אור ברסלב
שות זקן אהרן ח"א או"ח › סימן יט

שות זקן אהרן· הרב אהרן וואלקין

ח"א או"ח · סימן יט

סימן יח

ב"ה יום ד' כ"ו אד"ש תרפ"ז פינסק כבוד הרב וכו' מהור"ר ירוחם פישל צוקער שליט"א הגאב"ד דפיאנטקט מכתבו קבלתי במועדו ואחר עד עתה מפני שכבר שאול הייתי לאחרים אשר קדמו בשאלותיהם ובהגיע התור של כ"ת חשתי ולא התמהמהתי לעיין בדבריו ולהשיב לו על ראשון ראשון:

א) מה שנסתפק כ"ת באם לחי אחד מצוה"פ עומד בחצר מוקף גדר והלחי יוצא יותר מי' טפחים גם למעלה מהגדר, הנה הראש וראשון שאוסר בזה הוא המקו"ח בהלכות עירובין ואחריו נמשכו התבו"ש והת"ש והפמ"א ונתן שני טעמים לאיסורו, א) דכשעומד בתוך הגדר ליכא היכירא, ב) מפני דכמאן דמליא דמי ע"ש, וטעם השני ודאי לא שייך בנ"ד כשעומד אחורי הגדר, דלא אמרינן כמאן דמליא דמי כ"א במקורה בגג על גבו, ואף אם אמנם המקו"ח כשהוא לעצמו שפיר זכר גם טעם הזה מפני שהוא זכר שני דברים, אם מעמיד הקנים בתוך הבית עד לארץ, או בתוך גדר המוקף מארבע רוחותיו, ועיין בשע"ת (או"ח סי' שס"ג אות ז'), וכיון שכן כתב גם שני טעמים מיוחדים על בית כתב משום דכמאן דמליא דמי, שזהו טעם גמור יותר מטעם דהיכר דעל טעם דהיכר אפשר לפקפק כאשר יתבאר להלן, ואמנם על גדר דלא שייך טעם דכמאן דמליא כיון שאינו מקורה, החמיר נמי מטעם דבעי היכר, ותמה אני על כל האחרונים שתפסו על המקו"ח כאילו שגגה יצא ממנו במה שזכר טעם דכמאן דמליא, והא למ"ש על בית ודאי שייך טעם זה שהוא טעם עקריי, ואמנם עכ"פ בנ"ד כשהלחי עומד בגדר ודאי דלא שייך טעם דכמאן דמליא ולא נשאר אלא טעם דהיכר, אשר ע"ז יש להקשות לכאורה דכיון דצוה"פ הוי מחיצה גמורה וכמאן דסתום דמי, א"כ כי ליתא היכר מאי הוה כיון דחשוב כסתום ואין פרצה כלל, ואע"ג דבלחי כתבו התוס' (עירובין ד"ה) דאפילו למ"ד לחי משום מחיצה, אפ"ה בעי היכירא קצת, היינו משום דאפי' למ"ד משום מחיצה הויא מחיצה גרוע מצוה"פ, ראיה דהא אינה מתרת כ"א באויר שהוא עד עשר אמות ולא יותר, ואולי צוה"פ מתיר אפילו באויר יותר מעשר, ובע"כ דלחי אינה מחיצה ממש ואיכא בה נמי צירוף טעם דהיכירא, אבל צוה"פ דהוי כמחיצה ממש מתיר נמי אפילו כי אין בה היכר, וכ"ה להדיא בש"ס דבצוה"פ לא בעי' היכר, דבעירובין (די"א) מיבעי אי צוה"פ מהני בגובה למעלה מעשרים ופשוט מברייתא דתני מבוי שהוא גבוה מעשרים ימעט ואם יש לו צוה"פ א"צ למעט, ואע"ג דלמעלה מעשרים ודאי דלא שלטא בה עינא ואינו ניכר, אפ"ה בצוה"פ מהני הרי להדיא דבצוה"פ לא בעי' היכר:

והנה בגדר שהוא גבוה כ"כ עד שאין הקנה נראה יוצא מתוכו, היה אפשר לחלק ולאסור עפמ"ש התוס' (עירובין ד"ו) ד"ה רב דמשו"ה במבוי עקום לא מהני צוה"פ ולמה יהא חמור ממפולש גמור, וכתבו דבעינן שכל בני המבוי יראו לצוה"פ ובמקום שאין הכל רואין את הצוה"פ לא מהני ע"ש, וכיון שכן דבעי' שכולם יראו שיש כאן צוה"פ א"כ כשהלחי עומד אחורי הגדר ואינו נראה להעומדים בחוץ, וכל העומדים מבחוץ אינם רואים אלא קורה ולא צוה"פ, וקורה לחוד ודאי דלא מהני, ובזה יש ליישב מה שהקשה הישועות יעקב על התב"ש שאוסר בלחי עומד אחורי הגדר משום דליכא היכירא, והקשה דהא אכתי יש היכר ע"י הקנה העליון, אכן למ"ש ניחא, כיון דאינם רואים אלא הקורה לחוד, וזה באמת לא מהני, דאנן בעינן שיהא נראה הצוה"פ ולא הקורה לחוד, אבל כ"ז הוא כשהגדר מכסה כל הקנה וגם משהו ממנו אין ניכר מבחוץ לגדר, אבל בנ"ד שהגדר אין גבוה כ"כ ומסתמא קצה גדול מהקנה עוברת גם חוץ לגדר, אלא שרק רגלי הקנה מכוסים, א"כ אכתי נראה גם מבחוץ שאין זה קורה לחוד כ"א צוה"פ וכולם יכירו שמסתמא קצה הקנה עומד תוך הגדר והגדר מכסהו, ואין לומר דגם בכה"ג כיון שקצה הקנה אין ניכר ולעין הרואים אין נראה כ"א צורת פתח גדול שאין קצה הקנה עומד למטה בארץ, דלא מהני נמי, דנראה פשוט דבכה"ג שנראה צוה"פ אלא שהוא צוה"פ פסול, דיש להכשיר, וראיה לזה מדברי הב"ח (או"ח סי' שס"ג) דפי' הברייתא דתני בה מבוי שהוא גבוה מעשרים ימעט ואם יש לו צוה"פ א"צ למעט, דמיירי בכה"ג אשר הקנים שמכאן ומכאן עומדים אצל עובי הכתלים ושוה מבפנים ומבחוץ באופן שאינו נראה שעומדים לחיים אלא שלמעלה מגובה הכותל ניכרים ע"ש שמיישב בזה ללשון הרמב"ם והטור שכתבו אבל כשגבוה יותר הכ' אמות אין לו תקנה בלחי או קורה אלא בצוה"פ, והרעישו ע"ז המ"מ והב"י והלא בלחי אין גובה יותר מכ' פוסל, ולכן כתבו כולם שאגב שיטפא נקטו הכי, אכן לדברי הב"ח מיירי בכה"ג שהלחיים אינם ניכרים אלא למעלה מן הכותל דבכה"ג שאין ניכר כ"א לחי פסול הוא דאינו מתיר ביותר מכ':

ואמנם בצוה"פ מהני אפי' בכה"ג, הרי להדיא דבצוה"פ כשר אפי' למעלה מכ' ואפי' בקנים כאלו שאינם נראים כ"א למעלה מהכותל, וי"ל דה"ט דישועות יעקב הנ"ל שכתב דיש היכר בקורה עליונה, דמיירי נמי דלמעלה מהנדר בולטים הקנים וא"כ ניכר שזה צוה"פ ולא קורה עליונה לחוד, ולפ"ז צדקו דברי המתירים לכאורה, אכן שוב ראיתי דיש לאסור זה מטעם אחר לגמרי, דהא זה ודאי דצוה"פ לא עדיף מפתח ממש, והא בפתח ממש בעינן עכ"פ שיהיו ראויות לנעול ואם אינה ראויה לנעול לא מהני כמבואר בעירובין ד"י לגבי דלתות דאם הדלתות סתומות בעפר עד שאי"א לנועלם אינם מתירים, וכ"ה בשו"ע (סי' שס"ד) וא"כ בנ"ד שהגדר מפסיק אינו ראוי לקבל שום דלת וא"כ איך אפשר שיועיל הא לא עדיף מפתח ממש, וגם בצוה"פ גופא בעינן שיהא ראוי לקבל דלת של קש עכ"פ כמבואר בעירובין (די"א) והכא שהכתל מפסיק אינו ראוי לקבל שום דלת, וראיתי לגדול אחד מן האחרונים שרצה נמי לאסור מטעם זה, אלא דשוב דחה זה עפמ"ש התוס' (שבת ד"ק) ד"ה פירות מבטלי מחיצתא דהקשו שם היכי מבטלי וממעטי הני פירות והא אמר בפ' חלון דכל דבר הניטל בשבת אינו ממעט ואפילו אי מיירי הכא בפירות טבל שאינו ניטל בשבת מ"מ כיון דניטל מה"ת כו' ואמאי פטור ע"כ, הרי להדיא דכל סתימה שמה"ת מותר לסותרה בשבת אע"ג שמדרבנן אינו רשאי אפ"ה לא חשובה תו מחיצה, וא"כ גם בנ"ד כיון דמה"ת רשאי לסתור כותל הגדר בשבת כשסותר שלא ע"מ לבנות אינה מיקרי מחיצה וממילא ראויה לנעול חשיבה, אכן במחכ"ת דברי שגגה הם חדא דאשתמיטתי' מ"ש השעה"מ (פ"ח מהלכות לולב) שהביא שם לשתי סוגיות הסותרות זו את זו, דבסוכה (דכ"ג) על מתניתין דקתני העושה סוכתו ע"ג האילן או ע"ג ראש הבהמה ר"מ מכשיר ור"י פוסל מ"ט דר"י אמר קרא חג הסוכות תעשה לך שבעת ימים סוכה הראויה לשבעה שמה סוכה סוכה שאינה ראויה לשבעה לאו שמה סוכה, ור"מ הא נמי מדאורייתא מיחזי חזי ורבנן הוא דפסלוה ופסקו כר"מ דכשירה, הרי שמחמת איסור חז"ל לא מיקרי אינו ראוי מה"ת, ומסוגיא אחריתא מוכח להיפך דקתני אתרוג של תרומה טמאה פסול והרי לדעת רש"י ותוס' תרומת פירות אינו אלא דרבנן ומ"מ קתני דפסול, אלמא דמה שאינו ראוי מדרבנן הוי אינו ראוי גם מה"ת ולכן העלה לחלק דדוקא גבי אתרוג של תרומה טמאה כיון דאיכא תרומת דגן תירוש ויצהר דהוי מה"ת אמרי' כל דתיקון רבנן כעין דאורייתא תקנו ועשו אותו כתרומה דאורייתא, משא"כ בהך דעושה סוכתו ע"ג האילן דעיקרו אינו אלא דרבנן משו"ה פסקי' כר"מ ע"ש, וכבר קדמו גם הרא"ש בחילוק זה, דבקדושין (דנ"ח) בהא דמשמע שם דאע"ג דאיכא איסור דרבנן בחולין שנשחטו בעזרה אפי' לר"ש מ"מ מקודשת, הקשה הרא"ש מהא דפסחים ד"ז מהא דרב גידל דמקדש בחיטי דקורדנייתא משש שעות ומעלה אין חוששין לקדושין ואע"ג דחימוצו מדרבנן, ותי' דחמץ בפסח עיקרו מה"ת אבל חולין אשר נשחטו בעזרה לר"ש כל איסורו אינו אלא דרבנן ע"ש:

ולפ"ז מה דמיון הוא הך דנ"ד למ"ש התוס' בשבת, דהתם בשבת דמיירי באיסור מוקצה דעיקרו אינו אלא דרבנן משו"ה לא אמרי' דהוי אינו ראוי גם מה"ת, משא"כ בנ"ד אפי' בסותר שלע"מ לבנות דאע"ג שאיסורו אינו אלא דרבנן ומה"ת שרי דהוי מלאכה שא"נ לגופה ומקלקל, מ"מ כיון דאיסור מלאכה בשבת הוי מה"ת א"כ כשתיקנו גם מלאכה שאצל"ג ומקלקל, כעין דאורייתא תקנו ומיקרי אינו ראוי גם מה"ת, וממקומו הוא מוכרח דאלת"ה א"כ למה אמרו בעירובין דכשהדלתות סתומות בעפר אינו ראוי מיקרי, ואמאי הא גם בזה ליכא איסור דאורייתא להסיר העפר כשא"צ לעפרה, ובע"כ דמשום דהוי עיקרו דאורייתא הוי אינו ראוי גם מה"ת, וכעין זה כתב הר"ן בשבת פ' כירה) ופ' המצניע דמלאכה שאצל"ג חמירא משאר איסורי דרבנן והוי כעין דאורייתא ע"ש ובע"כ דהיינו טעמו כמ"ש:

ונהי דבזה היה אפשר ליישב ולהפוך בזכותו של אותו גדול משום דבאמת חילוקו של השעה"מ נדחה מן הש"ס, דבחולין פ' כסוה"ד ר' חייא נפל לי' יאניבא בכתני' כו' א"ל שקול עופא ואמרי' דצא נחור א"ל, ואקשי מ"ט לא אמר צא ומשני לא מיבעי קאמר לא מיבעי צא טרוף דשחיטה שאינה ראויה היא אלא אפי' צא נחור דהו"א אין שחיטה לעוף מה"ת וליבעי כסוי קמ"ל, אלמא דאי אמרי' אין שחיטה לעוף מה"ת חייב בכסוי היכי דנחרו, והא שחיטה דעיקרו מה"ת ואפ"ה לא אמרי' דמה דתקנו גם לעוף יהא כעין דאורייתא וליהוי אסור באכילה גם מה"ח, ועל הרא"ש שמחלק כשעה"מ לא יקשה מכאן דהוא לא כתב כן כ"א בקדושין, ולענין קדושין שאני דכל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש, ועיין בב"ש (סי' כ"ח) שרצה לומר דאפי' באיסורין שאין להם עיקר מה"ת אינה מקודשת דכל דמקדש כו' ע"ש, אבל השעה"מ שמחלק כזה במקומות אחרים ודאי דנדחה חילוקו כמ"ש מהש"ס דחולין דאפי' בעיקרו מה"ת מיקרי זה ראוי מה"ת, ומה שהכריחו לשעה"מ לחלק כן משום סתירת הסוגיות דסוכה, נמי אין מזה שום הכרח, דבלא"ה אין בזה שום סתירה, דגבי אתרוג של תרומה טמאה כתב הריטב"א וז"ל דאע"ג דתרומת פירות דרבנן, כל היכי דקאי לשריפה הוי מיכתת שיעורו ופסול מה"ת ע"כ, ובודאי שמטעם זה אין שום נ"מ מאיזה סבה עומד הוא לשריפה וכיון דמדרבנן עומד לשריפה א"כ ודאי לנו הדבר שיהא נשרף, ולכן מה יוכל להועיל שמה"ת אינו עומד לשריפה כיון דס"ס ישרפנו וכל העומד לשרוף כשרוף דמי וכתותי שיעורו, דבשלמא בכל הדברים אשר על המעשה איך יקום לא איכפת לן רק על הדין בעינן שיהא ראוי לזה, וכגון הטעם דבעי' היתר אכילה לענין כסוי דם, האם בעינן שיקוים זה במעשה שבאמת יאכלנו אח"כ זה ודאי דלא איכפת לן אם יאכלנו או לא, אלא בעי' שמצד הדין יהא ראוי לאכלו, ואף אם באמת לא יאכלנו רק שמצד הדין ראוי הוא לאכילה, היתר אכילה מיקרי, ולכן שפיר הוי מקום לומר דכיון שמה"ת ראוי הוא לאכילה אף שבמעשה ודאי לא יאכלנו מצד האיסור דרבנן דרביע עלי', אפ"ה ראוי לאכילה מיקרי שפיר והאיסור דרבנן לא יוכל לשנות את דין התורה, אבל בתרומה טמאה עיקר הקפידה הוא על המעשה שלא יהא עומד לשריפה, וא"כ כיון דמדרבנן עומד הוא לשריפה ודאי הוא שישרף וכל העומד ל כשרוף יהי' מאיזה טעם שיהיה ובחילוק זה מתורצים כמה סתירות שבמקצוע זה, ובתשובה אחת הארכתי הרבה בזה ואכ"מ:

אבל לפ"ז בנידון שאלתנו דלא הוו הקפידה על המעשה דהא לא בעי' שהדלת תהא נעולה באמת ורק ראוי לנעול בעי', ולכן נימא שפיר כיון דמה"ת אין בו איסור, מיקרי ראוי לנעול, ודמיא שפיר למ"ש התוס' בשבת לענין טבל כיון דמה"ת שרי ראוי ליטול מיקרי ולא ממעטי מחיצתא, דהתם נמי הוי הטעם כן דלא בעינן שינטלו בפועל אלא שיהא ראוים ליטול וכיון שמה"ת שריא ראוי ליטול מיקרי וצדקו דברי הגדול שמדמי לה לההיא דטבל: אכן אכתי אין ממש בדבריו דבעיקר היסוד דכל הראוי אינו ממעט לא אמרי' הכי כ"א במקום שהמחיצה מצד עצמה עומד להנטל, וכמו התם במחיצה מפירות שברור דדרך לנוטלם מן הבור לצורך אכילה, אלא שבשבת אסור לנוטלם מצד מוקצה, ואיסור מצד הדין מעכב, ולכן אמרינן כיון דמה"ת שרי ליטלם אזלא גם המניעה הזאת, משא"כ בגדר ממש שאינו עומד לסותרו, מה שייך לומר כיון ששרי מצד הדין לסותרו נתבטל המחיצה, הדין אינו אלא מתיר שרשאי לסותרו אבל אינו מכריח שיהא מוכרח לסותרו, וכיון שבלא"ה אינו עומד לסתירה מצד עצמו לסתור גדר חזק וקיים, מה יועיל בזה שמן הדין מותר לסותרו, אטו משום זה יסתרנו, וסברא זו מוכרחת היא דאלת"ה א"כ היכי משכחת לכל גדר שיחשב מחיצה נימא נמי דראוי לסותרו שלא ע"מ לבנות, אע"כ דמצד שרשאי מן הדין לסותרו לא מיקרי ראוי לסתירה, כיון שמצד עצמו אינו עומד לסתירה, והדין אינו אלא מתיר ולא מכריח וכמ"ש, וגדולה מזה הא כשהדלתות סתומות בעפר אמרינן דמיקרי אינו ראוי לנועלם אע"ג דגם התם ליכא איסור דאורייתא כשא"צ לעפרה, ובע"כ משום דכיון דאין צורך להעפר דהא חזינן דלא קפדי שיתקבץ שם עפר כ"כ עד שיוסתמו ולא חשש להסירם מעט מעט כשהתחילו להתקבץ, וכיון שבלא"ה אין דרך ורגילות להסיר העפר מיקרי סתימה מעליא, וכ"ש בגדר חזק וקיים שאינו עומד לסתירה מצד עצמו, דהוי גדר ומחיצה מעליא ודוקא בפירות דמצד עצמם ראוים ועומדים לטטלם לאכילה, ומתחלה הונחו בבור ע"מ לנוטלם, אלא שבשבת הדין מעכב, בכה"ג שפיר אמרינן כיון דמה"ת שרי אין מניעה גם מצד הדין, אבל לא בגדר חזק שמצד עצמו אין עומד לסתירה ודאי דהוי מחיצה מעליא אע"ג שמותר לסותרו וז"ב מאד, ובלא"ה נמי י"ל כיון דאין רגילות למיעבד הכי צוה"פ לא הוי צוה"פ וכמו פתחי שמאי דלא חשיבי פתח מה"ט, וכ"כ התפ"י כיון דדרך המזוזות להיות מבחוץ א"כ כשהכותל ומפסיק אין זה כדרך פתח ולא מהני, ומכל הלין נלע"ד דאע"ג דההיתר נפתח בגדולים החת"ס וישוע"י אפ"ה העיקר כשי' המחמירים ואוסרים כשהקנה עומד אחורי הגדר:

ספק הב' שנסתפק כ"ת אם הקנה עומד בריחוק ג' טפחים מן הכותל אם מהני, הנה מקור הדין בתבו"ש בחי' לעירובין (די"א) שהוכיח כן מדברי התוס' בהא דבעי התם אי מהני צוה"פ בגובה יותר מעשרים, והקשו התוס' ל"ל לצוה"פ דל צוה"פ מכאן ולתכשר בקנה שמכאן ומכאן דהוה לחי משהו, וא"נ דהקנים יכולים להיות ג' טפחים מהכותל לא הקשו התוס' מידי דהא בלחי בעינן פחות מג' טפחים לכותל כמ"ש בש"ס שם (ד"י) וקמיבעי לי' אם עבד צוה"פ רחוק מהכתלים אי מהני אע"כ דאין חילוק בין לחי לכותל ובכותל נמי פסול אם הרחיק ג' טפחים מהכותל ע"ש, ואמנם בתחלת ההשקפה הכרתי בחולשת ראי' זאת דמה הוכחה הוא מדלא זכרו התוס' לנ"מ הזאת שבין לחי לכותל, הא בתוס' שם תי' באמת דמיבעי לי' היכי דלא מהני לחי וכגון במפולש או ביותר מעשר דבעי צוה"פ ולחי לא מהני, וא"כ י"ל דמיבעי להו גם לנ"מ זאת שבין לחי לצוה"פ דבצוה"פ כשר גם בהרחיק ג"ט, ואטו כי רוכלא ליחשב כל הנ"מ שבינייהו:

ושוב ראיתי שהחת"ס (סי' צ"א) קדמוני בזה, ולבד שהראיה לאו אלימתא היא לבנות עליה יסוד דין חדש, עוד בעיקר הדבר תמוה מאוד לומר שגם בצוה"פ יהא צורך דוקא בתוך ג"ט לכותל, דזיל בתר טעמא דבזה ושום אחד מהטעמים שפסלו בלחי כשרחוק ג"ט מכותל, לא שייך בצוה"פ, דטעם הראשון שכתב המג"א (סי' שס"ג סק"ה) בשם רבינו יונה משום דאתי אוירא דמהאי גיסא ומהאי גיסא ומבטלי לי', ודאי דלא שייך בצוה"פ וכמ"ש הרשב"א וריטב"א (עירובין ד"י) דלא אמרו אתי אוירא דמה"ג ומה"ג ומבטל כ"א בלחי או קורה שאינם מחיצות גמורות, והראיה דהא אינם מתירות ביותר מעשר, אבל בצוה"פ שמתרת כל אויר אפי' יותר מעשר אין אויר מבטלו טעם הב' מ"ש הבכור שור דמשו"ה פסול בלחי שהרחיקו ג"ט משום דהוי מחיצה שהגדיים בוקעין, י"ל נמי דהיינו דוקא בלחי או קורה שאינם מחיצות גמורות, אבל צוה"פ דהוי מחיצה גמורה אפי' גדיים בוקעין בה נמי מהני, דחסרון דגדיים בוקעים אין בכחה לבטל מחיצה גמורה, ואפשר להביא ראיה לזה ממ"ש הריטב"א (עירובין די"ד) למ"ד קורה משום מחיצה והא הו"ל מחיצה שהגדיים תחתיו ותי' כיון דאגמרי' רחמנא גוד אחית מחיצה דהו"ל כמחיצה מעליא לא איכפת לן בקיעת גדיים משום דהו"ל כסתום ע"ש, ולפ"ז צ"ע דא"כ בלחי נמי כיון דקי"ל דלחי הוי משום מחיצה למה לא נימא ג"כ כיון דמחיצה הוי כסתום מה איכפת לן אם הוי רחוק מן הכותל ולמה יופסל משום גדיים בוקעין ובע"כ דנ"מ יש בין מחיצה דלחי למחיצה דקורה ובקורה דהויא מחיצה יותר מלחי לא נפסל גם כשהגדיים בוקעין, וא"כ כ"ש בצוה"פ גמור דהוי מחיצה ממש דלא מיפסל תו משום גדיים בוקעין בה, טעם הג') שכתב המחה"ש (סי' שס"ב סק"ה) דפסול ברחוק ג"ט מכותל דאף לחי שהוא משום מחיצה צריך היכר קצת כמ"ש התוס' והובא במג"א (סק"י) וכיון שרחוק מן הכותל ליכא היכירא, וא"כ לא שייך זה אלא בלחי אבל בצוה"פ הא לא בעינן היכירא דהא חזינן דלמעלה מכ' נמי כשירה וכמבואר בברייתא להדיא דאם יש לו צוה"פ א"צ למעט אע"ג דקורה שהניחה למעלה מכ' צריך למעט משום דליכא היכירא, אבל צוה"פ א"צ למעט, הרי לא בעי היכירא ופשוט דכמו דלא בעי' היכירא למעלה, כן נמי מן הצד, ולכן גם בהרחיק מן הכותל ג"ט דליכא היכירא לא מיפסל נמי ואלא דאפשר לומר דאף שצוה"פ הוי כמחיצה דיו להפקיע עצמה שיחשב כסתום איהו גופי', אבל לא שיהיה כעומד ממש שיתיר גם האויר שבינו לכותל וכ"כ האחרונים ועיין בישוע"י שכתב דהדבר ברור כשמש דלענין צוה"פ אף שהקנים רחוקים יותר מג"ט מכותל אינו מזיק וכ"כ בתשובה שבשו"ע הרב הרש"ז סי' ג' דכן המנהג הפשוט שלא לדקדק בהעמדת הקנים שיהיו סמוכים לכותל, וא"כ מי יחמיר נגדם:

ג) מה שנסתפק כ"ת בצוה"פ שאין בחללו עשרה טפחים רק עם המשקוף אשר עביו כארבעה טפחים אם מצטרפין המשקוף למזוזות, והביא דברי הרמב"ם שסותרין זא"ז, דבפ' ט"ז מהלכות שבת כתב גובה שני הלחיין י' טפחים, ובפי"ז כתב דאם הי' לו צוה"פ אפי' גבוה מאה אמה או פחות מעשרה ה"ז מותר, והנה כשאני לעצמי איני רואה בזה שום סתירה, דבפי"ז לא מיירי בגובה דצוה"פ אלא בגובה דופני המבוי גופא דבעי' שיהיו גבוהין עשרה דוקא, דאם אין הקרקע שבפנים נגר הכתלים שיעור י' טפחים אין עליו תורת מבוי, דמתנאי המבוי שיהיו לו מחיצות פחותה מעשר, ובזה הוא דכתב הרמב"ם דהא דמבוי שאינו גבוה עשרה אין עליו דין מבוי, היינו להתירו בלחי או קורה, אבל בצוה"פ מותר גם מבוי כזה שאין גובה הדפנות שלו עשרה, אבל הצוה"פ ודאי שצריך שיהי' גובה עשרה דוקא וכמ"ש בפט"ז דפחות מעשרה לא הוי צוה"פ וז"ב בכוונת הרמב"ם, וכן נראה להדיא ממ"ש המ"מ בטעם הרמב"ם שסובר דצוה"פ מועיל גם לפחות מעשר מדתניא במס' עירובין (די"א) מבוי שגבוה עשרים ימעט ואם יש לו צוה"פ א"צ למעט ומתוך כך סובר הרמב"ם שהוה"ד לפחות מעשרה שצוה"פ מועיל בו ע"ש, הרי להדיא דמפרש דלא מיירי כאן הרמב"ם בגובה דצוה"פ גופא אלא במחיצות שבמבוי, אלא דלפ"ז תמוה מה שמסיים המ"מ דהרשב"א חולק ואומר שאין מחיצה פחותה מעשרה טפחים וכ"ש צוה"פ ע"ש, הא בצוה"פ גם הרמב"ם מודה דאינו פחות מעשרה, ועיין בב"י (סי' שס"ג) שהגיה וכתב שכן הוא דעת הרשב"א, ובפמ"ג שם כתב דט"ס הוא בב"י וצ"ל שאין כן דעת הרשב"א, ולמ"ש אין כאן ט"ס דודאי שכן הוא דעת הרשב"א כהרמב"ם דלא פליג בזה כלל ובגוף המבוי ודאי דלשניהם מהני גם בפחות כשיש לו צוה"פ עשרה אבל צוה"פ גופא ודאי דאין פחות מעשרה:

והנה כת"ר כתב עוד דאם נימא דעובי הקורה שמונחת ע"ג הקנים יהיו מצטרפין להשלים שיעור אורך הקנים בגובהן עד י"ט, ומה שבין הקנים יהא נחשב משקוף א"כ יהיה בזה המשקוף מן הצד ולא מהני דבעינן שהמשקוף יהיה למעלה ע"ג הקנים הנה גם אנכי רציתי בתחלת ההשקפה לומר כן אבל שוב ראיתי דקרוב הדבר לומר דבכה"ג כשהמשקוף נתונה באמצע הרוחב שבין שני הקנים לא מיקרי זה מן הצד, דהקפידא הוא רק ע"ז שהמשקוף יהי' נתון על אמצע רוחב הקנים ולא מן הצד של הקנים, אבל אין הקפידא שיהיו מונחים דוקא ע"ג הקנים מלמעלה אלא אם נתון באמצע בין קנה לקנה וכגון שחקק בתוך הקנים ונתן הקנה העליון בתוך החקק מכאן ומכאן לא איכפת לן שוב אע"ג שהקנים בולטים למעלה, ועיין בפמ"ג (סי' שס"ג) שמסתפק בזה, אבל באמת הדבר פשוט שבכה"ג מהני, ועיין בערוך השולחן שכתב דטועים הם האומרים שגם בכה"ג מיקרי מן הצד, הן אמנם שהטועים כתבו כן עפ"י לשון רש"י בעירובין שם שכתב מן הצד שמתח הזמורה באמצעיתו מזה לזה ולא מראשו עכ"ל, ולשון זה הטעתם לפרש שכוונתו הוא אף שמונח באמצע רחבן אפ"ה פסול מפני שאין מונח למעלה ממש, אבל באמת טעות הוא והכונה ברש"י באמצעיתו היינו לא בראש העמוד כ"א באמצעו, אבל הכל מן הצד ולא בין רוחב הקנים גופא, ועל דרך זה יתפרש גם לשון ההג"א (פ"ק דעירובין) שכתב כלשון רש"י, ולפ"ז בנ"ד אף אי נימא דראשי המשקוף המונחות על הקנים מצורפים להקנים, אכתי נמצא המשקוף באמצע הרוחב שבין שני הקנים דכשר, ובמקו"ח תיקון עירובין כתב להדיא שאם חקק בקנה ותחב הקנה העליון שם דכשר:

אכן בעיקר ספיקו אם אין בחלל צוה"פ י' טפחים נ"ל שפסול, ולא רק בכה"ג שגובה הקנים בעצמן אין בהן י"ט אלא ע"י צירוף המשקוף אלא אפי' אם היו הקנים גבוה עשרה והניח קורה עליהם אם אך הקורה רחבה ונמשכת קצת למטה מעשרה דפסולה דאנן בעי' שיהא החלל י' טפחים ואפי' אם הקנים גבוהים עשרה אם החלל אינה גבוה פסול, וראיה מהא דאמרינן בסוכה (ד"ד) היתה גבוה י' טפחים והוצין יורדין לתוך י' סבר אביי להכשיר כמו בגובה למעלה מכ' דכשר בכה"ג וא"ל רבא הא דירה סרוחה היא ואין אדם דר בדירה סרוחה, אלמא דלמטה בעי' חלל י' טפחים ואין לחלק בין סוכה למבוי לגבי זה, דהא גם במבוי צריך הילוך יפה כמו בסוכה דירה יפה, וכן מוכח להדיא ממ"ש בשו"ע (או"ח סי' שס"ג סעיף כ"ד) דאם הניח קורה רחבה ונמשכת קצת למטה מעשרה כשר, וכמה מהאחרונים הבינו דהכוונה הוא שמכשיר אפי' אם קצת מהקורה נכנס בתוך י' טפחים ומשום דאמרי' רואין את המקצת כאילו אינו והקורה עומדת רק למעלה מעשרה, אכן גדולי האחרונים ה"ה אבן העוזר והגר"א והרש"ז ז"ל כתבו שזה אינו דאם היה נכנס קצת מרוחב הקורה בתוך האויר של י' התחתונים פסולה דבעי' שיהא החלל של המבוי עד הקורה י' טפחים דוקא ע"ש שמשום זה טרחו ליישב כוונת השו"ע, ואפי' להמכשירים התם י"ל משום דהעמודים הם י' טפחים והקורה מונחת עליהם אלא שקצת מן הקורה נכנסת למטה ומשום דרואין המקצת כאילו אינה, אבל בנידון שאלתנו דהעמודים אינם עשרה כ"א בהצטרפות הקורה א"כ אי נימא רואין כמו שאינם יחסר גם שיעור העמודים, וממ"נ אם רואין עובי הקורה כמו שישנם הרי ליכא חלל י' טפחים ואם רואין כמו שאינם חסר מגובה העמודים, ובמקום שאין לומר רואין לא מכשר גם אחד, ועוד שאי"א לומר שהקורה תעשה שתי פעולות להצטרף לעמודים ולהכשיר הקורה, ולכן בכה"ג כו"ע מודים דפסול, א"כ י"ל דחתיכת הקורה שמונחת ע"ג הקנים מצורף רק לגובה הקנים לחוד ואין שם משקוף עליהם כלל ומה שבין הקנים הם המשקוף ואין עליהם שם קנים ונמצא דכ"א מן החתיכות אינו משמש כ"א פעולה אחת, חתיכה זאת משמש קורה וזאת משמש משקוף, אבל גם זה דוחק, וגם אין לחלק בין קורה לצוה"פ לענין זה כיון דגם בצוה"פ בעינן פתחא כדעבדי אינשי וכדפסלינן פתח שעשוי מן הצד (עירובין די"א) וגם פתחי שמאי, משום דלא עבדי אינשי פתחים כאלו, ואנן בעינן שיהא דומה לפתח ממש, דעיקר הטעם שצוה"פ פסול מן הצד הוי משום שאין דרך לעשות פתח רק כשהמשקוף הוי ע"ג המזוזות וגם בנמוך מי טפחים דלא עבדי אינשי הכי לא הוי עליו שם פתח ופסול:

אלא שבלא"ה איני מבין מה צורך לבקש היתר בנידון דמר שהמחיצה הזאת הוא על הגשר העומד על אמת המים שגבוה החריץ י' טפחים וא"כ החריץ גופא הוי מחיצה דאע"ג שבפוסקים הקדמונים לא נמצא מפורש אם על ידי חריץ לחוד בלא היתר מחיצה יועיל לטלטול, ורק החכ"צ (סי' ה') כתב דבחריץ הוי כמוקף חומה, אכן לבד אשר בירושלמי מפורש הדבר להיתר, דברפ"ק דעירובין איתא ר"י בר אחא ור' יוסא בשם ר"י עושה חריץ על פתח המבוי עמוק עשרה ורוחב ארבע ומתיר את המבוי, הרי מפורש דחריץ הוי מחיצה וע"ש במה"פ:

עוד לענ"ד הדין מוכרח מש"ס בבלי (גיטין דט"ו) היה חריץ עמוק חמשה והקיפוהו מחיצה חמשה אין מצטרפין להיות תוכו רשות היחיד, כן פרש"י שם על מאחז"ל גידוד חמשה ומחיצה חמשה, ור"ת הקשה קושיא חזקה על רש"י ע"ש, ובחבורנו לגיטין כתבתי ליישב דאין כוונת רש"י על רשות החריץ בעצמו שרואה פני עשרה שבזה ודאי דלא אמר רב חסדא דאין מצטרפין, דמ"ש מבור וחוליתו וכקושית התוס' אלא הכוונה על המקום שהחריץ מקיף אותו שהוא אינו רואה פני עשרה, בזה סובר ר"ח דאינו מצטרף. והיינו דקאמר חריץ חמשה ומחיצה חמשה אין מצטרפין שיהא המקום המוקף רה"י, ודוקא ע"י צירוף הוא דאינו מועיל לדידי' אבל כולו בחריץ מועיל גם לדידי', וגס ע"י צירוף הופסק בש"ס דמצטרף, הרי דלשיטת רש"י מבואר בש"ס דילן דחריץ הוי מחיצה לענין שהמקום המוקף יהי' רה"י ובחבורי הארכתי, ואם חושש לדעת הנו"ב דעל ידי הגשר מתבטל המחיצה וצריך תיקון, כבר כתב הח"ס (סי' פ"ט) דמ"ש הפוסקים דהגשר צריך תיקון בצוה"פ היינו בגשר נמוך שמונח על המים בלא מחיצות הוא דמבטל למחיצת החריץ, אבל בגשר שעומד ע"ג העמודים הגשר גופא הוי מחיצה וא"צ שום תיקון דהוי כפסין שהעמודים עצמן עושין רה"י, וממילא לא שייך בזה נמי אתי רבים ומבטלי מחיצתא, חדא דהא בפסין קי"ל דלא אתי רבים ומבטלי מחיצתא כ"ש במקורה נמי בגשר, וגם אין רבים עוברין בפסין כי אי"א לעבור בספינה במקום ההוא ודוקא בגשר גופא דניחא תשמישתי' ורבים הולכין עליו הוא דמבטל למחיצה אבל כיון דהעמודים הוי מחיצה ושם אי"א לעבור ואפי' אם לא יהיה ברגלי הגשר מתלקט עשרה מתוך ארבע מ"מ נחשב לזה גם גידוד המים שבאותו מקום משום גידוד ה' ומחיצה ה' דמצטרפים:

ספק הד' בחצר שצריך פס ארבע אי צריך דוקא רוחב הפס ד' או כשהפס רחב טפחיים ויעמידנו רחוק מכותל טפחיים אי מצטרפין ע"י לבוד שיהי' פס ארבע. הנה הדבר פשוט וא"צ תלמוד דלבוד אינו אלא כסותם את האויר ולא כמו שיש מחיצה בפועל ולכן הא תינח בלחי שהעמידו בפחות מג' טפחים מן הכותל דמהני, דהלחי עצמו אין לו שיעור בעביו ורק בעי' שלא יהא אויר בינו לכותל, ובזה שפיר אמרי' דגם כשיש אויר פחות מג"ט כיון דהוי כלבוד חשיב כסתום, ואילו עומד במקום סתום הא לא בעי' שיעור לגבי' אבל בפס שפחות מרוחב ארבע אינו פס מה שייך צירוף אויר לגבי' הא אפי' כשהוא עומד סמוך לכותל ממש נמי בעי' שיהא ברוחבו ארבעה, וגם הראיה שהביא מהתפא"י בפתיחה להלכות עירובין דפס ארבע לא ירחיק מכותל ג' טפחים רק משהו תוך ג"ט לכותל משמע שפשיטא לי' שלא מצטרפין האויר, ודאי דראיה הוא דהכי סובר התפא"י. ותו לא מידי כי אין סובל אריכות, ואם כי לי מה יקרו מאוד דברי כת"ר המלאים חריפות ובקיאות וכאחד הגדולים ידבר, בכ"ז מרובי הטרדותי די לי ב"ה אם אוכל להשיב דבר מה שנוגע לעצם הדין ולא לפלפולא:

ויקבל החוה"ש מאדוה"ש כנפש המוקיר רום ערכו מברכו בברכת אהרן ואלקין:

תוכן העניינים

שות זקן אהרן

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה