שות זקן אהרן· הרב אהרן וואלקין
ח"א או"ח · סימן כז
ברה עש"ק ח' אלול תרפ"ה פינסק כבוד ידידי הרב וכו' מהור"ר מרדכי שלמה הורוויץ רב בקאסאווא ע"ד שאלתו שבכפר אחד רחוק פרסה מעירו נולד בן בשה"ג ופסח חל ביום ה' ו, והברית מילה בזמנה נצרך היה לפ"ז להיות בש"ק א' דחוה"מ, ולא רצה שום מוהל לעזוב את עירו בימי פסח ולנסוע בער"פ שיהיה בכפר בימים הראשונים של חג קדשנו, ולכן שואל אם יש היתר להמוהל שילך בעש"ק הוא יו"ט שני של גליות בכדי למול מילה בזמנה ביום ש"ק, והנה כ"ת בנה וסתר כמה בנינים, מתחלה רצה לבנות יסוד על הדין דאין אומרים לאדם חטוא בשביל שיזכה חבירו, ואח"כ חקר אם המוהל קיים איזה מצוה ואף אי נימא שעושה מצוה מ"מ אין זה מצות מילה ממש, דמצות מילה הוא רק על האב או על הב"ד והאב אינו רשאי לעשות גם שליח וכמ"ש הש"ך (חו"מ סי' שפ"ב) דאם המכבד לאחר למול את בנו מבטל את המ"ע כי החיוב הוא על האב בעצמו, וכ"ת פלפל הרבה בזה וגם בפרטים המסתעפים מזה אי חל השליחות כיון דלא מצי עביד בעצמו, וגם אם שייך בזה מטעם זכייה, ולא רציתי להשיב לו על כל פרטי הפלפול אחרי שעיקר יסודו אין בו ממש לענ"ד, הן כ"ת חשב והניח ליסוד ברור כי החיוב דמילה הוא רק על האב והב"ד, והמוהל אינו אלא שליח דאבוה:
הן אמנם שמלשון הש"ס (קדושין דכ"ט) מנ"ל דאבוה חייב למוהלו כו' והיכא דלא מהלי' אבוה חייבים בי דינא למולו כו' ולא הזכיר שם כ"א האב והב"ד ולא אחר וכן הוא לשון הרמב"ם (פ"א מהלכות מילה) והטושו"ע (יו"ד סי' רס"ו) דמלשון זה משמע אמנם כדבריו דעל אחרים זולת האב וב"ד אין חיוב, ורש"י ביבמות כתב להדיא כן, דבדף (ע"א ע"ב) בהא דקאמר התם כגון שהיו אביו ואמו חבושין בבית האסורים כתב רש"י וז"ל שמצות מילה מוטל עליהם ולא על אחרים עכ"ל, הרי להדיא דעל אחרים אין שום מצוה וכדברי כ"ת, אבל איך אפשר לומר כן, נהי דמקרא דוימל אברהם את יצחק בנו דמיני' למדנו חיוב על האב הי' אפשר לומר דדוקא על האב מוטל ולא על אחרים, אבל הא תרי קראי אחרינא כתיב המול לכם כל זכר, ובן שמונת ימים ימול לכם כל זכר, ובקראי הללו סתמא כתיב ומשמע דהחיוב הוא על כל ישראל, דכלום אב וב"ד נזכר שם, ובע"כ דקראי הכי מתפרשי דאם האב יכול ורוצה למול הוא קודם, והקדימה הוא דניתן לאב אבל כשאין האב אומן ואינו יכול או שיכול ואינו רוצה, החיוב מוטל תו על כל ישראל ואין זה מטעם שליחות אלא שהמצוה מוטל על כל אחד מישראל כמו על האב עצמו, ומ"ש בש"ס דהיכא דלא מהלי' אבוה מחייבי' בי דינא, לשון בי דינא לאו דוקא הוא אלא הכוונה דעל כל ישראל מוטל החיוב וכמ"ש המקנה שם, וכ"כ הרא"ש להדיא בחולין (פ' כסוה"ד) וז"ל ובלא הנך טעמי דר"ת נ"ל למיפטר המוהל דאעפ"י שאמר האב למוהל אחר למול את בנו ולא זכה באותה מצוה לחייב אחר אם קדם ועשאה ולא דמי לכסוי דאמרה תורה ושפך וכסה מי ששפך יכסה וכן האב שחייב למול את בנו וקדם אחר חייב, אבל אם אין האב רוצה למולו כל ישראל חייבין למולו ובדבור שאמר האב למוהל לא זכה במצוה לחייב האחר אם קדמו עכ"ל, הרי דמשמע מדבריו שאפי' במקום אשר האב יכול ויודע בעצמו למולו אלא שאינו רוצה, נמי מוטל החיוב על כל ישראל, כ"ש במקום שהאב אינו בביתו וגם אינו אומן למילה דהחיוב מוטל תו על כל אחד מישראל, ויותר מפורש הדבר בפיה"מ להרמב"ם (פי"ט משבת) וז"ל כל מי שיראה זה האדם רוצה לומר הילוד הערל ולא ימול אותו עובר על מ"ע עד שימול אותו כאילו היה בנו עכ"ל: הרי להדיא דהחיוב על כל אחד כאילו היה בנו ובע"כ דהא דאמרי' דחיוב מילה על האב היינו שדין קדימה הוא להאב וכמ"ש, או אפשר דחיוב ההשתדלות לבקש מוהל על האב הוא, דזה לא שייך כ"כ על אדם אחר אשר אינו עמו בביתו דמנא יוכל לידע שנולד לזה בן ושהוא בן שמונה ימים ורק האב הוא היודע בזה, אבל היודע ורואה שילד זה ערל מוטל תו החיוב על כל הרואה וכדדייק לשון הרמב"ם כל מי "שיראה" דכל זמן שלא ראהו אי"א לחייבו דמנא ידע, אבל אחר שראהו מוטל תו החיוב על כולם, וגדולה מזו כתבו הרמב"ן וריטב"א (ס"ק דקדושין) דכל עיקר מצוה זו שעל האב אינו על המילה שימול בעצמו אלא עיקר המצוה הוא העסק להתעסק ולחזור על מילת בנו, עיין במקנה שם שהביא כן בשמם, וכן משמע מדברי התוס' (ע"ז דכ"ז) בד"ה אשה לאו בת מילה היא וז"ל דלרב דאמר אשה אינה כשירה למול צ"ל דבפ"ק דקדושין דמצריך אותו ולא אותה למדרש שאינה חייבת למול את בנה היינו לבקש למולו עכ"ל, פי' דבריהם דקשה להו למה איצטריך למעט אשה מקרא דאותו ולא אותה, תיפוק דבלא"ה א"א שתמול כיון דפסולה למול וממילא א"א נמי שתעשה שליח לאחר, לפי הכלל דכל מה דאיהו לא מצי עביד שליח לא מצי משוי, וע"ז תי' דבלא קרא הו"א דאשה מחויבת למול, היינו שצריכה להדר ולבקש איזה איש שימול את בנה, להכי איצטריך קרא דאותו לומר שגם זה אין האשה מחויבת, וכיון שכן ממילא מוכח דחיוב דאותו שעל האב, אינו נמי כ"א החיוב להדר אחר איש אחר, דאי על עצם המילה לא היה צורך לדייק ולכתוב אותו בכדי למעט אותה כיון דא"א לאשכוחי באשה וכמ"ש, אע"כ שגם החיוב דאב אינו על המילה גופא כ"א להדר אחרי איש אחר והו"א דחיוב זה מוטל גם על האשה ושפיר הוצרך למעט מאותו ולא אותה, והרי הוכחנו מכל זה דעיקר חיוב המילה בעצם מוטל על כל ישראל בשוה, ורק ההשתדלות הוא על האב או הב"ד אבל חיוב דמילה כל ישראל חייבים בו ואין זה כלל מטעם שליחות:
ולפ"ז אין מקום לכל דבריו שרוצה לדון בזה מטעם דאין אומרים לאדם חטוא בשביל שיזכה חבירו, וכן מטעם דכל מה דלא מצי עביד שליח לא מצי משוי, דזה אינו ואין בזה משום כדי שיזכה חבירו אלא משום שיזכה הוא עצמו כיון דהמצוה מוטלת על המוהל גופא, ולאו מטעם שליחות הוא, וכ"ש בנ"ד שהאב אינו אומן וגם אינו בביתו דודאי המצוה מוטלת רק על המוהל וז"ב:
אלא דאכתי קשה דברי רש"י ביבמות שהבאתי שכתב להדיא שמצות מילה מוטל עליהם ולא על אחרים, ונ"ל ליישב בתרי אנפי' חדא דהתם מיירי לענין עיכוב עשיית הפסח, ולענין זה דוקא קאמר רש"י דהמצוה מוטלת עליהם, כלומר שדוקא מילת בניו היא דמעכבים לעשות הפסח אבל אחרים אע"ג שבודאי חייבים לכל מי שיראו ערל, מ"מ אין מילת תינוק איש זר מעכב בעשיית הפסח, וראי' דהא ב"ד ודאי דמחויבים למול כל ערל של"מ אביו, מ"מ אין מילתו מעכבת מלעשות הפסח, דעיכוב עשייתו הוא דוקא כשבניו ערלים, או לאדון שעבדיו ערלים, אבל לא ערל תינוק איש זר שאינו אביו ולא אדונו, וראיה לזה דלא על עיקר חיוב מצות מילה קאמר רש"י דהא קאמר התם דמצות מילה מוטלת "עליהם" בלשון רבים דהיינו על אביו ואמו דמיירי התם וכמ"ש הרי שהיו אביו או אמו חבושין כו' ואי על עיקר חיוב מצות מילה, הא אשה אינה חייבת למול את בנה דכתיב אותו ולא אותה, וקושיא זאת הקשו כל המפרשים ועיין במהרש"א שתירץ דכיון דחייבת לעשות פסח מצוה נמי עליה למול את בנה דמילת זכרים מעכבת נמי בה דהרי נמי עבדים מעכבת בה ע"ש, הרי להדיא דהתם אין זה ענין כלל לעיקר מצות מילה, אלא למי שמעכבים עשיית הפסח בשבילו, ואשה אע"ג שאינה מחויבת במילה אפ"ה בניה הערלים מעכבים אותה מלעשות הפסח, וב"ד ואנשים אחרים אע"ג שודאי מחויבים הם לימול כל ערל אפ"ה אין מילתם מעכבתם מעשיית הפסח, ורק לזה נתכון רש"י במ"ש שהמצוה מוטלת עליהם, היינו שמילת בניהם מעכבתם מפסח אבל עצם חיוב דמילה בודאי מוטל על כל ישראל, ולהיפך על האשה ליכא חיוב וז"ב:
אלא דאכתי קשה דלמ"ש דחיוב מילה הוא על כל אחד מישראל כמו אב לבנו, דבקרא סתמא כתיב המול לכם כל זכר, וא"כ יש להבין מ"ש הרמב"ם (פ"א מהלכות מילה) דאין מלין התינוק שלא מדעת האב, ולמה בעינן דעת האב ע"ז כיון דהוא מחויב כמו האב, ועוד יש להבין באמת מה יתרון נתנה התורה בזה להאב, ולעיל כתבתי דהשתדלות והתעסקות מוטלת על האב, אבל גם זה דחוק, דאטו אם האב אינו רוצה למולו מי לא מוטל החיוב על כל אדם להשתדל ולהשיג מוהל מומחה, אתמהה, דלענ"ד דבר פשוע דבכה"ג שאין האב רוצה מוטל חיוב ההתעסקות נמי על כל ישראל, וא"כ אכתי מה יתרון לאב על כל ישראל ולכן נ"ל דבר חדש דהנה אף שמצות המילה מוטלת על כל ישראל, אבל הא תינח בערל שהוא גדול ויש לו דעת ומרצונו מבקש להכניס עצמו בסכנת ניתוח המילה, אבל קטן בן שמונה ימים מי נתן הרשות לאיש זר להכניס הקטן בדבר שיש בו סכנה, דהא מילה סכנתא היא ועיין בחדושי הרשב"ץ (כתובות די"א) שנשאל מאב אחד אשר בנו חולה גדול והמומחים צוהו שימסרהו לחתוך אותו שהוא דבר שיש בו סכנה, ונשאל אם האב יכול למסור את בנו בידים לסכנה, והעלה לדבר פשוט שיכול, ופשיט לה ממילה דהאב יכול למול את בנו אע"ג דמילה סכנתא, וכמו שיכול האב למוסרו למילה שהיא סכנה, כמו כן יכיל נמי להכניסו לסכנה אחרת דרשות לאב לעשות עם בנו כרצונו, ולפ"ז י"ל שזהו עיקר החיוב שהטילה תורה על האב, היינו שאליו נתנה הרשות להכניסו למילה אע"ג שסכנה היא, ובלא דעתו אין רשות לשום אדם למולו, לא מפני שאין המצוה דמילה מוטלת על שארי אנשים, כ"א משום שבלא רשות האב אין רשאים למוסרו לסכנת המילה. והיינו מ"ש הרמב"ם שאין מלין את התינוק בלא דעת האב דבעינן דעת ורשות האב ע"ז, ואם עבר האב ולא מלו ב"ד מוהלין אותו דגם לב"ד ניתן הרשות ע"ז אבל לא לשאר אנשים פרטיים:
ויוצא מזה דין חדש דתינוק אסופי שאין לו אב ואם, שאין רשות לשום אדם למולו בלא רשות ב"ד, ושמא זהו כוונת רש"י ביבמות הנ"ל במ"ש דמצות מילה מוטלת עליהם ולא על אחרים, אין כוונתו דמצות מילה לא מוטל על אחרים, אלא כוונתו דהרשות למולו לא מסרה תורה לשום אדם, ובזה ניחא נמי מ"ש רש"י "עליהם" דהיינו האב והאם אשר קשה לכאורה הא האשה אינה מחויבת למול את בנה, ולמ"ש דמיירי בנתינת הרשות ובזה י"ל דרש"י לשיטתו סובר דגם להאם ניתן הרשות, דכן מוכח מלשונו (כתובות די"א) ד"ה גר קטן שכתב וז"ל קטן שאין לו אב ואמו הביאתו להתגייר ע"כ. וכתב בב"י (יו"ד סי' רס"ח) בכוונת רש"י דגם דעת האם מהני כמו דעת האב ודלא כמ"ש בב"ח ובהגהות יעב"ץ שדעת האם אינו מועיל ע"ש, וכיון שכן שפיר כתב דהמצוה מוטלת על האם ג"כ דגם לה ניתן הרשות למוסרו למילה, אבל שהיא תהא המוהלת ודאי אינה רשאה דשפיר אתמעט מקרא דאותו ולא אותה, עכ"פ לפמ"ש יראה כ"ת שמה שאדם אחר הוא המוהל אין זה ענין כלל לשליחות, וכן אין שייך בזה חטוא כדי שיזכה חבירך, דרק כדי שיזכה הוא עצמו יש בזה, דהמוהל גופא עושה המצוה המוטלת עליו גופא, וכ"כ החת"ס (חאו"ח סי' פ"ב) דבמילה אין חילוק אם האב מל או אחר, כל הזריז הרי מקיים מ"ע ולא שייך בזה חטוא בשביל שיזכה חבירו דעושה זה בשביל עצמו שמוטל עליו למול וז"ב:
ועתה נבוא לבאר ע"ד ההיתר לצאת מחוץ לתחום לצורך מילה ביו"ט שני גופא, והנה זה לשון הטור (או"ח סי' תצ"ו) כל מה שאסור ביו"ט ראשון אסור בשני ולענין מת לבד הוא חלוק שני מן הראשון וכן לכחול את העין אע"פ שאסור בראשון אלא ע"י עו"ג כו' בשני מותר אפי' ע"י ישראל אע"ג שאין בו סכנה עכ"ל, ומלשון זה פשוט דאסור לצאת חוץ לתחום אפי' לצורך מצות מילה כיון דשפתיו ברור מללו דאין חילוק בין שני לראשון כ"א להנך שני דברים לבד, מת ומכחול עינא, דצורך חולי שאין בו סכנה הוא, ואי הוה שרי גם לדבר מצוה הו"ל לכתוב נמי דלדבר מצוה שריא, א"ו דדעת הטור דלשום דבר מצוה אין להתיר שים זלזול ביו"ט שני, וכדברי הטור מוכח גם כן מלשון המחבר שם ופוסקים האחרונים שכתבו דאין בין שני לראשון כ"א לצורך מת וצורך חולי וצערא דגופא כמו מכחול עינא, אכן בכ"ז נ"ל להוכיח שכמה מגדולי הפוסקים חולקים ע"ז וסוברים דאפי' לצורך מצוה שרי לזלזל ביו"ט שני דהנה בש"ס (ביצה דכ"ב) איכא שלשה אבעיות זא"ז אבא בר מרתא בעי מאביי מהו לכבות הנר מפני דבר אחר ביו"ט אביי בעי מיני' דרבה מהו לכבות הדליקה ביו"ט, ושוב בעי רב אשי מאמימר מהו לכחול העין ביו"ט, והביא שם מברייתא דאין מכבין את הבקעת ביו"ט בשביל לחוס עליו ואם בשביל שלא יתעשן הבית מותר, ומוקי לה כולהו דברייתא זאת אתיא כר"י דמכשירי אוכל נפש שרי דדריש לכם לכל צרכיכם, ואיתא שם עוד דאמימר שרי למכחל עינא ביו"ט שני של ר"ה דס"ל כנהרדעא דשתי קדושות הן, ומסיק דלית הלכתא כוותי' דקי"ל דקדושה אחת הן ע"ש, וכתב הרי"ף ע"ז דגמרינן מיהא מאמימר דביו"ט שני של גליות שודאי שתי קדושות הן דשרי למיכחל עינא, ומשמע שדוקא למיכחל עינא לחוד הוא דיליף להתיר מהא דאמימר ולא שארי דברים דבעיא להו שם בש"ס, אכן הר"ן כתב וז"ל דשמעי' משמעתא זאת דאמימר דמותר לכבות הנר מפני דבר, אחר וגם מותר לכבות הדליקה מפני איבוד ממון ביו"ט שני, דבש"ס מוכח דכל הנהו תלתא אבעיות כהדדי נינהו ושרי לר"י ואסרינן לרבנן, וכיון דבמכחל עינא סמכי' אדר"י ביו"ט שני של גליות הוה"ד בלכבות הנר מפני דבר אחר ומפני איבוד ממון דדליקה סמכינן עלי' נמי ביו"ט שני, ולדברי הר"ן אין בזה גבול וקצבה לומר שדוקא מת וחולי מפלגינן יו"ט שני מראשון אלא דהוה"ד מפני תשמיש ואיבוד ממון שרינן, וא"כ י"ל דמשום מצוה נמי, ונ"ל להוכיח שגם הרמב"ם סובר כהר"ן, דבפ"א מהלכות יו"ט כתב וז"ל וכן מותר לכחול את העין ביו"ט שני ואעפ"י שאין שם חולי, וכתב המ"מ שהטעם הוא לפי שהנאת הגוף הוא, ולכאורה תמוה דהא בש"ס בבעיא דאמימר דמהו לכחול העין ביו"ט קאמר בש"ס היכא דאיכא סכנה לא מיבעי לי' דאפי' בשבת שרי כי קא מיבעי לי' סוף אוכלא ופציחי עינא, ופרש"י שקרוב להתרפאות הוא ואינו כוחל אלא להגיה מאורו, וא"כ משמע שדוקא במקום חולי פשיטא לי' דאסור, וא"כ למה כתב הרמב"ם דאפי' שלא במקום חולי נמי שרי, ובע"כ צ"ל כמ"ש הב"ח (סי' תצ"ו) דהרמב"ם אינו מפרש כרש"י אלא מפרש דתרתי קא מיבעי לי', חדא סוף אוכלא דהיינו בחולי שאין בו סכנה, ופצוחי עינא היינו דליכא חולי אלא להנאת הגוף ע"ש, אלא דהא גופא קשה לי' מנ"ל להרמב"ם לפרש כן דאפי' שלא במקום חולי מיבעי ולדחוק כ"כ בפי' הש"ס וצ"ל משום דהרמב"ם מפרש כהר"ן דלא רק בבעיא דמכחל עינא סמכינן על ר"י להתיר ביו"ט שני אלא שגם בבעיות דמכבין מפני הדליקה ומפני דבר אחר נמי סמכינן להתיר, והתם הא ליכא צערא כ"א הנאת הגוף דתשמיש ואפ"ה שרי, והרי שמעי' מהתם דאפי' שלא במקום חולי נמי שרי להכי מפרש הבעיא דמכחל עינא נמי שלא במקום חולי כ"א בהנאת הגוף גרידתא, ואי"ל דא"כ אמאי לא הזכיר הרמב"ם דמותר ביו"ט שני כ"א לצורך מת ומכחל עינא ושייר מלהזכיר גם לכבות מפני דבר אחר ומפני הדליקה, די"ל דכיון דזכר למכחל עינא דשרי, ולשיטתו דמכחל עינא אינו כ"א הנאת הגוף, לא הוצרך תו להזכיר אינך דידעינן זה מכ"ש, דהשתא מיכחל עינא דאין בה כ"א הנאת הגוף גרידתא שרי, כ"ש לכבות הנר מפני צורך תשמיש דהנאה דמצוה היא, וכן לכבות מפני הדליקה דאיכא הפסד כ"ש דשרי, עכ"פ זה ברור דרמב"ם סובר דשרי ביו"ט שני אפי' לצורך הנאת הגוף גרידתא, וא"כ כ"ש דלצורך מצות מילה דשרי ביו"ט שני, ושמא זהו נמי טעמא דרמב"ם דסובר דמילה שלא בזמנה דוחה יו"ט שני דהיינו משום דלשיטתו אזיל שסובר דאפי' משום הנאת הגוף גרידתא נדחה יו"ט שני כ"ש לצורך מצות מילה, וכ"כ הרע"ב בפ' ר"א דמילה שדוקא יו"ט שני של ר"ה אינו דוחה אבל יו"ט שני של גליות דוחה:
וכ"פ הש"ך (יו"ד סי' רס"ו) וזולת זה הביא הש"ך שם סק"ח בשם הרמב"ם וגם התפא"י (פי"ט משבת) הביא כללא בשם הרמב"ם דלאו דוקא מילה שלא בזמנה דוחה יו"ט שני אלא הוה"ד כל שארי הדברים של צורכי מילה שאינם דוחים שבת דוחים יו"ט שני ע"ש, ונהי' דלשון הרמב"ם גופא לא משמע הכי, דבפ"א מהלכות מילה לאחר שחשב בפרק הזה כל אלו שאין מילתם דוחה שבת, כתב בהלכה ט"ו וז"ל וכל מי שאינו דוחה שבת אינו דוחה יו"ט ראשון ודוחה את יו"ט שני עכ"ל, דלשון וכל מי שזכר משמע דקאי על הילודים גופא כגון מי שנולד בין השמשות ומי שנולד בחדש השמיני, או הוציא העובר ראשו, וכל הנהו דחשיב בפרק הזה שהחסרון הוא בילד גופא אם זמנו היום, בזה כתב הרמב"ם דכל הספיקות הללו דחשיב דאינם דוחים שבת דוחים יו"ט, אבל לא קאי זה על צורכי והכשרי המילה, וא"כ אין ראיה מזה להתיר הילוך חוץ לתחום ביו"ט שני, דזהו מהכשרי מילה שאפשר היה לעשותם מעיו"ט אכן נאמנו עלינו הנהו תרי סהדי הש"ך והתפא"י ז"ל שכתבו בשם הרמב"ם בזה"ל דהוה"ד כל שאר הדברים שאינם דוחים שבת דוחים יו"ט שני שמלשון זה משמע להדיא דהוה"ד כל הכשרי מילה שאפשר היה לעשוחם מע"ש שאינם דוחים שבת דוחים מיהא יו"ט שני, עכ"פ לשיטת הרמב"ם והר"ן והש"ך היה נראה להתיר הילוך דחוץ לתחום לצורך מילה ביו"ט, ואין להביא ראיה ממ"ש בה"ג הובא בטור (או"ח סי' תקכ"ו) דמותר ללות המת ביו"ט שני חוץ לתחום אף א"ג דלויה אינו צורך המת כ"א מצוה, הרי דשרי לילך חוץ לתחום לצורך מצוה, דהתם שאני דלגבי מת כחול שויוה רבנן, ולכן אע"ג שאינו צורך המת אין בו איסור כיון שאין בזה חילול יו"ט כלל דכחול הוא וכמ"ש האחרונים ע"ש:
אכן כל זה הוא לשיטת הרמב"ם והר"ן, אבל שיטת הטור וכן משמעות הפוסקים דמשום מצוה אין נדחה יו"ט שני, רק לצורך מת וחולי כמו מכחל עינא לחוד הוא דנדחה ולדידהו ודאי דחוץ לתחום נמי אין נדחה, ואין לומר דחוץ לתחום שאני משום דהוי שבות דשבות, דכבר כתב הנו"ב מהדו"ת (חאו"ח סי' מ"ד) דאין מדמין יו"ט שני לשבות ואפי' בשבות דאמירה לא"י דקיל טפי משבות שעושה בגופו לא רצה להתיר ביו"ט שני מטעם שבות דשבות ע"ש, כ"ש הילוך דחוץ לתחום שעושה בגופו דאי"א להתיר מטעם שבות דשבות, ושוב מצאתי להדיא ברמב"ם (פ"א מהלכות יו"ט הלכה כ"ב) וז"ל יו"ט שני אע"פ שהוא מדרבנן כל דבר שאסור בראשון אסור בשני בין בדבר שהוא עשום שבות בין במלאכה בין שיצא חוץ לתחום מכין אותו מכת מרדות כו' עכ"ל, הרי להדיא דהילוך חוץ לתחום אין נדחה ביו"ט שני מטעם שבות דשבות ורק דברים הללו שהתירו חז"ל כגון מת ורפואה והנאת הגוף לשי' הרמב"ם, אבל מלאכות הללו שמצד עצמן לא הותרו מטעם שבות דשבות נמי אין להתירן, וא"כ לשי' הפור דמשום מצוה אין נדחה אין להתיר אע"ג דהוי שבות דשבות:
והנה כל זה הוא אם הברית מילה היה צריך להיות ביו"ט גופא אבל בנ"ד שביו"ט גופא לא יהיה המילה כ"א בשבת שלאחריו, וא"כ בעידנא דמיעקר איסורא דיו"ט לא מקיים אכתי מ"ע דמילה, ואין להביא ראיה להתיר ממה שהביא הטור בשם הרשב"א וכ"פ בשו"ע או"ח (סי' חקכ"ו) אם נודע לבני עיר אחרת שישראל מת רחוק משם ד' או ה' ימים ולא ניתן לקבורה אע"פ שלא יוכלו להגיע לו עד לאחר המועד, מותר לצאת לדרך ביו"ט שני כדי למהר קבורתו, הרי שמותר לחלל ביו"ט שני אפי' כשמצוה הקבורה תהא בחול, חדא דמצורכי מת אין ראיה, דכחול שויוה רבנן לגבי מת ונעצא שאין בזה חילול יו"ט מעיקרו וכאילו הולך בחול ממש, ועוד דשאני התם שהמת מוטל כבר כמה ימים בין העכו"ם והוא מת מצוה וצריך למהר קבורתו כל מה דאפשר כדי שלא יתנוול וגם בכה"ג אוסר הריב"ש שם, אבל אי לאו האי טעמא אסור אפי' לצורך המת וכמ"ש הרא"ש (פ"ק דמו"ק) בד"א שעושים צרכי המת ביו"ט שני כשרוצים לקברו בו ביום אבל אם אין רוצים לקברו בו ביום אין עושים לו שום איסור מלאכה אפי' ע"י א"י, וכ"פ בשו"ע סעיף ד', ובע"כ הא דהתיר הרשב"א היינו מטעמים שכתבתי, וגם בכה"ג אוסר הריב"ש, אלא דבזה י"ל דבמצוה דמילה כיון דיש בה כרת וחמירא כ"כ לא בעינן בעידנא, ויש להביא קצת ראיה לזה מלישנא דר' עקיבא (פי"ט דשבת) דאמר דמשו"ה מכשירי מילה אינו דוחה שבת משום דכלל הוא כל מלאכה שאפשר לעשותה מע"ש אינו דוחה שבת, ולמה לי' למיתלא דלכך אינו דוחה שבת משום שאפשר לעשותן מע"ש, הלא גם אם לא הי' אפשר לעשותן מע"ש נמי לא היה בדין שידחו, משום דאינו בעידנא, דבעידנא דעובר על איסור שבת אינו מקיים אכתי את עיקר מצוה דמילה, אלא מכשיריה. א"ו משום דבעשה חמורה כזאת שיש בה כרת דחי אע"ג דלא הוי בעידנא. אמנם מש"ס דשבת שם ובכ"מ מוכח דלא אמרי' דמילה דוחה צרעת כ"א מטעם דלא הוי בעידנא הרי שגם במילה בעי' בעידנא. והראיה שהבאתי מזה שתלי ר' עקיבא דין דמכשירין משום שאפשר לעשותן מע"ש ותיפוק מטעם דלא הוי בעידנא. יש לדחותה. די"ל דאתי לאשמעי' מ"ש הנמוק"י (פ"ב דב"מ) דכהן המחזיר אבידה בבית הקברות הוי שפיר בעידנא משום דכל זה הוי צורך אבידה והרי הוא עסוק בהחזרתה, וה"נ י"ל לענין מילה שהרי באמת עיקר מצות מילה לא נאמר שימול דוקא בעצמו, רק על ההשתדלות שמוטל על האב או על ב"ד שיעשו ככל אשר תשיג ידם וכמ"ש לעיל בשם המקנה ומנ"ח וא"כ כל דבר ופעולה שעושה בכדי לסבב הדבר לקיים מצות מילה הכל יחשב אף הוא למצות מילה, וההכשר גופא מצוה הוא, אף שאכתי לא נגמרה המצוה וכמו לענין אבידה, וע"כ הוצרך ר"ע להאי כללא אבל את זה אנו מבקשים דלפ"ז בנ"ד הוה שפיר בעידנא דההילוך גופא מה שהולך לצורך מילה הוי כמו עשייה במצוה העקריית, דדמי ממש למחזר אחר אבידה בביה"ק דההילוך נחשב כעושה המצוה לדברי הנמוק"י, ה"נ ההילוך חשוב כעושה המצוה גופא: אכן אכתי דברי הנמוק"י במחלוקת שנויה, דהתוס' ודאי לא סברי כוותי' דהתחלת המצוה חשיב בעידנא, דכן מוכח מדבריהם (גיטין דמ"א) בד"ה לישא, שהקשו דליתי עשה דפרו ורבו ולידחי לאו דלא יהיה קדש ותי' דהלאו מיעקר משעת העראה והעשה לא מקיים אלא בגמר ביאה דחזיא להתעבר ולא הוי בעידנא, הרי להדיא דאפי' אם מתעסק בעשיית המצוה גופא כל זמן שלא נגמר לא חשיב בעידנא, ועיין בנו"ב שהוכיח נמי מתוס' דיבמות דסוברים דהא לא חשיב בעידנא, ומסיק שם דמחלוקת רבא ור"א (זבחים דצ"ז) פליגו בזה ע"ש, וכפי הנראה דלדינא נמי לא קי"ל כהנמוק"י, דהא עיקר הוכחת הנמוק"י דגם התחלת המצוה חשיב בעידנא הוא דהא במילה גופא לא נגמרה המצוה עד שיפרע דחל ולא פרע כאילו לא מל והיכי דחי עשה דמילה אע"כ דהתחלת המצוה חשיב בעידנא:
ואמנם ראיה זאת אינה כ"א למ"ד מקלקל בחבורה חייב ולדידי' איסור דאורייתא יש בפעולת המילה דחובל הוא, ורק ההיתר הוא מטעם דמצות מילה דוחה לל"ת דשבת, ושפיר מוכח דהתחלה נמי חשובה בעידנא דאל"ה לא הוה דחי דהא הל"ת עובר משעת החיתוך, והעשה לא מקיים עד דפרע, אבל למ"ד מקלקל בחבורה פטור והחיוב שבמילה הוי מצד דמילה חשוב תיקון דמתקן גברא וכמבואר (שבת דק"ו) ור"י התם מתקן הוא כדר"א דאמר מה לי לתקן מילה מה לי לתקן כלי כו', א"כ לדידי' אין שום ראיה דהתחלת המצוה חשוב בעידנא דהא י"ל דלעולם לא חשוב בעידנא ואפ"ה לא קשה דהא כל זמן שלא פרע לא קיים המצוה וחלול שבת נעשה מיד, דז"א דכל זמן שלא פרע ולא קיים המצוה בשלימות, גם חילול שבת ליתא דהוי עדיין מקלקל גמור והתיקון בא בשעה שפרע, וא"כ באו בבת אחת, דקודם שפרע דלא נעשה התיקון חשוב מקלקל ופטור, ובשעה שנעשה התיקון דהיינו לאחר שפרע אז שפיר שייך דעשה דמילה דוחה לל"ת וא"כ אליבא דידן דקי"ל מקלקל בחבורה פטור, שפיר י"ל דהתחלת המצוה לא חשיב בעידנא כיון דלדידן נפל יסודו של הנמוק"י, ואכן אע"ג שבארתי דלדידן התחלת המצוה לא חשיב בעידנא אפ"ה יש להתיר בנ"ד ההילוך ביו"ט משום דבמלאכת יו"ט לא בעינן כלל בעידנא:
וכן מצאתי לגדול אחד שהוכיח כן מדברי התוס' יבמות שהקשו דאמאי לא ילפינן דעשה דוחה ל"ת משריפת קדשים דגלי קרא בהדיא דלא דחי הא לא"ה הוה שרי, ותי' דשאני יו"ט דהותר מכללו אצל אוכל נפש, והנה הא תינח בכל התורה אי"א למילף משריפת קדשים ביו"ט משום דיו"ט הותר מכללו אבל מלאכת יו"ט ודאי דיש למילף מיו"ט גופא דהוצרך לקרא מיוחד לאסור בשריפת קדשים הא לא"ה הוה שרי משום דעשה דוחה ל"ת, ובאם ילפי' מהתם הוה שמעי' דלא צריך בעידנא דהא התם איכא גם כיבוי ותחלתו מכבה ולא הוי בעידנא, אלא דבכל התורה לא ילפי' מהתם משום דהותר מכללו, אבל מלאכת יו"ט גופא שפיר ילפי' מהתם, ולפ"ז במלאכת יו"ט לא בעינן בעידנא, וכ"ש בנ"ד בהילוך חוץ לתחום דכל עיקרו אינו אלא דרבנן שאין בו משום סייג וסרח איסור דאורייתא וגם ביו"ט שני דהי' אפשר להתיר ההילוך לצורך מצוה אע"ג שקיום המצוה יבוא אח"כ:
אלא דאכתי לבי מהסס להתיר בזה מחשש אחר, דהא התינוק נפל פחות מבן שלשים הוא וא"כ יש לחוש שמא ימות הולד, דבנפל שאין לו חזקת חי צריכין לחוש לזה ונמצא שיחלל יו"ט בחנם, ובכה"ג כתב המג"א (סי' תקכ"ו ס"ק י"ז) דבמת מושלך בשדה כל שלא אפשר להגיע שם לקברו בו ביום אסור לילך חוץ לתחום גם ביו"ט שני ואע"ג דאיכא חשש שמא יאכלוהו כלבים מ"מ אין להקל דיש לחוש שיאכלוהו כלבים קודם שיבואו לשם ויחלל יו"ט בחנם, והשתא התם דלצורך מת שכחול שויוהו רבנן, ובשגם שמושלך בבזיון ואיכא למיחש שכלבים יאכלוהו ואפ"ה לא הקילו מחשש שמא יחלל יו"ט בחנם, כ"ש בנ"ד דאיכא למיחש לשמא ימות הולד קודם המילה ויחלל יו"ט בחנם, ולא מיבעי למ"ש הדגו"מ (יו"ד סי' ש"ה) דפחות מל' יום לית לי' חזקת חי, וגם שיטת רש"י (ב"ק די"א) דהא דבכור אין נפדה בפחות מל' יום מחשש נפל הוא, דודאי איכא למיחש שמא מת, אכן לא נעלם ממני שגדולי האחרונים תפסו בזה על הדג"מ והחת"ס (חיו"ד סי' רצ"ד) הביא מן הש"ס (ספ"ק דערכין) דאיתא התם שאפי' לעובר במעי אמו יהבינן חזקת חי, דה"ק התם מהו דתימא לא יהבינן חזקת חיותא קמ"ל דיהבינן ע"ש, בכ"ז הא קי"ל בכ"מ לחלק בין שמא מת לשמא ימות דלשמא מת לא חיישי' מטעם חזקת חי ולשמא ימות חיישי' כמבואר בגיטין (דכ"ח) גבי ה"ז גיטך דאסורה לאכול בתרומה בבת ישראל לכהן מחשש זה דשמא ימות ע"ש, וא"כ בנ"ד אע"ג דלשמא כבר מת לא חיישי' אבל אכתי כיון דהברית מילה צריך להיות בשבת שאחר יו"ט עלינו למיחש לשמא ימות ויחלל יו"ט בחנם, סוף דבר בהא סליקנא, כת"ר הביא דיש מי שהתיר בפשיטות עליו אני אומר דמאן דהתיר לילך לחוץ לתחום ביו"ט שני לצורך מילה, אין לתופסו דיש לו על מי לסמוך מ"מ אילו בא מעשה לידי הייתי מהסס לזלזל ביו"ט שני ולעשות מעשה לכתחלה והייתי בוחר לומר שוא"ת עדיף:
והנני ידידו המברכו בשנה טובה כברכת אהרן וואלקין: