שות זקן אהרן· הרב אהרן וואלקין
ח"א או"ח · סימן ב
ב"ה מוצאי מנוחה ז' שבט תרפ"ח פינסק. ברכה מרובה, עד זקנה ושיבה לכבוד הרב וכו' מהור"ר שמואל דוד שליט"א הגאב"ד דסשוזאוו. דששיזאוו. ע"ד שאלתו במה שרצו עושי הציצית שבעירו, לעשות כל המלאכות הן עשיית הוואטא והן הטויה והשזירה ע"י מאשינען מיוחדות לכל מלאכה לבדה, מאשין ראשונה לעשיית הניפוץ הנקרא ציזאווקא, והשני' לטוויית החיטין, והשלישית לשזירתן כדוגמאות ששלח אלי מכל המאשינען, והנה בעיקר הדין דמלאכה ע"י מאשין במקום שצריך יד ישראל כשר ולשמה פשוט הדבר דמאשין כזה המתגלגל ע"י כח ישראל ולשמה, פשוט הדבר דמאשין המתגלגל ע"י כח ישראל בלבד ודאי דשרי, אפי' אם אחר שהתחילה להתגלגל ע"י כח אדם סר המגלגל ידו והרי היא מתגלגלת שוב מאליה מכח התחלתו נמי כשר, כיון דהכל בא מכחו ודמיא לסרנא דפחרא דמפורש בש"ס (חולין דט"ז) דהשחיטה כשירה אפי' כשהשחיטה נעשית בסבוב האחרון, מ"מ הכל מכח אדם בא וכמ"ש השמ"ח ותבו"ש (יו"ד סי' ז') ע"ש וה"נ דכוותה ואי"ל דהתם שאני משום דבשחיטה לא בעי כונה. כ"א כח גברא לחוד, ולכן בכה"ג שבא מכחו מיקרי כח גברא, אבל בציצית הלא בעינן נמי כוונה לשמה ומעשה המאשין לא עדיף ממעשה חשו"ק, אע"ג דכחם הוי כח גברא וכמ"ש השמ"ח (סי' ג') אפ"ה היכי דבעינן כוונה יש לפוסלם מטעם דלאו בני כוונה נינהו, אלא דבחשו"ק מהני מיהא עוע"ג וכמ"ש המג"א (סי' י"א) דאם טוה חשו"ק וישראל עוע"ג כשר דדמי לההוא דמצת מצוה שנתבאר בשו"ע (או"ח סי' ת"ס) אבל במאשין לא שייך גם זה דהא עוע"ג לא מהני כ"א כשמלמדו שיעשה לשמה שבזה אמרי' דאדעתא דישראל המלמדו עושה, אבל במכונה דלאו בת דעת היא לא שייך לומר דעל דעת המלמדה עושית, ואפי' בשוטה לא מהני עוע"ג מה"ט, כמ"ש המחה"ש (או"ח סי' י"א) דדוקא בחרש וקטן דאינם בעלי דעת גמורים אבל דעתא קלישתא מיהא אית להו מהני כשישראל עוע"ג ומלמדם אבל שוטה דלית לי' דעת כלל לא מהני אפי' עוע"ג, כ"ש מכונה ועוד דאפי' בחש"ו יש לדון אם מהני בציצית גם בעוע"ג אע"ג דבמצה מהני, והמג"א מדמי ציצית למצה, דהא יש לחלק ביניהם דבמצה אין כתוב בתורה גוף עשיית המצית רק שמירת המצות כתוב, כדאיתא בש"ס (פסחים דל"ח), ולכן כי איכא עוע"ג והוא השומר לשמה מהני שפיר ולא מטעם דשמירת הקטון סגי כ"א מטעם שמירת הגדול העוע"ג, אבל בציצית דגוף העשייה כתוב, גדילים. תעשה לך, ובעינן שגוף העשייה תהא נעשית ע"י ישראל גדול בן דעת ומנ"ל דמהני בקטן וישראל עוע"ג וא"כ אי נימא כסברת האחרונים דמעשה המאשין דומה למעשה חש"ו, היה מקום לדון אם מהני, אכן שוב ראיתי דאפ"ה יש להכשיר במכונה כזה הבאה מכח אדם, דלא דמי כלל למעשה חש"ו דהתם החש"ו הם העושים ולכן נצרך בהו עוע"ג, אבל הכא מה שהמכונה עושית, כיון דמכח אדם בא הפעולה, הוי האדם העושה, ולא מטעם עוע"ג מהני כ"א מטעם שבכה"ג הוי ישראל העושה דמה לי שעושה בידיו או ע"י מכונה, וראיה לזה מסוגיא דחולין שם דרמי מתני' אהדדי, דתני השוחט במוכני שחיטתו כשירה והא תניא שחיטתו פסולה, ומשני הא בסרנא דפחרא הא בסרנא דמיא, ואם איתא דמוכני דמיא למעשה חש"ו עדיפא הו"ל לשנויי דאפי' פחדא נמי יש לאסור דהא בברייתא שם (דף י"ב) פליגי ר' נתן ורבנן בשחיטה בלא כוונה ר' נתן מכשיר וחכמים פוסלים וא"כ הכי הו"ל לאוקמי הא ר' נתן והא רבנן דסברי דבעינן כונה לשחיטה ומשום הכי פסול ע"י מוכני דלית בה דעת, אע"כ דמעשה המוכנא הנעשית בכח אדם עדיפא ממעשה חש"ו דהתם הוי חש"ו העושים והכא הוי ישראל בן דעת, וכ"כ האחרונים לדחות מש"ס זה דעתן של האוסרים אפיית מצות על ידי מאשין מטעם דדמי למעשה ח"ו ולמ"ש לא דמי עיין בדבריהם, אכן כ"ז הוא במכונה שמתגלגלת רק ע"י כח אדם, אבל מכונה קטורית או אלקטרית וגם ע"י סוסים אשר רק בהתחלה נעשית בידי אדם ואח"כ הולכת ומתגלגלת ע"י כח הסוסים או הקטור דדמיא לסרנא דמיא בחולין שם דאפי' המלאכה שנעשית בסבוב ראשון אינו כשר כ"א בדיעבד ויש פוסקים שאפי' בדיעבד פסול גזירה אטו סבוב שני כמ"ש הב"ח ותבו"ש (יו"ד סי' ז') ולפ"ז בפאבריק דמסבב כל היום פשיטא דפסול אפי' דיעבד, ואע"ג דלענין מצה יש מכשירים גם בכח הקיטור, היינו משום דהתם לא בעינן גוף העשייה ע"י ישראל דבתורה לא כתיב אלא ושמרתם את המצות ולא דנו התם כ"א לענין השמירה אי מהני מה שמשמר ביד אחרים אבל הכא דהפסול הוי מטעם דבעינן שגוף העשיה תהא נעשית ע"י ישראל וא"כ במוכני קטורית המכונה היא העושית וחסר כח גברא ולית מאן דשרי ולכו"ע אסור:
ואמנם איזה מלאכות שבציצית בעינן לשמה, אם כי ראיתי במכתבו שהביא חבל גאונים דאסרי אפי' בניפוץ אם נעשה שלא לשמה וכמ"ש המהר"ל מפראג הביאו הדרישה, אכן לענ"ד הפריזו בזה קצת יותר מן המדה, כי יש לדון בזה טובא וכמו שאבאר הדברים ממקור הדין, ואפי' בטוויה יש לדון אם צריכה לשמה וכ"ש בניפוץ ושפיר כתב הרמ"א להקל בניפוץ, משום דלענ"ד אין צורך בשניהם, בניפוץ וטוויה שיהא נעשים לשמה, דהנה בסנהדרין (דף מח) בפלוגתא דאביי ורבא דפליגו התם בהזמנה מלתא קאמר הש"ס דפלוגתא זאת תליא בפלוגתא דת"ק ורשב"ג גבי עיבוד לשמה, ופרש"י דאביי שסובר הזמנה מלתא סובר כרשב"ג דבעינן דוקא עיבוד לשמן, ואע"ג דעיבוד אינו אלא הזמנה ולא גוף המצוה, אפ"ה כיון דהזמנה מלתא היא חשובה גם היא כפעולה חשובה שבעינן שיהא נעשית לשמה, ורבא דסובר הזמנה לאו מלתא סובר כת"ק דאעפ"י שלא עיבדן לשמן כשר דכיון דהזמנה לאו מלתא היא לאו עבודה חשובה היא ולא איכפת לן בה אפי' כשלא נעשית לשמה, הכי הוא שיטת רש"י ובתוס' שם הקשו על רש"י דא"כ קשיא הלכתא אהלכתא דקי"ל בהזמנה כרבא דלאו מלתא ובעיבוד קי"ל כרשב"ג כדמוכח בש"ס (גיטין דנ"ד) גבי גויל ס"ת דלא נעבדו לשמן ופסילי, ולכן מפרש ר"ת להיפוך דרבא דאמר הזמנה לאו מלתא סובר דבעינן נמי עיבוד לשמה, ולא סגי במה שעשה ההזמנה לשמה כיון דהזמנה לאו פעולה חשובה היא, ואביי דסובר הזמנה מלתא היא סגי לדידי' בהזמנה כיון דגם היא פעולה חשובה ואין צורך תו שיהי' עיבוד לשמה ע"ש, והמתבאר אפוא מתוך דבריהם נ"מ גדולה לדינא בין שיטת רש"י לשיטת ר"ת, דלר"ת לא בעינן כלל שכל הפעולות יהיה נעשות לשמה ודי רק בפעולה אחת כשנעשית לשמה, ושוב אין צורך בשאר פעולות לשמה, ואפי' אם עשה את הלשמה לא בפעולה העקריית כ"א בהזמנה, למ"ד הזמנה מלתא סגי בכך וכמ"ש להדיא דאם הזמנה מלתא. אין צורך שוב בעיבוד שיהא לשמה, דדי בהזמנה לחוד, ודוקא כשנעשה הלשמה בפעולה שאינה עקריית לא מהני ומשו"ה לרבא שסובר הזמנה לאו מלתא לא סגי בהזמנה, אבל כשנעשה הלשמה בפעולה חשובה אין צורך שוב לשמה אפי' לפעולות האחרות העקריית, וכ"ש לפעולות אחרות שאינן עקריית, ולשיטת רש"י דבכל הפעולות בעינן שיהי' נעשות לשמה, ואם יש באיזה עשיית מצוה כחה פעולות עד הגמר המצוה בעינן שכל הפעולות החשובות יהא נעשות לשמה, ורק בפעולה שאינה חשובה כמו הזמנה, לא איכפת לן גם כשלא נעשית לשמה, ועיין היטב בסוגיא שם:
והשתא שזכינו לדין נבאר מראש הדין דניפוץ אי צריך לשמה, דזה ודאי אשר הניפוץ אינה פעולה עקריית מפעולות הציצית, ולכל היותר אינה אלא הזמנה, דאפי' בטווית הציצית פליגי רב ושמואל במנחות (דף מ"ב) אם הטוויה בכלל עשייה, דזהו טעם פלוגתתם במה דפליגו התם, רב סובר דטוויה לא בעינן לשמה, ודוקא תליית הציצית בטלית הוא דמצריך לשמה אבל הטוויה א"צ לשמה ושמואל סובר דגם טוויה בעינן לשמה, ולפי המתבאר מדברי הנמוק"י שם ברא"ש זהו טעמי פלוגתתם משום דבציצית כתיב גדילים תעשה לך, וסובר רב דדוקא תלייתן בבגד הוי בכלל עשייה ולא הטוויה, ושמואל סובר דמטויה ואילך הוי נמי בכלל עשייה ע"ש, וכ"כ הגר"א (או"ח סי' י"א) דמטוויה ואילך הוי בכלל עשייה, אבל קודם הטוויה לית מאן דסובר דהוי פעולה עקריית מעשיית הציצית ולכל היותר לא הוי אלא הזמנה, ולפ"ז אין צורך שיהא הניפוץ לשמה לכל השיטות בין לרש"י ובין לר"ת, לר"ת דכיון דהטוויה הוי לשמה אין צורך שוב לשמה אפי' לשארי פעולות העקריית שיבואו אחר הטוויה וכמו שיבואר בסמוך וכ"ש לניפוץ שאינו אלא הזמנה, וגם לרש"י אע"ג דסובר דבכל הפעולות בעינן לשמה, אבל היינו דוקא בפעולות העקרית ולא בניפוץ שאינה אלא הזמנה, ולדידן דהזמנה לאו מלתא לא איכפת אפי' כשאינה נעשית לשמה:
וכעת נבוא לבאר שגם בטוויה יש מקום להקל, דהנה ברא"ש סוף הלכות ציצית לגבי סדר עשיית הציצית כתב וז"ל כתב בעל העיטור ומסתברא אם טוואן העו"ג ושזרן ישראל לשמה כשרים ולא מסתבר לי דהא אמר שמואל מן הסיסין פסולה וסיסין היינו פקעיות שנא נטוו לשמן והתם פקעיות אינן שזורים וצריכין לשוזרן לציצית ופסולים משום דנטוו שלא לשמן ואין מועיל להם אם שזרן לשמן עכ"ל, ומלבד קושית הרא"ש כבר הקשו כולם על דברי בעה"ע הללו כיון דטוויה בכלל עשיית הבגד הוא למה לא יוצרך לשמה, וממ"נ אם סובר כשמואל דמטוויה ואילך הוי בכלל עשייה, א"כ בעינן גם הטוויה לשמה ומה מועיל אם שזרן ישראל הא ס"ס הטוויה לא ה"ה לשמה, ואם סובר כרב דטוויה אינה בכלל עשייה אפי' כי לא שזרן ישראל מאי הוי כיון דטוויה לאו עשייה הוא ולא בעינן בפעולה הזאת שיהא לשמה, וכמו בפעולת הניפוץ דלא בעינן מה"ט לשמה וכמ"ש:
ואמנם לדברנו דלעיל ניחא טובא, דבפה"ע יסבור נמי כשיטת ר"ת דלא בעינן לשמה בכל הפעולות ורק בפעולה אחת נמי סגי, ולכן כיון ששזרן ישראל לשמה סגי בכך אפי' אם הטוויה היה שלא לשמן, ובאמת פוסק כשמואל דמטוויה ואילך הוי בכלל עשיה, ופעולה חשובה היא, ואם לא היה בזה שזירה לשמן ודאי דהיה צריך שהטוויה תהא לשמה, רק במקום שהשזירה היתה לשמה סגי בזה ואין צורך שוב לטוויה שיהא לשמה וכר"ת ומה שהקשה הרא"ש מההיא דמן הסיסין פסולה, י"ל דבעה"ע מפרש בזה כרמב"ם שנביא בסמוך דטעמא דמן הסיסין לאו משום שלא לשמה הוי פסולייהו כפרש"י, אלא משום בזוי מצוה וכמ"ש בסמוך ולק"מ על בעה"ע:
ובזה יצא לנו כנוגה צדקת הרמב"ם שפוסק דאם הטיל ישראל ציצית גם בלא כוונה כשר כמבואר בשו"ע (או"ח סי' י"ד) וכל מפרשי הרמב"ם תלו בי' זייני על הפסק הזה, והא ע"כ לא פליגי רב ושמואל (מנחות כ"א) אלא בטוויה, אבל בעשייה גם רב מודה דבעינן לשמה, דהכי מתבאר שם לפרש"י ורא"ש, וא"כ מ"ט דרמב"ם שסובר דעשייה גם בלא כוונה נמי כשר, ולמ"ש ניחא דרמב"ם יפרש כר"ת דלא בעינן לשמה כ"א בפעולה אחת, ולכן כיון שטוואו לשמה נעשה התיקון היותר מועיל וא"צ שוב תיקון אחר, ולמה יהיה צריך עוד עשייה לשמה ושוב מצאתי באר"י שכ"כ בדעת הרמב"ם:
וגדולה מזו נ"ל להוכיח בדעת הרמב"ם דעיקר דין דטוויה לשמה אינו לעיכובא אלא למצוה בעלמא ואפי' כשלא היה בזה פעולה אחרת לשמה נמי אין מעכב אם הטוויה הוא שלא לשמה, ומשום דסובר כרב דטוויה אינה בכלל עשייה, דהנה שינוי לשון מצאנו בין רי"ף ורא"ש לבין לשון הרמב"ם, דרי"ף ורא"ש כתבו דצריכה טוויה לשמן וסיימו דהם לא טוואן לשמה פסולים, אכן הרמב"ם אם כי כתב דצריכה טוויה לכמה אבל לא סיים דאם לא טוואו לשמה פסול ע"ש, ונראה בזה דבמנחות שם א"ר יהודה אמר רב עשאה מן הסיסין (פקעיות של מטוה שלא (טוי לשמן, רש"י) כשרה, כי אמריתא קמי' דשמואל אמר אף מן הסיסין פסולה נמי בעינן טוויה לשמה, וכבר הפליאו להקשות על הרי"ף ורא"ש שפסקו דאם לא טוואן לשמה פסולים והוא כשמואל, והא קיי"ל כרב באיסורא, וכבר הרגישו בזה התוס' במנחות שם וסנהדרין (דף מ"ח) וגיטין ודף מ"ה) ותי' דמשום דהש"ס דמנחות תלי פלוגתא זאת דרב ושמואל בההוא פלוגתא דת"ק ורשב"ג שטלה על התפילין עור בהמה טהורה כשירות ואעפ"י שלא עבדו לשמן, ורשב"ג סובר דפסולות עד שיעבדו לשמן, ושמואל דסובר דבטוויה שלא לשמן פסול סובר כרשב"ג דפוסל בעיבוד שלא לשמן, ובההיא פלוגתא דעיבוד הא קי"ל כרשב"ג כמבואר בסוגיא דגיטין (דף נ"ד) גבי גוילין שלי לא עיבדתים לשמה דקאמר התם דפסולין, משו"ה פסקינן גם בדין דטוויה לשמה כשמואל ע"ש, אכן באמת כבר כתבו כל הראשונים וגם התוס' גופייהו דראיה זאת יש לדחות די"ל דהתם שאני דמיירי בקלף ס"ת גופא דעיקר קדושה יש בה, בהך הוא דאמר בגיטין שם דפסול, אבל במה דפליגי רשב"ג ות"ק בעור שתלה על התפילין, לא בעור הפרשיות גופא דאינו אלא תשמיש מצוה ולא עיקר קדושה, בהא לא קי"ל כלל כרשב"ג לפסול, ושם הביאו התוס' גופייהו בשם י"מ לדחות כן הראיה מגיטין, אלא ששוב הקשו ע"ז דהא בבתי התפילין נמי איכא כתיבה והוא השי"ן של תפילין דהוא הלל"מ ע"ש, י"ל נמי דזה לא הוי כתיבה גמורה אלא שעושה הקמטין שיהא נראה כשי"ן ודוקא כתיבה בדיו הוא דהוי כתיבה גמורה שהוא גוף הקדושה, אבל הך כתיבה דקמטי בשי"ן לא איכפת גם כשאינן מעובדין לשמה וכמ"ש התפא"י בחדושיו (גיטין דמ"ה), ועוד חילוקים אחרים שכתבו המפרשים בזה, ולשיטת רש"י בע"כ מוכרחים לחלק כן, דאל"ה יקשה לשיטתו בהזמנה לאו מלתא היא הלכתא אהלכתא וכמ"ש התוס' שם, ובע"כ לחלק דמגיטין (דנ"ד) אין ראיה דהלכה כרשב"ג וכ"כ בעה"מ ועיין במג"א ומחה"ש (סי' י"א וסי' י"ד), וא"כ גם בשיטת הרמב"ם אפשר לחלק כן דמרשב"ג אין ראיה וכיון שכן פוסק כרב דטוויה לא הוי בכלל עשיה כלל וא"צ בו לשמו כיון דעיקר ההוכחה לפסוק כשמואל משום דקשיא הלכתא אהלכתא, אבל למ"ש דזה יש לדחות, בחר שפיר לפסוק כרב דהלכתא כוותי' באיסורא, ורק למצוה בעלמא הוא דמצריך לשמה גבי טוויה אבל לא לעיכובא, ומדינא הלכה כרב דטוויה אינה בכלל עשיה וא"צ לשמה, ואף שלשון הרמב"ם מוכח להדיא כן מדלא סיים ואם לא טוואו לשמה פסול כמו שמסיימי הרי"ף והרא"ש, וכמו שמסיים הרמב"ם גופי' בהלכות תפילין, ובע"כ דהיינו טעמייהו דרי"ף ורא"ש פוסקים כשמואל דטוויה הוי בכלל עשייה ולכן בעינן לשמה מדינא ולעיכובא אם לא טוה לשמה, והרמב"ם פוסק כרב דטוויה לא הוי בכלל עשייה ולכן מדינא א"צ בה לשמה דגדילים תעשה לך כתיב, וטוויה לא הוי בכלל עשיה, ובכ"ז מפני שחידוש גדול הוא לומר כן ברמב"ם אשר לא שערוה הפוסקים, יראתי להעמיד על דעתי ולהחליט כן ברמב"ם עד שמצאתי לאחד גדול מדבר, הוא האליהו רבה, דרמב"ם אינו פוסל בטוויה לגבי ציצית ורק למצוה לכתחלה הוא דסובר כן, וכ"כ בס' ברכי יוסף להדיא בשם המג"ן ומתרץ בזה דקדוק לשון הרמב"ם במה דשינה מלשון הש"ס דמנחות דחשיב התם ברישא מן הקוצין ומן הגרדי ומן הנימין והדר מן הסיסין, ואילו הרמב"ם כתב מתחלה דין דשזירה והדר מן הסיסין ומן הנימין וקוצין לבסוף אלא משום דסובר דאין מעכב בזה לשמה ומשו"ה כתב ברישא שזירה שהיא רשות, ואח"כ תלייה למצוה ולא לעכב, ואח"כ שאר החלוקות שהן לפסול ע"ש, ואם כי לא נגע בכל הדברים שכתבנו בזה, אבל בעיקר הלא הביא דהרמב"ם אינו פוסל טוויה שלא לשמה:
מסקנת הדברים דמדינא יש לנו דעת הרמב"ם דטוויה א"צ כלל לשמה ואפי' היכי שלא היתה שזירה או פעולה אחרת לשמה, ומשום דפוסק כרב דטוויה אינה בכלל עשיה, וכ"ש לדידן דאיכא נמי שזירה ותלייה לשמן, ודאי שא"צ טוויה לשמן וכשיטת ר"ת דא"צ כ"א בפעולה אחת שיהיה לשמה, וכ"כ הבעה"ע להדיא וכמו שבארתי, והכי מוכח בע"כ דעת הרמב"ם כמו שהוכחנו ממ"ש דאף אם תלאן בבגד שלא בכוונה כשר וכנ"ל, וכיון שהרמב"ם ובעה"ע ור"ת בחדא שיטתא קיימי, ודאי דכן ראוי לפסוק, ואין להחמיר בזה כ"א לשיטת רש"י דסובר דבעינן לשמה בכל הפעולות, וכל זה הוא בטוויה שהיא מפעולות החשובות דלשמואל הוי מיהא בכלל עשייה, אבל בניפוץ שלית מאן דסובר דבכלל עשייה היא ולכל היותר אינה אלא הזמנה ולא פעולה עקריית וכמ"ש בשם הגר"א דמטוויה ואילך הוי בכלל עשיה, ודאי שא"צ לשמה גם לרש"י, ונמצא דרבינו משה הרמ"א אמת ותורתו אמת במה שהכריע דבניפוץ לא בעי' לשמה:
ואמנם כ"ז לא כתבתי כ"א לדברי כת"ר במה שרצה לפסול עשיית הציצית ע"י מאשין מפני החשש דלשמה, וע"ז הראיתיו לדעת דבניפוץ ודאי לא חיישינן לזה וגם בטוויה אפשר לסמוך ולצדד בהיתירא, אכן לא אכחד כי כשאני לעצמי יש לי חשש אחר לא משום חסרון דלשמה כ"א מפני שבעשיית הציצית תעשה כתיב, שיהיה עשוי על ידי כח גברא, ובמכונה קטורית חסר כח גברא ולא האדם הוא העושה אלא שנעשית ממילא, ואף כי באפיית המצות ע"י מאשין לא ראיתי חש לזה כ"א משום חשש דלשמה ומשום דהוי כמעשה קטן דחשוב כח גברא אלא שאין בו דעת לכוין לשמה, אכן כבר כתבתי בתחלת דברי, דבמצות שאני, שלא הוזכר בתורה גוף עשיית המצות, ולכן לא בעינן בזה עשיית אדם, ורק שמירת המצות כתיב, וזה אפשר גם במכונה כשישראל עוע"ג ומשמרה לשמה, אבל בציצית גדילים תעשה כתיב, ובעינן שיהא אדם העושה, וע"י מכונה חסר עשיית אדם, וא"כ לאו מטעם חסרון לשמה אתינן לפסול כ"א מטעם חסרון עשייה, ובכ"ז במכונה שמנפצין בה אפשר להתיר כיון שבארנו דניפוץ לאו בכלל עשייה הוא עדיין ואינה אלא הכשר והזמנה, ואין לפוסלה גם מטעם חסרון עשייה, אבל מאשין שטווין עליה, לענ"ד אין להכשיר כ"א כשמתגלגלת ע"י אדם דוקא, אבל מכונה קטורית או ע"י סוסים אין להתיר משום חסרון עשייה, קצרו של דבר במכונת הניפוץ נלענ"ד לסמוך ולהקל, אבל שארי המכונות אין להתיר כ"א כשמתגלגלת בכח אדם דוקא, ודברים נכונים ומקוריים הם לעיין היטב בש"ס ותוס' במקומם: וד' יעזרנו לכוון ההלכה הברורה כנפשו ונפש ידידו המברכו בברכת אהרן וואלקין: