שות זקן אהרן· הרב אהרן וואלקין
ח"א או"ח · סימן יד
ב"ה יום ג' י"ב אלול תפר"ח פינסק כתיבה וחתימה טובה למע"כ ידידי הרב וכו' מהו' נחום נפתלי בלייווייס שליט"א רב בזירמון ע"ד שאלתו אם מותר ע"י שפחה נכרית למכור בשבת לנכרים לחם, וכ"ת כתב דהכא לא שייך דרכי שלום ומכלל דפשיטא לו דאם היה בזה דרכי שלום ראוי היה להתיר כההיא דאו"ח (סי' שכ"ה) דמשום דרכי שלום או לנכרי אלם מותר לתת כלי מבית ישראל להוציא בשבת לרה"ר, אבל באמת זה אינו דלא דמי כלל לההיא דהתם דלא מיירי במכירה אצא בשאלה, לענין אם מותר להשאיל כלי לנכרי בשבת, ומשום איסור הוצאת החפץ מביתו של ישראל, ואיסור זה לחוד הותר מפני דרכי שלום, אבל הכא במכירה דאית בה תרתי דמלבד איסור הוצאת החפץ מביתו של ישראל אית בה נמי איסור דמכירה גופא, ומנ"ל דגם בכה"ג דאית בה תרתי לגריעותא דשרי משום דרכי שלום, אלא שבזה י"ל דכיון שממכתב כ"ת נראה שעירו מתוקנת בעירובין ומותר לטלטל בכל העיר, ובעיר שיש בה עירובין לא שייך איסור הוצאה כלל ולא פש גבן אלא חד איסור דמכירה, ואין לומר דהא תינח לטעם שכתב ספר התרומות הובא בב"י (או"ח סי' רמ"ו) דאיסור הוצאה הוא משום חשדא שיחשדו שהישראל צווהו להוציא החפץ לרה"ר ואמירה לעכו"ם שבות, דלטעם במקום שיש עירוב ודאי דאין חשש כלל, ולטעם זה אפילו במקום שאין עירוב נמי ראוי להתיר לדידן דלית לן רה"ר דאורייתא רק כרמלית דאינו אלא שבות, וא"כ הוי שבות דשבות ואין גוזרין גזירה דשמא יאמרו בשבות דשבות וכמ"ש הט"ז (או"ח סי' רמ"ו סק"ג), אלא שהמג"א חולק וסובר דאפילו בשבות דשבות נמי גזרינן ע"ש, מיהו במקום עירוב ודאי דליכא חשש כלל, אבל לשיטת הרמב"ם (פ"ו מהל' שבת) דהטעם דאסור להוציא חפץ מבית ישראל משום דכשיוצא מבית ישראל יאמרו שמכר לו בשבת, דלטעם זה גם בעיר שיש בה עירוב אסור ואכתי איכא בה תרתי איסור הוצאה ואיסור מכירה, ומנ"ל דשרי מפני דרכי שלום, דזה אינו דכיון דאיסור הוצאה גופא אינו אלא משום שמא יאמרו שמכר, אכתי אין בזה אלא חד איסורא, והוא איסור מכירה, וחד איסורא הרי מצינו דשרי בסי' שכ"ה. מיהו אכתי לא דמי להתם דלא שרינן משום דרכי שלום כ"א איסור דהוצאה דאיכא בו ב' שבותים לשני אלו השיטות, לסה"ת דהחשש הוא שיחשדו שמא הישראל צווהו להוציא, ולדידן דלית לן רה"ר דאורייתא אפי' צווהו ודאי אינו אלא שבות דרבנן, והשתא דאינו אלא חשד שמא צווהו, הוי בזה הרי דרבנן, ולרמב"ם דהטעם הוא שמא יאמרו שמכר, ומכירה גופא נמי אינו אלא איסור דרבנן, וכיון דאיכא תרי דרבנן שפיר שרינן משום דרכי שלום, אבל היכי שמכר לו באמת וכמו בנ"ד דאיכא מכירה ממש דאין אלא שבות אחד, מנ"ל שגם שבות אחד שרינן משום דרכי שלום, וכי היכן מצינו זה, ולא רק שלא מצינו להיתר אלא אדרבה מצינו להדיא דאיסור דמכירה לא הותר לשום דבר ואפי' לצורך מצוה, דהנה איסור דמכירה הוי טעמו גזירה שמא יכתוב וכמ"ש הרמב"ם, ובגזירה דשמא יכתוב אי שרי במקום מצוה מצינן בזה פלוגתא דרבוותא, דבמשנה דביצה דל"ו תני בחד בבא ואלו הן משום רשות לא דנין ולא מקדשין ולא חולצין, ובש"ס שם קאמר הטעם ובכולהו שמא יכתוב, ופריך אין דנין והא מצוה עביד ומשני ל"צ דאיכא דעדיף מיני'. ורש"י פי' התם דהקושיא הוא כך למה קחשבו בין אלו שאסרו משום רשות, ועלה משני דכיון דאיכא דעדיף אין בזה מצוה אלא רשות, אבל לענין איסור באמת אפי' היכי דליכא דעדיף מיני' ואיכא מצוה אפ"ה אסור דלא שרינן שבות דשמא יכתוב אפי' במקום מצוה. ור"ת פי' דהקושיא הוא למה באמת יהיה אסור הא ישנו מצוה, ומשני דאיכא דעדיף וליכא מצוה אבל אי ליכא דעדיף דהוי מצוה באמת מותר, דבמקום מצוה לא גזרינן שמא יכתוב ואנן הא לא קיי"ל כר"ת אלא כרש"י דאפי' במקום מצוה לא שרינן כמבואר באו"ח (סי' של"ט) דאין דנין ואין מקדשין בשבת, וברמ"א כתוב שם וז"ל ואע"ג דלא קיי"ל כר"ת מ"מ סומכין ע"ז לקדש בשבת בשעת הדחק כי גדול כבוד הבריות שלפעמים כו' והוי ביוש לחתן ולכלה כו' ע"ש, מזה משמע דלא הקיל כ"א לענין קדושין משום גדול כבוד הבריות שדוחה ל"ת כה"ג סומכין על ר"ת:
אבל לענין דין דאינו אלא הפסד ממון לא סמכי' להתיר אפי' במקום מצוה ושעת הדחק, והמעיין בתוס' דביצה יראה שלא הביאו פי' ר"ת כ"א על קדושין, דגם התם פריך הש"ס והא מצוה הוא ומשני כגון דאיתא לו אשה ובנים, וע"ז כתב ר"ת דהקושיא הוא למה באמת אסור כיון דאיכא מצוה, ולמה לא הביאו פי' ר"ת על אין דנין דנקיט ברישא, א"ו שגם ר"ת גופא לא התיר כ"א בקדושין משום דגדול כבוד הבריות אבל בשארי דברים גם ר"ת עצמו לא התיר אפי' במקום מצוה, ולפלא על הרמ"א שכתב דאע"ג דלא קיי"ל כר"ת מ"מ בקדושין סמכינן ע"ז דלשון זה משמע שר"ת עצמו סובר להתיר גם באינך היכי דאיכא מצוה אלא דאנן לא קיי"ל כוותי' ולא סמכי' עליו כ"א בקדושין, ולמה שבארתי בשארי דברים ר"ת עצמו לא התיר, ולית מאן דפליג בזה ואפי' לר"ת לא שרי אפילו במקום מצוה, ושמא משום דבשמ"ק לביצה וכן בר"ן שם כתבו מפורש דלר"ת שרי גם לדין היכי דאיכא מצוה, משו"ה כתב הרמ"א דלא קיי"ל כוותי', והרי בררנו דלא הותרה גזירה דשמא יכתוב אפי' במקום מצוה, לדידי לית מאן שחולק ע"ז ואפי' לר"ת לא שרי ולרמ"א דרמ"א עצמו התיר במקום מצוה, אבל אנן הא לא קיי"ל כוותי' כ"א בקדושין, וא"כ איסור דמכירה דהוי נמי משום שמא יכתוב וכמ"ש לא שרינן במקום מצוה, ואפי' במקום דחק גדול, ובקדושין לחוד סמכי' להתיר בדחק גדול ומשום גדול כבוד הבריות אבל בשארי דברים לא שרינן גזירה שמא יכתוב אפי' במקום דחק גדול:
וגדולה מזה נ"ל דאפי' לשיטת ר"ת דבמקום מצוה שרינן אפי' בשארי דברים ולאו דוקא בקדושין לחוד, אכן היינו דוקא בשארי דברים דחשיב התם במשנה, דנין, מקדשין וחולצין, אבל מקח וממכר גם לדידי' לא הותר כלל, דבמו"מ דאית בו איסור קנין, דאסור לקנות ולהקנות בשבת, ואיסור קנין לא הותר אפי' בדחק גדול כמו בשכ"מ. ואע"ג דבסוגיא דגיטין (דע"ו) קאמר רבא התם דתיזל איהי ותיחוד ותפתח, הרי לכאורה שהותר לקנות הגט וגם החצר בשכ"מ, אכן באמת מסוגיא זאת גופא מוכח ההיפך דשום קנין לא הותר בשבת אפי' בשכ"מ, דארשב"א והר"ן הקשו שם דלמה מצריך רבא דוקא שתיזל ותיחוד ותקנה הגט ע"י קנין חצר ולמה לא התיר ליתן לידה ממש, וחי' משום דבזה לא מינכרא מלתא דעושה קנין אלא דמיחזי כנועל ביתו, משא"כ איסור טלטול הגט דמוקצה הוא לא התירו ע"ש, וא"כ כ"ש קנינים אחרים כמו חליפין וכדומה דלא הותר, דאל"ה יקשה גם זה למה הצריך שיקנה לה המקום ע"י נעילת דלת ולא הקנה לה החצר ע"י קנין אחר. א"ו דשום קנין לא הותר גם בשכ"מ זולת בנעילת דלת משום דמיחזי כנועל ביתו, וז"ל התורי"ד שם אתי לקמי' דרבא אמר להו לקנייה להאי דוכתא דיתיב בה גיטא ותיתי ותיחוד ותפתח כו' פי' אמר רבא שיקנה הבעל לאשה אותו המקום שהגט מונח שם ע"י חזקה שבקנין אסור להקנות בשבת אלא יאמר לה מקום פלוני יהא שלך במתנה והיא תחזיק ותקנה אותו המקום כו' עכ"ל: ולכאורה אין מובן לדבריו מ"ש לפי שבקנין אסור להקנות בשבת לפיכך תקנה המקום ע"י חזקה דתיחוד ותפתח. ואטו החזקה הזאת לאו קנין הוא, אלא דהכי כוונתו דהוקשה לו נמי למה לא הקנה לו המקום ע"י קנין אחר, וע"ז תי' משום דקנין אחר דמינכר דלשם קנין עביד הכי אינו רשאי גם בשכ"מ, ורק בחזקה דנעילת דלת התיר משום דלא מינכר כקנין אלא כנועל ביתו הרי מכל הלין נראה להדיא שגם בשכ"מ לא הותר שום קנין דמינכר דלקנין עביד הכי, וא"כ היכי אפשר להתיר מקח וממכר, אפי' לעכו"ם דאיסור קונה לא שייך, מ"מ המוכר שהוא מקנה איכא גבי' איסור הקנאה, ולכן נראה אע"ג דלר"ת הותרה גזירה דשמא יכתוב אפ"ה איסור דמו"מ אע"ג דגם איסורו הוי משום גזירה זאת אפ"ה לא התירו אותו. החמירו יותר וכמ"ש היש"ש פ' משילין סי' ז' דגזירה דשמא יכתוב הקילו במקום מצוה ובמו"מ החמירו ע"ש, והוא כדברנו ממש:
ואין להקשות דא"כ למה הקיל הרמ"א בקדושין, הא בקדושין איכא נמי קנין, שקונה את האשה וכמ"ש התוס' בביצה שם שכתבו וז"ל מהאי טעמא דאין מקדשין לפי שנראה כקונה קנין ע"ש. די"ל משום דסובר דבקדושין ליכא קנין, דרק בכניסה לחופה קונה אותה ליורשה ולמע"י ולכל דבר אבל בקדושין לחוד לא קנה אותה עדיין, ומה דצריכה גט היינו משום דע"י הקדושין אוסרה אכו"ע, ועיין בר"ן בביצה שחילק באמת בין קדושין לחופה מה"ט וז"ל ובדלית לו אשה ובנים כו' דשרי משום דהוי חפצי שמים וכו' ואפי' קידש מבעוד יום אסור לכונסו לחופה בשבת שהרי קונה אותה ליורשה וכו', ובירושלמי אמרו הלין דכנסין ארמלין צריכין לכנוס מבעו"י עכ"ל, הרי דלא הזכיר טעם דקנין כ"א לגבי חופה ובזה לא כתב שום היתר אפי' בשעת הדחק, ואילו בקדושין דמיירי לעיל מינה לא הזכיר טעם דקנין ומשו"ה הביא להתיר בשעת הדחק והוא כדברנו דבקדושין לא שייך טעם דקנין כלל:
ישוב ראיתי בפמ"ג (או"ח סי' של"ט) להדיא כן, דעל מ"ש המג"א שם בטעם דאין מקדשין משום שמא יכתוב, כתב הפמ"ג אבל לא הזכיר טעם דקונה משום דלא קנה אותה עוד לשום דבר עד כניסתה לחופה, וכן משמע מסוגיא דריש קדושין דפריך התם על הלשון דתני האשה נקנית ולא האשה מתקדשת, ואי נימא דבעל קונה אותה ע"י הקדושין, א"כ לשון נקנית מדויק כיון דקונה אותה, וא"כ לשון נקנית הוא העיקר ולא היה צריך לתת טעם כ"א ע"ז מה שבפ"ב תני האיש מקדש ולא האיש קונה, אבל ע"ז דתני בפ"ק נקנית לא הי' צריך לתת טעם, ואילו התם מוכח דעיקר השנוי הוא משום דתני נקנית, א"ו משום דבאמת בקדושין אין קונה אותה עוד ואינו אלא אוסרה על אחרים, לכן מה דתני מקדש ניחא ורק על לשון נקנית הוא דקשיא לי', וגם דברי הירושלמי אפשר להשוות עי"ז דהירושלמי לא אסר שום קנין כ"א בכניסה לחופה וכמ"ש הלין דכנסין וכו' צריך לכונסה מבעו"י כדי שלא יהא כקונה בשבת, ובכניסה לחופה גם לש"ס דילן אסור משום קנין, ובקדושין אפשר דגם לירושלמי לא שייך קנין, ובזה יישבתי קושית התוס' בביצה שם דעל מה שהביאו בשם ר"ת להתיר בקדושין במקום דחק הקשו מירושלמי דיומא דפריך והרי קונין לו קנין לכוה"ג ומשני אין שבות במקדש, ולמה לא משני דמשו"ה שרי כיון דמצוה עביד ע"ש, ולמ"ש דהירושלמי מיירי בכניסה לחופה דאיכא חשש דקנין וזה לא התירו גם במקום מצוה:
אלא דשוב ראיתי דהצדק עם התוס', דהנה לשון הירושלמי הכי ויקדש מאתמול, ולשון זה משמע להדיא דהקדושין גופא הוי ביוהכ"פ, וע"ז הוא דמשני דהוי כקונה, ובמפרשי הירושלמי נחלקו אמנם בפירושו של הירושלמי, דבקרבן עדה פי' ויקדש מאתמול מתפרש כפשוטו, משום דלשון מתקינין לו אשה אחרת דקאמר במשנה משמע רק הזמנה בעלמא, וע"ז מקשה דלמה לא יקדש מאתמול, ואכן בפני משה פי' דהקושיא הוא דלמה מקדש לה בעיוכ"פ על תנאי, ויקדשנה קדושין גמורים מאתמול, ואכן התוס' (יומא די"ג) כתבו וז"ל בירושלמי משמע אשה אחרת מתקינין מזמנין אותה שאם תמות אשתו ביוהכ"פ שיקדש זאת ביוהכ"פ ופליג אגמרא דילן מדפריך התם ויקדש מאתמול דמשמע מתקינין לו בהזמנה בעלמא עכ"ל, הרי דמפרשי כוונת הירושלמי דהקדושין היו ביוכ"פ וע"ז משני דהוי כקונה קנין, ולכן לשיטתם שפיר הקשו בביצה דלמה לא משני דהתם שאני דמצוה היא, וגם ניחא מ"ש בתוס' שם דטעם דאין מקדשין הוי משום קנין, דלשיטתם דס"ל דהקדושין היו ביוכ"פ גופא וע"ז משני משום קנין, א"כ שפיר מוכח מירושלמי דגם בקדושין הוי קנין, ואפ"ה לא יקשה מזה על הרמ"א שהתיר בקדושין בשעת הדחק אע"ג דחשש קנין לא הותר אפי' בשכ"מ וכמ"ש, דודאי הטעם שכתבתי דבקדושין לא שייך טעם דקנין, הוי צודק, דכלום קנה אותה הבעל ע"י קדושין, ומירושלמי אין ראיה דלשיטתו איכא בזה באמת קצת קנין, דהנה בש"ס דילן (יומא די"ג) הכי איתא ומי סגי לה בהאי תקנתא והא ביתו אמר רחמנא והא לאו ביתו היא דמקדש לה, והא כל כמה דלא כנסה לאו ביתו, דכניס לה, א"כ הו"ל שני בתים, דמגרש לה, אי דמגרש לה הדר קושיא לדוכתי' כו' ושקיל וטרי עד דמסיק דלחדא אמר ה"ז גיטך ע"מ שלא תמות חבירתך כו' ע"ש. הרי להדיא דסובר שגם החופה היתה בעיוכ"פ, ואילו לפי המבואר בירושלמי, גם ביוכ"פ לא היתה חופה כלל ואפי' כשמתה אשתו ראשונה לא היה כונסה לחופה, אלא דבכוה"ג לא היה כ"א קדושין, ועיין במפרשים שם שנתנו טעם למה לא התירו באמת גם החופה ביוהכ"פ, אבל עכ"פ זה ברור דלירושלמי לא היה כונסה לחופה כלל ואפ"ה קרינן בה שפיר ביתו משום דסובר דגם קדושין לחוד נמי מיקרי ביתו ולא ס"ל כש"ס דילן דכל כמה דלא כניס לתוך ביתו הוא. וכ"כ במה"פ שם דבזה פליגי הבבלי והירושלמי, דלבבלי כל כמה דלא כניס לא מיקרי ביתו, ולירושלמי בקדושין לחוד נמי מיקרי ביתו, ולפ"ז שפיר י"ל דלשיטת הירושלמי דהקדושין מועילים דמיקרי ביתו הרי יש בזה קנין, דקונה אותה שתהא חשובה כביתו דאי לא היה לבעל שום קנין ע"י הקדושין ורק מה שאוסרה על אחרים, איך אפשר למקריא ביתו של בעל כיון דלית לו שום קנין בגוה, אע"כ שיש לבעל קנין בה ומתקריא שלו, ולכן לשיטתו שפיר קאמר דקדושין אסור ביוכ"פ משום קנין, משא"כ ש"ס דילן דסובר דכל כמה דלא כניס לאו ביתו, מוכח מזה גופא דאין לו שום קנין באשה ע"י קדושין, דאי היה לו איזה קנין היה ראוי שפיר למיקרי ביתו של בעל, וכיון דלש"ס דילן אין בקדושין חשש דקנין, משו"ה שפיר פסק ר"ת להתיר בקדושין בשעת הדחק משום דאנן כש"ס דילן פסקינן, אבל היכי דאיכא חשש קנין לא הותר אפי' בשעת הדחק: ולפ"ז מקח וממכר ודאי שלא הותר אפי' משום מצוה ודחק גדול כיון דאיכא בו חשש קנין, וקנין לא הותר בשום מקום וכמ"ש, ולכן בנ"ד שמוכר הלחם לנכרי ודאי דאין שום היתר, ואף שבעצמו אינו עושה דבר רק השפחה הכנענית מוכרת, גם ע"י א"י אסור למכור וכמ"ש בשו"ע הרב (סי' ש"ו) וכ"ש ע"י שפחתו דהוי כידו וכמ"ש המח"א והדברים ארוכים בזה ולקצר אני רוצה, ולכן איני רואה להתיר אפי' במקום דאיכא מצוה או דרכי שלום, וכ"ש דבנ"ד לא שייך כלל דרכי שלום וכמו שזכר כ"ת מדברי האו"ז שהובא בב"י, דדוקא כשבא לבקש לצורך חולה הוא דאיכא דרכי שלום, ועוד דפשוט דלא שייך דרכי שלום כי אם במקום שלא ירצו לתת לו משום שהוא נכרי ולישראל היו נותנין אבל הכא ידוע לנכרי גופא שמה שאין נותנין לו אינו בשביל שהוא נכרי ומבדילין בין ישראל לעמים, אלא משום שאסור לנו למכור בשבת ואפי' לישראלים אין נותנים, מה איבה שייך בזה, דאיבה לא שייך כ"א כשמבדילין בין ישראל לעמים וכמבואר בש"ס (ע"ז דכ"ו) ואף בפקו"נ שהותר לישראל איתא שם שיודעין העכו"ם שלא הותר השבת רק בשביל מי ששומר שבת וע"ד שאמרו חלל שבת אחת בשביל שישמור שבתות הרבה, וכ"ש דבדבר שאפשר להשיג אצל אחר דלא שייך כלל טעם דדרכי שלום בזה:
ומה שרצה כ"ת לומר דכמשלם מעות מזומן לא שייך הגזירה דשמא יכתוב, דלאיזה צורך יכתוב, ג"ז אינו, דא"כ עקרת לכל איסור דמו"מ כשהוא במעות מזומן, ולא אשתמיט שום אחד לומר דבר כזה, וסתם אסרו מקח וממכר בין בהקפה בין במזומן, דגם במזומן שייך שמא יכתוב חשבון הסחורה שהוציא מרשותו וכדאיתא בביצה (דל"ז) אין מקדישין ואין מעריכין משום שמא יכתוב, ופרש"י דדמו למו"מ משום שהוציא מרשותו לרשות הקדש, וכיון שגם במזומן שייך שמא יכתוב, א"כ במקום שאפשר להתיר מכירה, יותר טוב שתהא בהקפה, דכיון שאין משלם מעות מיחזי כשאלה וכמ"ש האחרונים בכיו"ב:
קצש"ד היכי שיש חנויות נכרים שאפשר להשיג אצלם דבכה"ג לא שייך דרכי שלום כיון שאפשר להשיג במקום אחר, אין להתיר זה בשום אופן, ואם אי"א להשיג במקום אחר וכיון שלחם הוא דבר שנצרך לשעה ואין לדחותו על מוצש"ק ושבין כך יסבל רעב, בכה"ג שייך ודאי דרכי שלום, לכן אפשר להתיר ע"י שינוי, היינו שלא ליתן לידו רק הנכרי יקחנו מעצמו ושלא להגיד לו סכום המקח, וגם שלא ישקל במשקל וכההיא דשבת (דקמ"ח) דמניח טליתו ועושה חשבון לאחר שבת, דמכירה שע"י שינוי התירו חז"ל, משום דהכא ל"ש גזירה דשמא יכתוב, דכיון שעושה ע"י שינוי, השינוי גופא מזכירו שלא יבוא לכתוב וכמבואר באו"ח (סי' שכ"ג) כמה גווני מכירה ע"י שינוי שהותר ע"ש, וגם זה רק במקרה אפשר להתיר אבל חלילה להתיר כן בקביעות לעשות כן, דאם נבוא להתיר בזה וע"י היתרים כאלו יהיו כל החנויות פתוחות, ושמחמת זה הי' באמת ראוי לאסור כל מכירה אפילו במקום שאפשר לדחוק ולמצוא היתר, ולא מפני שהדין כך אלא שהשעה צריכה לכך, כי מי יוכל לשער הקלקלות שאפשר ליצא מהיתרים כאלו בדור פרוץ כזה, ואף אם יפגוש באיזה ספר שהתיר בזה וכיו"ב, לא יאבה ולא ישמע לו, באשר אין כל הדורות שוות, מה שאפשר היה להתיר בכמה דורות מלפנים, אי"א להתיר בדורות הללו, קרוב אמנם לשער כי גם אם נאסור להם ולא ישמעו בקולנו, אבל יעשו זה על דעת עצמם ולמה יתפארו עוד לומר שלום יהי' לנו כי התירו רבנים ופרושים את הדבר, וכ"ש שאין צד היתר מן הדין למכור במכירה גמורה אם לא במכירה ע"י שינוי שזה מצינו שהתירו חז"ל במקום מצוה, ולכן כל היכי דאיכא דרכי שלום הוי נמי מצוה ואפשר להתיר במקרה כשאי"א להשיג ע"י אחר, ודוקא במיני מאכל שנצרך לשעה אבל סחורה אחרת שאפשר לדחות על מוצש"ק אין להתיר בשום אופן: וד' יזכהו להיות מגודרי גדר ועומדים בפרץ ולא מפורצי גדר ויתברך בשנה טובה ומוצלחה כנפש ידידו המברכו בברכת אהרן וואלקין: