שות זקן אהרן· הרב אהרן וואלקין
ח"א או"ח · סימן ה
ב"ה יום א' י"ט סיון תר"צ פינסק. כבוד הרב וכו' מהור"ר יעקב מאיר פאמעראבץ רב בקוליש. ע"ד שאלתו שביהמ"ד שבעירו נפרץ ונחרב עד שנחוץ לתקן שם תיקון גדול בהוצאה מרובה והטילו גבאי נבחרי ביהמ"ד בהסכמת רוב העיר מס על בעלי המקומות לפי המדרגות, ובהיות שהרבה מבעלי המקומות אינם נמצאים במדינה וכבר נדדו למדינות הרחוקות, אם רשאים הגבאים למכור מקומותיהם לאחרים, גם מבלי להודיע להם מראש כי אי אפשר להודיע אותם מפני חסרון ידיעה מאדריסותיהם ומקום שבתם:
והנה לפמ"ש החת"ס (חאו"ח סי' כ"ט) דבעלי המקומות בביהכ"נ לא רק הספסלים הוי שלהם אלא שגוף הקרקע שתחת הספסלים קנוי להם ויש לו כל דיני קרקע ע"ש, ולפי"ז לכאורה מי יכול למכור קרקע שלהם בע"כ וכמו שטען החת"ס גופא הגע עצמך אם יצטרך צבור לביהכ"נ הכי יכולים להוציא אחד מביתו מנחלתו לבנות שם ביהכ"נ ואפי' אם יתבטל הבנין לגמרי ולא יהיה להם ביהכ"נ בכ"ז אינם יכולים ליקח קרקע של יחיד בעל כרחו ואין לומר דהכי בנ"ד כיון דבעלי המקומות מחויבין לשלם כל ההערכות שמטילין הצבור עליהן לצורך בנין ותיקון בהכ"נ, וא"כ כשלא שילמו יש רשות לצבור למכור בחובן ולא בגזילה הם נוטלים אלא בחובן מוכרים, וגם התראה א"צ כיון שהלוה נמצא מהלך רחוק יותר משלשים יום ואפי' ע"י בי דואר אי"א להודיעו ולחזור במשך שלשים יום וכמבואר בחו"מ (סי' ק"ו) דאם אין השליח יכול לילך ולחזור תוך שלשים יום מוכרין מיד, וכ"ש בנ"ד שאי"א כלל להודיעם מחסרון אדרעסין שלהם, דאפשר למכור בלא התראה הקודמת, אבל זה אינו דלענין לגבות שלא בפניו אין ב"ד גובין כ"א בהלואה ופקדון דוקא ומטעם נעילת דלת כדי שלא יטול כ"א מעותיו של חבירו וילך למרחקים, וגם בזה הוא שיטת הירושלמי (כתובות פ"ט ה"ט) דאין גובין ע"ש, אבל בשביל חוב אחר אין גובין שלא בפניו לכו"ע, ונ"ד דמי ממש לבית ועלייה שנפלו ובעה"ב אינו בכאן דאין בונים שלא בפניו כמבואר בחו"מ (סי' קס"ד) ועמ"ש התומים סי' ק"ו, ואפי' בהלואה אין גובין כ"א בשטר מקוים דוקא ולאחר שנשבע, ואפי' כתוב בשטר נאמנות חייב לישבע ואפי' אם הב"ד יודעין שעדיין לא נפרע אין נזקקין שלא בפניו דלא חשו לנעילת דלת כ"א בשטר מקוים דוקא וכמבואר כ"ז בחו"מ שם, ולפ"ז אי נימא כהחת"ס לכאורה אין רשות למכור המקומות שלא בפניהם ושלא בשבועה:
אלא דרבים וגדולים חולקים על החת"ס וסברו שאין לבעלי המקומות שום קנין בגוף הקרקע ואין להם אלא שעבוד וזכות הישיבה, אבל גוף הקרקע הוא של ציבור, ומן הדין נהפוך הוא שאין לבעלי המקומות שום רשות להוריש ולמכור מקומם לאחרים, דרק זכות ישיבה יש להם כל זמן שהם בעצמם נמצאים בבהכ"נ, ופוק חזי גברי רברבי דמסהדו עלה, בס' חסידים (אות תתי"א) כתב שמן הדין יכול לקבוע בבהכ"נ מקום לירש ולמכור אלא שנהגו כן שלא יעשו מחלוקת, ובמקור חסד שם הביא בשם ס' האשכול הלכות בהכ"נ סכ"ד שכתב וז"ל בהכ"נ זבינא לית בי, אלא דנהיגי רק מצד המנהג וכו' ועיין בתשובת שמן רוקח שכתב נמי שאין להם זכות כ"א בפירות דהוא הישיבה, וגם הנתיבות (סי' קצ"ב) כתב שגוף הקרקע והבכ"נ של ציבור הוא ואין לכ"א אלא שעבוד ישיבה על המקום וגם הט"ז שם כתב כן ע"ש, ולקמן בחחו"מ סי' ק"ו הוכחתי כדבריהם מהש"ס דיומא (דף י"א) דמביא התם ברייתא בהכ"נ ובית השותפין מטמא בנגעים ופריך הש"ס והתניא יכול יהא בהכ"נ מטמא ת"ל ובא אשר לו הבית יצאו אלו שאינם מיוחדים לו, ומשני לא קשיא הא דכרכים והא דכפרים, ופריך תו ודכפרים מי מטמא והתניא לאחוזה כו' מי שמיוחד לו יצאו אלו כו' אלא מחוורתא כדשנינן מעיקרא ע"ש, ולדברי החת"ס דבהכ"נ שיש לו מקומות מיוחדים שנמכרו לבעליהן, הקרקע שתחת מקומו שייך לו לבדו, א"כ למה הוצרך הש"ס לחזור מאוקימתא דהא דכרכים והא דכפרים, הא אכתי הומ"ל דהא דתניא מטמא, מיירי בשל כפרים, ואי דאינו מיוחד לו, הא י"ל דמיירי שמכרו המקומות ושפיר הוי מיוחד לו, דכל אחד זכה במקומו עם הקרקע שתחתיו, ואי דהוה חצר השותפין הא בית השותפין מטמא, אע"כ ככל הני רבוותי דבמכירת המקומות אין גוף הקרקע מכור להם וגוף הקרקע של צבור הוא, ולפ"ז ודאי דהצבור יכולים למכור בכל עת הצורך כיון דגוף שלהם, ובהיות שרבים וגדולים חולקים על החת"ס הכי נקטינן:
ובלא"ה נ"ל לפקפק על דברי החת"ס דעיקר ראיה שלו הוא מהרמב"ן (ב"ב דמ"ד) דפריך הש"ס התם דליקני לי' מטלטלי אגב קרקע ומשני דלית לי' קרקע וכתב עלה הרמב"ן דהיינו במקום שאין בהכ"נ בעיר, ומשמע דבמקום שיש בהכ"נ יכול להגבות אגבן מטלטלין, וכ"כ הש"ך (חו"מ סי' כ"ב) בשם הרמב"ן, והרי מוכח לפי"ז דיש לבעלי המקומות קנין הגוף בקרקע, אכן ראיה זאת יש לדחות ולומר דבאמת קנין הגוף אין להם, ורק כיון דעכ"פ המקום שאול לבעל המקום, ואגב קרקע שאולה יכול נמי להקנות מטלטלין וכמ"ש בש"ך שם בשם התוס' פ"ק דב"מ, וכ"כ להדיא הרמ"א בחו"מ שם דמשו"ה יכול להקנות מטלטלי אגב מקומות של בהכ"נ משום דהמקום הוי כשאול, ואם כי לכאורה יש לחלק דהתם בסוגיא דב"ב לא דמי להך דין דרמ"א דמיירי לענין קנין לקנות המטלטלים אגב הקרקע, דלענין זה מהני אפי' אגב קרקע שאולה, ורבינו ירוחם חולק גם בזה וסובר דלא מהני אגב קרקע שאולה, משא"כ התם בב"ב דמיירי לענין שעבוד שיחול השעבוד גם על המטלטלין למיטרף מלקוחות לענין זה בעינן דוקא שהקרקע תהא משועבדת לחלוטין להמלוה דאז אמרינן מיגו דחייל השעבוד אמקרקעי חייל נמי אמטלטלי וכמ"ש הרשב"ם שם, אבל אגב קרקע שאולה דהקרקע גופא לאו בת גוביינא הוא דהא אינה אלא שאולה, ממילא לא קנה מטלטלי נמי, וחילוק זה למדתי מדברי השמ"ק בב"ב שם, דעל מה שהקשה בשמ"ק דליחוש שמא אחר נתן לו קרקע ע"מ להחזיר כדי שיקנה מטלטלין אגב קרקעי כתב לתרץ דכל כה"ג לא קני מטלטלי אגב קרקע טרוף ממשעבדי כיון דההוא קרקע דאקני אגבי' מטלטלי לאו בר גוביינא הוא דהא לא אקני לי' אלא ע"מ להחזיר לאלתר ואם כי לענין קנין מהני אפי' בכה"ג נמי ע"ש:
ואכן באמת זה אינו דשפיר י"ל דאפי' התם לענין שעבוד מהני נמי שאולה ואע"ג דמתנה ע"מ להחזיר לא מהני וכמ"ש בשמ"ק, היינו משום דהתם חוזר לאלתר וזמן ההקנאה אינה שוה פרוטה וכדדייק השמ"ק בלשונו ע"מ להחזיר "לאלתר". ומשמע להדיא דדוקא כשמקנה ע"מ להחזיר לאלתר הוא דלא מהני ומשום דבקרקע לא הקנה לו כלום, אבל במקומות בהכ"נ אע"ג דאינו אלא כשאול, אפ"ה הנאת השאילה זאת גופה שוה הרבה כיון דשאולה הקרקע לכל ימי חייו, ולכן כמו שמקנה לו הנאת הקרקע דשוה הרבה מהני נמי לשעבוד מטלטלי, ושפיר כתב הרמב"ן דבעיר שיש בהכ"נ מצי להקנות אגבה מטלטלין אע"פ שגוף הקרקע אינה כ"א כשאולה, ונדחה ראיית החת"ס וז"ב: ולפי מה שבארנו דדעת הנהו רבוותי הוא דגוף הקרקע של ציבור הם ואין לבעלי המקומות אלא פירות דזכות הישיבה ולא יותר, והוכחתי כדבריהם מן הש"ס, והחת"ס אינו אלא יחיד שסובר דיש להם קנין בגוף הקרקע ובשגם שדחיתי ראייתו, וא"כ נראה דיכולים הצבור שפיר למכור לעת הצורך, ואפי' כשבעלי המקומות נמצאים כאן ואינם רוצים לשלם כפי תקנת הצבור, יש רשות לגבאי בהכ"נ למכור, וכ"ש כשבעלי המקומות נדדו ועזבו את מקומותיהם שלא ע"מ לחזור, דמעצמו נפקע תו שעבודייהו דמתחלה לא נשתעבד להם הקרקע כ"א כל זמן שהם נצרכים לזה וכמ"ש בס' חסידים שהבאתי דאין רשות לבעלי המקומות להוריש מקומותיהם לבניהם אחריהם, והיינו משום דמתחלה לא זכו כ"א לצורך הנאת עצמם לחוד, ואמנם אפי' היה הדין כהחת"ס דבעלי המקומות יש להם זכות גמור וקנין הגוף במקומות הללו, לא אדע נמי למה לא יהיו רשאים גבאי ביהמ"ד בהסכמת רוב העיר למוכרם, הא טובי העיר בעירן הוו כב"ד הגדול ויכולין גם להפקיר לנכסי אחרים אם ימצאו צורך בזה וכמ"ש הרמ"א (חו"מ סי' ב') ובירושלמי (מגילה פ"ג) איתא דדוקא בתקנת העיר בעינן ז' טובים ולא פחות אבל בבהכ"נ סגי בג' וכמ"ש שם ז' מאנשי העיר הרי הם כבני עיר ג' מבהכ"נ הרי הם כאנשי בהכ"נ, וכיון שיש כח בידם להפקיע בהכ"נ מקדושתו ולמוכרו לתשמישי חול, למה לא יהיו יכולים להפקיע זכות הממון שיש על המקומות לבעליהם ולהפקיר זכות בעלים ולמוכרו למי שירצו, ועיין עוד בתשובת מוהר"ם אלשי"ך שהביא דברי המרדכי בשם תשובת אבי עזרי וז"ל מה שטען האפוטרופוס שראשי הקהל כו' ע"ז אשיב אם הובררו טובי העיר מתחלה להנהיג קהלה בכל דבר אפי' יחיד שביררו מה שעשה עשוי בתקנת הקהל ויפתח בדורו כשמואל בדורו דגרסינן בירושלמי כו' מה אנו קיימין אם קבלו עליהם אפי' ביחיד כו' וכיון שיש כח בידם להפקיע בהכ"נ מקדושתו אעפ"י שיש לכל חלק כו' הוה"ד בכל מעשה הקהל מעשיהם קיימין כו' וכיון שתקנתם וגזירתם קיימת והפקר ב"ד הפקר בדבר שתקנת צבור הוא כו' ע"ש: וכן הריב"ש בתשובה סי' שצ"ט כתב וז"ל דע שכל צבור יש להם רשות על יחידיהם שכל צבור רשאי לגדור ולתקן ולעשות גדרים והסכמות ולקנוס העובר עליהן כו' וא"ת הא אמרינן בגיטין גבי פרוזבול דלמא כי תקון הלל לדרי עלמא כגון בי דינא דר' אמי ור' אסי דאלימי לאפקועי ממונא אבל בי דינא אחרינא לא דאלמא אין כל ב"ד יכולים להפקיע ממון אף אם נאמר כן לא קשיא לנ"ד דהתם הוא כגון פרוזבול להפקיר ממון של זה שלא כדין לכתוב עליו פרוזבול אבל מה שעושים בני העיר לענין תקנותיהם הרי הם כבי דינא דר' אמי ור' אסי ועדיפי מינייהו, ועיין בתשובת מוהר"ם אלשי"ך סי' נ"ט שהביא חבל ראשונים שסברי כן, ואפי' להחולקים שהביא הרמ"א שם דאין כח ביד טובי העיר רק להכריח הצבור במה שהיה מנהג מקודם וכמבואר במל"מ, היינו כשאינו למגדר מלתא, או טובת הצבור דהוי כלמגדר מלתא, אבל בנ"ד דטובת הצבור הוא מהני לכו"ע להפקיע ולהפקיר זכות של בעלי המקומות, ובודאי שגם מתחלה נשתתפו יחד אדעתא דהכי לציית לכל אשר יעשו גבאי בהמ"ד שבכה"ג לית מאן דחולק דמהני, ובשגם דגם רוב העיר מסכימים לתקנת הגבאים וכמ"ש כת"ר, דפשוט אצלי שיכולים לתקן תקנה זאת ולהפקיע זכות בעלי המקומות הללו שאינם נזקקים לתקנות הגבאים ולמוכרן לאחרים, וגם הודעה והתראה א"צ אם אי אפשר לעשות כן כנלע"ד, ועיין בתשובת שיבת ציון סי' ק"ז שכתב דרשאים הגבאים להשכיר מקומותיהם מ"ש, אכן לענ"ד אם השכירות לא יספיק רשאים גם למכור וכפי הטעמים שכתבתי ותו לא מידי:
וד' יסייענו לכוון האמת כנפש ידידו המברכו בברכה אהרן וואלקין: