שות זקן אהרן· הרב אהרן וואלקין
ח"א אה"ע · סימן קז
עובדא בא לידי, רב אחד מעיר הסמוכה קנה בית חומה העומד בין המצרים, מצד אחד בית של כמה אחין שלא חלקו, ומצד השני ביהמ"ד של חסידי ליבובי, אשר הרב הזה הוא אחד מהמתפללים הקבועים בביהמ"ד ויש לו מקום שם, ואחר שקנה בקנין כדין בא אחד מן האחין בעלי המצר לסלק את הרב הלוקח מצד דינא דבר מצרא, ובתוך שארי צדדי הזכות שהיה להרב הלוקח צדדתי גם זכות חדש אשר לא ראיתיו עוד בשום פוסק, והוא דהא זה פשוט דביהמ"ד קנוי לכל מתפללי ובעלי מקומות בקנין הגוף ממש, והוי חצר השותפין ממש ואפי' נימא דביהכ"נ של כרכים אין דינו כחצר השותפין וכמ"ש בש"ס יומא די"א דביהכ"נ אינו מטמא בנגעים משום דכתיב ובא אשר לו הבית מי שמיוחד לו יצאו אלו שאינם מיוחדים לו, היינו דוקא ביהכ"נ של כרכים שאין לו בעלים מיוחדים אלא מתקבצים שם ממקומות הרבה והוא עשוי לכל הבא להתפלל, אבל ביהכ"נ של כפרים מטמא בנגעים ומיקרי שפיר אשר לו כיון דבעלים מיוחדין והרי הוא בית השותפין וכמ"ש רש"י שם להדיא, הרי שאפי' לגבי טומאת נגעים דגלי קרא דבעי' אשר לו הבית ואפ"ה ביהמ"ד שהוא של בעלים מיוחדים מיקרי אשר לו ובית השותפין הוא, וכ"ש בנ"ד דביהמ"ד זה הוא של חברא וכת מיוחדה, ודאי דדינא כשל כפרים דהוי בית השותפין ממש, ורב הלוקח שיש לו מקום שם הרי הוא אחד מן השותפין ויש לו חלק בו וממילא דהוי נמי בר מצרא להחומה אשר לקח, ע"י חלקו שיש לו בביהמ"ד זה וכמבואר בב"מ דק"ח לשותפי אין בו משום דינא דב"מ וכתב הרא"ש שם שי"מ לשותפי, אדם שיש לו קרקע אצל קרקע של שותפין ומכרו לאחד מהשותפים אין המצרן יכול לומר אני מצרן ודאי ואתה מצרן ספק שמא יפול חלקך מצד אחר אלא חשוב ודאי כמותו כיון שיש לו חלק בכל השדה, וכן פסקו הטו"מ חו"מ סי' קע"ה סעיף י"ב בלי חולק, והרי קמן דאחד מהשותפים שקנה אין יכול לסלקו אפי' מצרן ודאי ומטעם שגם השותף שקנה חשוב כמצרן ודאי כיון שיש לו חלק בכל השדה המשותפת, וכ"ש בנ"ד דגם בן המצר שבא לסלקו אינו מצרן ודאי דכמה אחין הם בחומה שלהם ולא חלקו עדיין, וממ"נ אם אחד מן האחין יבוא לומר להרב הלוקח מי יימר שיפול חלקך לצד זה, יאמר לו הרב ומי יימר שחלקך יפול בצד החומה שקניתי:
אלא דאכתי י"ל דהכא גרע מאחד השותפין שקנה דהתם כיון שלא חלקו עדיין השדה יש לכל אחד מהם חלק בכולה ושפיר הוי בר מצרא לשדה הנקנה אבל הכא בביהמ"ד שיש לו מקומות מיוחדות ומקום שלכל אחד ניכר ומיוחד לו לבדו, ובכן הקרקע שכנגד מקומו הוי שלו מקש וכמ"ש החת"ס חאו"ח סי' כ"ט דבקרקע שתחת המקום הרי הוא של בעל המקום, ונמצא לפ"ז דחלק הקרקע של כל אחד מיוחד ומבורר נגד המקום שלו, ואין לזה בקרקע ששייך למקום השני שום חלק וזכות וכמו שותפין שכבר נתחלקו דאין לאחד חלק וזכות בחלקו של שני, ולפ"ז בטל כל זכות הבר מצרא של הרב, דכיון שיש לו מקום מסוים ומיוחד א"כ רק הקרקע שכנגד מקומו שייך לו אבל אין לו עוד זכות בקרקע של מקומות האחרים, ומקום שלו הא אינו סמוך לבית חומה זה שקנה דכמה מקומות של אחרים מפסיקין ביניהן:
ואכן שוב ראיתי דזה אינו, חדא דעל עיקר דברי החת"ס יש להשיב, דהא מהט"ז ונה"מ מוכח דלא כוותי', דבחו"מ סי' קצ"ב כתב המחבר דאם מכר לחבירו שביל של כרמים הואיל ונעשה להילוך קנה הלוקח בהילוך, וכתב הט"ז דמזה יש ללמוד דמי שקנה מחבירו מקום בביהכ"נ וישב עליו הוי חזקה לקנות בו דכיון דכל תשמיש המקום הוא בכך וכ"כ בתשובת משאת בנימין, ובנתיבת שם ביאר זה דבשביל של כרמים קנה בהילוך מחמת שלא מכר לו רק להילוך ואין לו בו קנין הגוף כלל לחפור ולזרוע רק שעבוד לדריסת הרגל ולכך קנה בהילוך, וכן בישיבת מקום בביהכ"נ שגוף הקרקע והביהכ"נ הוא של צבור ואין לכל אחד כ"א שעבוד ישיבה על המקום לכך נקנה בישיבה, משא"כ בצחיח סלע שקונה גם הגוף לכן בעי' קנין גמור ע"ש, ומוכח להדיא מדבריהם דבביהכ"נ ע"י קניית המקום אינו קונה גוף הקרקע אלא רק שעבוד לישיבה קונה אבל גוף הקרקע שתחת המקום הוי של כל הצבור ומשותף ביניהן, ונראה עוד להביא ראיה מן הש"ס כהט"ז ונה"מ מההיא סוגיא דיומא שזכרתי, דמביא התם ברייתא ביהכ"נ ובית השותפין מטמא בנגעים ופריך והתניא יכול יהא ביהכ"נ מטמא ת"ל ובא אשר לו הבית יצאו אלו שאינן מיוחדים לו, ומשני לא קשיא כו' הא דכרכים והא דכפרים ופריך תו ודכפרים מי מטמא והתניא לאחוזה כו' המיוחד לו יצא אלו כו' אלא מחוורתא כדשנינן מעיקרא ע"ש, ולדברי' החת"ס דבביהכ"נ שיש לו מקומות מיוחדין שנמכרו לבעליהן, הקרקע שתחת מקומו שייך לו לבדו א"כ למה הוצרך הש"ס לחזור מאוקמתא דהא בכרכים והא דכפרים, הא אכתי הומ"ל דהא דתניא מטמא מיירי בשל כפרים ואי דאין מיוחד לו הא י"ל דמיירי שמכרו את המקומות ושפיר הוי מיוחד לו דכל אחד זכה במקומו עם הקרקע שתחתיו, ואי דהוי חצר השותפין הא בית השותפין מטמא, אע"כ כט"ז ונה"מ דבמכירת המקומות אין הקרקע מכורה לו, ועוד דאפי' נימא כחת"ס דקרקע שתחת ביהמ"ד גופא הוי ככבר נחלק בין בעלי המקומות, אבל לביהמ"ד זה שאנו דנין עליו הא יש לו חצר נמי, דביהמ"ד זה אינו עומד סמוך לגבול המצר אלא מכותלו ביהמ"ד והלאה יש עוד קרקע פנויה המשמש לחצר ביהמ"ד, וקרקע החצר ודאי דלא נחלק עוד בין בעלי המקומות והוי כחצר שלא נחלק דכל אחד יש לו חלק בכולה וכמ"ש הרא"ש דלעיל, וחצר זה של ביהמ"ד הוא על גבול המצר ממש עם החומה שנמכר להרב, וא"כ אכתי נחשב הרב לבר מצרא מצד חלקו שיש לו בחצר, דאפי' מי שיש לו חלק קטן בחצר השותפין חשוב כאילו יש לו חלק בכולה כמבואר שם בחו"מ:
והנה עדיין הדבר צריך תלמוד, דכד מעיינין שפיר במקור דהאי דינא אפשר לכאורה לבטל זכות דבר מצרא מהרב הלוקח, דהנה בש"ס דב"מ שם הכי איתא האי מאן דאחזיק ביני אחי וביני שותפי חציפא הוי סלוקי לא מסלקי' לו ור"נ אומר סלוקי נמי מסלקי' לו ואי משום דינא דבר מצרא מסלקי' לו נהרדעי אמרי אפי' משום דינא דבר מצרא מסלקי', וכתב הרא"ש בשם רה"ג וז"ל האי מאן דמחזיק ביני אחי כו' ופי' גאון כגון ג' או ד' שותפים ואינש מעלמא קנה חלקו של אחד מהשותפים חציפא הוי סלוקי לא מסלקי' לא מדין מצרנות דמצי אמר לי' שמא לא יפול חלקך במצר שדה שקניתי וכן יאמר לכולן ור"נ אמר מסלקי' לי' שכל אחד שותף בכל השדה, אבל משום דינא דבר מצרא אם קנה בצד שדה של השותפית לא מסלקינן לו, נהרדעי אמרי מסלקי' לו כי הוא טוב לי כי אפייס את חבירי שיתנו לי סמוך לי עכ"ל, הובא דבריו בב"י חו"מ ריש סי' קע"ה, וכ"כ הר"ן על שם הרר"י אברצלונא דהיינו טעמא דמצי מדחי ללוקח משום שכיון שיש לו שותפות אף הוא יטרח ליטול חלקו סמוך לאותה שדה או מן הדין או שיוסיף בה דמים ע"ש, וממה שסיימו רה"ג ור"ן דה"ט דמצי מדחי משום דאף הוא יטרח ליטול חלקו סמוך לאותה שדה, משמע דלא ס"ל כטעם הרא"ש שהבאתי דכיון שיש לו חלק הרי הוא שותף בכל השדה, דלטעם הרא"ש א"צ להוספה שסיימו רה"ג ור"ן ובלא"ה נמי לא מצי אמר לי' שמא לא יפול חלקך סמוך לאותה שדה כיון שיש לו חלק בכל השדה ונחשב כאילו כל השדה גם מה שסמוך לגבול השדה שקנה נמי שלו היא, ומדסיימו מטעם דאף הוא יטרח לבסוף ליטל חלקי סמוך לאותה שדה, משמע דפליגי עם הרא"ש, ולדבריהם לכאורה לא שייך דין זה כ"א כשהשותפות הוא בשדה דעלמא העומדת ליחלק וגם יש בה דין חלוקה, בזה שייך שפיר טעם שלהם דישתדל ליקח חלק סמוך לאותה שדה, אבל בשדה שאינה עומדת ליחלק, או שאין בה דין חלוקה, דלא שייך טעם זה דישתדל ליקח חלק הסמוך כיון שאינה עומדת ליחלק, בכה"ג לא מצי מדחי ללוקח, ולפ"ז בנ"ד נמי לא שייך לומר שאם יקנה החומה הזה ישתדל שיתנו לו חלקו בחצר ביהמ"ד סמוך לחומה, דהא אין חצר ביהמ"ד עומד להתחלק לעולם, וכיון שכן איתרע זכות דבר מצרא אצל הרב הלוקח דהא בן המצר ודאי מצי א"ל שמא לא יפול זה לחלקך, כן הי' נראה לכאורה, אכן באמת גם זה אינו, חדא כיון ששום אחד מהפוסקים לא הזכירו הוספת רה"ג ור"ן אלא כתבו סתם דמצי לסלק ללוקח ואין הלוקח יכול לומר שמא לא יפול זה לחלקך משום דהוא שותף בכל השדה ולא סיימו כמו שמסיימו רה"ג ור"ן משום דישתדל ליקח חלק זה, מכלל דלא חשו לזה, דאי הוו חיישי לא הוו שתקי מלסיים כן כיון דיש נ"מ לדינא במקום שחצר השותפין אין בו דין חלוקה או שאין עומד להתחלק דלרה"ג ור"ן לא מצי מדחי ללוקח וכמ"ש, אע"כ דהפוסקים לא חשו לזה וס"ל דבלא"ה נמי לא מצי אמר שמא לא יפול לחלקך כיון דכל זמן שלא חלקו הרי הוא שותף בכל השדה, ועוד נ"ל דאפי' לרה"ג ור"ן נמי הוי בר מצרא אפי' בחצר שאין עומד ליחלק ולא פליגי כלל עם הרא"ש וכל הפוסקים בעיקר טעם דבר מצרא בשדה שותפות, דהא באמת דברי רה"ג ור"ן תמוהים לכאורה, דהא כל בר מצרא ודאי דבעינן שבשעת הקנייה יהי' בר מצרא, אבל אם בשעת מעשה אינו בר מצרא ורק אח"כ במשך הזמן יהי' בר מצרא, ודאי שבר מצרא כזה אין לו שום זכות לסלק ללוקח, דאלת"ה א"כ כל אחד מצי לסלק ללוקח משום שיקנה אח"כ שדה סמוך לה, וא"כ מה סברא היא זו שכתבו אפייסנו ואקנה סמוך לשדה זו כיון שעתה בשעת הקנייה אין זה סמוך, מה יועיל מה שיפייס אח"כ, אע"כ דבעיקר טעם דבר מצרא סברי נמי כהרא"ש משום דכיון שיש לו חלק הרי הוא שותף בכל השדה והרי הוא גם עתה בר מצרא, אלא שלא הוצרכו להוסיף נמי טעם דאפייסנו משום דהא עיקר טעם דבר מצרא הוא משום דיגיע הנאה לבר מצרא ע"י שנניח לו לקנות שדה הסמוכה כדי שיהיו שדותיו סמיכות, וא"כ אכתי מצי טעין הלוקח נהי דבר מצרא אתה כיון שיש לך חלק הרי אתה שותף בכל השדה, אבל כיון שלא חלקת עוד החצר ולא הוברר חלקך עוד א"כ שמא לאחר החלוקה לא יפול זה לחלקך ונמצא דלא יגיע לך הנאה מזה, ונהי שבר מצרא אתה אבל בר מצרא בלא הנאה לאו כלום הוא: ולזה הוצרכו לסיים דאפ"ה הנאה מיהא הוי שמא אפייסנו, ואע"ג שההנאה הוא על צד הרחוק, נמי מהני, דלעשותו בר מצרא משום זה לא היה מועיל טעם רחוק כזה אבל כיון שבר מצרא הוא בלא"ה בשביל שיש לו חלק בכולה, ואם אך אפשר לאשכוחי בה הנאה אף ע"צ הרחוק הני נמי, ולכן אפי' בחצר שאין בו דין חלוקה נמי כיון דעכ"פ יש מציאות לחלוק אותו או בדרך גוד או איגוד, או שיפייסם בדמים ויוסיף עליהם לקנותו כולה, נמי שייך דין זה, וממילא בנ"ד נמי אע"ג שעתה אין לו הנאה להרב הלוקח מזה שיקנה החומה, דלא מצי לעכב הפליאצין לעשות מהם פליאץ אחד מפני שאנשי ביהמ"ד ודאי לא יניחו אותו לעשות כן אפ"ה כיון דבר מצרא הוא ודאי דהא יש לו חלק בחצר ביהמ"ד וכאילו הוא שותף בכולה, וביהמ"ד הזה דין ביהמ"ד דכפרים יש לו, שיש היתר למוכרו ברצון הציבור, וכיון שיש מציאות לקנות הפליאץ כולו או חלק ממנו או גם במקרה שרפה רח"ל והצבור ירצו למכור הפליאץ ולבנות במקום אחר, ולכן אמרי' שפיר דאפשר לו לקבל הנאה מזה שיקנה החומה, דאם אך יהי' לו פליאץ סמוך ודאי ישתדל גם לקנות חלק מחצר ביהמ"ד או כולו כשיגיע התור לזה, וכ"ש לרב דמתא דקרוב לשער שהצבור יוותרו נגדו יותר דשייך לומר אפייסם ליקח סמוך לפליאץ שלו כשיגיע התור להתחלק או למכור פליאץ של ביהמ"ד ואפי' לרה"ג מועיל, וזה נכון, ויעוין בלשון הר"ן שכתב נמי טעם משום דהוי שותף בכל השדה, וזה כמ"ש דהוצרך לשני הטעמים, דמשום טעם דשמא אפייסנו לא הי' חשוב בר מצרא כלל דלא מיקרי בר מצרא ע"ש העתיד, וגם משום ספק דשמא אפייסנו לא נוכל לחשבו למצרן ודאי דהא י"ל שמא לא יתפייס הלה, א"ו דעיקר מה דהוי בר מצרא הוא משום דהוי שותף בכל השדה, וטעם דשמא אפייסנו הוצרך בכדי לאשכוחי הנאה לפניו ולענין זה סגי גם כשההנאה יבוא ע"צ הרחוק והספק וכנ"ל:
ועוד נ"ל דרה"ג ור"ן לא כתבו כן כ"א במקום שאינם מעלמא קנה את השדה זאת הסמוכה לגבול השותפין, ואחד מן השותפין בא לסלק ללוקח וכיון שבא להוציא מלוקח שפיר יכול הלוקח לומר שמא לא יפול זה לחלקך ומספק לא תוכל להוציא ממנו, ובזה הוצרכו לטעמא דאכתי מצי השותף לומר ללוקח אפייסנו ואקחנה, וא"כ אין זה ספק אלא אומדנא דודאי יפייסנו ויקח ונחשב כבר מצרא ודאי, אבל להיפך כשאחד מהשותפים קנה לשדה הסמוכה לגבול השותפין ובעל המצר בא לבטל זכות השותף ולהוציא ממנו, בזה אין צורך לאומדנא דשמא יפייס, אלא בלא"ה לא יכול הלה להוציא מספק מהלוקח שכבר קנה ולא יכול לטעון המצרן אני מצרן ודאי ואתה ספק כיון דהשתא גם הוא מצרן ודאי כיון דיש לו חלק בכל השדה ומספק דשמא לא יפול אח"כ לחלקו ולא יכול להוציא, ועיין ברה"ג ובר"ן שלא כתבו דבריהם כ"א במקום שהשותף בא להוציא אבל לא זכרו זה במקום שבא להחזיק במה שכבר קנה והיינו משום דבכה"ג א"צ כלל לטעם דאפייסנו וכמ"ש, וא"כ בנ"ד דהרב שהוא אחד מן השותפין בחצר ביהמ"ד כבר קנה בית החומה אלא שהמצרן בא לסלקו, בכה"ג א"י לסלקו מספק דשמא לא יפול לחלקך אפי' בלא טעם דאפייסנו, דבלא"ה נמי כיון שעתה כל זמן שלא חלקו את חצר ביהמ"ד הרי הוא מצרן ודאי משום שיש לו חלק בכל הפליאץ וכהרא"ש, ואיך אפשר להוציא ממנו בספק דשמא לא יפול לחלקך, וטעם זה לא הוצרך כ"א כשהוא הי' בא להוציא, שבזה הי' צורך לטעם דשמא אפייסנו ולעשות אומדנא עי"ז ושבודאי יגיע לחלקו, אבל בלא"ה הו"מ הלוקח לומר שמא לא יפול לחלקך ומספק לא תוכל להוציא אבל כשבאים להוציא ממנו לא נצרך כלל לאומדנא זאת ואפי בלא אומדנא לא יכול הלה לבטל זכיתו מספק דשמא לא יפול לחלקך כיון דכעת יש לו חלק בכל הפליאץ וכמ"ש:
ועוד יש לצרף בזה זכות אחר דאילו לגרסא דידן שבש"ס שכן וקרוב שכן קודם שכן ות"ח ת"ח קודם, היינו רק לענין דין קדימה כששניהם אינם מצרנים אבל לגבי מצרן אין יתרון לת"ח ואפי' כשהמצרן ע"ה ולוקח ת"ח נמי המצרן קודם, אכן ידוע גרסת בה"ג שכן וקרוב ות"ח לית בהו משום דינא דב"מ, ולגרסא זאת ת"ח קודם אפי' למצרן, והיינו משום דסובר דאין זה הישר והטוב לדחות לת"ח או לשכן כיון דאי קרב דעת המוכר יותר עם הת"ח או השכן ניחא לו יותר דת"ח או שכינו יקום על נחלתו, ולכן בנ"ד דלא רק גלוי דעת המוכר קא חזינן אלא שעומד וצווח לפנינו דניחא לו שהרב יקום על נחלתו וגם אוזולי מוזיל גבי' בדמים נגד שארי קונים, ודאי דלית בו דינא דב"מ לבטל קניית הרב, ולכן פסקנו לקיים קניית הרב, ואם כי במקרה דידן לא הוצרכתי לכל צדדי ההיתר משום דבלא"ה נתבטל בזה זכותו דמצרן משום שהרב אין לו בית דירה כלל ודחיקא לי' שעתא טובא שאי"א לו להשיג דירה הראויה, והמצרן קונה להרווחה שבכה"ג כבר איפלגו רבוותי הובא ברמ"א חו"מ שם שהכריעה כדעה ראשונה דבטל זכות דמצרן כשקונה להרווחה ועיין בפ"ת שם, בכ"ז ללמד על מקום אחר יצאתי להעיר דין חדש דמתפללי ביהמ"ד הקבועים שיש להם מקומות נחשבים לבר מצרא על פליאץ הנמכר סמוך לגבול פליאץ של ביהמ"ד כשהוא בתנאים שזכרתי, וד' יצילנו משגיאות: