אור ברסלב
שות זקן אהרן ח"א או"ח › סימן טו

שות זקן אהרן· הרב אהרן וואלקין

ח"א או"ח · סימן טו

סימן יד

ב"ה יום עש"ק ה' אלול תרפ"ז פינסק כוח"ט לכבוד הרב וכו' מהור"ר שלמה פראנקורטפר שליט"א רב דקהלת אהבת רעים בברלין ע"ד שאלתו דשאילנא ממר אם מותר לחמם תבשיל שכבר נתבשל מע"ש, אם רשאי לחממו בשבת ע"י נכרי, על תנור עלעקטרי, ע"י עלעקטרישע שאלטאוהר שמעריכין ומעמידין בע"ש שלמחר בשבת בשעה מיוחדת יודלק זרם העלעקטרי מעצמו ויחמם את התבשיל אשר הועמד על התנור ע"י נכרי בשבת, והנה אם כי בכל מלאכת שבת נראה פשוט דשרי בכה"ג שאינו עושה המלאכה בידים כ"א בגרמא וכמ"ש בירושלמי רפ"ב דשבת, א"ר יוסי כתיב לא תעשה מלאכה, נעשית היא מאליה, פי' לא תעשה אתה, וכל היכי שנעשית מאליה והאדם אינו כ"א הגורם שרי, ובהדיא אמרו (שבת דק"כ) לא תעשה, עשייה הוא דאסור אבל גרמא שרי, אכן במלאכת אפייה ובישול כמו בנ"ד, היה נראה לכאורה להוכיח ממכילתא שאסור מה"ת אפילו גרמא, דז"ל המכלתא (פ' בשלח) על הפסוק ויאמר אלהים הוא אשר דבר וגו' את אשר תאפו אפו וגו' ר' יהושע אומר מי שהוא רוצה אפוי הי' מתאפה לו והרוצה מבושל הי' מתבשל לו, וכבר דקדקו מפרשי המכלתא מנ"ל לר' יהושע לדרוש זאת מפסוק דאשר תאפו אפו, והיכן רמוזה זאת בקרא זה, ונראה משום דהי' קשה לו כיון דכבר הזהיר במרה על מצוות שבת בכללה, וא"כ מה צורך היה להזהיר תו על בישול ואפייה לבדנה, הא בישול ואפייה דמלאכות חשובות הן ודאי שהיו בכלל האזהרה, ומכח זה הוכיח ר' יהושע דבמן לא היו מבשלים בפועל, כ"א במחשבת רצונם או בדבור בעלמא, וא"כ הוי ס"ד דשרי כיון שאין בזה מלאכה בידים לא היו בכלל האזהרה, לכך הוצרך תו להזהיר על מלאכות הללו לבדנה שאפ"ה אסור:

ולפ"ז מוכח מהמכלתא דאפי' במקום שגורם להאפייה והבישול לא בשום מעשה בידים, אלא במחשבה ודבור בעלמא אפ"ה אסור, ויש לתת טעם למה באמת הדין כן, משום דשאני מלאכות אפייה ובישול משארי מלאכות שהתורה אסרה בהם את גוף המלאכה, משו"ה אינו אסור כ"א כשעושה בידים:

משא"כ בבישול ואפייה שלעולם אינו עושה את גוף המלאכה, ואינו כ"א מכין שיאפה ויתבשל, אבל גוף האפייה והבישול נעשה מאליו ואפ"ה חייבתו תורה, ובע"כ דחיוב זה אינו כ"א על התכלית כיון שע"י גרמתו ומחשבתו נעשית תכלית הבישול חייב, וראיה ברורה לחילוק זה מסוגיא (ב"ק ד"ס) גבי זורה ורוח מסייעתו דאמר רב אשי כי אמרי' זורה ורוח מסייעתו חייב ה"מ לענין שבת דמלאכת מחשבת אסרה תורה אבל הכא גרמא בעלמא הוא וגרמא בנזקין פטור, הרי להדיא דאע"ג דזורה ורוח מסייעתו לא הוי אלא גרמא ואפ"ה חייב לענין שבת, וכבר העירו האחרונים שסוגיא זאת סותרת לסוגיא (שבת דק"כ) דאמרי' התם עשייה אסור אבל גרמא שרי:

ואמנם הישוב האמיתיי לסתירה זאת מתורתו של רבינו הרא"ש אנו למדים, דז"ל בב"ק שם דהתם מלאכת מחשבת אסרה תורה אע"ג דלא הוי אלא גרמא בעלמא בהכי חייבי' תורה כיון דמלאכה זו עיקר עשייתה ע"י רוח אבל הכא גרמא כו' ע"ש, ובמה שהוסיף דמלאכה זו עיקר עשייתה ע"י רוח, נתכוון ליישב הסתירה הזאת, דבאמת גרמא גם לענין שבת פטור, ורק שאני גרמא דזורה ורוח מסייעתו כיון דעיקר עשייתה ע"י רוח וכ זורה הוא רק ע"י רוח שגורם לזרות ובהכי חייבי' רחמנא וה"נ לענין אפייה ובישול כיון שעיקר מלאכתם אינו אלא גרמא משו"ה גם גרמא כל דהוא חייב, דבהכי חייבי' רחמנא וא"ש הך דמכלתא דחייבי' אף ע"י גרם שנעשה רק בדבורו בעלמא, דכיון דס"ס עי"ז גרם שתתבשל חייב, ולפ"ז כ"ש בנ"ד שהגרמא נעשית ע"י עשייתו בידים דחייב, כן היה נראה לכאורה:

אכן שוב ראיתי דזה אינו, דנהי שזה ודאי דבאפייה ובשול חייב נמי בגרמא, אכן היינו דוקא כשהגרמא הזאת נעשית בשבת גופא וכההיא דמכלתא שהוצרך להזהירם שלא יחשבו בשבת על האפייה ויגרמו עי"ז שתתאפה, אבל אם עשיית הגרמא נעשית בע"ש כמו בנ"ד דעשה בע"ש פעולה כזאת שגורמת להדליק בשבת, ודאי דלית בזה איסור, וגדולה מזה נ"ל דאפילו כשעשה הגרמא בשבת גופא אינו חייב כ"א כשבגרמתו נעשית המלאכה מיד, משא"כ אם על ידי גרמתו נעשית מלאכה לאחר שעה או שתים באותו יום גופא דפטור, וכשאני לעצמי תיתי לי שיישבתי בזה הסתירה שזכרתי לעיל, דבשבת דק"כ קאמר הש"ס דגרמא שרי ואילו בב"ק ד"ם גבי זורה ורוח מסייעתו חייב אע"ג שאינו אלא גרמא, דהא דאמרי' דגרמא פטור היינו בגורם כי המלאכה תהא נעשית לאחר זמן, משא"כ בזורה דגרמא שלו נעשית המלאכה מיד חייב, דמעשה דידי' הוא דחשוב, ומצאתי שכבר קדמוני האחרונים בזה, אבל עכ"פ א"כ מוכח מזה דאפילו אם עושה הגרמא בשבת גופא אינו חייב כשהמלאכה נעשית לאחר זמן, כ"ש כשעושה הגרמא בע"ש והמלאכה נעשית שוב בשבת דאין בזה איסור דאורייתא:

ומה שהאריך כת"ר לחקור אם המלאכה הזאת שנעשה על ידי ישראל, הוי מלאכה גמורה או אינו אלא גרמא, תמהני מה מקום ספק בזה, הא אפילו במוציא אש מן העצים ואבנים דשנינו במשנה (ביצה דל"ג) אין מוציאין את האור לא מן העצים ולא מן האבנים פרש"י משום דדמי למלאכה, וכ"כ הרע"ב שם דדמי למלאכה שבורא אש ביו"ט, ומלשון זה הוכיח הפמ"ג (או"ח סי' תק"ב) במש"ז סק"א דמשמע שאינו אלא מדרבנן ומלאכה גמורה ליכא דמכה בברזל על אבן וכדומה ויוצאין ניצולי אש לאו הבערה והדלקה הוא רק נראה כמלאכה ע"ש, ואם על הכאת ברזלים ואבנים כתבו שאין זה מלאכה, כ"ש אור הברקי, שהאדם אינו עושה שום מלאכה כ"א שמניע החוט אשר בו כח זרם אור הברקי ומקרבו מעט ע"י המפתח והחוט אשר בו זרם אור הברקי מביא האור בעצמו, ודאי שאפילו ישראל גופא היה עושה את עצם ההדלקה שאין זה מלאכה גמורה, וגם לא דמי למלאכה ואינו אלא גרמא, כ"ש בנ"ד דעצם ההדלקה נעשית ע"י עכו"ם בבית חרושת על ידי אומנים עכו"ם לצורך כל תושבי העיר, והישראל אינו אלא כגורם שהניצוצות יתפשטו גם להחוטין שבתוך התנור, וא"כ כלום דמיון הוא למוציא אש ע"י האבנים שיד האדם וכחו הוא המוציא כח האש, ובכגון דא אפשר להביא מש"ס ערוך (ביצה דכ"ג) דשרי, שלבית ר"ג מביאין ערדיסקיאות ומעשנין אותן מעיו"ט למחר פותחין את נקביהן ונמצא הבית מתגמר מאליו, וא"ל אף בשבת מותר ע"ש, דאין לחלק ולומר דהתם שאני שעיקר פעולת האיסור שיש בזה והוא דליקח המוגמר כבר נעשה בעיו"ט אלא שלא היה אפשר לקבל הנאה מזה מפני שנסתמו הנקבים וביו"ט אינו אלא מסיר את המחיצה ופותח הנקבים, משא"כ כאן פעולת הדלקת חוטי העלעקטרי שבתוך התנור בא בשבת גופא, דהא למה שבארתי שגם בזה עיקר ההדלקה נעשית בבית החרושת אשר אש תמיד תוקד בו ויום ולילה לא ישבות, וגם בע"ש היה דולק והניצוצי אור היו בבית החרושת, אלא שבשביל שנסתמו החוטין שבתוך התנור לא הגיע אור בית החרושת להם, ובשבת נפתח הסתום והאור בא מאליו, א"כ דמי ממש להך דערדסקיאות של בית ר"ג דשרי אפי' בשבת, וממילא שגם חשש שחשש כ"ת לדעת הראב"ד שפי' טעם דאין מוציאין אש ביו"ט משום נולד וכ"כ רש"י במשנה שם ע"ש, דהכא אור העלקטרי הוכן כבר ואינו מוליד שום דבר בשבת, ולא דמי למוציא אש מן האבנים שהאש טמון באבנים והאדם ע"י מלאכתו מוציאה ומולידה מן האבנים, ושמא י"ל דבנ"ד יתחייב לא משום הולדת האש כ"א משום ההבערה שמבעיר את החוט אשר בתוך התנור או המנורה, ולכן נהי דהולדת האש ליכא הכא כמ"ש דהאור כבר מוכן בבית החרושת, אבל אכתי מבעיר חוט חדש וה"ז דומה למבעיר פתילה חדשה מן האור הדולק כבר, ולא דמי לההיא דערדסקיאות, דהתם אין עושה פעולה אדשה כ"א מוציא מה שהוכן כבר, משא"כ הכא מדליק חוט הדש:

ואמנם אין לי ידיעה בחוקי העלעקטרי ואפשר שגם הכא אין החוט בוער כלל, אלא שהאור שהוכן כבר מתגלה גם במקום זה, ועכ"פ אין זה נוגע כ"כ, דבעיקר הדין נאמנו לנו דברי הגאונים מהר"ם שי"ק ובעל שואל ומשיב שהחליטו הלכה למעשה שמותר לערוך הכלי שעות בע"ש כדי שידלוק הנר על ידו בשבת, אכן כ"ז הוא בנוגע לחשש הראשון לענין עצם ההדלקה וההבערה שנעשית על ידו בשבת:

אבל בנוגע לשאלה השניה אם מותר לומר לעכו"ם שיעמיד בשבת התבשילין שנתבשלו כל צרכן על התנור קודם שנתהוה האש בתוכן, בזה אין דעתי נוטה להתיר, דאע"ג דבמ"ש כת"ר דבבישול אחר בישול כל צורכו אפילו בדבר לח וצונן אינו איסור מלאכה דאורייתא, ותלי זה רק בדעת הרמב"ם, בזה אוכל עוד להוסיף על דבריו ולחזקם, דלא רק הרמב"ם הוא דסובר כן אלא כו"ע סברי הכי ואין בזה שום מחלוקת, ודלא כדמשמע מרהיטת לשון הפוסקים דפלוגתא דרבוותא יש בזה דהא הרמב"ם (פ"ט מהלכות שבת) כתב וז"ל המבשל על האור דבר שהיה מבושל כל צורכו או דבר שא"צ בישול כלל פטור עכ"ל, הרי לא כתב דמותר, שיהא משמע שגם איסור דרבנן ליתא בזה, אלא כתב לשון פטור, דמשמע פטור אבל אסור מדרבנן, וכמו כל פטורי דשבת דהוי הכי, ועוד דבע"כ צ"ל דלרמב"ם אסור מדרבנן שהרי אסרו להחזיר על גבי כירה בשבת אף במצטמק ורע לו כמ"ש הרמב"ם (פ"ג מהלכות שבת) והטור שאוסר בישול אחר בישול בדבר לח כתב וז"ל אפילו תבשיל שנתבשל כבר יש בו משים בישול אם נצטנן כבר אבל בעודו רותח לא עכ"ל ע"ש בסימן שי"ח, ובב"י שם שזהו נמי שיטת רש"י דהא דאין בישול אחר בישול אין זה אלא בדבר יבש אבל בלח יש בו משום בישול אחר בישול, אבל הם לא כתבו שזהו מן התורה נמי ואפשר לומר דלא פליגו כלל עם הרמב"ם, ומה דסובר הרמב"ם דאין בישול אחר בישול אפילו בלח, היינו מן התורה, ומה דסברי רש"י והטור דבלח יש בו משום בשול אחר בישול, היינו רק מדרבנן וכהרמב"ם: והנה כ"ת כתב דלהרמב"ם מותר אפילו בדרבנן, אבל תמיהני טובא דהא ודאי דמדרבנן אסור אפילו להרמב"ם וכמו שמשמע מלשון פטור שכתוב, וגם ממה שאוסר להחזיר בשבת, ומנ"ל לכת"ר לפרש ההיפך בכונת הרמב"ם, הן אמנם לאחר החיפוש הכרתי את המקור אשר שאב כ"ת ממנו דלרמב"ם אין בו גם איסור מדרבנן, כי בטח עינו הטעתו לראות דברי הרמב"ם (פכ"ב משבת ה"ח) וז"ל דבר שנתבשל קודם שבת כו' אע"פ שהוא עכשיו צונן מותר לשרותו בחמין בשבת עכ"ל, והכא הלא כתב באמת מותר, דהיינו פטור ומותר, וממה שכ"ת כתב "ומותר אפי' מדרבנן לשרותו בחמין או להניחו כנגד המדורה הבנתי שנתכוון לרמב"ם זה שזכרתי, דכתב נמי"מותר לשרותו" כלשון כ"ת ממש, אבל אם צדקתי בהשפטי שממקור זה שאב, יסלח לי כ"ת אם אימר לו כי בין שרייה לבישול נתחלף לו, דדוקא שרייה התיר הרמב"ם משום דאין דרך בישול בכך, אבל דרך בישול ודאי אסור, דוק ותמצא דבפ"ט מהלכות שבת כתב הרמב"ם המבשל על האור כו' פטור, כיון דמיירי התם בבישול גמור ע"י האור, דייק לכתוב לשון פטור, דמשמע אבל אסור, ואילו בפכ"ב מהל' שבת דמיירי בשרייה דקדק לכתוב לשון מותר, ונראה עוד שאפי' שרייה בכלי ראשון נמי סובר הרמב"ם דמותר אע"ג דקיי"ל כלי ראשון מבשל, דגם בכלי ראשון לא נקרא בישול מה"ת כמבואר בירושלמי (שבת פ"ג) אין לך חלוט ברור אין לך תבשיל ברור אלא כל שהאור מהלך תחתיו, ומה דקיי"ל כלי מבשל אינו כ"א הרחקה דרבנן כמבואר בירושלמי שם, אבל בבישול גמור לית מאן דשרי מדרבנן אפי' בדבר שכבר נתבשל, והיינו שסתם הרמב"ם מותר לשרותו דמשמע אפילו בכלי ראשון, אבל היינו דוקא בשרייה ולא בבישול גמור:

וגם מה שהביא ראי' מהרמ"א (סי' שי"ח סקט"ו) דעת המתירין להרתיח רוטב כנגד המדורה, גם מזה לא איריא אע"ג דשם כתב לשון להרתיחו, דהיינו בישול אבל גם שם לא הקיר כ"א כנגד המדורה וסמוך לכירה וכמ"ש שם להדיא וז"ל כל שאין נותנו ע"ג האש או הכירה ממש רק סמוך לו אפילו נצטנן מותר אבל אם נותן ע"ג האש אסור עכ"פ מדרבנן מפני שנראה כמבשל, וחילוק זה מוזכר להדיא בש"ס (שבת דל"ז) גבי כירה גרופה וקטומה דמותר להחזיר אפילו בשבת, קאמר דדוקא על גבה אבל לתוכה אסור וכתבו הרשב"א והר"ן דכיון שמעמיד לתוכה כדרך בה תדיר נראה כמבשל, וכ"כ נמו בשו"ע (או"ח סי' רנ"ג) ע"ש, הרי שכדרך בישול אסור מדין הש"ס וכן פסקו כל הפוסקים, ולפי"ז בנ"ד אע"ג שמעמידין התבשילין ע"ג הפליטעס, אבל כיון שעיקר הבישול הוא בהעמדת קדרות עליו, ולתוכה אין נותנין, וכיון שמבשלין כך תדיר הוה על גבו דרך בישול ואסור לכו"ע וכמ"ש האחרונים דפליטעס שלנו שקורין ענגלישע קיכין שדרך הכל לבשל בחול על גביהן מלמעלה איסור גמור יש בזה להעמיד המאכל לחמם ע"י הא"י אפי' קודם הסקה, ועיין בערוך השולחן סו"ס רנ"ג שכתב וז"ל אבל בהפליטפס שלנו שעיקר הבישול הוא בהעמדת הקדרות עליו אסור בכל ענין ולא מיבעי שהישראל בעצמו יעמיד הקדירה עליה על סמך שהא"י יסיק אחר דזהו מבשל גמור וחייב חטאת אלא אפילו על ידי א"י אסור גם כן דזהו השהה וחזרה לכתחלה בשבת דאסור לכל הדעות בין שהתבשיל חם ובין שהוא קר, ועוד דבזה ודאי כוונת הא"י לבשלם שהרי כן דרך בישול ואפי' בתנור גדול אוסר המג"א (סי' רנ"ג ס"ק ל"ו) אם נצטנן לגמרי דהו"ל כמושב לכתחלה ע"ש, ובזה כוונתי להסיר הטענה היחידה שטוען כת"ר, דעל ידי עלעקטרי לא שייך הגזירה שמא יחתה וה"ז דומה לתנור גרוף. משו"ה הבאתי לו מ"ש המג"א דאפי' בגרוף אסור אע"ג שא"צ לזה, דכל היכי דהוי דרך בישול אסור בכל אופן משום דנראה כמבשל, ואדרבה ע"י עלעקרי יש להחמיר יותר, דכל עיקר מה שמתירין כשהועמדו הקדירות קודם ההסקה הוא משום דאמרי' דכוונת העכו"ם רק לחמם הבית בהיסק זה, ולא לבשל הקדירות, ולפ"ז בעלעקטרי דאין דרך להשתמש לצורך חימום הבית כ"א לצורך בישול לחוד וגרע טפי מבהיסק:

וכעת נשוב להיתר השני שכתב כת"ר, דכיון שהמלאכה הזאת אינה מלאכה דאורייתא אלא איסור דרבנן ואם אומר זאת לעכו"ם לעשותה הוי שבות דשבות דשרי במקום מצוה, וטרח לחפש ולהראות מקומות שהתירו בשבות דשבות במקום מצוה, וה"נ בנ"ד דצורך מצוה הוא לכבוד סעודת שבת משו"ה שרי, תמיהני טובא למה טרח להביא ממרחק לחמו ולמציא מקומות כאלו שהתירו בכגון זה אע"ג שכלל גדול כללו הפוסקים דאין למדין בזה סתום מן המפורש משום דאין מדמין גזירות חכמים זל"ז, והיכי שהתירו מפורש התירו, אבל אין ללמוד מזה במקום אחר, דכן מצינו שבותים. שהתירו, כמו בקניית בית בא"י, ויש שאסרו אפי' על ידי א"י כמו בכבוי דהוי מלאכה שאצל"ג ואינה אלא שבות ואפ"ה אסרו האפי' ע"י א"י, ולמה לא זכר כלל ממ"ש הרמ"א במקומו בשו"ע (או"ח סי' רנ"ג) דכל האמור בסימן זה מיירי בהרבה איסורי דרבנן, חשש השהה, חזרה והטמנה, ואפ"ה בסעיף ד' נתן הרמ"א שם כלל, דכל שאסור לעשות מדברים הללו, אסור לומר לא"י לעשות, ואם עשה כן אסור לאכלו אפי' צונן עכ"ל, ומשמע להדיא דעל כל המוזכר בסימן זה שאסור לעשות, אסור גם ע"י א"י אף שרובם אינם מלאכות דאורייתא, וגם לצורך מצוה הוא, לצורך סעודת שבת, ואפ"ה אסור, ובודאי דטעמו הוא משום דכיון דכן כתבו התוספות להדיא (גיטין ד"ח) דדוקא במילה התירו שבות דשבות ע"י א"י משום דעיקר מילה דוחה שבת אבל בשארי איסורי שבת לא הותר אפי' שבות, וכ"כ הגר"א שם להדיא בטעם הרמ"א דאיסור אמירה לעכו"ם הוי אפילו באיסור דרבנן:

ועיין נמי בפר"ח (או"ח סי' תס"ח) דבשבת ויו"ט וחוש"מ אסור אמירה לנכרי אפי' באיסור דרבנן, לא נעלם ממנו דברי הרמב"ם שמתיר באמת בזה לצורך מצוה, וכמ"ש מפורש (פ"ו מהלכות שבת) וז"ל דבר שאינו מלאכה ואין אסור לעשותו בשבת אלא משום שבות מותר לישראל לומר לא"י לעשותו בשבת והוא שיהא שם מקצת חולי או יהיה לדבר צורך הרבה או מפני מצוה כו' עכ"ל, אבל בכ"ז הנני שואל כמתפלא אחרי שהטור (או"ח סי' שי"ח) הביא לשני הדיעות ולא הכריע, והרמ"א הכריע להיפוך כהתוס' וכמ"ש, וגם הגר"א כתב כן, איך נמלא לבבינו להתיר עד כל הנהו אשלי רברבי, ובכ"ז אי משום הא לחוד הייתי שותק ולא אמרתי דבר דמודינו לו דהעולם נהגו להקל ויש להם על מה שיסמכו כיון דהרמב"ם מתיר להדיא, וכב"י שם כתב וסתם כדעת הרמב"ם והביא דעת התוס' רק בשם יש אוסרין, ובאו"ח (סי' תקפ"ו) לא הביא כלל דעת האסור, אכן כל זה אם המלאכה נעשית ע"י עכו"ם מעלמא שאינו פועל ושכיר אצל בעה"ב, וגם אין נוטל שכר ממנו, אבל ברוב הפעמים הא ודאי שנעשה זאת ע"י שפחה או משרת השכורים אצל בעה"ב, וגם אם יקרא לעכו"ם מן החוץ לעשות מלאכה זאת ודאי שישלם לו שכר טרחו, ובכה"ג הוי שלוחו מה"ת וכמ"ש המח"א (הלכות שלוחין סי' י"א) דאע"ג דאין שליחות לנכרי ואמירה לעכו"ם הוי שבות, היינו בשאינו פועל ושכיר אבל בשכירו הוי יד פועל כיד בעה"ב, וכ"כ הנתיבות (סי' קפ"ח) דשליח שנועל שכר יש שליחות אפי' לנכרי, ובחבורי לקדושין דכ"ג הבאתי ראיה לזה דמיבעי בש"ס הני כהני שלוחי דרחמנא או שלוחי דידן הם, וידוע מה שהרעיש הפנים מאירות (ח"ב סק"ט ז') מאי קא מיבעי לש"ס תיפוק דשלוחי דרחמנא נינהי, דאס"ד שלוחי דידן א"כ איך אמרי' בברייתא דחולין (די"ג) איש איש מלמד שהעכו"ם נודרין נדרים ונדבות כישראל, הא אין שליחות לעכו"ם ע"ש:

ולמ"ש ניחא דכהנים הא מקבלי שכר חלף עבודתם, דמשו"ה זכו לכ"ד מתנות כהונה משום שהם פנוים לעבודת המקדש, ובמעשר פי' הכתוב להדיא שזה חלף עבודתם וכמשה"כ ולבני לוי נתתי מעשר חלף עבודתם, ולראב"ע דמע"ר לכהן ודאי דמקבלי שכר נינהו, ואפילו לר"ע דמע"ר ללוי, אבל הא גם לכהן יש חלק בהם והם התרומת מעשר, וכיון דמקבלי שכר הם שפיר יכולים להיות שליח אפילו לעכו"ם ולעולם שלוחי דידן נינהו ושפיר מיבעי לש"ס. והארכתי לבאר דדינו של המח"א ונתיבות מוכרח מהא דדחקו בסוגיא (קדושין רפ"ב) למצוא פסוק למילף מיני' דמהני שליחות בקדשים, ולמ"ד שלוחי דידן הם תיפוק לי' מעיקר עבודת הקרבנות דמהני ע"י כהנים דהוי שלוחי דידן, הרי דמהני שליח בקדשים, אע"כ דמכהנים אין ראיה משום דמקבלי שכר וידם כיד בעה"ב (ומכאן יש ליזהר בכל מלאכות שבת שלא לעשותם ע"י שפחה התדיריית שנוטלת שכר, וגם לא לשלם להא"י שכר בעד פעולתו):

הן אמנם שראיתי בתשובת שו"מ (ח"ב סי' ק"י) שכתב שיש לו ראיה שאין עליה תשובה היפך סברת המח"א הנ"ל מש"ס (גיטין כ"ג) דאמר ר' יוחנן דאין העבד נעשה שלית לקבל גט לאשה מיד בעלה לפי שאינו בתורת גיטין מתקיף לה ר"א טעמא במלתא דליתי' הא במלתא דאיתא כשר והא נכרי כו'. ואם איתא מה מדמי נכרי לעבד שאני עבד דידו כיד רבו, אע"כ דלהס"ד דליתי' בשליחות לא מהני מה שידו כיד רבו ע"ש, אכן לענ"ד יש ע"ז תשובה גדולה כ"כ עד שגם התחלת ראיה אין מהתם דהא פשיטא דר' יוחנן לא איירי התם בעבד של האשה דנימא יד כידה, אלא בעבד דעלמא ע"ש בתוס' וכן פרש"י להדיא שם בד"ה עבד מהו שיעשה שליח כתב עבד של כל אדם מהו שיעשה שליח לאשה בעלמא וא"כ אדרבה מוכת מהתם להיפך דמדהוצרך רש"י לפרש דמיירי בעבד דעלמא מכלל דבאמת בעבד שלה לא הוי מדמי נכרי לעבד, ומשום דעבד שלה ודאי דידו כיד בעה"ב וכהמ"ח אי וגם מגוף הסוגיא מוכרת דבע"כ מיירי התם בעבד דעלמא דהא על דברי ר' יוחנן דאמר אין העבד נעשה שליח מתקיף ר"א טעמא במלתא דליתא כו' מה אתם ישראל אף שלוחכם ישראל ופרש"י וז"ל ומה"ט איכא למעוטי נמי עבד עכ"ל, ולפ"ז משמע דס"ד דר' אליעזר דעבד באמת אין נעשה שליח, ומאוד תמוה הא בהדיא איתא במתני' דתרומות הרשה את עבדו, הרי מפורש דעבד נעשה שליח לתרום, וכן בפסחים אמר לעבדו צא ושחוט עלי הפסח, ובשלמא אי נפרש דסוגיא דהתם דקאמר אין עבד נעשה שליח מיירי בעבד דעלמא אבל בעבד שלו מהני, לא יקשה מהנך משניות דהא התם אמר "לעבדו" קאמר ועבד שלו מהני שפיר בלא טעם דשליחות משום דידו כיד רבו, אבל אי נימא דמה שאומר אין העבד נעשה שליח מיירי אפי' בעבד שלו, וממילא דמה דאתקיף ר"א וסובר דלא מהני, היינו אפי' בעבד שלו נמי, וא"כ איך יפרנס להני משניות שזכרתי, אע"כ דכל הסוגיא לא מיירי כ"א בעבד דעלמא וז"ב:

ואחרי שהוכחנו כהמחנה אפרים ונתיבות המשפט ממילא שבנידון דידן שעושים המלאכות הללו ע"י שפחות התדירות השכורות, לא שייך בזה כלל דין דאמירה לא"י, דהוי כעושה בעצמו, ובזה נפלו כל יסודי ההיתר שזכר מאמירה דאמירה ועוד, דלמ"ש דבא"י שהוא שכור לו הוי כיד בעה"ב, ומכל הלין אינני מסכים להיתר לעשות זה בקביעות, ולבד זה כמה מכשולים יוכלון לצאת מזה על ידי חסרון ידיעה וקלות הדעת שאין פה המקום לפורטם לכל המכשולים והתקלות שאפשר לצאת מזה, בזדון או בשגגה, וחלילה יאמרו התירו פרושים לחילול שבת גמור לבשל בשבת, ודאי שיש מקום לכל הטענות שטוען כת"ר ורוצה עי"ז להתיר אבל לבי יגיד לי כי ההפסד יהי' מרובה על השכר, ובשגם שמנקודת הדין איני מוצא טעם להיתר וכמו שזכרתי, וד' יזכנו לראות בהרמת דת תוה"ק להימים הראשונים שהיו טובים מאלה ולא לעשות חדשות:

כנפש המברכו בברכת אהרן וואלקין:

תוכן העניינים

שות זקן אהרן

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה