שות זקן אהרן· הרב אהרן וואלקין
ח"א אה"ע · סימן קיג
להנ"ל. נאמנו וערבים לי פצעי אוהב אשר בא לסתור דברי שכתבתי לו בתשובה הקודמת, ובכ"ז אבוא כעת להראות כי סתר ע"מ לבנות, באשר מתוך דבריו עלה בידי בעז"ה להוכיח ולחזק עוד יותר את דברי הקודמים, הן באות א' רצה לדחות מה שהעליתי דבנ"ד שנותן לו המעות על הוצאותיו לצורך נסיעה לראות הכלה ואינו יכול שוב לתבוע מעותיו ממנו א"כ אינו ירא המקבל לקנות סחורה במעות הללו, וממילא דמי לדמי אבידה ולשואל מדעת להתחייב בו גם באונסין משום היתר הנאת תשמיש, וע"ז הקשה דהא אכתי יכול הנותן לחזור מזה הענין ולומר שאינו חפץ בשידוך זה ולתבוע שיחזור לו מעותיו, וא"כ אכתי ירא לקנות בהם סחורה דשמא יחזור מהשידוך ויתבע ממנו פתאום, אכן אין זו טענה, דניחזי אנן בעיקר מה שחילק הראב"ד בין מעות פקדון לדמי אבידה דפקדון מתיירא היא להוציאם שמא יבוא הלה פתאום לתבוע פקדונו, ולמה לא ניחוש לזה גם בדמי אבידה לשמא יבוא בעל אבידה לתבוע מעותיו, ובשלמא אם הי' הדין שמעות פקדון אסור להוציאם, הוה שפיר טעם נכון לחלק דחושש שמא יבוא המפקיד פתאום והנפקד לא יכול לאשתמוטי מיני' לומר שהוציאם וימתין עד שימכור הסחורה כיון שאסור להוציאם ולכן ירא הוא מה"ט להוציאם, משא"כ בדמי אבידה כיון דמותר להוציאם אינו מתירא שמא יבוא פתאום בעל האבידה, דגם אם יבא ישתמט ממנו ויאמר האמת שהוציאם וכעין שאמרו בריש ב"מ דמה"ט הכופר במלוה כשר לעדות משום דהוציאן בהוצאה ואשתמוטי קא משתמט, ובפקדון כיון שאסור להוציאם ואי"א לאשתמוטי הוחזק כפרן, והנה מלשון הסמ"ע סי' רצ"ב בטעם החילוק שבין פקדון לדמי אבידה כתב וז"ל דבפקדון ירא הוא שמא יבוא פתאום לתבוע ולשון פתאום שהזכיר משמע שהבין דעיקר החשש שבפקדון משום דירא שמא יבוא פתאום ולא יכול לומר שהוציאם, אבל באמת אי"א לפרש כן דהא הראב"ד מיירי כשנתן מעות מותרין לשולחני וגם בפקדון מותר להשתמש בהמעות וא"כ מה חשש הוא שמא יבא פתאום דגם אם יבא מצי לומר לו האמת שהוציאם, ומה חילוק יש בין פקדון לדמי אבידה:
ואמנם הברור בכוונת הראב"ד דבפקדון כיון שהמפקיד יודע ומכיר מי הוא הנפקד ושעי"ז אין עיכוב למפקיד לתבוע פקדונו בכל עת שירצה, בכה"ג אמדינן דעת הנפקד שירא הוא להוציאם דחושש הוא בכל רגע שמא יבא הלה לתובעו בשעה שהמעות אינם מצויות בידו, וא"כ יכול ורשאי הוא לומר כן האמת שהוציאם בכ"ז לא ניחא להוציאם והלה יבא לדחקו תמיד להחזיר לו מעותיו, משא"כ באבידה אינו חושש המוצא להוציאם דסבור הוא דאכתי לא נתודע לבעל אבידה מי הוא המוצא וישהו בידו עוד ימים רבים, ועיין ברא"ש ס"פ המפקיד וז"ל והראב"ד ז"ל תי' דהנאת שימוש דהכא גרע מהנאת שימוש של דמי אבידה לפי שירא לשלוח בהם יד לקנות בהם סחורה שמא יבא המפקיד לתבוע פקדונו אבל בדמי אבידה יודע שישהה אצלו ימים רבים ע"ש, ועיין עוד בנמוק"י שם תראה שעיקר החילוק משום אומדן דעת הנפקד, דבאבידה סבור הוא שלא יבא בעל האבידה ימים רבים, ולפ"ז ה"נ בנ"ד ודאי שלא יחוש החתן להוציאם מחשש שמא יחזור המשלח מהשידוך ויתבע מעותיו חזרה דכלום אפשר להעלות זה על לבו ולחוש לשמא ישנה דעתו ויחזור מהשידוך שמעיקרא רצה בו כ"כ עד שנתרצה לשלוח להחתן דמי הוצאת הנסיעה, ואין מקום לטענת כ"ת הא יכול לחזור מהשידוך ולתבוע להחזיר מעותיו, ודאי שיכול הוא, אבל החתן לא יעלה על דעתו לחוש לזה וממילא אין ירא להוציאם דהא באבידה גופה ודאי שיכול לתבוע אבידתו ואפ"ה נעשה שואל על המעות מטעם דלא יעלה על דעתו דיבא כ"כ מהר ואינו חושש להוציאם, וה"נ בנ"ד וז"פ וברור, והנה ז"ל הנמוק"י ב"מ דכ"ט דאע"ג דלקמן פ' המפקיד אמרי' דוקא אבדו אבל נאנסו לא אלא דוקא כשנשתמש בהם היינו משום דמעות פקדון תלויין ברצון המפקיד ליטלם מהנפקד ולפיכך אמדינן דעת הנפקד ואמרי' דכיון דיתבעם בשעה שלא יהיו מצויות בידו הלכך אין דעתו ללוותן וגם הוא רוצה להחזירן כדי שיצא מחיוב גניבה ואבידה אבל מעות אבידה שאין הדבר תלוי בו להחזירן שהרי אינו יודע בעליהם, שמו חכמים דעתן של בני אדם שכל אחד רוצה ללוותן ולהתחייב באונסין ולא להעמידן בעין לעולם ושיהי' חייב בהם בגו"א עכ"ל, הרי שכתב טעם חילוק אחר שבין פקדון לדמי אבידה, דבפקדון אינו חפץ להחזיקן בידו ולהתחייב עליהם בחיוב שמירה, פי' אע"ג שקיבלם מרצונו היינו משום שעשה נחת רוח להמפקיד ולא הי' יכול להשיב פניו ריקם, אבל לעכבם עוד יותר גם לאחר שיתבע המפקיד להחזירם, זה לא ירצה, ולכן אינו חפץ להוציאן אלא יושב וממתין מתי יבוא המפקיד לתובעם ויחזירם כרגע מבלי שיוצרך לעכבם עוד יותר תחת ידו, וזה לא שייך כ"א בפקדון כזה שאין להנפקד שום צורך במעות הללו ורק לטובת המפקיד נעתר לקבלם ולירד לחיוב שמירה, משא"כ בנ"ד שקבל המעות לתועלת עצמו מפני שרצה לנסוע לראות את הכלה ולא שייך לומר שירא מהוציאם מפני שיושב ומצפה מתי יבא המשלח לבקשם חזרה, ולכן שפיר חייב גם באונסין, ועכ"פ לשני הטעמים הן לחילוק הרא"ש והן לחילוק הנמוק"י, בנ"ד אין מקום חשש לזה וחייב שפיר גם באונסין ודו"ק:
ב) במה שכתבתי דבפקדון אע"פ שקבע זמן אפ"ה יכול המפקיד לתובעו תוך הזמן מפני שהזמן לטובתו הוא, ודוקא הנפקד הוא שאינו יכול להחזיר בתוך הזמן משום דנתחייב בשמירה עד זמן הזה אבל המפקיד יכול לתבוע גם תוך זמנו, וע"ז כתב כ"ת להעיר דהא תינח כשהפקדון הוא חפץ ואין לנפקד שום הנאה אבל כשהפקיד מעות מותרין לדידן דכו"ע דינם כשולחני ומותר הנפקד להשתמש במעות, וא"כ הזמן הוא לטובת הנפקד ג"כ דיכול להשתמש עד אותו זמן ואין המפקיד יכול להפקיע זכותו ולתבוע להחזיר לו תוך הזמן, וא"כ דברים של טעם ושכל הם, בכ"ז לדינא אינני מודה לו בזה מכמה טעמים, חדא דאין זה זכות כלל לנפקד שיהא מותר להשתמש ולהתחייב באונסין עבור זה וכמ"ש לעיל בשם הנמוק"י דכל נפקד סתמא יושב ומשמר מתי יבא המפקיד לתובעם בכדי להפטר מהר מחיוב שמירה, והרי אמדינן דעתו של סתם נפקד שאינו חפץ בזה, ועוד אפי' אם הי' זה זכית וטובה לגבי' אפ"ה בכל קוצב זמן שקצבת הזמן טובה הוא לשני הצדדים עלינו לדקדק ולראות בשביל איזה מהם נקצב והותנה התנאי מתחלה, ואם באמת הותנה בשביל שניהם ודאי שזכות שניהם שוה ואין יכולים שניהם לחזור תוך הזמן דכל אחד מצי לעכב משא"כ אם מתחלה נקצב בעיקרו בשביל טובת האחד אע"פ שממילא בא עי"ז הנאה גם לשני, רק זה שבשבילו נתקן הוא שיכול לעכב מלבטל הזמן, אבל לא השני שהנאתו בא ממילא, וראיה לזה מהא דמבואר בחו"מ סי' ע"ב סעיף ב' קבע המלוה ללוה זמן להלואתו ורוצה הלוה לפרוע קודם והמלוה אינו רוצה לקבלם כדי שלא יהיו באחריותו עד שיגיע הזמן אין שומעין לו מפני שקביעת הזמן לתקנת הלוה הוא ואע"ג דגם למלוה יש תקנה והנאה מקביעות הזמן אפ"ה כיון שמתחלה נתקן לתקנת הלוה אין המלוה יכול לעכב וע"ש בש"ך סקי"א בשם הב"ח, וכן בדין של בעל הש"ג בעסק בעלי החנויות מבואר דרך זה שבשבילו הותנה התנאי הוא דמצי לעכב ולא השני אע"פ שיש לו כמה הנאות, ובזה דחיתי לדברי הקצוה"ח סי' ע' סעיף ד' באם אמר המלוה ללוה אל תפרעני אלא בפני פלוני ופלוני דהמלוה יכול לעכב לקבלם עד שיבואו פלוני ופלוני וכמ"ש הסמ"ע סקי"ח וחידש הקצוה"ח דכיון דהמלוה יכול לעכב ולומר לא אפרעך עד שיבואו פו"פ דהוה כמו תוך זמן דהזמן הוא רק כשיבואו פו"פ והשיג על הט"ז והש"ך שם ע"ש, אכן למ"ש זה אינו דלא רק כ"ש לא הוה אלא אפי' הוה"ד נמי ליכא בזה דכיון דהתנאי דאל תפרעני אלא בפני פו"פ, המלוה הוא שהתנה לטובתו ולא לטובת הלוה ולכן דוקא הוא מצי לעכב ולא הלוה דלא הותנה לטובתו, ובחבורי חשן אהרן הארכתי בזה ואכ"מ יותר, כי זה פשוט וברור לכל המעיין בדברי הפוסקים דבפקדון שהמפקיד התנה תנאי דזמן לטובתו ודאי שיכול לבקשו תוך הזמן בע"כ של נפקד, ועוד דגם מסברא אין הנפקד יכול לעכב, דאלת"ה אלא שגם הנפקד יכול לעכבו עד שיגיע הזמן א"כ מה איכא בין פקדון להלואה לדידן דכל פקדון מעות רשאי להשתמש בהם, הרי יצא שוב מסוג פקדון ונעשה הלואה, הרי"ף בב"פ אמנם כתב דכשנשתמש במעות פקדון נעשה שוב הלואה, אבל לא כתב כן כ"א כשכבר נשתמש אבל לא בהיתר תשמיש, וא"כ לדידן דגם היתר תשמיש מחייב באונסין א"כ אין חילוק תו בין פקדון להלואה כשהפקדון מעות, ובשלמא בלא קביעת זמן איכא חילוק ביניהם דבהלואה גם בסתם רשאי לעכבו עד ל' יום כדין סתם הלואה ובפקדון סתם מצי לתובעו מיד, אבל בפקדון לזמן מה איכא בינו להלואה, ובאמת הא מצינו כמה חילוקים ביניהם, אע"כ דגם כשהוא לזמן מצי מפקיד לתובעו כל שעה ואין הנפקד יכול לעכב והיינו דאיכא לפלוגי ביניהם וז"ב:
ג) במה שכתבתי דשואל הי' חייב בנפסל המטבע כשאינה בעין ורק כשישנו בעין פטור מטעם דמצי א"ל הש"ל כמו בגזלן, וע"ז הקשה כיון דשומרים א"צ לשלם כ"א כפי שווים בשעת האונס ואם הוזל בשעת האונס משלם כדהשתא, א"כ בנפסלה נמי אין עליו שום חוב דהוי כהוזל ואין צורך לטעם הרי שלך לפניך כיון דלא נתחייב כלל ע"ז, ולכאורה אפשר עוד לחזק קושיתו מר דבהדיא כתבו התוס' ב"ק דצ"ז דנפסל הוי כהוזל, ולפ"ז באמת אין מקום לחייב לשואל בנפסל, אבל אליבא דאמת אין זה טענה דהא כבר ביארתי בתשובה הקודמת דכל דין דנפסל המטבע היינו דוקא במטבע של כסף וזהב, דגוף המתכת לא נפסד אלא שהצורה נפסלה, ועלה כתבו התוס' דהוי כהוזל משום דזה באמת אין לחשוב להפסד והיזק בגוף המטבע, כ"א לשינוי מקח והוי כמו הוזל דאין היזק בגוף הדבר כ"א שינוי במקח אבל בשטרי דידן דנפסלו לגמרי ונעשו כחספא בעלמא פשיטא דלא דמי להוזל אלא להיזק בגוף הדבר וכמו שנשרף המטבע ונעשית לאפר, וכל השומרין חייבין ואין זה ענין להוזל, ועוד דאפי' בפסול הצורה לחוד אם אינה יוצאה בשום מקום הוי כנסדק כמבואר בש"ס שם, וא"כ בשטרות הללו שנפסלו לגמרי ואינם יוצאים בשום מדינה פשיטא דכנסדק דמי ובנסדק חייב גם שומר דהוי היזק בגוף ולא גרע מבהמה והכחישה דחייב גם שומר:
ומעתה אני אומר דכת"ר דמי בקושיתו לההוא דמביא נורא לקיני', הוא הקשה עלי דמה צורך לטעם דאומר הרי שלך לפניך דלדבריו לא נתחייב מעולם ע"ז, ואני אומר כי לאחר העיון בדבריו באתי לידי החלט שגם הש"ל לא מהני, לבד הפלוגתא דרבוותי שיש בעיקר דין זה אם שומר יכול לפטור עצמו בטענת הש"ל, דלא מצינו זה כ"א בגזלן וידוע מ"ש הפוסקים בכוונת הרמב"ם והיש"ש פ' הגוזל לחלק בין שומר לגזלן דשומר לא מצי לומר הש"ל עיין בש"ך חו"מ סי' שס"ג, ואם כי השיאו כוונת הרמב"ם והיש"ש לדבר אחר ואיני מודה להאחרונים בדין זה, דהם הוכיחו זה ממ"ש הרמב"ם פ"ג מהלכות גזילה בשור היוצא ליסקל דגזלן אומר הש"ל כסתם מתניתן דב"ק, ובשומר פסק כת"ק דר"י, ומזה הבינו דסברת הרמב"ם והיש"ש הוא לחלק בין שומר לגזלן, והשומר לא יכול לפטור עצמו ע"י טענת הש"ל, אבל תמיהני עליהם איך אפשר לומר כן בדבריהם דהא מן הש"ס מוכח להדיא דגם שומר מצי אומר הש"ל, דבב"ק דמ"ה בפלוגתא דרבנן ור"י בהחזירו שומר לבית בעליו אם מוחזר דרבנן סברי אם החזירו לבעליו משנגמר דינו אין מוחזר ור"י אמר מוחזר, מסיק הש"ס דבגומרין דינו של שור שלא בפניו קמיפלגי ורבנן סברי אין גומרין דינו אלא בפניו דאמרי' לי' אי אהדרתי' ניהלי הוי מעריקנא לי' לאגמי וכו', והרי קאמר בטעמא דרבנן דמשו"ה לא מצי א"ל הש"ל משום דא"ל אי אהדרתיה ניהלי הוי מעריקנא לאגמא השתא אתפסתיה כו', ובין לפרש"י שם דהחיוב הוא בזה משום דאתפסי' בידים, ובין לפי' התוס' דמה שע"י פשיעתו נפל לב"ד הוי זה היזק ניכר מה שהוא לפנינו ביד ב"ד. עכ"פ עיקר החיוב הוא על הפשיעה השני' שלא הצילו מיד ב"ד אבל על פשיעה ראשונה שלא שמר השור ועי"ז נגח ונתחייב מיתת ב"ד, ע"ז אין חייב לכו"ע ובודאי דמצי א"ל הש"ל, הרי להדיא דאי לאו טעם דאתפסתי' לתוראי והוי היזק ניכר לא הי' חייב גם שומר אע"ג דפשע בראשונה ולא שמרו, אע"כ דגם שומר מצי אמר הש"ל ולכן אינו חייב כ"א באתפסתי' דהוי השתא היזק ניכר מה שהוא ביד ב"ד, וסברת חילוק הרמב"ם בין שומר לגזלן נ"ל ברור כוונה אחרת עפמ"ש בשמ"ק בב"ק שם בשם הראב"ד וז"ל אלא הכא בהא קמיפלגי רבנן סברי פושע הוא בשמירתו בשעת גמר דינו חוץ מן הפשיעה שפשע בשמירה הראשונה דא"ל אי לא אתפסתיה ניהלי' הוה מעריקנא לי' לאגמא קודם שנגמר דינו ולא היו גומרים את דינו ואת נמי מיבעי לך למיעבד הכי הלכך כיון שפשע בגמר דינו כשנגמר הדין לשומר נגמר כי הוא הביא עליו האיסור משא"כ חמץ בפסח כי הגזילה אחת היא ובשעת הגזילה ראוי הי' להשבון וכל שהוא בהיתר אין בו אלא גזילה הראשונה וכשבא זמן האיסור כיון שלא בא כאן גזילה אחרת והאיסור ממילא בא עלי' וכו' אבל חמץ כדקאי קאי עכ"ל, והסבר הדברים דגזלן אין עליו חיוב אלא על תחלת גזילתו וכל שלא נשתנה בשינוי הניכר הרי הוא מחזיר לו כעין שגזל ואע"פ שנשתנה בהיזק הניכר ע"י פשיעתו שתפסו ב"ד, זה אינו כלום כי הוא לא קבל עליו שמירת הדבר ההוא, אשר ע"כ אף דתפיסת ב"ד הוא כמו היזק ניכר מ"מ אינו מפסידו בידים אלא פשיעה בשמירה הוא והוא לא קיבל עליו שמירה, משא"כ שומר דאע"ג שעיקר חיובו בא לו ע"י פשיעה הראשונה שנגח, מ"מ לא כלתה שמירתו ועדיין שומר הוא על הפקדון, הרי להדיא דעיקר החיוב הוא רק מפני שבשומר לא כלתה שמירתו וחייב על פשיעה השני' דהוה היזק ניכר, אבל על פשיעה הראשונה פטור לכו"ע משום דהוה היזק שאינו ניכר וגם שומר פטור מזה דמצי א"ל הש"ל, וברור שהכי הוא כוונת הרמב"ם והיש"ש במה שמחלקי בין גזלן לשומר אבל לא מפני ששומר חייב גם בהיזק שאינו ניכר ולא מצי א"ל הש"ל כמו שהבינו האחרונים, וברור אצלי דהיינו טעמא דרמב"ן וריטב"א במ"ש לחלק בין גזלן דמשלם כשעת הגזילה ובין שומר דמשלם כשעת הפשיעה, דהיינו משים דגזלן אין חייב כ"א על גזילתו הראשונה אבל מה שהוכחש והוקרה בינתים אין עליו שום חיוב דלא קבל עליו השמירה ולכן אינו חייב כ"א כשעת הגזילה, משא"כ שומר דקבל עליו לשמור מן ההפסד חייב גם על ההיזק שנעשה בינתים, ובחבורי הארכתי בזה ואכ"מ, ואמנם אע"ג שבארתי דגם שומר מצי א"ל הש"ל, אפ"ה בנ"ד נ"ל ברור דגם הש"ל לא מהני דהא בנסדק המטבע לא מצי א"ל הש"ל כמבואר בב"ק וכיון דנפסל לגמרי כנסדק דמי גם הש"ל לא מהני וכ"ש בנ"ד דמחויב לשלם כמו שהיו שווים השטרות בשעה שקיבלם:
והנה לכאורה הי' מקים לפוטרו מלשלם שוויו דמעיקרא מטעם אחר דהא כפי שראינו בעינינו אופן ודרך פיסול השטרות דלא לגמרי בפעם אחת אלא דמתחלה ירד מחירם מעט מעט ולבסוף נפסלו לגמרי, וזה פשוט דעל ירידת המחיר כל זמן שלא נפסלו לגמרי לא נתחייב השואל, דדמי להוזלו דמשלם כשעת הזול, ובשעה שיצא הפקודה לפוסלם לגמרי כבר עמדו במחיר נמוך וא"כ אין לחייבו יותר מכפי שהיו שווים בשעה שנפסלו לגמרי, ומהיכי תיתי לחייבו כדמעיקרא כיון דשואל אינו משלם כ"א כשעת אונס ובשעה ההיא הי' מחירם מועט, אבל שוב התבוננתי דזה אינו דנהי שזה ודאי דשואל אינו חייב כ"א כשעת הזול אבל היינו דוקא היכי דלא נפסד אח"כ לגמרי אבל אם נפסד אח"כ לגמרי חייב תו כדמעיקרא, וזהו כוונת התוס' בב"ק שהבאתי לעיל שכתבו דכשאינם בעין חייב אפילו בהוזל, דהיינו נמי מטעם זה, דהא דלא מחייב בהוזל היינו דוקא כשלא נפסד לגמרי אבל בנפסד לגמרי חשבינן הנזק משעה ראשונה, ועוד ראיה לזה מהא דמבואר בחו"מ סימן ש"מ בנכחשה מאליה הכחשה דהדרא בריא וסופה לחזור לבריאותה לגמרי דאין חייב השואל ע"ז לחד דיעה ואפ"ה אם מתה אח"כ באונס שהשואל חייב ע"ז משלם כמו שהיתה שוה בשעת שאלה ואפי' מתה שלא מחמת כחישותה, ואין אומרים כיון שעל הכחשה פטור וחיובו הוא רק על המיתה לא ישלם אלא כפי מה שהיתה שוה בכחישותה דאינו נן דכחישותה הוי תחלת מיתתה וחשבינן אותם לדבר אחד והוי נזק למפרע, דכל שהפסידו לגמרי חשבינן הנזק משעה ראשונה גם לגבי שואל וכמ"ש הגר"א שם עיין שם, וה"נ בנ"ד כיון שלבסוף נפסדו לגמרי חשבינן הנזק משעה ראשונה, וגם לטעם הסמ"ע שם משום דהכחשה הוי תחלת מיתתה גם ה"נ י"ל דההזלה הוי תחלת פסולם דמשום שכבר הורד בלא"ה מחירם מעט מעט משו"ה לא חששו שוב לפוסלם לגמרי אח"כ, ובזה אין מקום תו לכל יתר הדברים שכתב כ"ת דדבריו סובבים רק לפי היסוד שהניח דשואל פטור בפסול מטבע אבל למ"ש דחייב אין מקום תו לדבריו:
והנני הדו"ש אהרן וואלקין: