אור ברסלב
שות זקן אהרן ח"א או"ח › סימן יח

שות זקן אהרן· הרב אהרן וואלקין

ח"א או"ח · סימן יח

סימן יז

ב"ה יום א' כ"ד טבת תרפ"ט פינסק שלום וברכה לכבוד ידידי הרב וכו' מהור"ר יעקב הלוי שליטא רב בק"ק נימענצין ע"ד העובדא שקרה בעירו בפדיון הבן שזמנו היה באחד מימי החול והם איחרוהו ודחוהו לפדות ביום השבת שלאחריו, ודעת כ"ת דכיון שהפדיון נעשה בעבירה דחילול שבת אף בדיעבד לא יצא ידי חובת המצוה וכדין מצוה הבאה בעבירה דלא יצא, וצריך לחזור ולפדותו שנית, יסלח לי כ"ת אם אומר לו שלא כיון יפה, דאם. כי בודאי שחטאו בכפלים ושתים רעות עשו במה שלא פדוהו בזמנו, וגם במה שנפדה בשבת, דלכתחלה ודאי שאסור לפדות בשבת וכמ"ש הריב"ש ותה"ד ובשו"ע (או"ח סי' של"ט), אבל לומר שגם בדיעבד לא יצא, לא ניתן להאמר כלל, ומפורש בשו"ע גופא במקומו להיפך, דז"ל המחבר שם סעיף ד' לא חולצין ולא מיבמין ואין כונסין ולא מקדישין ולא מעריכין ולא מפרישין תו"מ ואין פודין הבן וכו' וכולם אם נעשו שוגגין או מזידין או מוטעין מה שעשה עשוי עכ"ל, ומקור הדברים הללו דמה שעשה עשוי הוא בירושלמי (פ"ה דביצה) ולית מי שחולק בזה, ואם כי מ"ש בירושלמי דמה שעשה עשוי קאי זה על המשנה דלא חולצין ולא מיבמין כו' ובמשנה זאת הא לא הוזכר כלל איסור דפדה"ב ממילא שגם מה שמסיים דמה שעשה עשוי לא קאי עליו, מ"מ הא המחבר כלל נמי פדה"ב בהדי הנהו דברים שאסורים לכתחלה ומסיים דבכולם מה שעשה עשוי, הרי להדיא שגם בפדה"ב מה שעשה עשו, וק"ו הדברים ומה כל הני דאיסורם לכתחלה מפורש במשנה, אפ"ה מסיים עלה הירושלמי דבדיעבד מה שעשה עשוי כ"ש פדה"ב שגם איסורו לכתחלה אין נזכר במשנה, והיינו מסתמא משום שאין דינו פשוט לאיסור, ועיין בתה"ד שטרח למצוא טעם שאסור לכתחלה, וגם אנחנו בדברנו להלן נבאר שיש פנים לומר דגם לכתחלה אין איסור וא"כ כ"ש דבדיעבד מה שעשה עשוי, ותמהני מאוד על כת"ר דאשתמיטי' דבר מפורש להיתר בלי שום חולק: ואפי' אם לא היה כתיב מפורש בשו"ע, דין הוא שיכתוב ומעצמנו נמי הו"א כן, דהא טעם דאין פודין בשבת הוי משום דדמי למקח וממכר וכמו הני דחשיב במשנה (ביצה דל"ו) אין מקדישין ואין מעריכין וכו' דהוי משום גזירה דמו"מ וכמ"ש רש"י וכל הפוסקים, ומקח וממכר גופא כשנעשה באיסור הא קיי"ל דבדיעבד מקחו קיים כמבואר בחו"מ (סי' ר"ח ורל"ה) ואין לומר כטענת כת"ר דפדה"ב דמצוה הוא גרע טפי משום דהוה מצוה הבאה בעבירה, דהא אדרבה בכל הסוגיא דביצה שם דמצוה עדיפא, דהא על כל הנהו דחשיב במשנה לאיסור, לא דנין ולא מקדשין לא חולצין ולא מיבמין, פריך הש"ס והא מצוה הוא, והוכרח הש"ס למצוא בכל אחד מהם דליכא מצוה, בולא דנין, משום דאיכא דיין אחר דעדיף מיני' וליכא מצוה, ובאין מקדשין, דיש לו אשה ובנים וכבר קיים מצות פ"ו ותו לאו מנוה היא, ובלא חולצין ולא מייבמין, דאיכא אח גדול מיני' ומצוה בגדול לייבם ע"ש, הרי להדיא דהיכי דאיכא מצוה שרינן טפי, ולא אמרי' דאדרבה מצוה גרע משום דהוי מהב"ע, ונהי דאהני לן מיהא סברת כ"ת להבין טעם רש"י בביצה שם דפי' דהקושיא שהקשה הש"ס והא מצוה הוא, הוי רק על לשון המשנה דקאמר ואלו הן משום רשות לא דנין כו' וע"ז מקשה דכיון דגם הנהו מצוה הם למה קחשבו בין אלו שאסרו משום רשות, דהו"ל לחשבם בבבא דסיפא גבי ואלו משום מצוה, ורק על הלשון מקשה, אבל לענין איסור אפי' בדליכא דיין דעדיף מיני' וגם לא קיים עוד מצוות פ"ו נמי אסור, ורבים הקשו למה נדחק רש"י כ"כ ולא ניחא לו בפי' ר"ת שם דהקושיא הוא על גוף הדין למה באמת יהי' אסור במקום מצוה, וע"ז משני דליכא מצוה, אבל במקום מצוה כגון דליכא דעדיף מיני' לדין, ולא קיים פ"ו איה"נ דשרי, אכן לדברנו ניחא דרש"י סובר דבמקום מצוה גרע טפי משום דהוי מהב"ע, ואמנם כ"ז הוא ליישב סברת רש"י, אבל לדינא לא אהני לן מידי, דהא קיי"ל בזה כר"ת דבמקום מצוה שרי וכמ"ש בהגה"א (פ"ד דסנהדרין) דבדליכא דיין דעדיף מיני' דן אפי' בשבת משום מצוה, וגם בדין דמקדשין בשבת כתב הרמ"א (או"ח סי' של"ט דבשעת הדחק אפשר לסמוך על ר"ת ולקדש בשבת אפי' לכתחלה, ובדיעבד לכו"ע מה שעשה עשוי כמפורש בירושלמי, הוא הדבר אשר אמרתי דאפי' אם לא הי' כתוב מפורש בשו"ע דבפדה"ב מה שעשה עשוי, אנן מעצמנו הוה נמי אמרי' כן, דהא מקדשין ומייבמין ולדון שרי אפי' לכתחלה היכי דאיכא מצוה, וגם לרש"י עכ"פ בדיעבד מה שעשה עשוי ולא אמרינן דמצוה גרע, וא"כ פדה"ב ודאי דמצוה דאורייתא הוא ואפי' לאחר שעבר זמנו מחויב בכל רגע לקיים המצוה, דודאי דמה שעשה עשוי, ונהי דלכתחלה אסור משום דחוששין וסברת רש"י דאפי' משום מצוה לא שרינן לכתחלה, ודוקא לגבי קדושין שהוא שעת הדחק וכבוד הבריות ופסידא דצרכי החתונה הוא דהכריע הרמ"א לסמוך על ר"ת ולהתיר לכתחלה נמי אבל בדיעבד לית מאן דפליג וכו"ע סברי דמה שעשה עשוי:

אלא דאכתי יקשה באמת על ר"ת גופא למה מתיר במקום מצוה, והא באמת מהב"ע הוא ואינה מצוה כלל כמ"ש בירושלמי (שבת דפ"ג) א"ר אילא אלה המצוות אם עשיתן כמצוותן הוי מצוות ואם לאו אינן מצוות, ושיטת רש"י בביצה א"ש טפי, וי"ל בזה דרש"י ותוס' לשיטתייהו אזלי, דהא שיטת רש"י הוא דאפי' כשהמצוה הוא דאורייתא והעבירה אינה אלא דרבנן נמי הוי מהב"ע, דכן מבואר להדיא פסחים (דל"ה) דאיתא התם דאין יוצאין ידי חובת מצה בפסח בטבל ולא במעשר ראשון שלא ניטלה תרומתו וכו' ומקשה בגמ' פשיטא ומשני ל"צ בטבל טבול מדרבנן כו' ופרש"י בד"ה טבול מדרבנן ואפ"ה מצוה הבאה בעבירה חשיב לה ע"ש, והיינו משום דבטבל מדרבנן לא שייך הטעם המובא שם בברייתא משום מי שאיסורו משום בל תאכל חמץ יצא זה שאין איסורו משום בל תאכל חמץ אלא משום בל תאכל טבל, כיון דהוי רק טבל דרבנן א"כ חל עליו איסור חמץ, ומשו"ה פרש"י משום מהב"ע וכן פי' הר"ן ומהרש"א ז"ל דטעמייהו דהני הוי משום מצוה הבאה בעבירה, והרי להדיא דרש"י סובר דאפי' כשהעבירה אינה אלא דרבנן נמי חשיב מהב"ע, ולכן לשיטתו גם במשנה דביצה אע"ג דכל הני דתני התם, איסורייהו אינו אלא דרבנן משום גזירה דמו"מ, אפ"ה אי"א להתיר במקום מצוה, דאדרבה במקום מצוה גרע טפי דהוי מהב"ע, והוכרח לפרש דמה דפריך הש"ס והא מצוה היא, רק על לשון המשנה דקאמר ואלו משום רשות, אבל לענין דינא אין להתיר במקום מצוה דגרוע טפי, אכן התוס' לשיטתייהו (סוכה ד"ל) ד"ה מתוך שכתבו להדיא דאם העבירה אינה אלא דרבנן לא חיישי' לה לומר דהוי מהב"ע ע"ש, וממילא דגם בכל הני דחשיב במשנה דביצה כיון דאיסורייהו נמי אינו אלא דרבנן לא הוי מהב"ע, ומשו"ה הו"מ התוס' לפרש שפיר דקושית הש"ס והא מצוה הוא על גוף הדין למה יהיה אסור במקום מצוה, ומשני דמיירי בדליכא מצוה, אבל כי איכא מצוה איה"נ דשרי דכה"ג לא הוי מהב"ע, ולפ"ז בנ"ד אי הוי זה מהב"ע תלוי במחלוקת רש"י ותו"ס ולרש"י הוי באמת מהב"ע ולא יצא ידי פדיון: ואם כי לכאורה הוא תי' נכון, אכן אין נוח לפרש דלרש"י יהי' בכה"ג מהב"ע אחרי דבירושלמי מפורש עלה דבדיעבד מה שעשה עשוי, ואע"ג דבמהב"ע גופא אם אינו יוצא גם בדיעבד תלוי זה במחלוקת וכמו שהאריך הנו"ב מהדו"ת (סי' קל"ד), מ"מ בדבר שעבירה אינה אלא דרבנן נראה פשוט דבדיעבד יוצא וכמ"ש בשעה"מ (פ"ח מהלכות לולב) שהביא מ"ש הב"י (או"ח סי' תקפ"ו) בשם הכלבו דהמודר הנאה משופר המודר עצמו אסור לתקוע כו' וכתב השעה"מ דמודה הכלבו דבדיעבד אם תקע יצא דהנאת המצוה לאו הנאה הוא ואי משום דנהנה גופו מקול התקיעה כו' ואי משום מהב"ע כיון דאינו אלא מדרבנן לא חיישינן ע"ש, ולכן נלע"ד ברור דבכל הנהו דמשנה דביצה לא חשיב זה מהב"ע לכו"ע ואפי' לשי' רש"י דגם בעבירה דרבנן הוי מהב"ע, היינו דוקא שהאיסור דרבנן הוא קדום להמצוה, וכגון באיסור טבל, דחז"ל לא אסרו זה במקום מצוה לחוד, אלא הם גזרו לאסור דתבואה כזאת אסורה משום טבל בכל מקום, ולכן כי מיתרמי שוב לפעמים שרוצה לצאת ידי חובת מצה, אמרינן שפיר כיון דרבנן אסרוהו לתבואה זאת הוי מהב"ע, אבל שיבואו רבנן לכתחלה לעשות איסור על מקום מצוה לחוד וכגון בפדה"ב חליצה ויבום דנימא שחז"ל יבואו לאסור בענינים הללו שאינם אלא מצוה, ודאי שלא יעשו כן לגזור גזירה ולאסור אסר שלא יקוים המצוה, וכיון שודאי שלא גזרו בזה כלל ממילא אין כאן עבירה מעיקרו, ועיין בברכות (דמ"ז) גבי ר"א ששחרר עבדו לצרפו לעשרה ופריך הש"ס והא מצוה הבאה בעבירה הוא, התם נמי איסור השחרור קדום הוא וחסור בכ"מ, ולכן כשמזדמן נמי שבא לשחררו לצורך מצוה אסור נמי לעשות כן, אבל לגזור על פדה"ב וחליצה ויבום דהגזירה יהיה רק על מצוה לחוד, ודאי דלא עשו כן ולכן לא הוי מהב"ע, ואין הטעם משום דלא אמרי' מהב"ע אלא משום דבכה"ג ליכא עבירה כלל, וכעין שכתב רש"י (ברכות ד"כ) בד"ה שב ואל תעשה שאני וז"ל וטומאת גופי' שהותרה לכהן ולנזיר ליטמא למת מצוה דקא מיעקר בידים מפני כבוד הבריות דלאו שב וא"ת הוא היינו טעמא דלא גמרי' מיני' דהתם לאו משום כבוד הבריות הוא דדחי ל"ת דידה דמעיקרא כשנכתב ל"ת דטומאה לא על מת מצוה נכתב כשם שלא נכתב על הקרובים אבל השבת אבידה ופסח לכל ישראל נאמר ואצל כבוד הבריות ניתנו לדחות ע"כ היינו דדחייתן אינה בידים אלא בישיבתו תדחה המצוה אבל כלאים דבמעשה ידיו ידחה הזהיר באזהרתו עכ"ל:

ואף כי הדברים נכונים מצד עצמם דפשוט דחז"ל לא יבואו לעמוד דבריהם ולגזור גזירה חדשה שאינה נוגעת כ"א במקום מצוה, אפ"ה נ"ל להביא ראיה לזה מדברי הב"ח (או"ח סי' תקכ"ד) שהטור כתב שם בלא דנין ולא מקדשין, דלרש"י אסור בכל ענין אפי' כי ליכא דיין אחר דעדיף מיני' ולא קיים מצות פ"ו דהוי מקים מצוה, ולר"ת בכה"ג דאיכא מצוה שרי, ואח"כ כתב עוד לא חולצין ולא מייבמין, ולא זכר דלר"ת שרי במקום דליכא אח גדול ממנו ואיכא מצוה, ונתקשה בזה הב"י למה לא הביא מחלוקת רש"י ותוס' גם בלא חולצין ולא מיבמין, וכתב הב"ח ליישב דלייבם מודה גם ר"ת דאסור משום דקונה אותה קנין גמור, ובחליצה אסור נמי לר"ת דכיון דבחליצה איכא פעולת קושר ומתיר פשיטא דלכו"ע אסור משום מהב"ע ע"ש, ולכאורה דבריו אינם מובנים למה הוצרך לחלק בחילוקים שונים בין יבום לחליצה, והא יבום נמי הוי עבירה משום דדמי למו"מ וא"כ הומ"ל גם ביבום תירוץ זה שכתב בחליצה, דכיון דהוי מהב"ע אסור לכו"ע, וכן קשה טובא דאי במהב"ע גם לר"ת אסור א"כ למה מתיר הטור בקדושין, הא התם נמי איכא איסור לקדש ביו"ט משום דדמי למו"מ והוי נמי מהב"ע, אע"כ כמו שכתבתי דהא תינח בחליצה דאיכא התם עבירה דקושר ומתיר דאיסור קדום הוא ובכ"מ אסור, ולכן אפילו כי מיתרמי לעשות מצוה ע"י קשירה והתרה נמי אסור והוי שפיר מהב"ע, אבל ביבום וקדושין שיבואו חז"ל מתחלה לאסור יבום וקדושין ביו"ט, זה ודאי לא יעשו, ולפ"ז גם בפדה"ב לא שייך כלל מהב"ע דודאי לא יבואו חז"ל לגזור ולאסור מצות פדה"ב וז"ב:

אלא דלפ"ז יצא לנו חילוק חדש דדוקא כשהפדיון הוא בשוה כסף ובכלים כאלו שלא נאסרו בטלטול בשבת א"כ מצד טלטול לדבר מוקצה אין בזה והאיסור אינו כ"א משום דדמי למו"מ, בזה אמרינן דודאי חז"ל לא גזרו בזה למנוע מן המצוה, אבל אם הפדיון נעשה ע"י כסף מזומן שהם מוקצים לטלטל בשבת, ואיסור דמוקצה הא גזירה קדומה היא ואסורה בכ"מ ולאו דוקא במקום מצוה, וממילא כי מיתרמי נמי שרוצה לטלטל בכדי לקיים מצוה של פדה"ב ע"י איסור דמוקצה הו"ל לחשוב זה למהב"ע וכההוא דחולץ ע"י קושר ומתיר שכתב הב"ח דהוי מהב"ע ונימא דבכה"ג לא יצא המצוה וצריך לחזור ולפדות שנית, ובשו"ע שם הא סתם וכתב דדיעבד מהני הפדיון ולא חילק אם הפדיון היה בכסף או בשו"כ ומכלל דאפי' כשפדה בכסף נמי מהני דיעבד, ולכן נראה לחלק גם באופן אחר דבפדה"ב לא שייך מהב"ע, דהא עיקר האיסור דאין פודין הוא משום דדמי למו"מ, ומו"מ גופא אסור משום שמא יכתוב, והנה במאי דמי למו"מ משום דמוציא המעות מרשותו לרשות כהן וכמו שפרש"י בביצה שם גבי לא מקדישים דהקדש דמי למו"מ משום שמוציא מרשותו לרשות הקדש וכמו מו"מ דמוציא מרשות לרשות ע"ש:

ולפ"ז בפדיון בכור נראה דלא מיקרי מוציא מרשות לרשות מתרי טעמי, חדא דהא על האב כיון ויש חיוב עליו לתת המעות הללו לכהן אין לו עוד זכות בעלים על גוף הממון אלא טובת הנאה בלבד שבידו לתתם לכל כהן שירצה, ובמעות שאין לו אלא טובת הנאה לא מיקרי בעל המעות כלל וכמ"ש המח"א דעל מעות שאין בו אלא טוה"נ לא מיקרי בעלים, ועוד דמעות פדה"ב יש לו לכהן חלק בעצם המעות דהא יש שעבוד נכסי והשעבוד לאו מטעם ערבות הוא דהנכסים ערבון לו, אלא דבגוף הנכסים יש לו חלק בו מדמועיל תפיסה וכמ"ש הנתיבות הובא בפ"ת (יו"ד סי' ש"ה ס"ק ט"ז) וכיון שק לא שייך בזה מוציא מרשות האב לרשותו של כהן, דנהפוך הוא דשל אב לא היו ולכהן היה חלק בהם גם קודם הפדיון וא"כ מה דמיון הוא למו"מ, ועוד דאפילו היה דומה למו"מ אפ"ה לא שייך לאסור כיון דגזירה דמו"מ ה"א שמא יכתוב ולא שייך זה כ"א בעניני משא ומתן דרגיל לכתוב בפנקס אבל בדבר שאינו משא ומתן ואינו אלא באקראי בעלמא לא שייך שמא יכתוב, דלאיזה צורך יכתוב, ומה"ט התירו לתת מתנה בשבת אע"ג דמוציא מרשות לרשות, אפ"ה מתנה דבאקראי הוא ואינו ענין משא ומתן לא שייך גזירה דשמא יכתוב ועמ"ש בערוך השולחן (יו"ד סי' ש"ו סעיף י"ז) וכ"ש בפדה"ב דלא שייך שמא יכתוב:

ומפני כל אלו הטענות הנני תמה מאוד למה אסרו גם לכתחלה לפדות בשבת, וקרוב מאוד לשער דמה"ט לא חשיב במשנה דביצה נמי אין פודין הבן בהדי כל הנך דחשיב התם לא מקדישין ולא מעריכין, דבאמת יותר הו"ל למינקט אין פודין דהוי רבותא טפי דאע"ג דאיתנהו בזה כל הני צדדי ההיתר שזכרתי מה שלא דמי למו"מ ואפ"ה אסור, א"ו דבאמת המשנה לא אסרה פדה"ב משום שלא דמי כלל למו"מ ולא שייך למיגזר בה, ועיקר איסור דפדה"ב לאו גזרת חז"ל הוא אלא מבטן של הריב"ש ותה"ד יצא ומשום דנראה כעין מו"מ אבל טעמי דמו"מ לא שייך בזה ובודאי דלא אסרו כ"א לכתחלה, אבל לומר דגם דיעבד אינו יוצא אין שום טעם וסברא לזה, ועוד דאפילו אם היה זה גזרת חז"ל והיה בזה דמיון למו"מ באופן שלכתחלה יש לאסור משום גזירה דמו"מ אפ"ה לאסור בדיעבד מטעם מהב"ע לא שייך בזה עפמ"ש (עירובין דע"א) מיקנא רשותי אסור בשבת סילוק רשות שרי, ועיין בשמ"ק (כתובות ד"ד) דבנותן מתנה אין איסורו על הנותן מה"ט דאינו אלא מסלק עצמו מן הרשות וזה מותר וכמ"ש המג"א (או"ח סי' ש"ו ס"ק ט"ו וט"ז) דמה"ט מותר לתת מתנה בשבת וכ"כ ההפלאה בקו"א סי' נ"ה דעל הנותן אין שום איסור, וא"כ כ"ש דאבי הבן שבלא"ה אין לו בנכסים הללו כ"א זכות של טובת הנאה וכמ"ש לעיל דלא מיקרי מוציא מרשותו אלא מסלק מזכותו וליכא שום איסור לגבי' האב, וכל האיסור שאפשר להיות בזה הוא רק על הכהן הקונה, וכיון שכן מצוה הבאה בעבירה שייך בזה כיון דהוי מגברא לגברא דהמצוה עושה האב והאיסור עושה הכהן, והמצוה נעשית בלא עבירה כלל:

אלא דאכתי י"ל דגם באב שייך גזירה דמו"מ ולא משום שהוא מקנה המעות לרשות כהן, דבזה באמת לא נקרא מקנה אלא מסלק וכמ"ש, אלא משום דגם הוא חשוב כקונה, מה שקונה את הילד מן הכהן וכמ"ש הב"י (או"ת סי' ש"ו) דמעריך דמי למו"מ דהוי כקונה איש זה מאחר שנודר ליתן ערכו להקדש ע"ש, ולפ"ז כ"ש דהאב שמדבר להדיא עם הכהן בלשון קניה, במאי בעית טפי כו', דהוי כקונה ונמצא דשניהם האב והכהן שניהם הוו קונים, האב בילד, והכהן במעות, ועל הקונה ודאי שיש איסור דדמי למו"מ ולא שייך כל הטעמים שכתבתי להיתר, וא"כ יוחזר הקושיא למה באמת לא הוי מהב"ע כשפודה בשבת, ולכן נראה ליישב עפמ"ש בירושלמי (שבת פי"ג ה"ג) לענין קריעה בשבת דתנן במתני' דיצא ופריך התם ולא כן אר"י ברשב"י מצה גזולה לא יצא א"ל תמן היא גופא עבירה ברם הכא הוא עבר עבירה כו' אומר אני הוציא מר"ה לרה"י לא יצא ע"כ, והדברים מובנים בטעמם כי מצה גזולה בדין דלא יצא משום דבעבירה גופא עביד מצוה משא"כ גבי קריעה הקריעה גופא ליכא עבירה כלל רק יומא גרים והעבירה בא מצד הזמן לכן העבירה שעשה עשה ועכ"ז שכר מצות קריעה בידו, וגם בירושלמי (נזיר פ"ב ה"י) דקאמר שם הגע עצמך שנולד בשבת כו' ראוי הוא שבת הוא שגרמה ע"ש, ובחו"מ (סי' ר"ח) כתב הט"ז שם כסברא זאת, ופלא שלא זכר הירושלמי בשני מקומות הללו, ועיין בתשו' רעק"א שהתיר גם במילה שלא בזמנה שהיתה בשבת דיצא ידי חובת המצוה וא"צ להטיף דם ברית מה"ט כיון דהאיסור הוא משום שבת ויומא דגרים ע"ש, ולפ"ז כ"ש בפדה"ב דכיון דהאיסור הוא משום שבת לא הוי מהב"ע, ומהירושלמי הזה יקשה טובא על הב"ח שזכרתי במה שאוסר חליצה בשבת ואפי' דיעבד לא יצא משום דהוה ע"י פעולה דקושר ומתיר שאסור בשבת, הא התם נמי רק יומא גרים ולא הוי מהב"ע, ועכ"פ בהא סליקנא דפדה"ב כשנעשה בשבת בדיעבד יצא מצוותו וא"צ לחזור ולפדות שנית וכפסק השו"ע, וכ"פ השבו"י (ח"ב סי' ק"ז) שאבי הבן והכהן שניהם היו בני כפר שאינם בני תורה ופדה בשבת, והשיב דא"צ לחזור ולפדות שנית אלא שצוה ששניהם יתענו בכדי שלא יבואו לזלזל באיסורי שבת, וכ"ש הכא אף אם בודאי שעשו זה בשגגה ואומר מותר מ"מ כיון שיושבים בעיר תיכף לת"ח מרא דאתרא והיה להם לשאול, ממילא ששגגתם עולה זדון, דראוי להחמיר עליהם שיתענו שניהם הכהן והאב יום אחד למען ישמעו ויראו כל העיר ולא יבואו לזלזל באיסורי שבת:

והנני ידידו הדו"ש ומברכו בברכת אהרן וואלקין:

תוכן העניינים

שות זקן אהרן

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה