שות זקן אהרן· הרב אהרן וואלקין
ח"א או"ח · סימן ד
ב"ה יום ב כ"ח מנחם אב תרפ"ח פינסק. כבוד ידיד בן ידיד הרב וכו' מוהר"ר דוד מנחם רעגענשבורג שליט"א הגאב"ד דזעמבאווא. מכתב כת"ר נתקבל בשעה שהייתי בחו"ל (באד נוהיים) וזה לא כבר אשר שבתי לביתי ומיד הנני ממהר להשיבו, במה שנסתפק כת"ר בטווית ציצית דבעינן לשמה, אם התחלת הטוויה נעשה ע"י מאשין וגמר ישראל הטוויה לשמה אי מהני, וכת"ר רצה לדמות זה לההיא דשחט עכו"ם חצי קנה וגמר ישראל ושחט עד רובו דכשר כמבואר בש"ס (חולין די"ט ויו"ד סי' ב), במחכ"ת אין דמיונו עולה יפה דהתם בשחיטה כל שיעור השחיטה אינו אלא משהו, דגם אם היה חצי קנה פגום והשלימו ישראל לרוב כשר, אע"ג דכל השחיטה לא הי' בזה אלא משהו, ולא גרע שחוט נכרי מאילו היה החצי קנה פגום, ונמצא דבמה שהשלים הישראל לרוב קנה, שכל שיעור השחיטה נעשה ע"י ישראל, אבל לגבי טוויה אי נימא דבעינן שכל הטוויה תהא לשמה, לא מהני מה שגמר ישראל, דהא ס"ס אותו החלק שנטוה ע"י נכרי או מאשין הוי שלא לשמה:
ובעיקר הדין לכאורה נראה פשוט שבאופן שנסתפק כת"ר שההתחלה היה ע"י מאשין והגמר ע"י ישראל, שפסול לכו"ע, דאין לדמותו להא דמבואר בשו"ע (או"ח סי' י"א סעיף ב) דטוואן נכרי וישראל עומד ע"ג ואומר לו שיעשה לשמה דכשר מיהא להרא"ש, דמכמה טעמים אין לדמותו כלל לדין זה, א) דהתם הוי טעמו דהרא"ש משום דאמרינן דעכו"ם אדעתא דישראל עביד, ופליג על הרמב"ם דסובר אדעתא דנפשי' עביד, וכיון שעביד אדעתא דישראל שמלמדו לעשות לשמה הוי זה לשמה גמיר, ולא שייך זה כ"א בעכו"ם שיש לו דעת לעשות כפי שמלמדין אותו, משא"כ במאשין שאין לה דעת, כי ישראל עומד ע"ג מאי היה ובודאי לא חשיב זה לשמה ב) הא דברי המחבר דלעיל יש לפרש דמיירי כשישראל עומד ע"ג בכל משך העת שטוה הנכרי לא זזה ידו ממנו ולא הסיח דעתו מללמדו שיעשה לשמה מתחלה וכד סוף, ומנ"ל להתיר נמי כשישראל לא היה כ"א בתחלת הטוויה לחוד, ואפי' בנכרי שטוה וישראל עוע"ג בתחלת הטוויה אין לנו ראי' להכשיר, וכ"ש באם הישראל התחיל בטוויה ושוב גמר הנכרי בלא ישראל עוע"ג דלא מהני כלל, דאותו החלק שטוה הנכרי לא היה לשמה כלל כיון דגם עומד ע"ג לא היה בזה, הן אמנם דהרא"ש גופא מכשיר אפי' בישראל אינו עומד ע"ג כ"א בתחלת הטוויה, דהכי מוכח להדיא מדבריו בהלכות קטנות הלכות ס"ת דמקשה התם מגט דלא מהני כתבו נכרי וישראל עומד ע"ג כמפורש בגיטין (דף כ"ב), וכתב לחלק דבגט דבעינן שיכתוב כל התורף לשמה וזה לא יעשה, אבל בעיבוד לא בעינן אלא בתחלת העיבוד כשישים העור לתוך הסיד שיאמר אז, אני עושה כך לשם ס"ת, וזה יעשה הנכרי לשם ישראל כשיאמר לו עשה כך, וכיו"ב מצינו בפ' אין מעמידין דר' יהודה בעי מילה לשמה ואפ"ה ימול ארמאה ולא ימול כוחי ולא אמרינן נכרי אדעתא דנפשי' עביד כיון דברגע הוא עושה ודאי יעשה אדעתא דישראל ע"ש, הרי שסובר הרא"ש להדיא דגבי עיבוד והוה"ד לגבי טוויה שלמד זה הב"י מעיבוד לא בעינן כ"א רגע אחת שיאמר לו הישראל לעשות לשמה וכל שאר הפעולת עושה הנכרי בלא. עומד ע"ג, ואמנם מפני שדברי הרא"ש תמוהים מאד כאשר כבר השיג עליו בתשובת פנים מאירות (ח"א סי' מ"ה) בדברים של טעם דאיך יוכשר בכה"ג דהא אם עיבד מקצת העור לשמו וכל שאר העור שלא לשמו בודאי פסול דודאי שבעינן שיעבוד כל העור לשמו, ואע"ג דכשעיבד ישראל א"צ לומר אלא בתחלת העיבוד ואף שיעשה אח"כ בשתיקה שפיר דמי משום דכל העושה על דעת ראשונה עושה, אבל לגבי נכרי דפסול בגט אפי' ישראל עוע"ג משום דחיישינן שאף שתיבה אחת יכתוב ע"ד ישראל, מ"מ דלמא אח"כ ישנה, א"כ דין העיבוד שוה לגט, וכי היכי דהתם חיישינן שלא יגמור כל תורף הגט כפי שאמר ישראל בתחלה, ה"נ בעיבוד, ועיין שם שכתב שגם רבינו ברוך שהביא הרא"ש שם דאם נכרי מעבד וישראל עוע"ג דכשר, דהיינו נמי בעומד ע"ג מתחלת העיבוד עד סופו, א"כ למה לן למשוכי דברי המחבר שיהי' דחוק ויפרש כהרא"ש, והלא יותר נוח לפרש דבריו כרבינו ברוך דעומד ע"ג היינו כל משך העיבוד, ובשגם שסתימת לשון המחבר טוואן נכרי וישראל עוע"ג כשר, משמע יותר דעומד ע"ג כל משך הטוויה, דאי כוונתו שאינו עומד ע"ג אלא בתחלתו הו"ל לכתוב כן בפירוש וכמ"ש בסעיף א' לגבי ישראל גופא, שיאמר בתחלת הטוויה, הרי שבמקום שסגי רק בתחלה כתב להדיא בתחלה, ומדסתם בסעיף ב' לגבי נכרי וישראל עומד ע"ג ולא דקדק לפרש בתחלה, מכלל דבאמת לגבי נכרי וישראל עוע"ג לא סגי כשאינו עומד ע"ג אלא בתחלה, ג) אפי' להרא"ש דמכשיר בעומד ע"ג רק בתחלה, נראה פשוט דלא התיר כ"א בטוויה מועטה שאינה נמשכת אלא רגע, אבל בטוויה מרובה שנמשכת הרבה ודאי דדמיא לגט דלא מהני בעומד ע"ג וכמ"ש בביאור הלכה (סי' יא) דבפאבריקין שטווין ציצית כל היום לא מהני עומד ע"ג אפי' להרא"ש מה"ט דדמיא לגט ע"ש, ומכל הלין היה נראה לכאורה בנדון ספיקו דמר דלית מאן דשרי, אכן שוב ראיתי דהטעם האחרון שכתבתי לאסור באות ג' יש לדחותו, דבאמת כבר הקשו האחרונים על חילוקו של הרא"ש מגט לעיבוד, דמשו"ה בעיבוד מהני עוע"ג משום דא"צ אלא רגע וזה יעשה על דעת ישראל משא"כ בגט דבעינן כל התורף לשמה וזה לא יעשה, א"כ אם ישראל עומד ע"ג מתחלת הכתיבה עד סופו ועל כל תיבה יאמר לו שיעשה לשמה היה צריך להיות כשר, וזה לא אשתמיט שום אחד מהפוסקים שיאמר כן: ולכן נלע"ד כוונת החילוק מגט לעיבוד באופן אחר, דבעיבוד דלא בעינן כ"א רגע, פי' דתכן הלשמה הוא קצר שאין בו כ"א תוכן דיבור אחד, שיהא לשם קדושת ס"ת, וכן גבי מילה אין בו כ"א מחשבת דבר אחד, היינו שימול לשם קדושת הישראלי, ולשמה קצר כזה שאין תופס כ"א תוכן דבר אחד לחוד, יעשה זאת אדעת ישראל המבקשו, ואיה"נ אם לגבי גט לא היה נצרך לחשוב כ"א שיהא לשם גירושין לחוד, היה מועיל נמי, אבל בגט הא לא סגי במה שיחשוב רק לשם גירושין, אלא צריך לשם המגרש ומתגרשת וצריך לחשוב שמותיהן וכנוייהן שיהא הכל לשם גירושין, ולשמה ארוך כזה דבר קשה הוא לתפוס במחשבתו ולכן לא ירצה לסבול דוחק כזה לתפוס במחשבתו ענין ארוך כזה, ושמא יש לכוון זה בלשון הרא"ש שכתב דבגט שצריך לכתוב כל התורף לשמה, דאין הכוונה שהפעולה נמשכת זמן רב, דלזה יש עצה שהישראל יעמוד מתחלה עד סוף הכתיבה כקושית האחרונים, אלא הכוונה דהלשמה ארוך ונמשך הרבה עד שמחזיק כל התורף דהיינו כל שמותיהן וכנוייהן, משא"כ בעיבוד אינו אלא רגע, כלומר שהלשמה הוא קצר כ"כ שאין בו אלא דיבור אחד, רגע כמימרי' ולפ"ז בטוויה דציצית דהלשמה הוא נמי קצר דא"צ כ"א לחשוב לשם ציצית ותו לא, ולשמה קצר כזה מהני בישראל עומד ע"ג אפי' אם הפעולה נמשכת הרבה, משום דעל המשכת הפעולה אין קפידה, כ"א על המשכת אריכת הלשמה קפדינן, ואם כי לשון הרא"ש משמע שכוונתו לחלק בין פעולה נמשכת לאינה נמשכת, מ"מ סברת חילוקו נכון מצד עצמו, ומתורץ בזה כמה קושיות, אבל אכתי יש לאסור בנ"ד מהטעמים שכתבתי באות א' וב', ועוד דבלא"ה אפי' במקום דמהני עומד ע"ג, לכאורה אינו אלא כשהעומד ע"ג היה בתחלת הפעולה, דבזה שייך לומר דכל הפעולה שעושה אח"כ עושה על דעת הראשונה, וכמו בישראל גופא דמהני לשמה, היינו אם בתחלת הפעולה חשב לשמה, אבל אם בתחלת הפעולה היה שלא לשמה וגם בלא עומד ע"ג, אלא שאח"כ בסוף הפעולה היה לשמה וכמו בנידון ש כ"ת, דתחלה היה ע"י מאשין וגמר ישראל, לכאורה לית מאן דשרי, דהוכיח סופו על תחלתו לא אמרינן בנכרי שאינו יודע מעצמו בטיב מצוה, וא"כ כשיסייע ישראל בסוף העיבוד איך שייך לומר שגם תחלת העיבוד היה לשמה:
איברא דהט"ז (יו"ד סי' רע"א) כתב דכשמעבד נכרי וגמר ישראל דכ"ש דשרי, ואם כי כבר השיגו האחרונים על הט"ז דאפי' בישראל גופא לא ברירא מלתא אם אמרינן הוכיח סופו על תחלתו, וגם הגר"א (או"ח סי' י"א) כתב דספק הוא אם גם בישראל אמרינן הוכיח סופו על תחלתו וא"כ כ"ש כשהתחיל הנכרי וגמר ישראל, עיין בפנ"מ שם שדחה לכל דברי הט"ז, אכן יש לי להצדיק דברי צדיק שכמותו עפמ"ש (סנהדרין דמ"ח) בפלוגתא דאביי ורבא דפליגו התם בהזמנה מלתא, דתליא בפלוגתא דת"ק ורשב"ג גבי עיבוד לשמה, ומפרש ר"ת דרבא דאמר הזמנה לאו מלתא סובר דבעינן נמי עיבוד לשמה ולא סגי במה שעשה ההזמנה לשמה כיון דהזמנה לאו פעולה חשובה היא, ואביי דסובר הזמנה מלתא סגי לדידי' בהזמנה כיון דגם היא פעולה חשובה ואין צורך תו שיהיה מעובד לשמה ע"ש והמתבאר מתוך דברי ר"ת דלא בעינן כלל שכל הפעולות מתחלה עד סוף יהא נעשה לשמה, ודי רק בפעולה אחת כשנעשית לשמה ושוב אין צורך בשאר פעולות לשמה, ואפי' אם עשה את הלשמה לא בפעולה העקריית כ"א בהזמנה, למ"ד הזמנה מלתא סגי בכך וכמ"ש להדיא דאם הזמנה מלתא אין צורך שוב בעיבוד שיהא לשמה, דדי בהזמנה לחוד, ודוקא כשנעשה הלשמה בפעולה שאינה חשובה לא מהני, ומשו"ה לרבא שסובר הזמנה לאו מלתא לא סגי כשנעשה הלשמה בהזמנה, אבל אם הלשמה נעשה בפעולה עקריית אין צורך שוב לשמה אפי' לפעולות האחרות החשובות ובתשובה לעיל סי' א' הארכתי בזה ליישב דעת בעה"ע שהביא הרא"ש סוף הלכות ציצית שסובר דאם טוואן נכרי ושזרן ישראל לשמה כשרים, אשר דבריו מרפסין איגרי כאשר כבר הקשו כולם דכיון דטוויה בכלל עשייה למה לא יוצרך לשמה בטוויה, ולדברנו ניחא דסובר כר"ת דלא בעינן לשמה בכל הפעולות, ורק בפעולה אחת נמי סגי ולכן כיון ששזרן ישראל לשמה סגי בכך ע"ש שהארכתי בזה, ולפ"ז מה צדקו דברי הט"ז דגם כשהגמר נעשה ע"י ישראל סגי, כיון דבפעולות העיבוד נעשה מלאכה לשמה סגי בכך, ואין זה משום דאמרינן סופו הוכיח על תחלתו וכל הפעולות נעשו לשמה, אלא משום דא"צ יותר לשמה, ואם מקצת מלאכה לחוד, יהיה לשמה, יהיה אותו מקצת בתחלה או בסוף כיון שעכ"פ יש מקצת עיבוד לשמה אף שהשאר נעשית שלא לשמה, ובזה מתורץ כל הקושיות שהקשו על הט"ז, וגם מה שהקשה הפמ"א על הרא"ש שמתיר בעומד ע"ג רק בתחלת העיבוד, מאי מהני זה כיון דבסוף לא היה עומד ע"ג א"כ לא היה לשמה כ"א במקצת העיבוד וכמ"ש לעיל, וכ"ז הוא להבנתו שנצרך שבכל הפעולה מתחלה עד סופה יהא לשמה, ולזה שפיר הקשה כיון דבנכרי לא אמרינן דעושה על דעת ראשונה א"כ בסוף הפעולה לא היה לשמה כיון שאין עומד ע"ג, אכן למ"ש א"צ יותר ממקצת שיהא לשמה, ולפ"ז אפי' אם מקצת נעשה ע"י מאשין וגמרו ישראל הן בתחלה הן בסוף כשר, דנהי שנעשה ע"י מאשין הוי שלא לשמה, אפ"ה כיון דס"ס קצת פעולה נעשית לשמה כשר, וכ"ש מקצת ע"י נכרי ומקצת על ידי ישראל דכשר אפילו בטווית ציצית נמי:
ואמנם אע"ג שדברי הט"ז ברורים ובודאי שא"צ לשמה כ"א במקצת, בכ"ז אין נראה להתיר בטווית ציצית בכה"ג, דהא זה פשוט דאף שלא בעינן כ"א מקצת לשמה, מ"מ אותו המקצת צריך להיות בכל עור ועור. והגע עצמך אילו מתחלה נתן הישראל רק עור אחד לתוך הסיד גמרו נכרי לאותו עור וגם הוסיף הנכרי לתת עוד עור אחרת לתוך הסיד ועיבד גם אותה עם העור הראשונה, דודאי שעור השניה פסולה כיון דבעור זה לא עשה ישראל אפי' מקצת, ואף אם הנכרי עיבד שתי העורות ביחד, כיון דהישראל לא עשה שום פעולה בעור השניה, לא מהני הלשמה דעור ראשונה לשניה, והא דאמרינן דעיבד ישראל וגמר עכו"ם כשר, היינו לאותה העור או העורות שנתן ישראל מתחלה לתוך הסיד דגם אם נתן כמה עורות בבת אחת לסיד וגמרן הנכרי נמי כשרים, כיון דבכולם הי' גם יד ישראל במקצת. אבל אם הישראל לא נתן כ"א עור אחת ורק הנכרי הוסיף עוד עורות ועיבדן ביחד, ודאי דאין כשר כ"א אותה העור שהתחיל הישראל אבל האחרות פסולות וא"כ בטוויית ציצית שכל טוויה נחשבת לדבר בפני עצמו, א"כ מה יועיל שהתחיל ישראל הטוויה כיון דבמה שטווה הנכרי אין בה שום חלק מפעולת הישראל, וכעור אחרת דמי:
ושוב ראיתי שבהגהות דגו"מ וחדושי רעק"א (או"ח סימן י"א) תמהו באמת על המחבר שפסק דטוואן נכרי וישראל עוע"ג דכשר, משום דלמד זה מעיבוד, והא לגבי טוויה לא שייך כיון דכל טוויה וטוויה מלתא באנפי נפשי' הוא ולא דמי לעיבוד ע"ש, ולפ"ז בטווית ציצית ע"י נכרי וגמרן ישראל או להיפך, באנו למחלוקת המחבר עם הדגו"מ ורעק"א, למחבר דסובר שכל הטוויה נחשב כגוף אחת ולא אמרינן דכל טוויה מלתא באנפי נפשה כשר, ולדגו"מ ורעק"א פסול בטוויה, ועוד נ"ל דלית מאן דחולק על סברת הדגו"מ ורעק"א, שנראית גם בחוש כי כן הוא, דמה שייכת טווית מקצת זו למקצת האחרות, ובודאי שגם המחבר לא יפלוג ע"ז וגם הוא סובר דכל טוויה נחשבת למלתא באנפי נפשי', וקושיתם על המחבר אינה כ"א לפי הבנתם דהאי טוואן נכרי וישראל עוע"ג דקאמר המחבר מיירי כשהישראל אינו עומד כ"א בתחלת הטוויה, ולכן שפיר הקשו מאי מהני שעמד ע"ג בתחלתו כיון דכל טוויה נחשב לדבר בפני עצמו, אכן לפי מה שהוכחתי לעיל מיירי המחבר כשעמד הישראל בכל משך זמן הטוויה ולא הסיח דעתו מלהזכיר לנכרי שיעשה לשמה, אבל בעשה ישראל מקצת וגמרן הנכרי, מודה גם המחבר דלא מהני לגבי טוויה משום דכל טוויה הוי דבר בפני עצמו וזה נכון:
ומתוך הדברים עמדתי להבין דקדוק שנוי לשון המחבר בין דין דטוויה לדין דעיבוד, דבסי' י"א לגבי טווית נכרי כתב "וישראל עומד ע"ג ואומר שיעשה לשמן", ובסי' ל"ב סעיף ט' גבי עיבוד כתב אם עיבדו א"י כו' להרא"ש כשר אם ישראל עומד ע"ג וסייעו, מה שלגבי טוויה לא הזכיר מלת וסייעו ובטור (יו"ד סי' רע"א) דקדק לכתוב ויסייע קצת, והיינו משום דבעיבוד דכל העור הוי גוף אחד, סגי נמי כשישראל מסייע רק במקצת ומשו"ה דקדק לכתוב לשון "וסיעו" דמשמע שמסייעו רק במקצת ואפ"ה כשר, משום דלא בעינן כ"א במקצת שיהא לשמה, משא"כ לגבי טוויה לא כתב וסייעו, אלא עומד ע"ג ואומר לו שיעשה לשמה, משום דכל טוויה מלתא באנפי נפשה הוא ולא סגי במה שישראל יסייע במקצת טוויה, דנמצא שבטווית האחרות לא יהיה לשמה אפי' במקצת אלא בעינן שמתחלה עד סוף יעמוד הישראל ויאמר לו לעשות לשמה, ומשו"ה לא כתב וסייעו שלשון זה משמע סיוע במקצת דהכי משמע לשון סיוע שאינו אלא סמקצת וז"ב: תבנא לדינא דבטווית נכרי בעינן שהישראל יהיה עומד ע"ג מתחלה ועד סוף ויאמר לנכרי לעשות לשמה ואם לאו פסול, וכ"ש אם נעשה מקצת ע"י מאשין דלא מהני גם אם עומד ע"ג כיון דלא שייך בו לומר שמלמד את המאשין לעשות לשמה, ועוד דלא מפני חשש דלשמה לחוד כ"א מטעם אחר נמי חששתי בתשובה לעיל סימן ב' לפסול במאשין מפני שבעשיית ציצית תעשה כתיב, שיהא עשוי ע"י כח אדם, ובמכונה קטורית חסר כח גברא, דלא האדם הוא העושה אלא שנעשית ממילא ע"ש היטב כי שם הארכתי:
ולחביבותי' דמר לא אמנע מלכתוב לו פרפרת נאה בנוגע לדין זה, אם כי זה יוצא מגבול הספק שאנו דנין עליו, הנה באיזה אופן צריך להיות הלשמה הביא הרא"ש שם בהלכות קטנות בשם רבינו ברוך שנסתפק בזה אי בעינן אמירה דוקא או סגי במחשבה לחוד, וצדדי הספק משום דבפגול כתיב לא יחשב ובעינן דיבור דוקא כמ"ש (פסחים דס"ג), ובתרומה סגי במחשבה לחוד כמ"ש (פ"ג דשבועות ורפ"ב דקדושין), וכן גבי שליחות יד כתיב על כל דבר פשע וסגי במחשבה לחוד כדתני במשנה (ב"מ דמ"ג) החושב לשלוח יד בפקדון ולכן נסתפק גבי לשמה מאיזה מקום נלמוד, אם מפיגול או מתרומה ושליחות יד:
ואמנם בדרישה ובט"ז (יו"ד סי' רע"א) הרעישו ע"ז שכתב דבשליחות יד חייב במחשבה, וזהו דלא כמאן, דלב"ה אינו חייב כ"א בשולח יד ממש, ואפי' בדיבור לא מחייב, ואפי' לב"ש אינו חייב כ"א בדיבור דוקא והחושב דקתני במשנה היינו אומר דוקא בפני עדים אטול פקדונו של זה וכמ"ש רש"י ותוס' בב"מ שם להדיא ומחמת קושיא דשולח יד, שלח יד הפרישה למחוק מדברי רבינו ברוך ההוכחה דשליחות יד, ולפלא על רבותינו הללו שהחליטו דחושב דקתני במשנה דב"מ היינו בדבור דוקא ובמחשבה גרידא לית מאן דמחייב, והא בקדושין (דף מ"ב) פרש"י להדיא דבמחשבה גרידא נמי חייב לב"ש, והן אמנם שלפ"ז יש סתירה ברש"י גופא מקדושין לב"מ, דבב"מ פי' להיפך וכבר נתעורר הב"ח על הסתירה הזאת, אכן ד' עזרני לומר בזה דבר אמת וליישב דברי רש"י על מכונם וממילא יתורצו גם דברי רבינו ברוך הנ"ל, דהנה ראה זה פלא חלופי גרסאות בש"ס גופא מב"מ לקדושין דבב"מ כשהביא על המשנה דהחושב לברייתא דעל כל דבר פשע אמרו ב"ה לב"ש והלא כבר נאמר כו' א"כ מה ת"ל על כל דבר פשע שיכול אין לי אלא הוא אמר לשלוחו מנין כו', ולגרסא זאת האי שיכול דברי ב"ה הם, אבל לב"ש לא מחייבי באומר לשליח שישלח בו יד, אכן בקדושין הגרסא אחרת, אמרו ב"ש לב"ה א"כ מת"ל על כל דבר פשע שיכול אין לי אלא הוא אמר לשלוחו מנין, ולגרסא זאת דב"ש אומרים האי שיכול, מפורש שגם ב"ש מחייבי באומר לשליח, ועיין במקנה והגהות הרש"ש שהרגישו נמי דהגרסאות חלוקות, ואע"ג דיקשה לפי"ז היכי מצינן למימר שב"ש מחייבי באומר לשליח, הא ב"ש סברי דאין שליח לדבר עבירה אפילו בשליחות יד וכדאמר שם בש"ס היניחא לב"ה אלא לב"ש מאי עיי"ש, י"ל דהא דמחייבי ב"ש באומר לשליח, לאו משום מעשה השליח דחשיב כמעשה עצמו ומטעם שליחות הוא, אלא משום מעשה עצמו הוא דמתחייב, דכיון דלב"ש אמירה הוי כמעשה, חייב נמי באומר לשליחו מטעם מעשה המשלח דהוא גופא עביד המעשה בזה, ורבותא קמ"ל דאפילו לא חשב לשלוח יד בעצמו אלא אמר לשליח שישלח יד, גם האמירה זאת חשובה כמעשה ועיין במקנה וברש"ש שם, וא"כ תרווייהו ב"ש וב"ה מחייבי באומר לשליח, אלא שיש נ"מ בטעם החיוב, לב"ה הוי החיוב מטעם שליחות וס"ל דבשליחות יד יש שליח לד"ע ולב"ש הוי החיוב מטעם מעשה עצמו:
ולפ"ז הסוגיות חלוקות, דסוגיא דב"מ סבירא דלב"ש לא מחייב כלל באומר לשליח, לא מצד שליחות ולא מצד מעשה עצמו, מצד שליחות א"א לחייבו דהא ס"ל אין שלד"ע אפי' בשליחות יד, ומטעם מעשה עצמו נמי אין לחייבו, דאע"ג דב"ש סברי דאמירה הוי כמעשה, היינו באומר שבעצמו ישלח יד אבל באומר לשליח שישלח יד, אמירה כזו לא הוי כמעשה, וסוגיא דקדושין ס"ל דגם לב"ש חייב באומר לשליחו עכ"פ מטעם אמירה, דגם בזה אמרינן דאמירה הוי כמעשה, אלא אכתי צריך ביאור הסוגיא דקדושין דלפמ"ש דהאי שיכול דברי ב"ש הן, קשה דלמה הוצרכו בש"ס כלל לסיים האי שיכול, ולומר דקרא דעל כל דבר פשע לרבות שליח אתי, הא לב"ש ניחא בלא"ה האי קרא דאשמועינן דמחשבה הוי כמעשה, ועיקר דינו דב"ש מקרא דעל כל דבר פשע יליף ומנ"ל לרבות שליח, וצ"ל שגם לב"ש קשה, דאילו הם מחייבין אפי' על מחשבה גרידא, וקרא דעל כל דבר פשע משמע שעכ"פ דיבור מיהא בעינן, ולזה מתרצי ב"ש לנפשייהו דהאי דבור דקרא לחיובי שליח אתא, שאפי' אמירה כזאת שיאמר לשליח שישלח יד נמי הוי כמעשה, אבל בחושב לשלוח יד בעצמו איה"נ שגם במחשבה לחוד מחייב ומעתה, בוא וראה כמה מדוקדקים דברי רש"י, דלגרסת סוגיא דב"מ דב"ש לא מחייבי באומר לשליחו, וקרא דעל כל דבר פשע למחשבת עצמו הוא דאתא, בע"כ מוכרחים לפרש דהאי החושב היינו אמירה ודבור, דלא נוכל לפרש דבמחשבה לחוד נמי דהא בקרא דבר כתיב ומשמע שעכ"פ דבור מיהא בעינן, אבל לגרסא דקדושין דב"ש יליף מקרא דעל כל דבר לרבות שליח, ולפ"ז בע"כ דבחושב לשלוח יד בעצמו אפי' במחשבה לחוד נמי מחייב, דאל"ה אלא קרא דדבר להצריך אמירה ודבור אתא א"כ לרבות שליח מנ"ל, ולהכי פרש"י שם דבמחשבה גרידא נמי חייב, ואין ספק שזהו האמת ברש"י:
ולפ"ז שפיר הוכיח רבינו ברוך מהתם דמחשבה נמי הוי ענין להועיל ולפעול, דבשליחות יד דבר כתיב ואפ"ה מחייבי ב"ש במחשבה לחוד נמי לסוגיא דקדושין, הרי דמחשבה הוי ענין לפעול כמו דבור, ואע"ג דב"ה וגם לב"ש לסוגיא דב"מ אינו חייב במחשבה, התם הוי טעמא אחרינא, טעם דב"ה משום דסובר דגם בדבור לא מחייב ובעינן מעשה ממש, ולב"ש לגרסא דב"מ דאינו חייב על מחשבה היינו דכיון שכתבה תורה על כל "דבר" הרי שגילתה ופירשה להדיא דמחשבה לא יועיל ובעינן דיבור דוקא, אבל במקום שלא פירשה התורה דבור דוקא, שפיר יליף מהתם דמחשבה נמי הוי ענין לפעול, כמו בשליחות יד לב"ש לפי הגרסא דקדושין, והשתא התם דכתיב "דבר" אע"ג דאתי לרבות שליח אפ"ה פשטא דקרא משמע דבר ואפ"ה מהני גם מחשבה וכלשון המשנה החושב לשלוח יד, כ"ש במקום שלא אפיקתה התורה בלשון דבר וכמו בכוונת לשמה, ודאי דמועיל מחשבה לכו"ע דבזה לא פליגי ב"ש וב"ה כלל, דלא פליגי כ"א בשליחות יד משום דכתיב דבר, אבל היכי דדבר למלתא אחריתא אתא, מועיל מחשבה, וצדקו דברי רבינו ברוך, דלא נחית בזה לפרטי הדין דשולח יד, כ"א שרצה להוכיח דבמקום דלא קפדה התורה על דבור דוקא, מחשבה נמי הוי ענין לפעול, וזה שפיר מוכח משליחות יד, ודו"ק היטב והי' כזה שלום כנפש מוקירו ומברכו בברכת אהרן וואלקין: