שות זקן אהרן· הרב אהרן וואלקין
ח"א אה"ע · סימן קה
ב"ה יום ב' כ"ו ניסן תרפ"ט פינסק. כבוד ידידי הרב וכו' מהו' משה יהודה קערשענבוים שליט"א רב בק"ק אנדזייעזק. כ"ת שואל באחד שתובע לחבירו לדיני. בש"ג והנתבע נשבע בעש"ג ואח"כ הולך ותובע אותו לדייני ישראל ונתחייב שבועה אם נפטר במה שנשבע כבר בעש"ג:
והנה לכאורה י"ל דנפטר דלמאי ניחוש לה, אי נימא משום דשבועתו הי' שלא בב"ד, הא ודאי שאין זה חסרון, דכל שבועות הדיינים א"צ לישבע בב"ד דוקא אלא דנשבע אף חוץ לב"ד ויוצא חובת שבועתו, וראיה לזה מב"מ די"ז בנתחייב שבועה ואמר נשבעתי נאמן, ומשמע דלא אמר נשבעתי בב"ד דאי בב"ד נשבע א"כ אפשר לשאול את הב"ד, וכן משמע בחו"מ סי' פ"ז סעיף כ"ז ע"ש, ואל תשיבני מהא דגיטין דל"ה לא שנו אלא בב"ד אבל חוץ לב"ד כו' דמשמע דשבועת הדיינין הוא בב"ד, דהא מבואר ברש"י ותוס' וכל הראשונים שם דהכוונה הוא דבב"ד בעי' נק"ח ובשם משא"כ חוץ לב"ד אינה בשם ולא בנק"ח, א"כ אין הכוונה שם דתשבע בב"ד, רק דשם ב"ד דאמרו שם הכוונה שיהי' בשם ובנק"ח וכמבואר בחו"מ שם סעיף י"ט, אלא דלכאורה יש סתירה ע"ז ממ"ש המחבר אה"ע סימן צ"ו וז"ל יש מי שאומר דהאידנא משביעין שבועת אלמנה בב"ד כו' וצריכה לישבע בפני ג' כשרים ואם נשבעה לפני קרובים צריכה לחזור ולישבע, הביא זה הרא"ש וב"י בשם תשובת הרשב"א, והרי להדיא דאם נשבע חוץ לב"ד כשר לא מהני, והראיה שהבאתי מהש"ס דב"מ דמשמע להיפך, י"ל דלאו ראיה היא דאפשר לפרש דמה שאומר נשבעתי היינו נמי שטוען דנשבע בפני ב"ד אלא שב"ד זה מתו או הלכו למדה"י:
ושוב ראיתי בשמ"ק לב"מ שנסתפק בזה וז"ל וש"מ דמי שנתחייב שבועה בב"ד ואמר נשבעתי נאמן וצ"ע אם צריך שיאמר נשבעתי בב"ד והלכו להם או אמרי' אפי' כשאמר נשבעתי ביני ובין עצמי מהימן ע"ש, וא"כ י"ל דמלתא דמספקא לשמ"ק פשיטא לי' לרשב"א דצריך שיאמר נשבעתי בב"ד והלכו, אבל בנשבע שלא בב"ד באמת לא מהני ומשו"ה שפיר פוסק באה"ע דאם נשבעה בפני קרובים דהוי כחוץ לב"ד דצריכה לחזור ולישבע, וראיתי בהפלאה בקו"א לסי' צ"ו שהקשה על הרשב"א מההיא דב"מ דמוכח דגם נשבעתי חוץ לב"ד מהני ע"ש, ולמ"ש לק"מ דגם התם מיירי שנשבע באמת בב"ד, אמנם מפני שבחו"מ במקומו לא אשתמיט שו"א מהפוסקים לומר דבעי' שישבע בב"ד דוקא, ואדרבה מבואר שם להיפוך ברמ"א סעי' כ"ז דעכשיו נוהגים לישבע בביהכ"נ בפני השמש ומדינא גם זה א"צ ע"ש הרי להדיא דיכול לישבע גם שלא בב"ד, ונ"ל להוכיח כן מדברי התוס' ב"ק דק"ג שכתבו להוכיח דבשבועת עצמו חייב נמי אשם מהאי משנה דתני שבועת הפקדון נוהגת בפני ב"ד ושלא בפני ב"ד, והמגיה בתוס' שם הוסיף תיבות הללו ושלא בפני ב"ד מפי עצמו ע"ש, ואי נימא דשבועת הדיינין בעי' שישבע בב"ד דוקא א"כ לא היה צורך להוספת תיבות מפי עצמו, דגם בלא זה ממה דנקיט במשנה שלא בב"ד מוכיח דגם בשבועת עצמו חייב, דאילו שבועת הדיינים לא מהני שלא בב"ד, אע"כ דגם שבועת הדיינים יכול לישבע חוץ לב"ד ולכן מלשון דשלא בב"ד אין ראיה דמיירי בשבועת עצמו ועמ"ש בחבורי שם, עכ"פ הדין פשוט דגם שבועת הדיינים יכול לישבע נמי שלא בב"ד, ולכן נ"ל לפרש דמ"ש הרשב"א ומחבר באה"ע דאם נשבעה בפני ג' קרובים צריכה לחזור ולישבע אינו אלא בשבועת אלמנה דמשום דמוריא התירא החמירו עליה שתשבע בב"ד דוקא, וכך היתה התקנה שתשבע בב"ד, וכן משמע לשון המחבר שם האידנא משביעין שבועת אלמנה בב"ד ומשמע דכך היתה התקנה דוקא בב"ד, ומשו"ה כי נשבעה בפני קרובים דלא חשיבי ב"ד שפיר פסקו דלא מהני אבל בעלמא היכי דלא תקינו שתהא דוקא בב"ד, אף שבועת הדיינים יכולה לישבע חוץ לב"ד:
וגדולה מזה שאפי' שבועת עצמו שאינה שבועת הדיינים חשיב נמי שבועה לכל מילי וגם לחייבו חומש ואשם על ידה וכמ"ש התוס' בב"ק שם דאפי' בשוה פרוטה שאין דיינים נזקקים לחייב שבועה אפ"ה אם קפץ מעצמו ונשבע יש לו דין שבועה ע"ש, ואין להקשות מנשבע על עבדים שטרות וקרקעות דאין לה דין שבועה וכמ"ש בשבועות דל"ז דכופר בשטר פטור מקרבן משום דהו"ל שע"ק ופרש"י דקי"ל דאין נשבעין על הקרקעות הלכך כי אשתבע נמי אין לה דין חיוב שבועה, דיש לחלק ביניהם דהתם המינים הללו אין בהם חיוב שבועה כל עיקר, אבל בפרוטה דבמינו יש שבועה אלא שאין בה חיוב שבועה מצד השיעור ולכן כי קפץ ונשבע יש לה דין חיוב שבועה וכיו"ב חלקו התוס' כתובות דפ"ח לענין שבועה דעד אחד ע"ש, או שיש לחלק דבפחות מב' כסף לא משום דאין על השיעור הזה דין חיוב שבועה אלא שאין הב"ד נזקקין בפחות משיעור זה אבל כי אזיל הזיקוק ב"ד צריך לישבע אפי' בפחות נמי, וראיה לזה דהא ע"י גלגול משביעין אפי' על פרוטה וכמ"ש הב"י חו"מ סי' פ"ח הרי להדיא דהיכי דליתא טעם דזיקוק ב"ד מחויב לישבע אפי' בפחות מכשיעור, ולכן בנשבע מעצמו דלאו ע"י זיקוק ב"ד נשבע שפיר יש לה דין חיוב שבועה, והן אמנם דבשעה"מ כתב שגם ע"י גלגול אין נשבע בפחות מב' כסף והוכיח זה מתוס' דב"ק הנ"ל שהקשו דהא בעינן ב' כסף והוכרחו ליישב דמיירי בנשבע מעצמו, ולמה לא תי' דמיירי שנשבע ע"י גלגול א"ו דבכה"ג אין מגלגלין נמי ע"ש:
ואמנם אין ראיתו מכרחת לדחות דברי הב"י די"ל דעדיפא מיני' נקטי' התוס' דאפי' בכה"ג בלא גלגול נמי משכחת דאלת"ה אפי' לדבריו יקשה דאכתי למה לא תי' דמיירי בשבועה דעד אחד דלכל הפוסקים לא בעי' ב' כסף דכיון דכ"מ ששנים מחייבי ממון אחד מחייב שבועה ובפרוטה דשנים מחייבין ממון אחד מחייב שבועה, וגם התוס' גופייהו סברי כן בכתובות שם, א"ו דהתוס' עדיפא נקטו, ומיהו בתוס' שבועות ד"מ איתא באמת דאפי' בעד אחד בעי' שיעור ע"ש, ולפ"ז נדחה ראייתי, מיהו גם בלא ראיה שפיר י"ל דתוס' עדיפא נקטו, ועוד בהשלישי' לחלק ביניהם עפמ"ש הרמב"ם פ"ג מהלכות טוען דזה דבעי' שתי כסף אינו אלא מדבריהם ומה"ת בפרוטה סגי להודאה וכפירה ואלא דבשבועת מודה במקצת בעי' ב' פרוטות חדא להודאה וחדא לכפירה אבל בשארי שבועות שאין בהם הודאה בחדא פרוטה סגיא לכפירה ע"ש:
ולפ"ז שפיר יש לחלק דבשטרות עבדים וקרקעות דמה"ת פטורים משבועה מש"ה אין להם דין חיוב שבועה אפי' כי קפץ ונשבע מעצמו משא"כ בפרוטה דמה"ת סגי בזה דמדבריהם אין משביעין בפחות מב' כסף אפ"ה כי נשבע מעצמו אית לה דין חיוב שבועה כיון דמה"ת בר שבועה הוא, ובהדיא איתא בגיטין דל"ה דמודה רב בקופצת דמהני השבועה לגבות הכתובה, ולפ"ז בנ"ד דנשבע בעש"ג לא גרע עכ"פ מקפץ ונשבע דמהני השבועה וא"צ לחזור ולישבע, אלא דאכתי י"ל דלא דמי לקופצת די"ל דקופצת דמודה רב מיירי שקפצה ונשבעה שבועה שחייבה לה ב"ד מכבר אלא שלא המתינה שב"ד ישביעה וקפצה מעצמה ונשבעה, אבל קפצה ונשבעה שבועת עצמה שלא חייבו לה ב"ד איה"נ שאינה שבועה כלל, וחילוק זה למדתי לדקדק מלשון הב"י חו"מ סי' פ"ז בשם המ"כ וז"ל אם קפץ ונשבע קודם שנתחייב אין נפטר בכך וההיא דמודה רב בקופצת ע"ד הב"ד נשבעה כו' ע"ש, ומלשון זה משמע דמחלק כמו שכתבתי דהא דמהני לרב בקופצת היינו היכי שנתחייבה מכבר שבועה בב"ד ולא המתינה עד שב"ד ישביעה אלא קפצה מעצמה ונשבעה אבל אם נשבעה קודם שנתחייבה שבועה בב"ד לא מהני הך שבועה, ולפ"ז בנ"ד נמי שבב"ד לא נתחייב עוד שום שבועה לא מהני מה שנשבע בעש"ג, זאת ועוד אחרת גדולה מזו בשבועת עש"ג דכפי הנהוג אצלם לא יפסקו שבועה לאחר שמועת הטענות באופן שהשבועה תהא בתור פסק דין אלא רגילי להשביע קודם קבלת הטענות לאיים שיטענו האמת, ובכגון דא דין מפורש הוא בחו"מ סי' פ"ז סעי' ט"ז בשנים שנשבעו שלא יטענו אלא האמת ואח"כ נתחייב לחבירו שבועת היסת דאינו נפטר בשבועה ראשונה ע"ש, ואמנם מתוך חומר הזה שהחמרתי בשבועת עש"ג יצא לנו נמי קולא להוכיח מזה שלא כחילוק המ"כ דלעיל ואפי' בקפץ ונשבע קודם שנתחייב בב"ד נמי הוי שבועה, דבדין זה שכ' המחבר בשנים שנשבעו שלא יטענו אלא אמת דאין נפטר בשבועה זאת כתוב הטעם ברשב"א מקור דין זה משום דבשעה שנשבע לא יצא עוד השקר מפיו ע"ש בסמ"ע וש"ך, ואי כהמ"כ למה הוצרך לטעם זה תיפוק משום דנשבע מעצמו קודם שנתחייב בב"ד דלא מהני, אע"כ דלא ס"ל לרשב"א כהמ"כ ולכן הוצרך לטעם דבשעה שנשבע לא יצאה מפיו לשקר, וממילא יצא לנו הדין בנ"ד דהדבר תלוי בנוסח השבועה שנשבע בעש"ג, דאם נשבע בעש"ג על גוף החיוב שאינו חייב לו כלום איה"נ דנפטר בשבועה זאת אע"ג דנשבע טרם שנתחייב בב"ד אין בכך כלום ולא גרע מקפץ ונשבע מעצמו, ואם לא נשבע כ"א שיטעון האמת אם אח"כ טען ונתחייב שבועה לא נפטר בשבועה ראשונה ומשום דבשעה שנשבע לא יצא עוד השקר מפיו ודו"ק:
מיהו בעיקר הדין נ"ל דלא נפטר בשבועה זאת כיון דלשבועה הא בעי' איום ובעש"ג הא חסר האיום, ואף שלכאורה נראה דבחסר איום אי מהני השבועה, לאו דין פסוק הוא, ובמחלוקת שנוי', דבגיטין שם בהא דסובר רב דמהני בקופצת, פרש"י דהואיל וקפצה ונשבעה מהני ותגבה הכתובה, והר"ח ז"ל כתב מודה בקופצת שכיון שעברה ונשבעה משביעין אותה שוב כתקנה ע"ד ב"ד, וי"ל דבהא פליגי דאם קפצה הלא חסר בזה האיום ורש"י סובר דאין זה מעכב ולכן ס"ל דא"צ לישבע שוב מחדש, ור"ח סובר דחסרון איום מעכב ולכן ס"ל דאינו גובה כתובתה עד שתשבע שוב כתקנה, ועיין בס' עין יצחק שהעלה לומר כן, אכן באמת לאו מלתא הוא דהא התם בשבועת אלמנה מיירי שנשבעת על הספק ובשבועה הבאה על הספק הא הי"ל דא"צ איום כמבואר בסי' פ"ז סעי' כ"א, ובעיקר הדין אפשר להוכיח דחסרון איום מעכב ממ"ש הרמ"א חו"מ שם סעיף י"ג דכל שבועה דצריכה נק"ח ונשבע בלא נק"ח חוזר ונשבע, וטעמא דאנקוטי חפצא גופא הוי משום איום וכמ"ש הש"ך שם ס"ק מ"ב הרי דבמקום שחסר איום לא מהני, ועוד מטעם שני נ"ל דאין ממש בשבועה זאת דהא שבועת הדיינים צריכה להיות בנק"ח דוקא וכמבואר בש"ס דשבועות ואם השביעו בלא חפץ לא מהני דהוי כטועה בדבר משנה וחוזר וכמ"ש הרמ"א הנ"ל, ואי"ל מזה שמהני לרב בקופצת די"ל שקפצה ונשבעה בנק"ח, ולפ"ז בעש"ג דלא נהיגי להשביע בנק"ח ואפי' אם לפעמים נותנים ספר ביד הנשבע, אבל חפץ זה צריך שיהי' ס"ת וכמ"ש בש"ס שם ובחו"מ שם סעי' ט"ז, ואפי' למ"ש הרמ"א שם דס"ת לאו דוקא אלא הו"ה שארי ספרים שיש בהן שמות, נראה פשוט דכוונתו על נביאים כתובים שנכתבו על קלף ובגליון כס"ת דאז קדושתם חמירא אבל ספרים הנדפסים לא מהני גם לרמ"א וכ"כ בעה"ש, ובזה ניחא מה שהקשו הש"ך וט"ז שם על הרמ"א דשבועות דל"ח דצריך ס"ת אלא בת"ח הקילו גם בתפילין ואי ס"ד ס"ת לאו דוקא מה קולא יש לת"ח, ואי"ל דתפילין קילא משאר ספרים, הא ודאי ליתא דטפי יש קדושה בתפילין משאר ספרים דהא בתפילין נתקדשו שמות שבהם משא"כ בחומשין ומכ"ש בחומשין הנדפסים דאין להם דמיון לקדושת תפילין ע"ש, ולמ"ש ניחא דספרים הכתובים בגלילה ועל קלף איה"נ דחמירא קדושתייהו מתפילין, ולפ"ז בעש"ג שאפי' כשנותנים ספר אין נותנים כ"א ספר הנדפס וזה לא מהני וכמאן דנשבע בלא נק"ח דמי דמחויב לחזור ונשבע: ואפ"ה נ"ל דלשני הטעמים שהבאתי דמשו"ה לא נפטר ע"י שבועות העש"ג לא אמרי' כן כ"א בשבועת התורה או עכ"פ שבועת המשנה אבל בשבועת היסת נפטר ע"י שבועת עש"ג, דלטעם זה האחרון משום דבעי' נק"ח י"ל דבשבועת היסת לא בעי' נק"ח וכמ"ש המחבר בחו"מ שם סעיף י"ג, ואע"ג שהש"ך האריך להוכיח דגם היסת בעי נק"ח והביא ראיה מב"מ ד"ה ההוא רעיא דהוי מסרי לי' כל יומא חיותא בסהדי יומא חד מסרי לי' בלא סהדי לסוף אמר להד"ם אתו סהדי דאכל תרי מינייהו א"ר זירא אם איתא לדר"ח קמייתא משתבע אשארא א"ל אביי אם איתא משתבע והא גזלן הוא א"ל שכנגדו קאמינא ופריך השתא נמי דליתא לדר' חיא נחייבי' מדרב נחמן ומשני דר"נ תקנתא היא ותקנתא לתקנתא לא עבדינן, ואם איתא דהיסת הוי בלא נק"ח מאי פריך השתא נמי נחייבו מדר"נ הא נ"מ דבדר' חיא חייב נמי שכנגדו בנק"ח ע"ש שהביא ראיה זאת בשם בעה"ע, ולולי דמסתפינא מרבותינו בעה"ע והש"ך הייתי אומר שאדרבה מש"ס זה גופא מוכח להיפוך דבהיסת לא בעי' נק"ח, דהנה דקדוק עצום יש בסוגיא זאת מה שכבר העירו בזה המפרשים, דרק על מה דאמר לכשנגדו קאמינא פריך השתא נחייבו מדר"נ, ולמה לא פריך הכי מיד על מה דא"ר זירא אם איתא לדר"ח קמייתא משתבע אשארו, השתא נמי דליתא לדר"ח נחייבו מדר"נ, א"ו דעל ר' זירא לא הו"מ לפרוך כן דהא נ"מ טובא איכא דאילו מדר"ח נשבע בנק"ת, ומדר"נ לא בעי נק"ח, ורק על השכנגדו פריך שפיר, דזה פשוט דאפי' אם הנתבע עצמו היה צריך לישבע שבועה דאורייתא מ"מ השכנגדו א"צ לישבע כ"א היסת ומשום דמצי התובע לומר לנתבע איני חפץ ממך רק היסת בלא נק"ח בכדי שגם הוא לא ישבע אלא היסת וכמ"ש הרמ"א שם סעיף י"א, וכ"כ גם בקצוה"ח דמצי לטעון כן:
ולכן פריך הש"ס שפיר על מה דאמר לכשנגדו קאמינא דמשמע שבועה חמורה כבמתני' ואמאי צריך שכנגדו לישבע שבועה חמורה הא סגי לו בהיסת בעלמא בלא נק"ח ופי' הש"ס יהי' כן השתא נמי נחייבי' מדר"נ וכיון שהנתבע מחויב שבועה גם בכופר הכל מדר"נ א"כ אפי' איתא לדר"ח ומחויב נמי שבועה דאורייתא כמודה מקצת מ"מ השכנגדו א"צ לישבע כ"א היסת דמצי אמר לו איני חפץ ממך כ"א היסת דהא תינח אם לא הי' לדר"נ כלל ולא הי' במציאות שבועת היסת פשיטא דלא הומ"ל הכי איני חפץ ממך כ"א היסת כיון דשבועה זאת אינה במציאות אבל כיון שבאמת כבר תיקן זה, ר"נ בכופ"ה שבועת היסת, ממילא שתובע מצי אמר איני חפץ ממך כ"א היסת, ומה דקאמר השתא נמי נחייבו מדר"נ, לא לנתבע קאמר, דנתבע אם לא הי' חשוד ודאי שהי' צריך לישבע שבועה דאורייתא משום דר' חיא, אלא על השכנגדו קאמר דאיהו מצי למיפטר בשבועת היסת, וקרוב לשער שזהו כוונת הרי"ף ורא"ש שם דלא גרסי השתא נמי דליתא לדר"ח אלא השתא נמי נחייבו מדר"נ, והיינו משום דקושית הש"ס הוא אפי' איתא לדר"ח נמי, דעכ"פ השכנגד לא לחייב כ"א היסת דר"נ, ואמנם אפי' לגרסת הש"ס דהוא גרסת רש"י דגרס השתא נמי דליתא, אפ"ה פי' הש"ס יהי' כמ"ש, וה"פ השתא נמי דליתא נחייבו מדר"נ וכיון דאפי' בלא ר"ח מחויב לישבע מדר"נ א"כ אפי' למאן דסובר דר"ח נמי, והנתבע גופא הי' מחויב שבועה דאורייתא, אכן השכנגדו ודאי דסגי בהיסת כיון דמצי אמר איני חפץ ממך רק היסת ושפיר פריך איך קאמר שכנגדו קאמינא דמשמע דהשכנגד נמי מחויב לישבע בנק"ח, ופי' זה יקר ומחודד למעיין בש"ס, ומוכח אפוא דבהיסת א"צ נק"ח, ומאוד תמה אני על בה"ע וש"ך שמיאנו בפירוש יקר כזה אשר כל הקושיות שבסוגיא יתורצו עי"ז, ועמ"ש בחבורי חשן אהרן קצת ישוב לזה, אבל לדינא נראה עיקר דבהיסת א"צ נק"ח וכפסק הרמב"ם ומחבר:
וגם לטעם השני דחסרון איום נמי לא שייך בהיסת דלענ"ד יש לדון ולהוכיח דהאיום הזה אינו כ"א כשנשבע בשם דוקא, ולפ"ז להמחבר שפוסק דשבועת היסת אינה בשם, לא שייך איום הזה וכמו שאבאר, דבמס' גיטין דל"ה על הא ששנינו במשנה שם דנמנעו מלהשביעה לאלמנה קאמר בש"ס מ"ט אילימא משום דרב כהנא וכו' מעשה באדם אחד שהפקיד דינר זהב אצל אלמנה והניחתו בכד של קמח ואפאתו בפת ונתנתו לעני לימים בא בעל הדינר וא"ל הבי לי דינרי אמרה לו יהנה סם המות באחד מבניה של אותה אשה אם נהניתי מדינרך כלום אמרו לא היו ימים מועטים עד שמת אחד מבניה כששמעו חכמים בדבר אמרו מי שנשבע באמת כך הנשבע לשקר עאכו"כ, ופריך מ"ט איענשה וכו', ויש להבין במה דפריך הש"ס מ"ט איענשה דהא איתא במד"ר פ' מטות על פסוק את ד' אלקיך תירא וגו' ובשמו תשבע אמר הקב"ה לא תהיו סבורים שהותר להשבע בשמי אפי' באמת אלא אימתי אתם מותרין לישבע בשמי אלא אם יש בכם כל המדות הללו וכו', ושוב ארז"ל אלף עיירות היו לינאי המלך וכולם נחרבו בעון שבועת אמת, הרי להדיא שאפי' שבועת אמת עבירה הוא ונענשין עליה, וא"כ מאי פריך התם מ"ט איענשה, ושוב מצאתי שעמד בזה מוהרצ"ח ז"ל בהגהותיו, ואמנם הדבר פשוט שדוקא בשמו של הקב"ה אסור לישבע אפי' באמת וכמו שלמד במדרש מקרא דובשמו תשבע, וכן לשון המדרש לא תהיו סבורין שהותר להשבע בשמי, הרי שדוקא לישבע בשם אסור אפי' באמת, ולכן התם בגיטין דלא נשבעה בשם רק אמרה יהנה סם כו' שזו אינה כ"א ארור דרבנן וע"ז אין עונש כשנשבעה באמת ומשו"ה פריך שפיר מ"ט איענשה, וכן משמע מההיא דשבועות דאמרו התם דר"כ ור"א הוו מישבעי הכי אמר רב ואי נימא שאפי' שבועה בעלמא שאינה בשם נמי אסור אפי' על אמת א"כ היכי משבעי, א"ו דבשבועה בלא שם אין איסור כשהוא על אמת, וכשאני לעצמי החזקתי תי' זה לדבר ברור אלא שראיתי בתורי"ד שם דבגיטין מיירי נמי שהאלמנה נשבעה בשם ורק שקיצרה בלשון, ולבד שדוחק לומר כן, עוד לא אדע המקור מאין למד זה דמיירי שנשבעה בשם, ונראה בכוונתו משום דקשה לודאי מיירי התם שנשבעה שלא בשם ואפ"ה איענשה וגם סבור דמשו"ה נמנעו מלהשביע אלמנה, הרי דנילף מזה שגם בנשבע בלא שם יש עונש וא"כ יקשה על שמואל דאמר התם ל"ש אלא שנשבעה בב"ד ומשום דבב"ד איכא עונש שבועה בשם כפרש"י, אבל חוץ לב"ד דנשבעת בלא שם משביעין אותה, והא היכי דנשבעת בלא שם נמי איכא עונש א"כ מ"ש בב"ד או חוץ לב"ד, ומשו"ה נדחק לפרש דגם התם מיירי שנשבעה בשם אבל בלא שם איה"נ דליכא עונש ומשו"ה חוץ לב"ד כיון דהשבועה הוא בלא שם משביעין אותה שפיר, ואמנם באמת גם מזה לא אריא דאכתי אפשר לומר דמיירי התם שנשבעה בלא שם וכפשטות הש"ס ואפ"ה איכא נמי עונש גם בכה"ג רק שמואל סובר דבשבועה בב"ד שהוא בשם ועונשה חמור ביותר, נמנעו מלהשביעה ובשבועה שלא בב"ד אף שודאי גם בזה יש עונש רק כיון שאין עונש חמור כ"כ לא נמנעו מלהשביעה, וכן משמע מפרש"י ד"ה חוץ לב"ד שכתב ואין עונשה חמור כ"כ דלשון זה משמע להדיא שעונש יש גם בזה אלא שאינו חמור כ"כ כשבועה בב"ד שהוא בשם: ואין להקשות דלמ"ש דבעובדא דר"כ מיירי שנשבעה בלא שם, וא"כ אי נימא כפי הס"ד דמשו"ה נמנעו מלהשביעה מיירי דנמנעו להשביע לאלמנה אפי' חוץ לב"ד נמי כיון דמשום מעשה כזה נמנעו והתם איענשה אפי' נשבעה בלא שם וממילא דס"ד דכוונת המשנה במה דנקטו דנמנעו להשביעה היינו אפי' חוץ לב"ד, ואח"כ אמר שמואל דדוקא בב"ד הוא שנמנעו להשביעה אבל חוץ לב"ד משביעין, ואח"כ חוזר בזה מכוונת הש"ס לפי הס"ד, די"ל בזה שזה ודאי דמה דנקיט בברייתא דשבועות, דשבועת שקר חמור כ"כ דנפרעין ממשפחתו ומכל העולם, היינו דוקא בשבועה בשם וכמש"ש מקרא דלא ינקה ד' את אשר ישא שמו לשוא, הרי דקרא מיירי בנשבע בשם דוקא, אבל בנשבע בלא שם אינו חמור כ"כ ליפרע מכל העולם, ודי שתיענש היא עצמה או בניה הקטנים דכעצמה דמי, ולכן לפי הס"ד דהא דנמנעו מלהשביעה הוא משום דשמא נהנית באופן רחוק כעובדא דר"כ ולא ידעה מזה, וכשתשבע לשקר איענש, דכיון דלא חשדינן אותה שבמתכוון תשבע לשקר אלא שלא ידעה שנהנית, ובאופן כזה מחויבים אנו לדאוג עבורה, אבל לפי החמת במסקנא דמשו"ה נמנעו להשביעה משום דמוריא היתירא, ויודעת שנטלה משל בעלה רק דמוריא היתירא, ולכן בשבועה דחוץ לב"ד שלא יגיע העונש כ"א לה לעצמה, אין אנו חוששין לדאוג עבורה, דאם היא על עצמה לא חסה, אנן למה נחום, אבל בב"ד שאז יגיע העונש לכל העולם, ע"ז אנו חוששין ונמנעו להשביעה, דלמה יסבלו אחרים עונש עבורה, ויתורץ בזה מה שהקשה מהר"ם שי"ף דמאי הוצרך הש"ס למילף מק"ו מי שנשבע באמת כך נשבע בשקר עאכו"כ, הא בשקר יליף מקרא וגם בברייתא הוא בשבועות, ולמ"ש א"ש דהקרא מיירי בנשבע בשם דוקא והתם דלא נשבעה בשם הוצרך למילף מק"ו, וכיון שהוכחנו דבנשבע בלא שם אין נפרעין מכל העולם, לפ"ז בשבועת היסת דנשבעין בלא שם אין אנו צריכין לאיום דהא עיקר האיום השנוי בברייתא הוא דנפרעין ממשפחתו ומכל העולם, ובהיסת דנשבע בלא שם דאין נפרע ממשפחתו ומכל העולם אין לאיים אם לא כשיש צורך בדבר דאז אין רשאי להרבות באיומים שאינם מן הדין וכמ"ש הרמ"א שם אבל מדינא א"צ לאיום בשבועת היסת, והנה בחו"מ שם סעיף כ"א פסק המחבר דשבועת היסת א"צ איום והוא מן הרמב"ם פי"א מהלכות שבועות, והכ"מ ולח"מ כתבו שלא ידעו מוצא לזה, ולמ"ש היינו טעמא משום דאיום השנוי בברייתא לא שייכא בשבועת היסת, מסקנת הדברים דבשבועת התורה ושבועת המשנה דבעי נק"ח ואיום ודאי דלא נפטר ע"י שנשבע בעש"ג מקודם, ובשבועת היסת אפשר לצדד דא"צ לחזור ולישבע:
והנני ידידו המברכו בברכת אהרן וואלקין: