אור ברסלב
שות זקן אהרן ח"א אה"ע › סימן קי

שות זקן אהרן· הרב אהרן וואלקין

ח"א אה"ע · סימן קי

סימן קט

להרב הנ"ל בענין זה. קבלתי מכתבו השני, ושינוי דעתא קא חזינא ממכתבו הראשון להשני, בראשון כתב בפשיטות דישראל ראשון לא קנה ע"י החתומה גלוי' שנתן לו העכו"ם משום דחתימה גלויה אי"א לחשבו לשטר שיקנה עי"ז, וכעת חזר והחליט דראשון קנה ודאי ע"י החתימה גלוי' משום דיכול לכתוב מלמעלה מה שירצה וסמכה דעתו, ואמנם באמת ידע ידידי כי לפי חוק דינא דמלכותא השורר אצלנו שבמכירת קרקע אין מועיל שום מכירה בייתית אפי' כששניהם מודים והשטר חתום בחתימת ידו של המוכר ועדים מלמטה כל זמן שלא נתקיים בנוטריוס כחוק אין שום תוקף לזה ושניהם יכולים לחזור, ולפ"ז ודאי שאין מועיל חתימה גלויה, דגם אם יכתוב מלמעלה ש"מ גמור, אכתי יהי' זה רק מכירה בייתית, דהנוטריון לא יקיים שום שטר אם לא יחתום המוכר בפניו, וא"כ אכתי לא סמכא דעתו של ישראל הקונה כיון דהעכו"ם יכול לחזור, ואפי' ישראל מישראל לא קנה קרקע בשום קנין היכי שהמנהג הוא לקיים בערכאות לתוקף הענין וכמבואר בערוך השולחן סי' קצ"ב, כ"ש ישראל מעכו"ם דלא סמיך דעתו לקנות בלא זה, וכיון שישראל הראשון לא קנה ע"י שטר זה דחתימה גלויה וממילא נעשית הקרקע הפקר וכדינא דישראל שלקח קרקע מעכו"ם בדמים בלא שטר דכל הקודם זכה כמבואר בב"ב דנ"ד דעכו"ם מכי מטא זוזי לידו אסתלק וישראל לא קני אלא בשטר, ושפיר קונה השני ע"י חזקה דלגבי' ל"ש לא סמכא דעתא, כיון דלא נתן דמים מה איכפת לו אם יחזיק, ומכוון שפיר לקנות ע"י החזקה, משא"כ לגבי הראשון איכא שני חסרונות כיון דנתן דמים וירא הוא להפסיד המעות לא סמיך דעתא בלא שטר, ועוד דאין מתכוון לקנות ע"י חזקה כיון דסבור הוא שכבר קנה במעות, משא"כ בשני שלא נתן מעות וחזקה ראשונה הוא לגבי' ודאי דמכוון לקנות בחזקה זאת, וגם טעם דלא סמיך דעתא לא שייך דמה יפסיד אם יחזיק וכמבואר בתשובה הקודמת, ועיין בחו"מ סי' קצ"ד ובמפרשי השו"ע ותמצא כן:

גם מ"ש כ"ת דהשני לא קנה מראשון ע"י חוב שכירת הפעולה שהתחייב השני לעשות לו בשביל קבלת הגינה ואפי' לשיטת הרמב"ם דמלוה קונה במכר, היינו בעד החוב שכבר נתחייב אבל לא בעד החוב שיבוא אח"כ ודימה זה למ"ש התורי"ד בקדושין גבי בשכר שאעשה עמך דמקודשת דבעינן שבשעה שיוגמר הפעולה, יאמר עוד הפעם הרי את מקודשת, ואמירה הראשונה שאמר קודם שנתחייב בחוב זה לא מהני דבשעה שאמר לא הי' עוד שום נתינה ולבסוף כשיש נתינה ליכא דבורא, ואנן בעינן שבשעת נתינה צריך לברר, וא"כ ה"נ בקנין שדה אמירה הראשונה לא מהני דאכתי ליכא חוב, ולבסוף כשכבר עשה הפעולה ונתחייב הלה, לא אמר מידי, גם בזה אומר לכ"ת גם אם הי' בזה איזה תלונה וקושיא, לא עלי תסוב, דאנכי לא כתבתי כבר שהשני יקנה מראשון ע"י כסף המלוה, ונהפוך הוא דלהדיא כתבתי דהשני כיון שלא נתן מעות ואין לו מה להפסיד משו"ה סמיך דעתו לקנות בחזקה ומתורת מחזיק בנכסי הפקר הוא דקני, ומה שצדדתי להסתייע משיטת הרמב"ם דמלוה קונה במכר, היינו לגבי זה שיהא נחשב כאילו העכו"ם קיבל דמים מישראל ראשון ושאמרינן בו שוב דעכו"ם נסתלק עי"ז, וע"ז הבאתי דלא מיבעי לשיטת הרמב"ם דמלוה קונה דחשיב ודאי כאילו קיבל העכו"ם דמים ממש, אלא אפי' להחולקים דסברי דמלוה לא חשוב ככסף בעין אפ"ה לענין שנימא דעכו"ם אסתלק מהני שפיר דלענין זה לא בעינן קנין ממש וכמ"ש בתשובה הקודמת, אבל לגבי קנין השני א"צ לזה דשפיר קונה בחזקה מתורת נכסיו מתורת נכסי הפקר, ואמנם בעיקר דבריו מה שרוצה לומר דאם קנה במלוה שיבוא אח"כ לא מהני וכמו גבי קדושין, גם זה אינו, חדא דגם בקדושין גופא חולק הט"ז על התורי"ד, ובאה"ע סי' כ"ח סעיף ט"ו כתב דא"צ אמירה חדשה, לפי שהדבור הקודם מורה על הנתינה בסתם שהוא לשם קדושין ומשו"ה בשעת נתינת הכלי א"צ לומר כלום דבודאי על אמירה ראשונה סמך אף שיש הפסק ביניהם וגם הח"מ וב"ש פקפקו הרבה בדין דתורי"ד ע"ש, ועוד דאפי' לתורי"ד נראה ברור שדוקא בקדושין הוא דסובר הכי, ומשום דבקדושין בעי' העדאת עדים ומקדש בלא עדים אין חוששין לקדושין, וא"כ אע"ג שהדבר מוכיח דודאי לדעת דבריו הראשונים נתן אפ"ה העדים לא שמעו זאת ואין כאן עדים שיעידו על הקדושין, וגדולה מזה כתבו הפוסקים אה"ע סי' כ"ז דאפי' אם העדים ראו הנתינה וגם שמעו האמירה שהבעל אמר הרי את מקודשת והאשה גופא מודה שהבינה מה שאמר לה, אם העדים אינם יודעים שהאשה הבינה, אינה מקודשת דהוי כאין עדים על הקדושין וכ"ש הכא שהעדים לא שמעו כלל מה שאמר לה המקדש בתחלה, וכל זה הוא בקדושין דבעינן עדים, אבל לגבי קנין דלא איברי סהדי אלא לשקרי ולכן כיון שהדברים מראים לדעת מה שאמר קודם עשיית הפעולה, דהיינו בשביל קבלת הגינה, א"צ תו לשום אמירה חדשה, ומיד כשגומר הפעולה קונה הגינה עי"ז דהוי ככסף ממש, ומה שסתם התורי"ד מצאתי מפורש ברשב"א קדושין ד"ה וז"ל והא דאמרי' לקמן תן מנה לפלוני ואקדש אני לך מקודשת מדין ערב דוקא בשחזר הוא ואמר לה בשעת נתינה הרי את מקודשת לי במנה זו שאני נותן הא נתן ולא פירש אינה מקודשת ואע"פ שהדברים מראים לדעת מה שאמרה לו נתן הוא וכמו שפירש דמי מ"מ העדאת עדים בעינן דהמקדש בלא עדים אין חוששין לקדושיו, א"כ כיון שלא פירש ואפשר שלשם מתנה נתן ולא לשם קדושין אע"פ שהוא מודה דלשם קדושין נתן כמו שאמר אפ"ה אין כאן עדות שמועה ולא ראיה לשם עדות אלא שהם דנין כוונת הלב ואין כאן עדות אבל עסוקים באותו ענין כיון שהוא בעצמו נתרצה בהם מעיקרא ה"ז כאילו פירש עכשיו בשעת נתינה עכ"ל, הרי להדיא דאע"ג שהרשב"א הוא מן הסוברים דבעי' שיאמר בשעת נתינה עוד הפעם, אבל דהיינו מטעם חסרון עדים, וממילא אין זה חסרון כ"א לגבי קדושין אבל לא במכירה וכמ"ש: ואמינא עוד להוסיף דלא צריכין בזה לשי' הרמב"ם דס"ל מלוה קונה במכר, אלא דבנ"ד כיון שהתנה מתחלה ואמר שעתיד לעשות פעולה הזאת בשביל הגינה הוי ככסף ממש וקונה לכו"ע וכמבואר בתורי"ד קדושין דס"ב גבי בשכר שאעשה עמך מקודשת וז"ל וא"ת כיון שלאחר שעשה עמה צריך לומר לה בשביל שעשיתי א"כ הו"ל כמו בשכר שהרכבתיך על החמור שאינה מקודשת משום דהו"ל מלוה, תשובה, התם שלא שידכה ולא הודיעה מתחלה שעל דעת קדושין מרכיבה הו"ל שכר רכיבה מלוה אבל הכא ששידך ואמר שעתיד לקדשה אינה כמלוה כו' כ"ל, וה"נ בנ"ד כיון שתנאי הי' ביניהם שיעשה עמו פעולה זאת בשביל הגינה, אם אח"כ קיים תנאו ועשה הפעולה הו"ל ככסף ממש וקונה לכו"ע, ולפ"ז הדרינא למלתא קמייתא מ"ש בתשובה הקודמת דהשני קנה ודאי ממ"נ, אם הראשון לא קנה הגינה מטעמים שזכרתי דהשטר חספא בעלמא הוא כיון שלא יוכל להתקיים בנוטריום, ובחזקה נמי לא קני כיון דכבר נתן דמים ממש, או גם שכר פעולה דהוי ככסף, סבור הוא לקנות במעות ולא בחזקה, וגם לא סמיך דעתו בלא שטר, א"כ שפיר קונה השני, לא מראשון, כ"א מתורת הפקר וכדין מחזיק בשדה שישראל קנאה מעכו"ם ונתן מעות, ואם גם הראשון קונה בחזקה וכדיעות שזכרתי בתשובה הקודמת, קונה השני מראשון בתורת כסף, דשכר פעולה שנתחייב לעשות לישראל קמא הוי ככסף ממש, ואפי' אם לא הי' בזה אלא כסף לחוד נמי הוי קונה דאע"ג דכסף אין קונה קנין גמור בקרקע ואינו קונה אלא למי שפרע, היינו שיכול לחזור ואין ב"ד כופין לקיים המכירה אבל פשיטא שהב"ד פוסקין שאסור לחזור והרי הוא במי שפרע וכ"ש דאיכא הכא גם חזקה שהחזיק השני בגינה ופשיטא דקני ודאי בלא פקפוק, ואם הראשון קנה, במחלוקת תלוי וכמ"ש מקודם:

והנה כ"ת הקשה למאן דסובר דסילוק מהני אפי' היכי דלא הוי קנין לגבי העכו"ם ודלא כדמשמע מלשון הרשב"ם בב"ב דמשו"ה עכו"ם מסתלק משקיבל דמים משום דלדידי' הוי זה קנין גמור, והקשה ע"ז הא אפי' אם כתב אחד לחבירו אין לי עסק וידי מסולקות לא אמר כלום וכמבואר בכתובות דפ"ג ובכ"מ, אדרבה משם מוכח להיפוך דמצי להסתלק גם באמירה בעלמא, והתם שאני דמפרשינן כוונתו שלא נסתלק כלל מגוף השדה וכמו שאבאר, דהנה רש"י פי' התם דאומר "לחבירו" דתני התם, היינו שותף, ותמהו המפרשים מה הוצרך לזה, ובחבורי שם כתבתי בכוונתו עפמ"ש כריתות ד"ח דאמר התם ריש לקיש דמי שנתן מתנה לחבירו ואמר המקבל אי אפשי בה כל המחזיק זכה בה, ופריך ע"ז מברייתא האומר לחבירו אין לי דין ודברים וידי מסולקת לא אמר כלום, והא ידי מסולקות הוי כאי אפשי בה ואמר בברייתא דלא אמר כלום, ומשני שאני התם דמדין ודברים סליק נפשי' מגופה לא סליק נפשי', ופרש"י שאין לי שום דו"ד דקאמר, היינו שהכל שלו ודאי, וכוונתו פי' יותר בכתובות במ"ש "שותף" פי' כיון דברייתא מיירי בשותף העורר על השדה מפרשין ללשון דו"ד דאינו מסלק כ"א מדו"ד, והכוונה שהוא שלו ואין לו שום סכסוך עמו וכפרש"י ורבינו גרשום בכריתות, או דכוונתו שלא יערער עוד על חלקו של שותף, אבל מחלק שלו לא סילק נפשי', אבל בדין דריש לקיש דמיירי במתנה דלא שייך לפרש כן אחרי שבלא"ה אין לו שום דו"ד וסיכסוכים עמו, בע"כ דמגופה של קרקע סילק נפשי' ומשו"ה מהני גם לשון סילוק, ולפ"ז עיקר החסרון שבברייתא זאת משום דאמרי' דגם סילוק לא הוי דמגופה דקרקע לא סילק, אבל היכי דלא שייך לפרש בכוונה זאת מהני גם לשון זה, ואי"ל דא"כ מאי פריך מברייתא זאת על דין דאומר לאשה דו"ד אין לי בנכסייך, דהא לגבי אשה נמי אין לפרש מדין ודברים סליק נפשי' כיון שאין לו סכסוכים עמה, מהני שפיר לשון זה כמו לריש לקיש ומאי פריך, עיין בחדושנו שם שהארכנו ליישב ואכ"מ, אבל עכ"פ זה מפורש בש"ס דכריתות דבמקום שאין לו סכסוכים עם המקבל בע"כ דמפרשי' דמגופה של קרקע ומהני גם לשון סילוק, וכמו שאמר ריש לקיש להדיא דהמקבל מתנה שכבר זכה במתנה ואמר שוב אי אפשי בה, דנעשית הפקר, והא דלא מהני לשון סילוק אינו כ"א בשותף, ולפ"ז בנ"ד אפי' אם העכו"ם לא הי' אומר כ"א לשון סילוק כגון דו"ד אין לי בקרקע זאת או ידי מסולקת הימנה נמי הוי מהני, כיון דאין לפרש דרק מדו"ד וסכסוכים סליק נפשו אתרי שאין לו שום סכסוך עם ישראל הקונה, ובע"כ דהוה מפרשינן דמגופה של קרקע סליק ודמי ממש להא דר"ל, כ"ש שהעכו"ם לא אמר לשון גרוע כמו סילוק וכדומה, אלא אמר הנני נותן או מוכר לך הגינה הזאת בעד פעולתך שתעשה לי, או כשנותן לו מעות מזומן בעד המעות שקבלתי ממך, ולכן אף במקום שהקנין לא הי' טוב מצד הישראל, מ"מ סילוק של עכו"ם הוי ודאי סילוק טוב כיון שאמר לשון טוב של מכירה או מתנה ולא גרע זה מאומר אי אפשי במתנתך דנעשה הפקר לריש לקיש אף לאחר שכבר זכה ואין זה ענין כלל לברייתא דידי מסולקת לא אמר כלום וכמ"ש ודו"ק היטב:

והנני ידידו המברכו אהרן וואלקין:

תוכן העניינים

שות זקן אהרן

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה