שות זקן אהרן· הרב אהרן וואלקין
ח"א או"ח · סימן טז
להנ"ל. בתשובה על מכתבו המלא דברי תורה, אם כי דבריו ישרים חריפים ועמוקים, בכ"ז לדינא לא אוכל להסכים לא מטעמים שאבאר בזה, כ"ת חתר לדחות דבריי שכתבתי בתשובה הקודמת לאסור להעמיד את התבשיל גם בע"ש, וכ"ש בשבת גופא על התנור ולחממם בשבת ע"י עלעקטרי שהועמד מע"ש ע"י שאלטאוהר שלשעה הקבועה בשבת יובער העלעקטרי מעצמה, וכת"ר הבין בכוונתי דהאיסור הוא משום דגם בתנור שבוער ע"י עלעקטרי שייך גזירה דשמא יחתה אע"ג דאין בו גחלים, אפ"ה לא עדיף מתנור גרוף דגזרינן בכה"ג שמא יחתה וכמבואר בארוכה בתשובתי הקודמת, ולכן דתה זה דכיון דתכלית החתוי להגדיל האור כדי למהר בישולו, וזה לא שייך בעלעקטרי שבוער תמיד בשוה ואינו מתכבה והולך, ולא דמי לתנור גרוף דהתם הטעם דאסור להשהות משום דאי"א לגרוף כ"כ עד שלא ישאר שום ניצוץ ולכן חיישי' שמא יחתה כדי להבעיר את הניצוצות הנשארים וכמ"ש הרמב"ם (פ"ג מהל' שבת ה"י), וזה ל"ש בעלעקטרי ועוד טעמים אחרים דבעלעקטרי ל"ש גזירה דשמא יחתה, זהו תוכן דבריו, אבל כל דבריו בזה שלא ממין הטענה הם, דהלא אנכי לא אסרתי משום גזרת חתוי, אלא מפני שכשמעמידה בשבת על התנור שתחתיו אור הרי נראה כמבשל, ומה מקום בזה לגזירת חתוי שאינה כ"א בהשהה על הכירה, אבל בחזרה אין הטעם משום חתוי, אלא משום דכשמעמיד הקדרה נראה כמבשל, ונידון דידן גרע עוד מחזרה, דחזרה לא מקרי אלא כשנטל הקדירה מן הכירה בשבת וגם היה בדעתו להחזירה אח"כ, שבאופן זה לא בטלה עוד שהייה הראשונה, אבל אם בתחלה כשנטלה לא היה דעתו להחזירה או שהסיר את הקדירה מידו דכבר בטלה שהייה קמייתא, זהו לא מיקרי חזרה, ואפי' במקום שחזרה מותר, זהו אסור, דזהו לא חזרה מיקרי אלא הושבה לכתחלה בשבת וכמ"ש רש"י בשבת בסוגיא זאת, והושבה לכתחלה בשבת אסור בכל אופן וכמ"ש המ"מ (פכ"ב מהל' שבת ה"ד) וז"ל וכללא הוא כל שאין בו משום בישול כמו יבש צונן או לח חם חזרה מותר בשבת ע"ג כירה גרופה וקטומה אבל ליתן לכתחלה לא ומשו"ה בעינן עודה בידו וכו' דלא ליהוי כמושיב לכתחלה עכ"ל, וכן מבואר בכל הפוסקים ועמ"ש בשו"ע הרב (סי' רנ"ג סעיף י"ד) וא"כ כ"ש בנ"ד דהקדירות נלקחו מהתנור בע"ש, ובשבת בא להעמידן מחדש, דאסור בכל אופן, דזהו הושבה לכתחלה ונראה כמבשל, ובזה נסתרו כל הטענות שטען עלי בנוגע לגזרת חתוי, דאנן לאו מטעם חתוי אתינן עלה וכמ"ש:
הן אמנם דשוב הניף כ"ת ידו גם ע"ז וכתב דגם, מטעם שנראה כמבשל אין לאסור, משום דבישול ע"י שאלטאוהר שלא דרך בישול הוא, דכל דרך המבשלין להבעיר אש בידים סמוך לקודם הבישול אבל לא להעריך ולהדליק ע"י עלעקטרי שהועמד מע"ש, תמיהני עליו בזה אטו הלכות קבועות נשנו בסדר והבערת העצים, ומה לי אם מבעיר בידים או כי תצא אש מעצמה ע"י השאלטאוהר, שלא כדרך בישול מיקרי כשיש שינוי בעצם נתינת הקדירה על האש, וכגון שמושיב הקדירה לא על התנור גופא כ"א עפ"י קדירה חמה כההיא דאו"ח (סי' רנ"ג סעיף ה') או כשמושיב הקדירה בפי התנור ולא בתוכה, ומשום דאין האש פועל בו כ"כ מהר, אבל בנ"ד שבעצם הבישול אין בו שום שינוי ונותן הקדירה במקום שכולם מבשלים, אלא שהשינוי הוא באופן הדלקת האש, זהו לא מיקרי שינוי כ"א בסדר ההבערה ולא שינוי בבישול דהבישול הוא כדרך שכולם מבשלין, ועוד דאפילו נימא דשינוי בהדלקה נמי לאו דרך בישול הוא לא הוי שייך לומר דחשיב שינוי כ"א כשאחד בא במקרה לשנות מדרך העולם, אבל במדינתכם ובעירכם הגדולה שרובם ככולם מבשלים ע"י עלעקטרי, וגם אם נתיר לכולם לעשות כן בשבת, הוי תו כדרך בישול כיון דכל המבשלים עושים כן:
כת"ר יגע ומצא תרופה ועצה שלא יהא נראה כדרך המבשלין והוא להעמיד קדירה ריקנית על התנור ולהושיב אח"כ בתוכה את הקדירה עם התבשיל, ונתכון בזה למ"ש המחבר (סי' רנ"ג סעיף ג') וז"ל המשכים בבוקר וראה שהקדיחה תבשילו וירא פן יקדיח יותר יכול להסיר ולהניח קדירה ישינה ריקנית עפ"י הכירה ואז ישים הקדירה שהתבשיל בתוכה ע"ג קדירה ריקנית עכ"ל, אבל באמת דמי בזה לההוא דמביא נורא לקיני', דתברא בצדו, הא התם לא התיר באמת אלא חזרה אבל לא ליתן לכתחלה, דהא המחבר מסיים והזהיר שלא יניח את הקדירה ע"ג קרקע ע"ש, דבהניח ע"ג קרקע הוי תו כנותן לכתחלה, הרי להדיא דבנותן לכתחלה כמו בנ"ד אסור אפילו באמצעות קדירה:
הן אמנם דבסעיף ה' שם כתב המחבר וז"ל מותר לתת עפ"י קדרת חמין בשבת תבשיל שנתבשל מע"ש כל צרכו כגון פנאדי"ש כו' שאין דרך בישול בכך עכ"ל, הרי דעפ"י קדירה מותר אפילו ליתן לכתחלה, ועיין בת"ש הובא במחה"ש שם שהרגיש בסתירת דברי המחבר, למה בסעיף ה' מתיר ליתן גם לכתחלה ובסעיף ג' לא התיר כ"א חזרה ולא נתינה לכתחלה ע"ש שטרח ליישב, ואמנם מדברי הפמ"ג שם בא"א ס"ק ל"ג עמדתי על הישוב בזה שכתב לחלק בין הקדירה התחתונה שיש תבשיל חם בתוכה כהך דסעיף ה', בההיא הוא דמתיר אפילו ליתן לכתחלה, ובין התחתונה ריקנית כההיא דסעיף ג' דאז אינו מותר כ"א להחזיר ולא ליתן לכתחלה, ולכן בסעיף ג' דדייק לכתוב ע"ג קדרה ריקנית, לא התיר כ"א חזרה, וכ"כ נמי בשו"ע הרב בקונטרוס אחרון אות י' ע"ש, ולפ"ז בנ"ד נפלה עצת כ"ת בבירא, דממ"נ אם נעמיד תחתיו קדירה עם תבשיל, הרי אסור משום קדירה ראשונה גופא, ומה שהתיר בסעיף ה' להעמיד על קדירה שיש תבשיל, היינו כאשר הקדירה עם התבשיל עומדת שם בחמימותה עוד מע"ש אבל להשים בשבת קדירה עם תבשיל ודאי דאסור, ואי ע"ג קדירה ריקנית אז יש איסור מצד קדירה השניה דליתן לכתחלה אסור וכמ"ש:
ואמנם כ"ז לא כתבתי כ"א מפני שערבים עלי דברי דודים ונעים לפני להשתעשע בדבריו היקרים, אבל בנוגע לנ"ד א"צ לכל זה, באשר בנ"ד לא משום דנראה כמבשל באתי לאסור, כ"א מפני איסור בישול גופא דאסור מה"ת וכמו שאבאר, דהנה ידוע מחלוקת הראשונים אם יש בישול אחר בישול, ואנן קי"ל להלכה דבדבר לא יש בישול אח"ב ובדבר יבש אין בא"ב כמבואר בשו"ע (סימן שי"ח) ולבד החילוק שבין לח ליבש בזה שאין מובן טעם וסברת החילוק מה בין לח ליבש, הטור שם הוסיף עוד לחלק וז"ל אפילו תבשיל שנתבשל כבר יש בו משום בישול אם נצטנן כבר כו' וה"מ שיש בישול אחר בישול בתבשיל שיש בו מרק עכ"ל, הרי שבלח גופא חילק בין חם לצונן ודוקא בצונן יש בו משום בא"ב, וזה אין מובן מה חילוק יש לענין בבישול בין חם לצונן, וממ"נ אם חוששין להפוסקים דיש בישול אח"ב בלח, גם כשהוא אם קצת ולא נצטנן לגמרי אסור מה"ת כשנצטנן כ"כ עד שאין יד סולדת בו שוב מבישול ראשון, ולהפוסקים דאין בישול אח"ב בלח גם בנצטנן שרי, וראיתי בפמ"ג ובב"א שנתקשו בזה, וגם לא ביאר הטור מדרגת החמום שצריך להיות בזה, ומלשונו שכתב אם לא נצטנן לגמרי משמע דכל שהוא חם קצת אין בו תו משום בישול אח"ב, והסמ"ג אמנם ביאר ופירש יותר דאם לא נתקרר הוי דוגמת כמאכל בן דרוסאי, וכ"כ התה"ד בסי' ש"ו בשם המרדכי והגה"מ ע"ש, וכל זה אינו מובן מה ענין מאכל בן דרוסאי לכאן שהתבשיל כבר נתבשל כל צרכו:
ואמנם הסבר של דברים הללו כך הם, דיסוד הדבר דאין בישול אחר בישול הוא משום דכל בישול צריך לעשות פעולה ושינוי דמינכר בדבר שנתבשל, דמשום הכי אסרה תורה לבשל משום דע"י הבישול נשתנה הדבר מכפי שהיה קודם הבישול, ולכן אין בישול אחר בישול דכיון שהבישול הראשון כבר הספיק לשנות הדבר, נמצא דבישול השני לא פעל כלום ולא עשה שום שיטי דמינכר בדבר שנתבשל, אבל מי כהחכמים יודעי פשר, שברוח מבינתם מצאו והשכילו לחלק בזה בין לח ליבש, דניחזי אנן איזה פעולה פועל הבישול הראשון בדבר לח, הא תינח בדבר יבש נעשה שינוי עי"ז מה שנתרכך והוכשר לאכילה, וזהו עיקר פעולת הבישול לרכך הקשה וכמבואר בשבת (דע"ד) גבי האי מאן דשדא סיכתא לאתונא מהו דתימא לשרורא מנא מכוון קמ"ל לרפויי מכוון, אבל בדבר לח שבלא"ה הוא רך, א"כ איזה שינוי ניכר בו בבישול, ועיין בפר"ח (יו"ד (סי' ס"ח סקי"ח) שנסתפק באמת אם שייך לגמרי בישול דאורייתא במים כיון שאין פעולת הבישול ניכר בהן, וצ"ל בע"כ דבדבר לח פעולת הבישול הוא החימום שע"י הבישול נשתנו מכפי שהיו צוננים מקודם וכמ"ש הפנ"י (שבת ד"מ) שמדייק זה מלשון הברייתא שם ת"ר מביא אדם קיתון של מים לא בשביל שיוחמו, ובסיפא גבי שמן תנא לא בשביל שיבשלו, ומ"ש דשני התנא בלישני' דלענין מים תנא "שיוחמו" ובשמן "שיבשלו", אע"כ דבמים הוי החמום דוגמת הבישול בדבר יבש, והבט וראה בלשון הרמב"ם עד כמה מדוקדקים דבריו, דבפ"ט מהלכות שבת כתב וז"ל האופה את הפת או המבשל את המאכל או המחמם את המים כו' חייב עכ"ל, הרי דבמאכל כתב "מבשל" ובמים "מחמם" להורות דבמים דלא שייך ריכוך, החמום הוא במקום הבישול במאכל, ואי"ל כיון דהחמום הוי נמי פעולה שמחייבין עליה, א"כ בדבר יבש נמי לחייב משום החמום אם אך נתחמם כשיעור שהיד סולדת, ולמה לן לטעם דריכוך דז"א דבפעולת שבת מלאכת מחשבת אסרה תורה ואינו נקרא פעולה כ"א מה שרוב בני אדם עושים לתכלית זה, ולכן בדבר יבש כיון שאינה ראויה לאכילה כל זמן שהוא חי, עיקר מטרת הבישול יבוא בזה רק לרככה ולא לחממה ולכן אין פעולת החמום חשובה פעולה אפילו אם נתחמם עד שהיד סולדת, כיון שלא לזה נתכון המבשל, אבל בדבר לח שאינה צריכה לריכוך, בע"כ דכוונת המבשל אינו כ"א לצורך חמום ולכן אף פעולת החמום נחשב למלאכה ודומה לזה איתא ברמב"ם (פ"ח מהלכות שבת) הנוסר עצים ליהנות בנסורת שלהן חייב, הרי דבעינן שיהא דעתו ליהנות מנסורת אבל אם אין דעתו לזה אינו חייב משום דאין דרך העולם לנסור בשביל הנסורת אינה חשובה מלאכה אבל אם דעתו לכך חשובה מלאכה, וה"נ כאן עיקר מה שמבשלין דבר יבש הוא משום הריכוך ולא משום החמום משו"ה אין חשובה פעולת החמום למלאכה, אבל היכי דקפיד לחמם ודעתו לכך כמו בלח, הוי לדידי הבישול משום חמום, וכשנצטנן ואין חמום ראשון ניכר תו חייב על החמום השני:
והנה גם זה פשוט וברור דאע"ג דאמרינן אין בישול אחר בישול, היינו כל זמן שבישול הראשון ניכר בו, בזה אמרי' דאין הבישול השני פועל בו תו מאומה ואין חשוב שום פעולה, אבל אם פעולת בישול ראשון חלפה עברה והיה כלא היה ונעשית כקודם שנתבשלה שוב חשוב בישול השני לחייב עליה כעל בישול ראשון כיון דבישול ראשון בטל ואינו ניכר בו כ"א פעולת בישול השני וכגון בהיתוך מתכת דחייב נמי משום מבשל, אם המתכת נצטנן ונתקשה שוב כבראשונה, אם חזר והתכהו שנית באש, דחייב על בישול השני נמי, ואם כי א"צ ע"ז לראיה מרוב פשיטתו בכ"ז ראיה ברורה יש, והבערת בת כהן יוכיח דאי"א בשבת משום דלא דחי שבת כמבואר בסוגיא דיבמות, ואמאי הרי אפשר בפתילה של אבר דכבר נתבשל בע"ש וכבר נצטנן ויבשלו אותו בשבת פעם שני ואין בישול אחר בישול וכמו שהקשו המפרשים אע"כ דבמתכת אין אומרים כן דכיון דמשנצטנן נתקשה כ"כ ונעשה כקודם הבישול ממש, ופעולת בישול הראשון חלף עבר עד שאין רשומו ניכר בו עוד, משו"ה חייב על בישול שני כמו על בישול ראשון:
והשתא דזכינו לדין יצא כנוגה צדקת הפוסקים אשר מפשרים בדין דאין בישול אחר בישול בין לח ליבש, ובלח גופא בין צונן לחם הכל בטעם ומשפט צדק, דבשלמא בדבר יבש דפעולת ומטרת הבישול אינו כ"א לרכך המאכל, וכיון שע"י בישול ראשון נתרכך והריכוך הזה לא יתבטל עוד לעולם, ואפילו אם יצטנן נמי הריכוך לעולם עומדת, א"כ ממילא אין הבישול השני פועל בו שוב שום שנוי, משו"ה אמרינן בו דאין בישול אח"ב, משא"כ בדבר לח דתחלת מטרת הבישול לא היה לרככו כ"א לחממו, ולכן כל זמן שהחמימות קיים עוד ניכר בו רושם בישול הראשון, אבל אם נצטנן הרי אין פעולת בישול הראשון ניכר בו שוב, ודומה למתכת שנצטנן ונתקשה, ולהכי חייב תו על בישול השני, דבישול שני פועל בו כבישול ראשון ממש, וניחא נמי לפ"ז שיעור החמום. שנתן הסמ"ג דוגמת מאכל בן דרוסאי, כיון דהחמום בדבר לח עומד במקום בישול ביבש, ולכן כמו שכיבש אף אם לא נתבשל כל צורכו אלא כיון שנתבשל כמאכל בן דרוסאי וכמה אנשים אוכלים בבישול כזה חשיב תו כמבושל לענין שלא יתחייב תו על בישול שני, ה"נ בדבר לח כשחם כ"כ כשיעור שכמה אנשים שותים כן חשיב כמבושל אע"ג שאין היד סולדת בו, ואין חייב תו על בישול שני אף שמרתיחו יותר והדברים מאירים בעז"ה בטעם החילוק שבין לח ליבש, ובלח בין חם לצונן ובשיעור החמום והכל יפה ומתוקן:
ומעתה ניחזי אנן בנוגע לשאלת כת"ר להעמיד תבשילין על התנור, והנה "תבשיל" הוא מאכל שיש בו מרק וכיון שיש בו מרק שהוא דבר לח יש בזה איסור בישול דאורייתא ואין מקום כלל לכל ההיתרים שזכרנו, ואפילו אם לא היה נותן ע"ג האש ממש, אלא השהה וחזרה נמי לית מאן דשרי, דכל צדדי ההיתר שנאמרו בהשהה וחזרה ובשלא כדרך בישול, היינו רק בדבר יבש שאין בו מרק, או גם בדבר לח ולא נצטנן לגמרי, אבל בנצטנן אין שום היתר משום דזה הוי בישול ממש, ויש בו בישול מה"ת וכמ"ש, וכ"כ המג"א (סי' רנ"ג סקי"ט) דבנצטנן לגמרי יש בו משום בישול, ולפ"ז בכל תבשילין שיש בהם רוטב ומרק אין מקום ספק דבודאי אסור אפילו לסמוך וכ"ש להושיב לכתחלה ע"ג התנור שתחתיו אש, ואפילו ביבש לגמרי שאין בו מרק כלל וכשנצטנן לגמרי אסור להושיב לכתחלה וכמ"ש המג"א שם ס"ק ל"ו דחזרה התירו ולא להושיב לכתחלה ואפילו דיעבד אסור ועיין מ"ש הפמ"ג שם (ס"ק ל"ו) ואם כי מדברי המג"א משמע דהאיסור בצונן אינו משום חשש בישול, אכן למה שבארתי אפשר דביבש כשהוא צונן, נמי יש בו חשש בישול, כיון דבאמת החמום הוי נמי בישול אם דעתו לכך, ורק בדבר יבש אין דעתו לבשלו לצורך חמום ולכן אפי' אם אחד בא לשנות במקרה ודעתו לחממו בטלה דעתו כיון דאפשר לאכלו כשהוא צונן ורוב המבשלים אין דעתם לצורך חמום, ולכן אם היה בא אדם פרטיי לשאול במקרה שרצונו לחממו היה שייך לומר דבטלה דעתו, אבל כיון דכל אנשי העיר ואפשר כל המדינה רוצים לנהוג לבשל בשר צונן שכבר נתבשל, א"כ לעינינו דקפדי מלאכו צונן ודעתם לבשל כדי לחממו, ממילא חייבים נמי על החמום דהוי כבישול, וכמו בדבר לח שא"צ ריכוך דהבישול גבייהו הוי החמום וכמ"ש, ה"נ ביבש כשנצטנן ורואים הרבה אנשים שרוצים בחמומו, דהוי החמום כבישול כיון דאחשבוה למלאכת החמום וברבים לא שייך בטלה דעתם, ועיין בשבת (דצ"ב) גבי אנשי הוצל דעיר שלימה לא שייך ביטול, ואם כי מדברי הפוסקים לא משמע לחוש ביבש מחשש בישול אפילו כשרבים עושים כן מדלא אשתמיט שום אחד לאשמעינן זה, עכ"פ הדברים מצד עצמן מסתברים, לדינא סגי לן במ"ש המג"א הנ"ל להדיא דאפילו ביבש אסור כשנצטנן עכ"פ מטעם הושבה לכתחלה, וכ"ש בנ"ד על האש ממש, ולפמ"ש אין שום צורך עוד לפלפל בצדדי ההיתר שזכר כת"ר אחרי שכולם לא שייך בדבר שיש בו חשש בישול ולהושיב לכתחלה על האש ממש:
ומכל הלין אם כי מאוד ייצר לי הטרחא שטרח כ"ת להתיר, וגם ודאי שתיקון היה נמי בזה, בכ"ז לא אוכל להצטרף להיתר זה, ואם לעצתי ישמע כ"ת יחדל גם הוא מלחפש צדדי ההיתר, כי אפילו אם הי' מוצא אין כדאי להתיר לאנשים שיש בהם כמה שאינם בני תורה ורוב המלאכות הללו נמסרו לשפחות ובודאי שיבואו למכשולים להכשל באיסורי תורה דשבת, ומי זוטר מ"ש הד"מ בשם האו"ז הובא במג"א שם (ס"ק ל"ח) דאפילו בדבר המותר לגמרי כמו בעובדא דהתם שהתיר ר"ת ושארי גדולי הראשונים, ובכ"ז כתב שאין לעשות כן משום דאוושי מלתא ואיכא זילותא דשבת, וכל מדינה דלא שכיחי בהו רבנן ראוי לאסור ע"ש, וכ"ש בנ"ד שרוב המלאכות נמסרו לההמונים שאינם יודעים כולם באיסורי שבת דבודאי כמה מכשולים יצא מזה, ומטעם זה חושש אני מלהתיר אפילו בדבר יבש וגם להעמיד מע"ש, בתבשיל שיש בו מרק דהאיסור הוא לגבי' משום בישול, ודאי דאין חילוק בין הועמד בשבת או בע"ש כיון דס"ס נתבשל בשבת, אלא אפילו בדבר יבש לגמרי נמי אין להתיר, ולא מיבעי לטעמא דידי דבכה"ג דהרבה אנשים מקפידים מלאכול צונן ועיקר כוונתם הוא כדי לחמם, הוי לדידהו החמום גופא מלאכה לחייב עליה, וממילא לא מהני גם בהועמד מע"ש כיון דהאיסור הוא משום בישול, אלא אפילו נימא כמשמעות הפוסקים דביבש לגמרי אין בו משום בישול אח"ב וגם להעמיד מע"ש דאין בו נמי טעם דמג"א משום הושבה לכתחלה, והיה מותר לפ"ז מדינא להעמיד מע"ש, אפ"ה אין להתיר מטעם דאוושי מלתא כשכל העיר יסיקו תנוריהם לחמם בשבת, ובודאי יבואו השפחות שאינן יודעות במה להזהר ויעמידו גם תבשיל עם מרק ויבואו לידי חלול דאורייתא ואיכא גם זלותא דשבת כאן יותר מבתנור פשוטה דבת"פ אפשר לומר דכוונת הא"י לחמם הבית ולא התבשיל, אבל בעלעקטרי לא שייך זה, ואם עד עתה יאמרו שבת הודחה בצבור ובפרהסיא, יאמרו כעת שבת הותרה לכל הצבור לחמם, להסיק ולבשל, חלילה לא תהא כזאת בישראל: מסקנת הדברים, תבשיל שיש בו מרק כשנצטנן אסור משום בישול, ויבש שאין בו מרק אסור עכ"פ הטעם הושבה לכתחלה כמ"ש המג"א, ולדידי משום בישול נמי, ולהעמיד דבר יבש לגמרי מע"ש דלית בהו הנהו טעמי, אפ"ה אין להתיר משום זלותא דשבת:
והיה בזה שלום לכת"ר כנפש ידידו דו"ש ומברכו בברכת אהרן וואלקין: