שות זקן אהרן· הרב אהרן וואלקין
ח"א או"ח · סימן יז
ב"מ יום ב' כ"א תמוז תרפ"ה פינסק כבוד ידידי הרב וכו' מהור"ר מרדכי שלמה הורוויץ שליט"א אב"ד דק"ק קאמאווא ע"ד השאלה אשר שאל כת"ר בהיות שבעירו נדברו שונאי ישראל איש אל רעהו, שלא לעשות שום מלאכה אצל ישראלים בשבת, והדת נתנה גם מטעם הכומרים, ששום א"י לא יחלוב פרותיהן של יהודים, ולכן שואל כ"ת אם אפשר להתיר לחלוב ע"י ישראל גופא ע"י שינוי, ופיו פתח בחכמה למצוא עצה לחלוב ביד שמאל, דמיקרי עי"ז חליבה שלא כדרכה וכמו דמשכחינן לגבי מלאכת כותב, דביד שמאל פטור, וגם לחלוב לתוך אוכלין דבכה"ג אין בזה איסור דאורייתא כ"א שבות דרבנן, ושבות דרבנן שרי לאחר יד במקום צערא כההיא דגונח יונק חלב בשבת משום דהוי כלאחר יד ובמקום צערא לא גזרו, (כתובות ד"ס, ולזה רוצה כ"ת להתיר בכה"ג גם משום צערא דבהמה, דצעב"ח הוי מצוה מה"ת, זהו תוכן דבריו:
והנה מראש אמינא אם נבוא לחפש צדדי היתר בזה, לא מטעם צעב"ח ומצוה ניתי עלה, אלא משום פסידא, דידוע הדבר דבהמות שעומדות יום שלם בלא חליבה יתקלקלו ויתמעט החלב וגם הבהמות גופייהו נחלשות נכחשות ונפסדות עי"ז, וטעם דפסידא עדיפא וחמיר יותר מטעם צעב"ח ומקום מצוה, דאילו במקום פסידא מצינו להדיא בש"ם (כתובות ד"ס) דצינור שעלו בו קשקשין ממעכן ברגליו, הרי להדיא דשרו שבות גם ע"י ישראל בעצמו כשעושה אותו שלא כדרכו, ואילו משום מצוה לא שרינן לישראל לעשות בעצמו אפילו שלא כדרכו, דכן מוכח מש"ס (ב"ק ד"פ) דקונה בית בא"י כותבין עליו אונו אפי' בשבת ופריך הש"ס בפשיטות, בשבת ס"ד, ולשיטת האו"ז המובא ברמ"א (או"ח סי' ש"ו) דדוקא כתב אשורית דאורייתא אבל כתב של גלתות אינו אלא שבות, א"כ מאי פריך בפשיטות בשבת סלקא דעתך, הא אפשר לכתוב בכתב של גלחות ושלא כדרכו דהיינו בשמאל, ועיין בנו"ב (מהדו"ת חאו"ח סי' ל"ג) דפשיטא לו שאם היה בכתיבה הזאת רק שבות הו"ל למישרי אפילו בכותב כדרכו, והשיג מהש"ס הזה באמת על האו"ז הנ"ל, דאי כדבריו דכתב שאינו אשורית אינו דאורייתא א"כ מאי פריך בשבת ס"ד, הא אפשר לכתוב בכתב גלחות, אלא ודאי דאי"א כלל שיהיה איזה כתב שבעולם מותר בשבת ע"ש, ונהי דדברי הנו"ב יש לדחות, דניחזי אנן דאפי' לדבריו מי ניחא, דאטו לא משכחינן שום כותב שלא יהי' כ"א דרבנן, והא בכותב שלא כדרכו כגון בשמאל וכדומה לכו"ע אינו אלא דרבנן, וא"כ אכתי מאי מקשה בשבת ס"ד הא י"ל דכותב שלא כדרכו, אע"כ דפשיטא לי' לש"ס דשבות כזה שנעשה ע"י ישראל אינו נדחה אפי' לצורך מצוה, דדוקא שבות דאמירה לעכו"ם שאין ישראל בעצמו עושה שום מעשה, דוחים שבות זה אצל מצוה וכמ"ש התורי"ד (גיטין ד"מ) ליישב מהך דהזאה שבות שאינה נדחית נמי מפני הפסח ע"ש, וממילא שגם ראיית הנו"ב אידחו דשפיר י"ל דכותב בגופין שלהם נא הוי כ"א דרבנן, ואפ"ה פשיטא להש"ס שאין שבות היה נדחה מפני שום מצוה כיון דישראל הוא העושה אם המלאכה, אבל אכתי קושיתי במקומה עומדת לשיטת האו"ז גופא דכתב גלחות אינו כ"א שבות, וגם שיכתוב שלא כדרכו, דבזה הא שרינן להדיא משום פסידא גבי צינור שעלו בו קשקשים ומשום דהוי מתקן כלאחר יד, ואמאי לא נתיר גם לכתוב כתב גלחות בכתיבה דכלאחר יד ונימא נמי דשבות דלכאחר יד לא גזרו במקום מצוה דקניית בית בא"י, אע"כ דחילוק יש בין מקום פסידא למקום מצוה, ודוקא בהך דצינור שרינן שבות דלכאחר יד משום דהוי מקום פסידא, ומשום פסידא שרינן יותר דכיון דאדם בהול על ממונו אי לא שרית לו איסורא זוטא דלכאחר יד יבוא לעשות איסורא רבה ע"י עצמו, אבל משום מצוה דלא שייך האי טעמא לא שרינן שום שבות כשישראל עושה בעצמו, וכעין זה תי' בהגהות מרדכי הובא במג"א (סיני ש"ז סק"ז), הרי לפנינו ראיה גדולה שבמקום פסידא עדיפא מבמקום מצוה ומקילינן בה טפי, ועיין עוד בתפא"י כלכלת שבת בדיני מוקצה שכתב נמי דטעם דפסידא עדיפא מן צעב"ח, דהא לא התירו לטלטל מוקצה משום צעב"ח כמבואר באו"ח (סי' ש"ו) דבהמה שנפלה לאמת המים ע"י טיט אסור למושכה ולהעלותה, הרי דאפי' במקום צעב"ח גדול כטביעת הבהמה לא התירו לטלטל מוקצה, ואילו משום פסידא מטלטלינן מוקצה ע"ש, והוא הדבר אשר אמרתי שעדיפא לנו לבנות צדדי ההיתר על יסוד דפסידא, מלבנות על יסוד דמצוה, ובמקום פסידא הרי פשוט בש"ס ופוסקים דשרי לישראל עצמו לעשות שבות שלא כדרכו בש"ס, מהך דצינור שעלו בו קשקשים, וכ"כ הראב"ד להדיא הביאו המ"מ (פ"ו מהלכות שבת) דאפי' ישראל עצמו שרי לעשות שבות שלא כדרכו במקום פסידא, וכ"כ המג"א (סי' ש"ז סק"ח) וז"ל לכן נ"ל דבמקום הפסד גדול יש להתיר שבות ע"י עכו"ם אפילו כדרכו ושבות ע"י ישראל שלא כדרכו עכ"ל, וכ"כ התפא"י בכלכלת שבת דין אמירה לעכו"ם אות ז' ע"ש, ולפ"ז בנ"ד דמניעת החליבה יום שלם הוי הפסד גדול כידוע שבהמות מתקלקלות עי"ז וגם החלב נתמעט, היה נראה פשוט להתיר בחליבה כזו שאינה אלא משום שבות ושלא כדרכו: ועתה עלינו לבאר רק באיזה שינוי ואיזה שבות לבחור, דעל השינוי שהמציא כ"ת לחלוב ביד שמאל, יש לי לפקפק הרבה, דאם שלגבי מלאכת כותב הוי שינוי דשמאל שינוי גמור, דמשנה שלימה הוא הכותב בשמאל פטור דהוי שלא כדרכו, נלע"ד פשוט שדוקא לענין כותב הוי זה שינוי ומשום דבשמאל אי"א להיות כתיבה תמה ויפה כ"כ כמו בימין, וא"כ הוי חסרון עי"ז בעצם המלאכה, אבל לענין חליבה, שבעצם המלאכה אין שום גריעותא וחסרון וא"כ מה לי אם חלבה בשמאל, ולבר שזה נכון מצד הסברא, עוד יש להביא ראיה דבשאר מלאכות לא הוי שינוי דשמאל שום ריעותא, דהא לענין מלאכת הוצאה שנינו בהדיא דהמוציא בשמאלו נמי חייב, והטעם דלא דמי לכותב שפטור בשמאל, הוי ודאי כמו שבארתי דבכתיבה יש שינוי עי"ז בעצם הכתיבה שאינה יפה כ"כ ויש היכר בין כותב בימין לבין כותב בשמאל, אבל בהוצאה כלום שינוי והיכר יש באיזה אופן הוציאה, כת"ר אמנם הוכיח ממשנה זאת להיפוך, מדקאמר שם הטעם שכן משא בני קהת, משמע דבשאר מלאכות הוי יד שמאל כלאחר יד ובמחכ"ת לפום חורפי' לא עיין יפה, דטעם זה לא קאי כ"א על מוציא בכתיפו דקתני התם נמי דחייב, ע"ז קאמר הטעם שכן משא בני קהת וכמשה"כ בכתף ישאו, אבל על שמאל חייב בלא"ה, וכן פרש"י שם להדיא דטעם דמשא בני קהת לא קאי כ"א על כתף, הרי שממקום שהביא דגם בשארי מלאכות הוי שינוי בשמאל משם מוכח להיפך דבשארי מלאכות חייב גם בשמאל, ואין להקשות דלפי ההסבר שכתבתי דמשו"ה בכתיבה דוקא חשיב שינוי כשכתב בשמאל, דהיינו משום דהתם נעשה שינוי עי"ז בגוף הכתב אבל בכל שארי מלאכות דבגוף המלאכה ליכא שום שינוי והיכר בין נעשה בשמאל לנעשה בימין, ולכן אין קפידה בזה באיזה יד שנעשית המלאכה, א"כ גם אם הוציא בכתיפו למה הוצרך התנא לטעם שכן משא בני קהת, וכלומר דאורחי' הוא, הא אפי' בהוצאה דלאו אורחי' נמי צריך להיות חייב כיון דבגוף ההונאה אין שינוי והיכר אם הוציא בידו או בכתיפו א"כ מה קפידה שייך בזה באיזה אופן הוציא, דזה אינו, דודאי שכל מלאכה שלא נעשית בידיו, אין זה כדרך הרגיל ופטור דהוי זה שלא כדרכו, משום דרק הידים נבראו למלאכה, ודרך כל אדם לעשות מלאכה בידיו ולא באבר אחר, וכל שלא בידיו אין זה כדרך הרגיל, דבכל מלאכה דשבת בעינן שהמלאכה תהא נעשית כדרך רגילתן, משא"כ במלאכה שנעשית בידיו, והחילוק הוא רק בין יד שמאל לימין, זה לא מיקרי שינוי כ"א במקום שע"י שינוי הזה נעשה שינוי והיכר בגוף המלאכה, וכגון בכתיבה, משא"כ בשארי מלאכות שבעצם המלאכה לא נעשה שום שינוי על ידי זה שנעשה בשמאל, ובאופן עשייתו נמי ליכא שינוי, דהא בידיו נעשית, א"כ פשוט דלא מיקרי שלא כדרכו גם כשנעשית בשמאל, מידי דהוה אשולט בשתי ידיו דחייב אפי' בכותב גופא גם כשכתב בשמאל, ומשום דבמלאכה גופא אין ריעותא כיון דיכול לאמן ידיו לכתוב יפה גם בשמאל, וגם באופן עשייתו אין שינוי כיון דבידיו נעשית המלאכה, וא"כ גם במוציא בשמאל נמי דהמלאכה נעשית ע"י היד, ובגוף המלאכה נמי אין היכר באיזה יד הוציא, ודאי דחייב, ורק במוציא על כתיפו שהוצאה הזאת נעשית שלא בידיו, ולכן שפיר היה פטור אי לאו טעמא דשכן משא בני קהת:
ויש ליישב בזה קושית האחרונים שהביא כ"ת על הא דמילה דוחה שבת, ואמאי הא אפשר לקיים שניהם, היינו שימול ביד שמאל, דחילול שבת ליכא בשמאל ומצות מילה יקיים, ולמ"ש לק"מ, דבמילה ודאי שנצרך לזה אומנות וזהירות יתירא לאמן ידיו שלא יחתוך יותר מעור הערלה ולא יגע בגיד אשר בכל שהוא עושה כרות שפכה, וכן הציצין והנימין המעכבים את המילה, ואם יקלקל את המילה לבד שיוכל לסכן את הולד, עוד הרי הוא מחלל שבת שלא לצורך מצוה, וא"כ ממ"נ מה היתר שייך יותר בשמאל דאם אינו שולט בה יפה ולא יוכל לאמן ידו השמאלית, מי התיר לו למול בכה"ג אפי' בחול וליכנס לחשש סכנת הולד, וכ"ש בשבת ובע"כ כששולט בשתי ידיו, וא"כ אין שוב נ"מ בין שמאל לימין וגם בשמאל חייב, ולפ"ז הוה"ד בחולב בשמאל נמי לא מיקרי זה שלא כאורחי' כיון דבפעולת החליבה ליכא שום שינוי והיכר, דמה לי אם החלב הוציא בימין או בשמאל, וגם באופן העשייה ליכא שום שנוי כיון דבידיו נעשית, ועדי בשחק כי כל הדברים הללו כצורתם וככתבם קיימתים מסברא דנפשאי מיד כאשר החלותי לעיין בזה, רק אח"כ כאשר דקדקתי יותר במכתב כ"ת וראיתי שהביא בשם הא"ר דבמלאכת מוחק נמי הוי שינוי כשנעשית המחיקה בשמאל, שזה הוי לכאורה סתירה לסברתי, והיא שעמדה לי לחפש ולחקור יותר אחרי אמתת סברתי וחידוש הדין שחדשתי דבשארי מלאכות לא חשיב יד שמאל שינוי, יגעתי ומצאתי לי רב וחבר ב"ה דהתפא"י בכלכלת שבת בכללי ל"ט מלאכות כתב בקצרה ובפשיטות דשינוי דשמאל אינו אלא בכותב, דאטו אם ידליק נר בשמאל יהא פטור ע"ש, והדבר מפורש בתוספתא (שבת פ"י) וז"ל התולש בידו בין בימינו בין בשמאלו חייב, לאחר ידו ברגלו או בפיו כו', הרי להדיא שדוקא ברגלו ובפיו הוי כלאחר יד אבל בשמאל חייב, וכן פסק הח"א כלל ט' ע"ש, וגם מגוף הדין דמוחק אפי' אי נימא דפטור כאשר מחק ביד שמאל, נמי אין התירה לדברי, דבמוחק נמי ברוב הפעמים נצרך אומנות לזה שתהא המחיקה מדויק ומצומצם כפי הצורך, דבחסר או יתר קצת יוכל להפסיד צורת האותיות והתיבות הסמוכות, וגם שלא ינקוב ויקלקל את הנייר, אשר ביד שמאל שאין שולט בה כ"כ אי"א לצמצם כפי הצורך, וא"כ גם בזה ימצא שינוי והיכר בגוף המחיקה רק אם הא"ר כתב כן לענין שבירת עוגה שיש בה אותיות דישברנה בשמאל, בזה איני מבין באמת מה חסרון וקפידה יוכל להיות בזה כשנעשית בשמאל, ובודאי שאין שייך לומר שאין דרכן של בני אדם לשבור עוגה בשמאל, דמאן קפיד ומדקדק ע"ז בקצרה, לענ"ד קשה להסכים ע"ז ולומר דשובר עוגה ביד שמאלית יהא פטור יותר מבימין, ואפי' אם הדבר יצא מפי גברא רבה כהאליהו רבה, ואפי' אם הדין היה בזה כהא"ר דגם בכל מלאכות הוי נמי שלא כדרכי כשנעשו בשמאל, הא תינח במקרה פרטיי אם הי' בא אחד לשאול במקרה בודד, אבל להורות לרבים ולא על פעם אחת, בדבר כזה שאין השינוי שבין שמאל לימין בולט וניכר לעין הרואים, אי"א בשום אופן להורות כן, דודאי יוצא מזה חורבה שהם עצמם או אחרים הרואים יבואו לזלזל ולחלוב גם בימין, חלילה לנו להסיח דעת מתפלת ר' יוחנן, ולואי שתהא מורא שמים כמורא בו"ד, ועיקר המונע את האדם מעשיית עבירה, הוא הבושה מפני הרואים ומה דנשים זהירות כל כך בחליבת בהמות, גורם גדול לזה הוא מפני שמתביישות וגם מתייראות מפני הרואים, אבל בדבר שלא יכלה להתפס כמחללת שבת, חשודה היא לחלוב גם בימין, ואם תרגיש יוצא ונכנס תתחיל לחלוב בשמאל, ומכל הלין אין נ"ל השינוי שהמציא כת"ר לחלוב ביד שמאל:
ומטעם זה אין נראה להמציא עצה שתהא חליבה דכלאחר יד כגון שתחלוב רק בשתי אצבעות ולא בכל היד, דזה מיקרי שלא כדרכו וכמ"ש רש"י (שבת דפ"א) גבי ההיא דאמר רבא דאסור למשמש בצרור בשבת כדרך שמשמש בחול, ומוקי כלאחר יד, ופרש"י דהיינו לא שיאחז הצרור בכל היד כ"א בב' אצבעותיו, וכן הפוסק בשו"ע (או"ח סי' שי"ב) וז"ל לא ימשמש בשבת כדרך שממשמש בחול דהיינו שאוחז הצרור בכל היד וכו' אלא ממשמש כלאחר יד דהיינו שיאחז הצרור בב' אצבעותיו וממשמש ע"ש, ולעצה הזאת העירני ידידי הרב מהוררי"י הינדון המו"צ דפה, אכן באמת גם זה לאו עצה היא מתרי טעמי, חדא דאיך אפשר לומר בפעולה שבשתי אצבעות לאחר יד הוא, הא רוב המלאכות אין נעשות כי אם בשתי אצבעות, כותב, תופר, וכדומה וגם פעולת המשמוש בצרור נמי אינה נעשית כ"א ע"י שתי האצבעות דהיינו האגודל עם האצבע שלאחריו, אע"כ דהכוונה כן הוא, דאם כי כל שארי המלאכות אינן נעשות כ"א ע"י שתי האצבעות היינו עצם המלאכה אבל שארי האצבעות מסייעים לזה, כגון בכותב, דעצם פעולת הכתיבה אין נעשית כ"א ע"י שתי האצבעות, האגודל והאצבע שלאחריו, אבל כל שארי האצבעות מסייעים לאחיזת הקולמוס, ונמצא דהאחיזה הוי בכל היד ורק פעולת הכתיבה הוא בשתי אצבעות, משא"כ אם האחיזה לא היה כ"א בשתי אצבעות ואין שארי האצבעות מסייעים לזה, ודאי שהיה נקרא זה כלאחר יד, וגם לא הי' יכול לכתוב כתיבה תמה ויפה באופן כזה, וזמ"ש רש"י כלאחר יד שאוחז הצרור בשתי אצבעות, כלומר שאחיזת הצרור הוא רק בשתי אצבעות ואין שארי אצבעות מסייעות לזה זהו הוה ודאי כלאחר יד, אבל אם רק המשמוש היה בשתי אצבעות והאחיזה היה בכל היד, ודאי דכדרכו הוא, וגם רש"י וגם השו"ע דייקו בלשונם "אוחז הצרור בב' אצבעותיו" בכה"ג דוקא הוי כלאחר יד, ובכן לא שייך זה כ"א באוחז בידו דבר תלוש, קולמס, צרור וכדומה, דעצם הדבר אין לו אחיזה במקום אחר ומוכרח הוא לאוחזו בידיו רוצה לעשות בו מלאכה, בכה"ג ודאי אם אינו אוחזו בכל היד, לאו אחיזה היא, משא"כ בחליבת הפרה דדדי הפרה אחוזים וקימים בגוף הבהמה, וכשבא לחלוב א"צ כ"א לעשות בהם פעולת החליבה, ולא אחיזתם בידיו, ופעולת החליבה ודאי שאין נעשית תמיד יותר מבשתי אצבעות, ובר מן דין כבר מלתי אמורה דבכל דבר היתר שאין השינוי בולט וניכר לעין הרואים ואינה נתפסת כמחללת שבת אין סומכין להתיר עי"ז בכדי דלא ליתי חורבה לחלוב כדרכו, ואם תרגיש יוצא ונכנס בקל תוכל לתרץ עצמה ולומר שעל ידי שינוי חלבתי וכמ"ש:
גם אופן עשיית השבות שכתב כת"ר דהיינו לחלוב לתוך האוכלין, אם כי לדינא ודאי שבכה"ג שחולב לתוך אוכלין אין בו אלא שבות דרבנן וכמ"ש הפוסקים דמשקים הבאים לאוכלין כאוכלין דמי ואין זה מפרק, מ"מ אין נ"ל להשתמש בשבות הזה, חדא דהא תינח לשיטת רש"י וסייעתו דחולב משום מפרק, אבל לשיטת ר"ת דחולב משום ממחק, מה חילוק שייך בזה אם חולב לתוך האוכלין או לא, ועוד כי בלא"ה אי"א להורות לרבים הוראה על דבר תמידיי, בעצה כזאת דגזירה שגזרו העכו"ם שלא לעשות מלאכה בבית ישראל עבידא דבטלה, וגם אז יבואו לפעמים להתיר ולחלוב בעצמן בכה"ג כיון שאין החלב הולך לאיבוד לגמרי ובפרט בעסק החליבה שכולו מסור ביד הנשים ואין נכון להתירם ע"י אמצעים כאלו שלא תהא שבת קלה בעיניהם וכמ"ש הרמב"ם (פ"ב מהלכות שבת ה"ג) וז"ל כשעושין דברים הללו אין עושין אותן כו' ולא ע"י נשים כדי שלא תהא שבת קלה בעיניהן עכ"ל, ולכן לדעתי לא מצאתי עצה אחרת כ"א לעשות טצדקי אחרינא גם בהשנוי וגם בהשבות, השנוי דשלא כדרכו היה נ"ל שהחליבה לא תהא בידים כ"א ע"י כלי זכוכית או גומא העשויה להוציא החלב מדדי האשה, וגם מדדי בהמה אפשר להוציא ע"י המכונה הזאת עצמה, או לתקנה קצת באופן שתהא מוכשרה להוציא מדדי הבהמה, כאשר אמרו לי היודעים והמומחים בזה שאפשר לעשות כן בנקל, ולבד שעצם השנוי יהיה שנוי דמינכר ובולט לכל ולא אתיא לסרוכי לחלוב גם ביד, עוד קרוב הדבר לומר שאין בזה איסור חולב מעיקרו, כי בכה"ג לא יהיה בזה דין מפרק כלל, דהא החולב בעצמו אינו עושה שום דבר רק שמהדק הכלי על פי הדד ומתוך שהכלי מהודק הרבה דוחק האויר שבגוף לצאת לתוך הכלי וממילא נמשך עמו גם החלב דרך נקב הדד והחליבה נעשית מעצמו, והחולב עצמו אינו עושה שום מעשה כ"א גרם בעלמא, וגרם מלאכה אינו אסור במקום פסידא, וכמו גרם כבוי דמותר לכו"ע במקום פסידא אפי' בשבת כמבואר בשו"ע (או"ת סי' של"ד וסי' תקי"ד) ובספרי תשובות האחרונים התירו להוציא מדדי אשה ע"י המכונה הזאת נמי מטעם זה, וגם לשיטת ר"ת דחולב הוי משום ממחק, לא שייך נמי במעמיד המכונה שאינו מחליק כלל את הדד, ואופן השבות תהיה עי"ז שמיד שנתהוה מעט חלב בתוך המכונה ישפכנה ע"ג הקרקע באופן שהחלב תלך לאיבוד, ובכ"מ שהמשקה הולכת לאיבוד לא חשיבי כמשקה כדקיי"ל בשבת (דקמ"ה) כתי"ק דר"י שאינו מכשיר, והוה"ד לענין שבת דמדמה לה התם הש"ס לדיני הכשר, וכ"כ הפוסקים שאם המשקה הולך לאיבוד אין בזה משום מפרק, ואף שיש לתלק ולומר דהיינו דוקא בחולב ע"ג קרקע ממש ולא בא החלב כלל לתוך כלי, אבל הכא שהחלב בא מתחלה לתוך כלי המכונה אפי' אם אח"כ ישפכנה ע"ג קרקע לא חשובה עי"ז כמשקה ההולכת לאיבוד כיון דמתחלה לתוך כלי באה, מ"מ הלא האחרונים התירו לאשה המצטערת מרבוי החלב בדדיה להוציא ע"י המכונה מטעם דהחלב הולך לאיבוד, ובודאי מסתמא כיון שמתחלת החליבה חושב לאבד את החלב הרי הוא כאבוד מתחלה: ומפני שלבי מהסס עוד בטעם זה, לכן הייתי מיעץ להוסיף עוד צד היתר, היינו שהחליבה תהא פחות פחות מכשיעור, דלהרבה פוסקים אף בשבת הוי חצי שיעור רק איסור דרבנן וכמ"ש הרמב"ם (פ"ח מהלכות שבת), ואף כי לא אכחד שאנכי מן המחמירין בזה לומר דגם חצי שיעור הוי איסור דאורייתא בשבת, וכמו שאבאר בזה באריכות קצת, דהנה ראש הלוחמים במחלוקת הגדולה הזאת הוא החכ"צ בתשובה סי' פ"ו שכתב בפשיטות דדוקא באיסורי אכילה אמרינן ח"ש אסור מה"ת ומשום דנלמוד מקרא דכל חלב, אבל טעם דחזי לאצטרופי לחוד לא מהני, ביאור דבריו, דביומא (דע"ד) קאמר ר' יוחנן דח"ש אסור מה"ת מטעם דחזי לאצטרופי, והש"ס הביא שם ברייתא שגבי איסור חלב נפקא דח"ש אסור מרבוי דכל אוכל חלב, ועיין שם בתוס' שנדחקו לתת טעם למה לי הסברא והקרא ועפ"ז כתב החכ"צ שטעם דחזי לאצטרופי לחוד בלא קרא לא מהני, אלא דעיקר הילפותא הוא מקרא דכל חלב, וא"כ אינו כ"א באיסור אכילה דנפקי מקרא אבל בשארי איסורים שאינם איסורי אכילה וכמו שבת וכדומה, דליתא לקרא גבייהו, אין אסור מה"ת ח"ש, ומזה יצא לדון בדבר חדש דאיסורי שבת כגון תולש, מוציא, מפרק, לא נאסר מה"ת ת"ש:
אכן לענ"ד אין נראה כלל דבריו, דלדבריו נהי דקרא איצטריך שפיר, משום דסברא דחזי לאצטרופי לחוד אינו מספיק, אבל כיון דכתיב קרא א"כ למה מצרכינן לסברא, דבאיסורי אכילה הלא ידעינן מקרא לחוד, ובשארי איסורין דליתא לקרא גבייהו, הא באמת ח"ש מותר וסברא דחזי לצטרופי אינו מועיל כלום, וא"כ למה לן כלל לסברא, ולכן נ"ל לתרץ קושית התוס' דלמה לן לקרא וסברא באופן אחר, שמזה יוצא הדין להיפוך, דבשארי איסורים ודאי דח"ש אסור מה"ת מטעם דחזי לצטרופי, דסברא לחוד מספיק לזה, ובמידי דאכילה לבד חלב אמרי' דאין ח"ש אסור מה"ת, דהנה זה ודאי שבכל איסורי תורה אמרי' דח"ש אסור משום הסברא דחזי לאצטרופי, אבל באיסור חלב שהאיסור הוזכר גבי' בלשון אכילה וסתם אכילה הוי בכזית כדאמרי' (חולין דק"ב) א"ר אבר מן החי צריך כזית מ"ט אכילה כתיב בו, ועוד בכ"מ בש"ס מוכח דאכילה אינה פחותה מכזית, ולכן אי לא הוי כתוב רבוי מפורש הו"א דבחלב גלי קרא שדוקא בכזית, להכי איצטריך הרבוי דכל אוכל חלב, ורבוי דכל מרבה אפי' פחות מכשיעור וניחא בזה מה שלא הביא ר' יוחנן לקרא דכל אוכל, דהיינו משום דהרבוי לא הוצרך כ"א בחלב מדהוזכר גבי' לשון אכילה, אבל בשארי איסורים לא בעינן לקרא דגם מן הסברא חייב בת"ש:
ובזה יישבנו קושית הראשונים (ב"מ דנ"ג) גבי איסור תרומה לזרים שהביא התוס' שם בשם הירושלמי דהך ואסורין לזרים דנקיט התם בברייתא אתי לאשמעי' דאסורים לזרים אפילו ת"ש, ובשמ"ק שם הביא בשם הרמב"ן להקשות דמה חידוש בא הירושלמי להשמיענו כאן דמ"ש מכל האיסורים שבתורה דחצי שיעור אסור לר' יוחנן כדאית לי' ולר"ל כדאית לי' עיין שם, ולמ"ש טובא אשמעי' הירושלמי דהו"א מדאיצטריך רבוי לחלב א"כ בכל האיסורים שנכתב האיסור בלשון אכילה, ורבויא ליכא התם הו"א דח"ש מותר, דגלי קרא שדוקא בכזית מדנכתב בלשון אכילה, וממילא שגם באיסור תרומה לזרים דכתיב וכל זר לא יאכל קדש, היינו נמי דוקא בכזית מדהוזכר גבי' אכילה, לזה אשמעי' הירושלמי דאפ"ה אסור גבי' ח"ש, ואי קשיא על הירושלמי קשה לי להיפך, דמנ"ל באמת דח"ש אסור התם דהא בחלב כיון שנכתב האיסור בלשון אכילה איצטריך לרבוי על ח"ש וא"כ בתרומה דלשון אכילה כתיב בו ורבוי מיוחד ליכא, נימא שגלי קרא שדוקא בכשיעור אסור, ומסתבר לומר דהירושלמי באמת רק מדרבנן קאמר דאסור לזר בח"ש, ומדרבנן ודאי דאסור ח"ש אפילו בהנהו איסורים שמה"ת מותר גבייהו ח"ש, וכמו לר"ל דסובר דמה"ת מותר ח"ש ואפ"ה מדרבנן ס"ל דאסור, אלא דלפ"ז יוחזר הקושיא שהקשה הרמב"ן על הירושלמי דכיון דרק איסורא מדרבנן קאמר, אכתי מאי חידוש אשמעי' דהא בכל האיסורין נמי אסור ח"ש עכ"פ מדרבנן, וי"ל דאפ"ה הו"א דבאיסור שהוכר לשון אכילה אפי' מדרבנן נמי מותר, דכיון שהוזכרו בלשון אכילה הוי כאילו נכתב גבייהו מפורש דכזית בעינן, והיכי שההיתר מפורש בתורה אין כח ביד חכמים לאסור וכמ"ש הט"ז (יו"ד סי' קי"ז) שדבר המפורש בתורה אין חז"ל יכולים לאסרו, וריש לקיש דקאמר דח"ש אסור מדרבנן, היינו דוקא באיסור שלא הוזכר גבי' לשון אכילה, דלא נזכר היתר מפורש, אבל בהנהו דכתיב אכילה כיון דמפורש בתורה להתיר ח"ש לא יוכלו חז"ל לאסור, לזה אשמעי' הירושלמי שאפי' בכה"ג אסרו חז"ל ויש להם כח לאסור דבר המפורש להיתר ודלא כהט"ז, ולפ"ז יהיה מהירושלמי הזה השגה על הט"ז, ובלא"ה רבים השיגו עליו עיין בתשו' חו"י, ועיין בפ"ת ליו"ד שם, ולדברנו יהיה השגה גם מן הירושלמי:
ובדברינו יש ליישב התמיה המפורסמת על הרמב"ם (פ"א מה' חמץ) שכתב דהאוכל חמץ בפסח אפילו בכל שהוא אסור מה"ת שנא' לא יאכל בציר"י ע"ש, וכל המפרשים הרעישו ע"ז דלמה הוצרך לרבוי הא בכל איסורין שבתורה אסור ח"ש, ולמ"ש א"ש, דגבי חמץ כיון שהוזכר בלשון אכילה הו"א דוקא בכזית, לזה הוצרך לרבוי מיוחד וכמו גבי חלב נמי דאיצטריך משו"ה לרבוי מיוחד, והיוצא ממה שכתבתי דבאיסורי תורה שהוזכר גבייהו לשון אכילה הוי איסור דח"ש רק מדרבנן אפילו לר' יוחנן אם לא היכי שיש רבוי מיוחד כמו בחלב וחמץ, ובאיסורין דלא כתיב בהו אכילה, ח"ש אסור מה"ת מסברא דחזי לאצטרופי וזהו ההיפך מדברי החכ"צ שכתב דבכ"מ ח"ש מותר מה"ת לבד באיסורי אכילה שאסור מה"ת, ונמצא לפ"ז דבאיסורי שבת ודאי דח"ש אסור מה"ת ואפי' לר"ל דסובר בעלמא דח"ש מותר, מודה בשבת דאסור וכדקאמר התם הטעם דמשו"ה מותר אכילה כתיב משמע דבשארי איסורים ס"ל דאסור:
ואכתי צריך אנכי לבאר דהא למ"ש דטעם דר"ל דסובר דח"ש מותר קאמר הטעם מ"ט אכילה כתיב ומשמע שדוקא באיסורים דכתיב בהו אכילה ס"ל דח"ש מותר אבל בשארי איסורים שלא כתיב בהו אכילה מודה נמי ר"ל דח"ש אסור, ואי נימא שגם ר' יוחנן דסובר דח"ש אסור היינו נמי דוקא באיסורים שלא הוזכר אכילה גבייהו ובאיסורים שכתיב בהו אכילה מודה דהוי מדרבנן, א"כ במאי פליגי, דהא באיסורים דכתיב בהו אכילה מודים שניהם דח"ש מותר, והיכי דלא כתיב אכילה סברו שניהם דאסור, וי"ל שרק בחלב פליגי, דר' יוחנן ס"ל דאע"ג דכתיב גבי' אכילה אפ"ה אסור בח"ש מרבוי דכל, ור"ל סובר דקרא אסמכתא וכמש"ש, ואי"ל כיון דפלוגתייהו בחלב א"כ מאי איצטריך ר' יוחנן לסברא דחזי לאצטרופי הא בחלב כתיב רבוי מפורש, די"ל דאי לאו הסברא הו"א דהרבוי אתי לרבות כו' וכמ"ש התוס' שם, וממילא ידעינן ע"י הסברא הזאת דבכל האיסורים שלא כתיב אכילה גבייהו הוי ח"ש אסור מה"ת:
ואמנם לאחר העיון בתוס' בב"מ שם משמע להדיא דס"ל שאפי' בהאיסורים שהוזכר אכילה, מדאורייתא הוא דאסור, דהא התם בתרומה לזרים קיימי דכתיב בהו אכילה ואפ"ה הוסיפו בדבריהם לכתוב שח"ש אסור לר"י כדאית לי' ולר"ל כדאית לי' דמשמע דלר"י הוי מה"ת, דאי כמ"ש א"כ באיסור תרומה אין נ"מ בין ר"י לר"ל ואפי' לר"י הוי מדרבנן, ואע"ג שבירושלמי גופא לא הוזכר ההוספה הזאת והיה אפשר לפרש כמ"ש שרק מדרבנן הוא, אכן להוספת התוס' משמע להדיא דמפרשי שהירושלמי אוסר מה"ת לר' יוחנן, וי"ל דתוס' ס"ל לדוחק לפרש דלר"י הוי מדרבנן ומכח קושיתי דא"כ מאי איכא בין ר"י לר"ל וכנ"ל, ודוחק לומר שרק בחלב פליגי, ועוד דא"כ יקשה מאי אתי הירושלמי לאשמעי' כיון דבכל האיסורין נמי אסור מדרבנן, דאי"א לומר כמ"ש לעיל דאתי לאשמעי' לאפוקי מסברת הט"ז דאע"ג שהוזכר בתורה מפורש להיתר אפ"ה יש כח ביד חכמים לאסור, דהא חידוש זה ידעי' מריש לקיש גופא, דהא ר"ל סובר דבחלב מותר מה"ת משום דכתי' אכילה ואפ"ה מדרבנן אסור הרי להדיא דיש כח ביד חז"ל לאסור דבר המפורש להיתר, ומשו"ה נראה לתוס' לפרש דהירושלמי מה"ת הוא דאוסר ואע"ג דלא הוזכר רבוי מפורש כמו גבי חלב, אשמעי' בזה דהשתא דכתיב רבוי לגבי חלב תו לא איצטריך למיכתב בכל האיסורין, דילפי' מחלב שאע"ג דכתיב גבי' אכילה ואפ"ה ח"ש אסור, הוה"ד לשארי איסורין, וטובא אשמעי' בזה הירושלמי דאע"ג דלא כתיב רבוי אפ"ה ילפי' מחלב לאסור ח"ש מה"ת דבלא הירושלמי היינו אומרים דכל היכי דכתיב אכילה ולא כתיב רבוי מיוחד, דמותר ח"ש, מדאיצטריך קרא לרבות חלב, ואשמעי' הירושלמי דהשתא דמרבינן בחלב ניליף מיני' לכל האיסורים נמי, ולפ"ז לשי' התוס' הוי פלוגתא דר"י ור"ל כפשוטו, דלר"י דס"ל גבי חלב דיש רבוי ילפי' מיני' לשארי איסורים נמי דח"ש אסור, ולר"ל דס"ל דקרא אסמכתא בעלמא וגבי חלב גופא ליכא רבוי א"כ בכל האיסורין שיש בהן לשון אכילה הוי ח"ש מותר מה"ת, וכ"ז הוא לשי' התוס', אבל לשי' הרמב"ם אי"א לפרש שלר"י אסור נמי מה"ת בכל האיסורין ומשום דילפי' מחלב דהא לשיטתו שגם בחמץ יש רבוי לח"ש א"כ הוי חלב וחמץ שני כתובים ואין מלמדין דאלת"ה א"כ קרא גבי חמץ למה, נילף נמי מחלב, ולדידי' צ"ל כמ"ש שבאיסורין דכתיב אכילה הוי גם לר"י מדרבנן, ור"י ור"ל בחלב פליגי:
ועוי"ל שגם להרמב"ם הוי אסור מה"ת לר"י וכמו לשי' התוס' ולא הוי שני כתובים, דתרווייהו צריכי לגופייהו, דאי כתיב חלב הו"א דוקא חלב שלא היה לו שעת היתר אבל חמץ לא, ואי כתיב חמץ הו"א דוקא חמץ דאיסורו איסור הנאה ואפי' ר"ל מודה דח"ש אסור וכמ"ש בירושלמי, אבל חלב לא, ומשו"ה איצטרכי תרווייהו, אבל השתא דכתיבי תרווייהו ילפו' לכל האיסורין נמי שאע"ג שהיה להן שעת היתר כחפץ ואין איסורן איסור הנאה כחלב אפ"ה ח"ש אסור בהו, ועכ"פ דברי הירושלמי מיושבים דטובא אשמעי' לכ"א מהשיטות הנ"ל:
והנה הרמב"ן עצמו תי' דהירושלמי אשמעי' דלא נימא מדילפי' עיקר איסור דח"ש מחלב והו"א דהיינו דוקא דומיא דחלב ששוה בכל אבל איסור שאין שוה בכל לא, אשמעי' הירושלמי שאפי' איסור תרומה לזר שאינו שוה בכל נמי אסור, והנה במשנה למלך (פ"א מהלכות חמץ) כתב דלהכי בעינן רבוי בחמץ שלא נימא דומיא דחלב שלא היה לו שעת הכושר ע"ש שתי' כן בשם מוהרלנ"ח, והגאון מהורר"ן טרייווש כתב שיסוד מוהרלנ"ח בנוי על מ"ש הרמב"ן הנ"ל דלא ילפי' ח"ש אלא דומיא דחלב ששוה בכל, ה"נ נימא דומיא דחלב שלא היה לו שעת היתר ע"ש, ולא זכיתי להבין דבריהם דהא הרמב"ן לא אמר שאליבא דאמת כן הוא דלא ילפי' אלא דומיא דחלב, אלא שבלא הירושלמי הו"א כן, ואשמעי' הירושלמי דלא אמרינן הכי, הרי ירושלמי מפורש שלא אמרי' דוקא דומיא דחלב ילפי' אלא דהוה"ד אפילו לאיסורין שאינם שווים בכל וכמו תרומה לזרים נמי אסור, ואיך סמכי הם גם אליבא דאמת לומר כן, ואין לומר דהירושלמי למד זה גופא מרבוי דחמץ דמדמרבינן בחמץ נמי אע"ג דלא דמי לחלב אפ"ה אסור ח"ש מכלל דלא ילפי' דומיא דחלב דא"כ יוחזר קושית הרמב"ן דמה חידוש אשמעי' הירושלמי, הא כבר ידעינן מקרא דחמץ דלא בעינן דומיא דחלב דוקא, ובלא"ה עיקר דברי הרמב"ן אינם מוכרחים דקושיתו יש ליישב כמו שכתבתי וגם שיטת הרמב"ם מיושב כנ"ל ואין אנו צריכים לזה:
ועכ"פ הוכחנו דלא כהחכ"צ ובשארי איסורין ח"ש אסור מה"ת, ואי יש מקום לדון שיהא ח"ש מותר, באיסורין דכתיב בהו אכילה הוא, אבל לא בשאר איסורין ולפ"ז באיסורי שבת הוי ח"ש אסור, ואפ"ה בנ"ד כשיחלוב החלב פחות פחות מכשיעור וישפכם ע"ג קרקע, ודאי דאין בזה איסור דח"ש, דכיון דטעם דח"ש אסור בשאר איסורין אינם אלא מטעם דחזי לאצטרופי והיינו דוקא כשעדיין קיים מקצת הראשון, אבל כשכבר נאבד מקצתו הראשון שוב אינו מצטרף וכדאמרי' בשבת (ד"פ ע"ב) המוצוא, ח"ש ונשרף וחזר והוציא כו' אינו מצטרף, וכ"פ הרמב"ם (פי"ח מהלכות שחיטה) ואף שהפמ"ג בפתיחה הכוללת נסתפק בזה דלמא שאני הוצאה דמלאכה גרוע הוא, מ"מ מלתא דמספקא להפמ"ג פשיטא לכמה אחרונים דגם בשארי איסורי שבת אין מצטרף כשאינו בעין וטעמא דהא שיעורי דשבת הם מפני חשיבות הדבר וכיון שאין לפנינו כ"א מקצתו אין כאן דבר חשוב, ולא דמו לאכילה כשאוכל מעט מעט שמצטרף, דהתם הנאת גרונו ומעיו איכא בכשיעור, והצירוף במעיו אבל לענין עשיית מלאכה צריך שיהא קיים כל השיעור לפנינו, ולזה לדינא היה אפשר להתיר לחלוב ע"י המכונה דוקא, ופחות פחות מכשיעור, דהיינו מעט מעט פחות מגרוגרת שהוא 4/9 ביצה, וקמא קמא שיחלוב ישפכו על הקרקע, ובהצטרף כל אלה כמה שבותים, שבות דפחות מכשיעור, ושבות דהחלב הולך לאבוד ואין זה מפרק, ושלא כדרכו דע"י מכונה, שזה ודאי שלא כדרכו, דאין דרך שום אדם לחלוב בהמה ע"י מכונה, ובשגם שי"ל דע"י מכונה אין האדם חולב כלל ואינו אלא גרם וכמ"ש, וגם החשש דשמא יסרכו לעשות כן במקום שאין דוחק נמי ליכא, כיון דהחלב הולך לאיבוד ובודאי כל אדם יחוס על חלבו ולא יעשה כן כ"א במקום שאי"א בלא"ה, והשנוי הוא ג"כ ניכר ומוכח לכל ויכולה להתפס כמחללת שבת אם ימצאו אותה חולבת בלא מכונה בכל אלה היה נראה להתיר לחלוב עי"ז, וכמובן בצנעא, דעיקר יסוד ההיתר הוא מהא דצנור שעלו בו קשקשים דהתירו במקום פסידא שבות דשלא כדרכו, וגם שם לא התירו כ"א בצנעא וכמ"ש ממעכן ברגליו בצנעא, ואע"ג שהר"ן בפ' חבית כתב דאם אי"א בצנעא שרי בפרהסיא, וכן העתיק הת"ש, אכן המעיין בר"ן יראה שלא כתב כן בתור פשיטות רק בלשון אפשר, ובתור ספוקי מספקא לי', וגם למה לא אפשר לחלוב בצנעא, והחשש שחשש כ"ת דהחלב הוי מוקצה, נמי ליתא דהא במקום פסידא מותר לטלטל מוקצה ועיין בתפא"י בכלכלת שבת דיני מוקצה באריכות, ועוד דבלא"ה מבואר בתשובת רעק"א (סי' ה') דהחלב לא הוי מוקצה, ועיין בר"ן פי' חבית מ"ש בשם הרמב"ן, מכל הלין היה נראה להתיר, אבל ידע נא ידידי כי כל דבריי הם להלכה, אבל להורות למעשה כן חוששני מאוד, ולא מפני שאין הדין כן אלא חוששני לפרוץ גדר שאבותינו ואבות אבותינו החזיקו זה לאיסור נורא, ולאו כו"ע דינא גמירי להבין דקדוקי הדין, וכמה דברים לא התירו מפני האינם בקיאים וכמבואר ברמב"ם, ומה יאמרו הבריות התירו פרושים את הדבר שמחזיקים לחילול שבת גמור, ולכן ירא אנכי מלהורות למעשה דבר תמוה כזה אם לא באופן שיסכימו לזה זקני ההוראה שאפשר להורות למעשה כן אז בנוגע לדינא הנני מסכים גם אני, עכ"פ מכת"ר נהניתי מאד כי דיבר בחכמה בחריפות ובקיאות ונכון אני בעז"ה להשיבו בל"נ תמיד תשובה מאהבה כראוי לכ"ת:
והיה זה שלום וברכה כנפש ידידו הדו"ש מברכו בברכת אהרן וואלקין: