אור ברסלב
שות זקן אהרן ח"א או"ח › סימן ג

שות זקן אהרן· הרב אהרן וואלקין

ח"א או"ח · סימן ג

סימן ב

להנ"ל. בתשובה על מכתבו השני, אם כי אין לי מה להוסיף על דברי הקודמים, אחרי שגם מראש לא בסתר דברתי, וכל עין רואה את דבריי יוכל בקל לראות כי לא צדדתי להתיר רק על המאשין הראשונה שעושית מלאכת הניפוץ, והוא הוואטא, אבל מאשין השניה (פארשפין) לא עלה על דעתי להתירה, באשר לדעתי המאשין הזאת עושית הטוויה, אם לא גמר הטוויה, אבל עכ"פ התחלת הטוויה איכא בזה, ובטוויה הדין פשוט דבעינן כח גברא, וממילא ע"י מאשין עלעקטרי פסול, ואם כי בתשובה הקודמת הבאתי דעת בעל העיטור שמתיר גם בטוויה שלא לשמה, וגם מ"ש האליהו רבה וברכי יוסף בדעת הרמב"ם דאינו מצריך לשמה בטוויה כ"א למצוה ולא לעיכובא, אבל לא הבאתי דבריהם כ"א לסניף ולצדד היתר על ניפוץ, אבל בטוויה גופא חלילה להורות נגד השו"ע שפסק דלעיכובא בעינן לשמה בטוויה, ואכן באשר ערבים עלי דברי דודים, הוא כת"ר שליט"א, ולא אמנע בזה מלבאר יותר ולהוסיף קמחא ומיא לדברי הקודמים:

הנה המאשין הראשונה שעושית מלאכת הניפוץ, הוא הוואטא, שזה ודאי לא נקרא טוויה כ"א ניפוץ, ובניפוץ הלא הכריע הרמ"א והעיד שהמנהג להקל, ואף שמהר"ל כתב שלכתחלה יש להחמיר גם בניפוץ, ולבד כל הטעמים שכתבתי בתשובה הקודמת להצדיק דברי הרמ"א משום דרק מטוויה ואילך הוא דמיקרי עשייה שע"ז אמרה תורה גדילים תעשה לך לשמה, אבל קידם טוויה לא הוי בכלל עשייה, אלא בגדר הכשר והזמנה למצוה, בלא"ה נמי מי יבוא אחרי הכרעת הרמ"א להחמיר על אחרים בנוגע להפסד מרובה וטרחא יתירה כזאת, ולהצריך שיהיו דוקא ישראלים עושים בידיהם לשמה, בודאי שכל אחד כשהוא לעצמו רוצה להתנהג בחסידות לחוש לכל החומרות לכתחלה תבוא עליו ברכה, אבל להחמיר לאחרים במקום הפס"מ, חוששני שגם למהר"ל עצמו לא ניחא בזה, יאמר נא כ"ת בעצמו והלא רבנים אנחנו שאומנתנו להורות הוראות ובבוא לפנינו שאלה פרטיית על קורקבן וכדומה בדבר כזה שרמ"א מכשיר להדיא, האם היינו חוששים לאיזה דעה שמחמרת רק לכתחלה, ולואי שכל הוראותינו יהיו בטוחות עפ"י הכרעת הרמ"א וכ"ש בהפס"מ ובפסק גדול כזה, האם אפשר להחמיר על אחרים ולהפסיד ממונו נגד פסק הרמ"א לחוש לחומרא לכתחלה, ובשגם שיש לצרף לזה דעות המתירים גם בטוויה וכמ"ש בתשובה הקודמת, כמדומני שבעלי הוראה הדואגים וחשים להפסד ממון ישראל, יחמירו לעצמם אם בעלי נפש הם אבל לא יחמירו לאחרים בזה: הן אמנם שראיתי במכתבו שכת"ר וכל הגאונים הנלוים אליו להחמיר בזה, יגעו ומצאו טעם לומר דהרמ"א לא הקיל כ"א בניפוץ הבא לסרק את הצמר ולהסיר את הפסולת מתוכו, אבל ניפוץ הזה שעושית הוואטא, זהו לא מיקרי הכשר כ"א עשייה גופא, ובזה גם הרמ"א מודה לאסור משום דהוי שוע, והבאתם ראיה מהא דלבדים דמקרי בגד לגבי טומאת נגעים אע"ג דלגבי נגעים בעינן טווי וכתוס' (סוכה די"ב ושבת דכ"ג) ואפ"ה לבדים דאינן אלא שוע מטמא בנגעים, אכן לענ"ד אין דמיון זה עולה יפה, דלבדים שאני כיון שגם לבסוף לא יהיה נטוה תו וישאר שוע כמו שהוא עתה, ובכה"ג שלא יבוא אחריו טוויה, השוע לבד נמי מחשבו לבגד, וזהו באמת עשייה גמורה, לא כן בציצית שלבסוף יהיה וואטא הזאת נטוה לחוטין בטוויה גמורה, ובכה"ג שאין השוע גמר מלאכתו, לא חשוב השוע לעשייה ומלאכה גמורה, כ"א הכשר והזמנה חשובה, וראיה ברורה לחילוק זה מסוגיא (סנהדרין דמ"ח) גבי פלוגתא דאביי ורבא בהזמנה מלתא קאמר התם דאפי' לאביי דסובר הזמנה מלתא ובטוויה שלגבי ציצית סובר דמלתא הוא, אפ"ה בטוה לארוג כתכריכי המת מודה אביי דהזמנה לאו מלתא, ומשום דכיון דאחר הטוויה יבוא אריגה אין הטוויה נחשבת למלאכה טובה לומר בה דהזמנה מלתא ע"ש, הרי דמחלקינן דבטוויה שלא יבוא אחריה אריגה כגון בציצית, נחשבת הטוויה לעשייה כיון שבטוויה הוא גמר מלאכה, ובסוויה שבא אחריה אריגה כמו בתכריכי המת, אין הטוויה נחשבת לעשייה, והזמנה הזאת לאו מלתא היא אפי' לאביי ולא בעינן בה לשמה כלל לשיטת רש"י שם, ולפ"ז בנ"ד בניפוץ דציצית כיון דבא אחריו טוויה, אין הניפוץ נחשב לעשייה, דלא עדיף הניפוץ בציצית מטוויה לאריג, וכמו דהתם אין הטוויה נחשבת למעשה משום דאחריו בא האריג, כן ה"נ הניפוץ בציצית אין נחשב לעשייה כיון דבא הטוויה אחריו, ולא דמי ללבדים דהתם כיון דישאר כך בלא טוויה, הוי השומע כעשייה, וכמו דטוויה בציצית הוי עשייה משום דלא בא לארוג אח"כ, ה"נ הניפוץ בלבדים, שהשוע ישאר כך בלא טוויה, משו"ה הוי השוע גמר מלאכתן, ולמה שבארתי בתשובה הקודמת דגם לשיטת רש"י לא בעינן לשמה כ"א במלאכה חשובה שהזמנה שלה מלתא אבל בדבר שהזמנה שלה לא הוה מלאכה טובה, לא איכפת לן גם כשמלאכה זאת אין נעשית לשמה, א"כ מה מאוד צדקו דברי הרמ"א שפסק דבניפוץ דציצית לא בעינן לשמה, כיון דלכו"ע השוע דידה לא הוי עשייה, ולכן אפי' בניפוץ דשוע נמי לא בעינן לשמה וכמו שהוכיחי, ועוד דבע"כ דחומרת המהר"ל אינו כ"א בניפוץ לעשיית הוואטא, ולא בניפוץ להסיר הפסולת, וממילא שהרמ"א שחולק ומתיר, מתיר אפי' בכה"ג דשוע, דאי גם להסיר הפסולת מצריך לשמה, א"כ לא משכחינן כלל ציצית של פשתן שיהיו כשרים דהא מלאכת הוצאת הפשתן מן הגבעולים הוי נמי מנפץ וכמ"ש רש"י (שבת דע"ג) דתנא בברייתא הדש והמנפץ כו' ופרש"י מנפץ פשתן בגבעולין, וכ"כ הסמ"ג המנפץ גבעולי פשתן וקנבוס חייב וכו' שהרי מוציא הפשתן מן הגבעולין, וכיון שזהו עיקר הנפוץ א"כ היכי משכחינן ציצית של פשתן כשרים לדידן במקומותינו דמלאכת חביטת הפשתן נעשות תמיד ע"י נכרית, מעולם לא שמענו להצריך שיחבטו ישראלים את הגבעולין להוציא הפשתן מהם, ומלאכה זאת נעשית תמיד ע"י נכרים ששורין את הגבעולין זמן רב וחובטין אותן עד שמוציאין הפשתן, ואפי' המדקדקים ביותר לא שמענו שיהיו מצריכין לישראל לעשות המלאכות הקשות הללו, א"ו דניפוץ הזה שבא להסיר הפסולת גם המהר"ל לא מצריך שיהיו נעשית לשמה כיון שאין הניפוץ הזה בא לצורך עשיית הצמר אלא רק להסיר הפסולת, ודאי שאינו בכלל עשייה שיוצרך בזה לשמה, ורק בעשיית הוואטא, בניפוץ הזה הוא דמחמיר המהר"ל להצריך לשמה, שזה מיקרי קצת גוף העשייה, והרמ"א דחולק, חולק גם בניפוץ הזה שא"צ לשמה, מדלא הוי כ"א הכשר והזמנה לעשייה ולא עשייה גופא, ובכן מטעמים שזכרתי כאן וגם בצירוף צדדי ההיתר שכתבתי בתשובה הקודמת נלע"ד שמאשין הראשונה שעושית הוואטא אפשר להתיר, ואילו היה איש פרטי בא לשאול לצורך עשיית ציצית לעצמו, אפשר שמהיות טוב הייתי מיעצו להחמיר לכתחלה גם בזה, אבל להורות לאחרים בעסק פאבריק שבודאי יש בזה הפס"מ, אינני מוצא יסוד לאיסור, וכדאי הרמ"א בצירוף הטעמים שזכרתי פה ושם לסמוך במקום הפסד:

אכן המאשין השניה שנקראת (פארשפן) לפי תמונת הצמר שנעשית על ידה ששלח אלי, שהצמר כבר נתחלק בתוכה עד שנעשה כחוטין, היה נראה שזה יצא מכלל ניפוץ וזהו התחלת הטויה, ואף אם שמנקודת הדין אין ראיה כ"כ שבעשיית חוטין יוצא מכלל ניפוץ, דהא הרמב"ם (פ"ט הלכות שבת) כתב וז"ל המכה על הגידין עד שנעשו כצמר או מנפץ סיב או גמי עד שנעשו חוטין הוי תולדה דנופץ עכ"ל, הרי להדיא דבמה שנעשה הצמר לחוטין לא יצא עי"ז מכלל מנפץ, ואדרבה זהו גופא מיקרי מנפץ דמנפץ הוי נמי הכוונה שמחלק החתיכה לחוטין (צו שפאלטין בלע"ז), ואי נימא שגם פעולה זאת מיקרי ניפוץ היה מקום להתיר גם מאשין הזאת לפמ"ש דבניפוץ יש להתיר, אכן בהיות שאין לדין אלא מה שעיניו רואות וכמו שנראה לעיני תמונת החוטין הללו שיוצאין ממאשין זאת, נראה יותר שזהו טוויה ולא ניפוץ, ועכ"פ התחלת טוויה ואי נימא שזהו טוויה ודאי דאין להתיר מאשין הזאת, ואפ"ה זכרתי לו כי מנקודת הדין יש לדון גם במאשין זאת וכמ"ש בשם הרמב"ם בכדי להמליץ בעד אותן הרבנים שכתב כת"ר שאומרים דגם הפאהר שפין אינו טוויה, ואם אמר חכם מלתא אין מזחיחין אותו, ולכן כתבתי לו זה, אף שדעתי הפרטיית נוטה יותר שזהו טוויה: כת"ר מעיר אותי אשר כפי הנראה מתיך תשובתי הקודמת, שלא עיינתי בדברי הגאונים שכתב לי במכתבו, מודה אני כי אמנם צדק בהשפטו, כי באמת לא עיינתי רק בגוף השאלה, אכן בתשובתן של הגאונים שהעתיק לפני דבריהן לא עיינתי, אבל אין זה מיוהרא יתירא דאית בי' חלילה לי מה יקרו מאוד דבריהם וכבד אכבדם אותם ודבריהם הקדושים, ורק מפאת רוב טרדותי אודה לד' על אשר נותן לי היכולת לעיין בהשאלה ולהשיב עליה מה שיורני ד', ובאין עוד הנני ידידו הדו"ש כנפש ידידו המברכו בברכת אהרן וואלקין:

תוכן העניינים

שות זקן אהרן

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה