל דהודיתי לו לבעל ה"ב ונהירין לי דבריו, אמנם כן הוא דלענ"ד לאחר העיון איני מוצא בזה חשש גדול לאיסור, ואף כי כ"ת. פלפל בחכמה להוכיח מכמה מקומות לאסור, אבל לבסוף הכיר בעצמו בחולשת הראיות ולא העמיד עצמו כ"א על ראיה אחת מההיא דשבת (דקל"ג) בהא דאיצטריך קרא דובשר להתיר מילה בבהרת באומר לקוץ בהרתו מתכוון, ופריך הש"ס ואי איכא אחר ליעבד אחר ומשני דליכא אחר ואיצטריך קרא להתיר במילה אבל אי איכא אחר דאינו מתכוון לקוץ אסור לאבי הבן לקוץ במתכוון וע"ז לא קאי קרא דובשר להתיר וכדר"ל דכל מקום שאפשר לקיים שניהם אין עשה דוחה ל"ת, הרי דנלמוד מהתם דאע"ג דשרי לקוץ בהרת לצורך מילה אפי' הכי היכי דמכוון לתקן אסור אי לאו קרא דובשר, ה"נ גבי מריטת נוצות דשרי אינו כ"א למי שמתכוון לצורך אוכל נפש, אבל השו"ב דמתכוון להנאת השכר אסור:
אכן לענ"ד איני רואה גם מזה שום הוכחה לאיסור, דהתם הא האיסור של קציצת בהרת לא הותרה אפי' לגבי מילה ורק מטעם דחי' אתינן עלה לומר דמצוה דמילה דוחה ללאו דקציצת בהרת וכדאמרי' התם להדיא כדר"ל דאמר כ"מ שאפשר לקיים שניהם וכו', וכיון דאיסור לאו יש בזה אלא דמצות מילה דוחה אותה, ובהא אמרי' שפיר דדוקא כשהמצוה נקיה בלי שום תערובת הנאה פרטית ואינו מכוון כ"א לשם מצוה הוא דמציא דחיא, משא"כ כשמעורב במצוה גם הנאת עצמו לתקן את בנו, מצוה כזאת לא מציא דחיא, אבל בנ"ד דמלאכה שהיא לצורך או"נ הותרה לגמרי ואין בזה שום איסור, דהא חזינן שאפי' או"נ שאפשר לעשות מעיו"ט ואינו מתקלקל כלל נמי מותר ביו"ט, עיין בתוס' (מגילה ד"ז) ובשבת (דצ"ה) בד"ה והרודה ובשו"ע (או"ח סי' תצ"ח) ופר"ח שם, ואי משום דחיה לא הי' מותר היכי שאין המאכל נפסד מאתמול כיון דאפשר לקיים שניהם, א"ו דהותר לגמרי, וכ"כ התוס' ביבמות דהותר ועיין ברא"ש (יומא דע"ג) בשם הר"מ וז"ל כיון דהתורה התירה לנו אוכל נפש הוי לדידן כל או"נ ביו"ט כמו בחול, וכתב עוד שם דהא ביו"ט איכא עשה ול"ת באיסור מלאכה וא"כ אמאי שוחטין ביו"ט מוטב היה לאכול נבילה שאינה אלא איסור לאו א"ו דלגמרי התירה התורה מלאכת או"נ ביו"ט, וכיון שבעצם המלאכה אין שום איסור וכעושה בחול דמי א"כ כי מיחשב בה לצורך אחר מאי הוי אטו ע"י מחשבתו יאסור וכי היכן מצינו לעונש על מחשבה ובהדיא אחז"ל מחשבה רעה אין מצרפה למעשה מחשבה רעה אין בכחה כ"א לפגום קדושת ומעלת המצוה ולומר שמצוה כזאת שמעורב בה מחשבה רעה אינה מקובלת ורצויה לפניו ית' ואין בכחה לדחות לל"ת, אבל אין בכח מחשבה רעה לעשות איסור בדבר שעצם הפעולה מצד עצמה אין בה שום איסור, ובזה נדחה נמי ראיה השניה שהביא כ"ת ממ"ש הטור (יו"ד סי' רס"ו) בשם ר' אליעזר הלוי דאם האב יודע למול אין לו למול בשבת אם יש אחר שיודע דהא מילה הוא פסיק רישא גבי דידי' דהא מכוון לתקן את בנו אבל לגבי אחר לא מיקרי תיקון ושרי ע"ש, הרי דאיכא חילוק בין גברא לגברי, דהתם נמי במילה שאינו אלא דחיה לכן כל מצוה שמעורב בה כוונה לתיקון אינה יכולה לדחות ולא דמי כלל למלאכת או"נ שהותרה לגמרי לא תאסר מפני מחשבתו הרעה אשר חשב בה לשם הנאה עצמיית וזה נכון. אלא דאכתי יקשה מהא דאיתא בשו"ע (או"ח סי' תרמ"ו) גבי הדס שהי' ענביו מרובות מעליו דאין ממעטין אותם ביו"ט לפי שהוא מתקן ואם ליקטן א"א לאכילה ה"ז כשר. וע"ש בט"ז שהביא בשם המ"מ דגורם ברמב"ם או שליקט "אחר" ור"ל אחר שיש לו הושענא אחריתא ואין נצרך לתיקון זה, וזהו כאוקמתא שבש"ס (סוכה דל"ג) והרי דאיכא חילוק בין גברא לגברא, דמי שחסר לו הושענא אסור ללקט אפי' לצורך אכילה כיון דמכוון גם לתיקון, ודוקא אדם אחר שודאי שאינו מחשב לתיקון הוא דשרי. והתם הא לא שייך חילוק שלי כיון דההיתר אינו מטעם דחיה ואפ"ה פוסלת בו הכוונה, ולכן נ"ל הסבר אחר שבזה יתורץ גם מהדם, דאין לה שום דמיון לאוכל נפש ביו"ט, דהא תינח אם מלאכת או"נ היתה בכלל שארי מלאכות האסורות ביו"ט מטעם הלאו דלא תעשה מלאכה, והא דכתיב אך אשר יאכל לכל נפש יעשה לכם, הוי היתר. לצורך אכילה הותרה. אז היה מקום לומר דכיון שהשוחט אינו מתכוון לאכילה הרי נשארה באיסורא, אבל באמת זה אינו, דמלאכת או"נ לא היתה כלל באיסור דלא תעשה מלאכה, דאין זה מלאכת עבודה, ועיין בפמ"ג בפתיחה הכוללת להלכות יו"ט שביאר דהכי היא דעת הרמב"ם ורש"י דמלאכת או"נ לא נאסרה כלל וכ"כ הפנ"י (ביצה די"ב) על שמם ע"ש, אלא שהפריז שם קצת לומר דדעת רש"י ורמב"ם דמלאכות אלו הותרו אף ללא צורך עי"ש אבל לענ"ד יש לפקפק בזה דא"כ למה לן לטעמא דמתוך שהותרה לצורך הותרה נמי שלא לצורך, וכן לטעם דהואיל, ותיפוק דמלאכה הזאת לא נאסרה כלל ולא קאי עלה הל"ת דלא תעשה מלאכה, אע"כ שדוקא חו"נ שהוא לצורך היום לדידי' או לאחרים לא מיקרי מלאכת עבודה, משא"כ שלא לצורך כלל או לצורך עכו"ם וכלבים ולצורך חול, הוי זה מלאכת עבודה, וכן מבואר להדיא בפמ"ג שם. והן אמנם דמירושלמי אפשר להוכיח כהפנ"י. דבפ"ק דביצה ה"ג הכי איתא ר' חיא בשם ר"י המבשל נבילה ביו"ט אינו לוקה שהותר מכלל בישול ביו"ט ר"ל אמר אינו לוקה שלא הותר מכלל בישול אלא לאכילה בלבד כו' ע"ש, ובפשיטות נראה דיסוד פלוגתתם תלי בזה דר"י סובר דמלאכת או"נ לא נאסרה מעיקרא, ולכן אפי' שלא לצורך כלל נמי לוקה כיון דלא עלה קאי האיסור דעשיית מלאכה ור"ל מפרש דמתחלה נאסרה גם או"נ הוי בכלל דלא תעשה מלאכת ורך לצורך אכילה ממש התיר הכתוב אבל לא התיר המלאכה בכלל ולכן במבשל נבילה דאין בה צורך אכילה כיון דס"ס לא יאכלנה מצד איסור נבילה ודאי דלוקה, וכן ביאר בשו"ת עמודי אור (סי' כט) כוונת פלוגתתם לפי דרכו שם וא"כ לר' יוחנן דקי"ל כוותי' גם במבשל נבילה אינו לוקה אע"ג שאין בה צורך היום כלל, הרי כהפנ"י דכל שהוא מלאכת או"נ הותרה אפי' שלא לצורך כלל ואמנם כיון] שמצד הסברא נראה כהפמ"ג דכל שלא לצורך מיקרי מלאכת עבודה, לכן נ"ל דמירושלמי אין ראיה דבנבילה נמי נהי דמצד הדין אסור באכילה מ"מ ביון דהוא בישל זאת ורוצה לאכלה ממילא הוי תו לדידי' לצורך או"נ אע"ג שאסור בכך וכמ"ש התוס' (ביצה י"ב) ד"ה מתוך דהקשו מה צורך יש המבשל גיד ביו"ט ותי' כיון שהיה בדעתו של זה לאוכלו אע"ג שהיה אסור צורך קצת מיקרי אבל כל שאין בה שום צורך ודאי דהוי בכלל מלאכת עבודה וכהפמ"ג:
ואף אם שבזה יישבתי דברי הפמ"ג שלא יהי' עליו סתירה מהירושלמי אבל אכתי יהיה סתירה עליו מהירושלמי הזה לדין אחר שחקר בפתיחה הכוללת שם במי שבישל ביו"ט בשר עוף בחלב דאינו אסור באכילה כ"א מדרבנן ומה"ת שריא, אי מיקרי זה צורך היום כיון דמן התורה שריא, או"ד כיון דמדרבנן אסור לא מיקרי צורך או"נ, ומאי מספקא לי' הא עכ"פ זה מוכח ודאי מן הירושלמי, דכיון דמבשל לה ודעתו למיכל ממנה אע"פ שאסור מיקרי צורך היום ואפי' באיסור דאורייתא כמו נבילה וכ"ש בדבר שאיסור אכילתו אינו אלא דרבנן דמיקרי צורך היום למאן דרוצה לעבור על האיסור, ונהי דא"א להוכיח מהירושלמי דגם שלא לצורך כלל שרי או"נ, משום די"ל דגם נבילה הוי צורך למאן דרוצה לעבור על האיסור אבל עכ"פ זה מוכח ודאי דלמאן דבעי לאוכלה הוי צורך היום אפי' באיסור מה"ת, ונפשט ספיקו של הפמ"ג להיפך ממה שכתב הוא:
ולפמ"ש כל מלאכה שיש בה צורך היום לדידי' או לאחרים לא הויא כלל בלאו דמלאכת עבודה וכמאן דעביד בחול דמי, א"כ בנ"ד דמריטת הנוצות על ידי השוחט דהוי זה או"נ גמור לאחרים פשיטא דעצם המלאכה אין בה שום איסור, ומה שייך לפסול בזה מחשבה אחרי שמלאכת היתר הוא לגמרי וכמאן דעביד בחול דמי והגע עצמך אילו היה מרויח במלאכה של היתר לגמרי, האם שייך לאסור המלאכה עי"ז, אין מקום לדון כ"א אם מותר ליקח שכר יו"ט אבל לאסור המלאכה לא שייך במלאכה שהיא היתר לגמרי לפוסלה ע"י מחשבה דידי' והיינו טעמא דמשרתת לקצב שמותרים לעבוד ביו"ט אע"ג שהם עצמם אינם טועמים מן המאכל הזה ואינם עושים זה כ"א בשביל ריוח שכרם אפ"ה כיון דעצם המלאכה היתר הוא אי"א לאוסרה משום מחשבת ריוח של העושה אותה, והא למה זה דומה לשוחט בהמה מסוכנת דאם יש שהות ביום כדי לאכול כזית שרי כמבואר בפסחים (דמ"ו) אע"ג דאינו מתכוון לצורך אכילה דהא כבר אכל כדי שבעו כמבואר שם, ואפי' למ"ש בש"ס שם דמשום הפסד ממונו גמר בדעתו לאכול כזית, אבל עיקר כוונתו ודאי שאין לצורך אכילה וכמ"ש רש"י שם דידחוק עצמו לאכול כזית ועיקר כוונתו אינו אלא משום הנאתו ואפ"ה שרי, הרי להדיא דכל שאפשר שיהיה בזה צורך אכילה ואפי' אכילה ע"י הדחק אין המחשבה פוסלת בה תו, וכ"ש בנ"ד דודאי עיקר השחיטה והמריטה לצורך אכילת אחרים הוא דהותרה לגמרי שאין הכוונה פוסלת בה, ואין לה שום דמיון לההיא דהדס שהבאתי, דהתם אין אנו דנין כ"א על איסור תיקון הכלי דע"י הלקיטה מתוקן ההדס, שמלאכה זאת מצד עצמה ודאי שנאסרה ובכלל מלאכת עבודה היא, וגם לא הותרה כלל, אלא דכשלוקט ודאי לאכילה ולא לתקוני א"צ לשום היתר כיון שאינו עושה שום פעולה האסורה, דעצם הלקיטה אין בה שום איסור, ולא מטעם או"נ כ"א מפני שתולש מן התלוש ולא מן האילן דאין בזה שום איסור, וא"כ עצם הפעולה פעולת היתר הוא לגמרי ואע"ג שממילא מתוקן הכלי אפ"ה כיון דאינו מתכוון הוי זה ככל דבר שאינו מתכוון דשרי בשבת ויו"ט, אבל כשמתכוין לתקן עושה פעולה האסורה שלא הותרה כלל, ומה דמיון הוא לנ"ד דהמלאכה הוא מלאכת או"נ שאין בה שום איסור כשיש בה צורך אחרים לאכילה ואינה בלאו דעבודה, כלום כוונה יוכל לפסול בזה אחרי דכחול הוא לדידי' ודו"ק היטב ותמצאו שהדברים מתוקנים ומכוונים לדינא: ואחרי שבארנו דמצד עצם המלאכה ודאי דאין מקום לאסור ולא נשאר כ"א החשש דשכר יו"ט ובזה כבר ידוע מ"ש המרדכי בשם רבינו שמואל דלצורך מצוה מותר וכמו דרשאי לשכור תוקע בשכר כמבואר בשו"ע או"ח (סי' תקפ"ה) וכפשטות לשון הש"ס פסחים (ד"נ) ד' פרוטות אין בהם סימן ברכה, וחד מינייהו שכר מתורגמים ומשמע דסימן ברכה ליכא אבל חשש איסור נמי ליכא כיון דלצורך מצוה, והב"י (סי' ש"ו) כתב טעם לדבר עפמ"ש רש"י כתובות (דס"ד) דאיסור שכר שבת הוי משום גזירה דמו"מ ומו"מ גופא אינו אלא גזירה דרבנן ואיך נגזור אנן שכר שבת אטו מו"מ הא הו"ל גזירה לגזירה ע"ש, ומי זוטר מ"ש הב"ח שנוהגים להקל לשכור ש"ץ לשבת בלבד וכן העידו בשם מוהרי"ל, וא"כ בשוחט ביו"ט שאין מצוה גדולה מזה ששוחט לצורך עונג יו"ט, והרבה דברים הקילו חז"ל בכדי דלא ליתי למנועי משמחת יו"ט, אי"א לומר בזה שהוא אסור, ודאי דלא נאה הוא לשוחט דמתא שמקפיד הוא ורוצה ליקח שכרו גם ביו"ט ואינו חושש להאמין בהבטחת חז"ל דאינו רואה סימן ברכה, אבל לומר איסור ע"ז אי"א אחרי דכבר נהגו בזה חזנים ורבנים ליטול שכר דרשה ואין להאריך בדבר שכבר מבואר למדי בפוסקים:
ואחר כתבי כ"ז ראיתי עוד הפעם במכתב כ"ת שתמה דכיון שמליגת העופות אינה, אלא מכשירי או"נ דנצרך קרא להיתירא, א"כ מי התיר כשאינו מכוון לאכילה, אכן אנכי תמה בזה על כ"ת, מריטה היא אמנם מכשירי או"נ מיקרי אבל היינו דוקא מריטה שקודם שחיטה בכדי לתלוש הנוצות למקום הסכין, אבל לאחר שחיטה הוי או"נ ממש והותרה לגמרי, ועיין במ"מ (פ"ג מהלכות יו"ט ה"ג) ובערוך השולחן (סי' תצ"ח סעיף כ"א) ובדבר שהותר לגמרי אין לפוסלו משום כוונה, ועיין עוד באו"ח (סימן שכ"ג) דאפי' למאן דאוסר לטבול כלי בשבת, מ"מ אם שואב מים בתוכה וכוונתו להטבילה ממילא שרי כמ"ש הרמ"א שם בשם המ"מ וכן בסי' שכ"א בבשר ששהה ג' ימים בלא מליחה דשרי ליטול ידיו עליהם אע"ג דכוונתו לרכך הבשר ולתקנם ותו לא מידי: והי' זה שלום לכ"ת כנפש הדו"ש ומברכו בברכת אהרן וואלקין: