שות זקן אהרן· הרב אהרן וואלקין
ח"א אה"ע · סימן צו
ב"ה יום ג' ד' אייר תרפ"ה פינסק. כבוד הרב וכו' מהורי"ש שליט"א. מה דבדיק לומר בדבר שאלתו החמורה וז"ל האשה אסתר בת ר' משה שנשאת לבעלה פרץ קלאשטיין וקודם בחתונה באו אנשים והעלילו עליו בעת שהי' תתן וגם הכלה בעצמה חשבה ויראה שמא הוא חולה והחתן אמר שאין לו שום חסרון כלל וגם אין לו שום חולי ואמר לה בפני אנשים ובתנאי כפול לולא הי' חולה או לולא היה לו איזה חסרון לא נשא אשה ולא היה חפץ לקדש ובפרט לעשות נשואין כי אין לישא אשה אלא בשביל בנים והכלה השיבה כי בשום אופן לא תמחול שום תנאי שהתנה ובפרט התנאים אודות בריאות הגוף וכן היה המדובר בפני אנשים ועדים כשרים, ואחר החתונה לא נתקיימו התנאים שהבטיח ונמצא שהיה חולה במחלת גבורת אנשים והאשה חפצה לפטור הימנו אבל לא חפץ ליתן לה גט באין אופן בעולם, ואחרי ערך של ח"י שנה מת במדינת ענגלאנד בלא בנים ונשארו באדעססא ברוסיא ארבע אחים, מרדכי, יצחק, וואלף, ופנחס, והנה זה קרוב לשנה ומחצה שכתבו להם מכתבים שיתנו לה חליצה, וגם חפצו ליתן להם על הוצאות וכסף יותר מכפי כח אבל מחמת שכל הד' אחים כבר יצאו מדת ישראל והם חוץ למחנה ישראל כי הם מן הבאלשעוויקים הידועים שאינם מודים לא בתורה ולא ביהדות, ולכן שואל אם יש להתיר לאשה זאת בלא חליצה ע"י הפקעת הקדושין וכ"ת העלה להתיר בלא חליצה:
והנה מה דלכ"ת פשיטא להתירה בלא פקפוק, לדידי ספוקי מספקא וכמה פקפוקים אמצא בזה וכמו שאבאר, הנה סניפי ההיתר שאפשר לצדד בזה עפ"י דברי כ"ת שלשה הם, א) מה שהיבמים הם עוזבי דת ודומה לאח מומר שהתירו הגאונים בלא חליצה דלאו אחיו קרינא בו וכמ"ש הטור אה"ע סי' קנ"ז, ב) מה שהתנה האשה בתנאי קודם הקדושין, ג) מצד קידושי טעות דאדעתא דהכי לא קדשה נפשה, אכן כל אלו הסניפים אינם כדי צירוף להוציא היתר גמור בנ"ד, דהיתר הראשון מצד שאת מומר אינו זוקק, לבד שכל הפוסקים קדמאי ובתראי הרעישו שחלילה לסמוך ע"ז, והב"י כתב שם דישתקע הדבר ותמה על המעתיקים דברי הגאונים ולא רדפום וכתתום עד תרמה מפני שאין להיתר זה שום שורש וענף, ואפי' הרמ"א שהביא דעת הגאונים לסניף לסמוך על קדושי תנאי באת מומר, אבל לסמוך על היתר דמומר לחוד ליכא למ"ד, ועוד הא גם הגאונים שהתירו לא התירו כ"א כשהי' מומר בשעת הנשואין של אחיו בעל הראשון אבל אחר הנשואין אם נעשה מומר לא התירו גם הם כמ"ש הטור בשם רב שרירא גאון, וא"כ בנ"ד שנשואין הראשונים הי' זה לפני יותר מעשרים שנים בשעה שגם זכר הבולשעוויקים לא הי' עוד בעולם ורק עתה זה לא כבר נכנסו לכת זאת ונעשו לעוזבי דת, בכה"ג אין היתר גם לפי הגאונים: ובשגם שעיקר הדין דעוזב דת בזמננו יש לדון הרבה אם הוא בכלל מומר דמיירי הגאונים שאינו זוקק לחליצה, דהא גם בעוזב דת ממש שעזב הדת בבחירתו החפשיית שעין שכלו הטעתו לפרוק מעליו עול תורה, אם אך לא נכנס לטבילת דת החדשה, כבר קיהה בזה החת"ס בתשובה אם הוא בכלל מומר כיון דעיקר הטעם דמומר אינו זוקק כתב מהר"מ מרוטענבורג יסודו מהש"ס דב"ק דק"י, אלא מעתה יבמה שנפלה לפני מוכה שחין תיפוק בלא חליצה, ומשני משום דניחא לאשה למיתב טן דו, וזה לא אמרי' כ"א במוכה שחין אבל כשנפלה לפני מומר אנן סהדי דודאי לא ניחא לה שתפול לפני מומר ויעבירנה מדתה ויכשילנה נמי בביאות אסורות, וא"כ לא שייך זה אלא בזמן הקודם שכל מי שנכנס לטבילת דת החדשה לא א' רשאי שוב לחזור לדת הישראלית ולא הי' אפשר בשום אופן לחזור לדת אם לא ע"י סכנת נפש ובריחה למקום שאין מכירין וא"כ קרוב לודאי שהוא ישאר מומר והיא תמשך אחריו בהכרח, אך בעוזב דת שלא קבל עליו דת חדשה ואין מעצור לפניו להיות נעשה בעל תשובה א"כ י"ל דנהפוך הוא שאתתא כלי זיינה עליה להפוך את היבם שיחזור לדתו, ואפי' במומר גמור שנשתמד הי' נלע"ד שבזמן הזה שאין קנאים פוגעים עוד במומר כשרוצה לחזור לדת הישראלי והרשות נתונה לכ"א להתהפך בדתו כרצונו, שפיר י"ל דהוא ימשך אחר אשתו ולא היא אחריו, וכמו שראינו מהשקפת התורה בקרא דכי יסיר את בנך וגו' דחששה שהבעל יומשך אחר אשתו וכמ"ש החינוך מצוה תכ"ז משרשי איסור חיתון לפי שרוב העם מההמונים דרך טפשות ימשכו אחר עצות נשותיהם וכו' אבל שתהא האשה נמשכת אחר הבעל לא מצינו חשש אם לא בזמן הקודם שהבעל המומר מוכרח הי' מטעם הרשות להשאר במומריותו, וכ"ש הבאלשעוויקים הללו שרובם מחזיקים באידעאל הזה לא מפני שממאסים את דת הישראליי כ"א מפני חוקי המפלגה שמעכבת מלשמור דת איזה שהוא, ומפני שמצבם דורש להכנס להמפלגה הזאת הנותנת להם חוקים טובים וזכיות גדולת בארץ הדמים הזאת, מוכרחים הם לבטל כל קשרי הדת בגלוי אבל בסתר במקום שאין העין שולטת או שיכולים הם להטיל האשמה על ראשי נשותיהם לומר כי מה יכולים הם לעשות חם נשותיהם שרוצים להחזיק כשרות וכדומה מינח ניחא להו, ובהיות שעד ראיה אנכי אשר זה מקרוב שבתי מרוסיא ונהירין לי שבילי ארחות חייהם ונמוסיהם אוכל להעיד מה שעיני ראו ולא זר כי בשעה שהבעל מחלל שבת בפרהסיא ואוכל טרפות בשוק, כאשר יבוא לביתו אוכל מעדני כשר במליחה והדחה כדין, הבעל אוכל חמץ בפני הרואים ואשתו לוקחת גם חרוסת לסדר והבעל הזה מסדר הסדר באמתלא שבאם לאו לא תתן לו אשתו לאכול, ובדידי הוה עובדא, ויותר נכון כמה עובדות שהרבה נשים מנשי הבאלש' באו לפני לשאול שאלת נשים, ותערובות בב"ח, הכלל שתלוי הכל ברצון האשה ואם היא אשה כשירה, בידה להטיב ולהכשיר בכמה דברים גם את הבעל, אבל שהבעל יהפוך אותה שלא ברצונה דבר רחוק הוא, ולטעם שכתב המהר"ם מר"ב פשוט אצלי דבנשי הבאלש' לא שייך זה, וגם טעם שכתב בעל העיטור דמשו"ה מומר אינו זוקק לחליצה משום דכי ישבו אחים יחדיו כתיב מומר לית לי' אחוה ולאו אחיו קרינא בו, כבר קיהה בזה התה"ד דאחוה דיבום שהם מלידה ומבטן וההוא אפי' מומר נמי אחיו הוא וגם האבני מלואים כ"כ, וגם כת"ר הרגיש בעצמו בזה, עכ"פ לפי המתבאר אין לסמוך בנ"ד על יסוד היתר דעוזב דת, ובשגם שעיקר חסר איזה בירור יש לו שכל הד' אחים הללו כולם מכת הבאלש' וכולם עוזבי דת הם שבלא בירור גמור עפ"י עדים כשרים שיעידו בתורת עדים ממש כד"ת אי"א ודאי להוציא שום אדם מחזקת כשרותו, וגם אם העיד על עצמו אינו נאמן בזה כדין אאמע"ר ומעצמנו ודאי שלא נוכל להוציא גם לאדם אחד מחזקתו כ"ש לכל הד' אחים שכולם יהיו מכת זאת שדבר רחוק הוא לפי ערך שנותיהם אשר כולם כבר באו בשנים, וא"כ מאן מפים שכולם עוזבי דת הם:
כעת נבוא לביטול היתר השני, היינו התנאי שהי' בשעת קדושין לדברי כ"ת, הנה לפי הנראה מלשון שהזכיר כ"ת התנאי לא הי' מחשש יבום שמא ימות בלא בנים ולא תהא נזקקת ליבום וכעין התנאי שהזכיר הרמ"א שהיו נוהגים להתנות כשיש לו אח מומר, כ"א שהתנאי הי' על עקירת קדושין הראשונים כלומר שאם ימצא הדבר שאין לו גבורות אנשים יתבטלו הקדושין ותהא יצאה גם בלא גט מבעלה הראשון, ואם כנים אנחנו בכוונת דמר היינו אמנם מרוויחים הרבה להנצל מדבת ושערורות הפוסקים שאינם מסכימים לסמוך על היתר התנאי בקדושין, דכל עיקר יסודו של האוסרים הוא מהירושלמי שהביא המרדכי בפ' הפועלים דהמתנה ע"מ שכתוב בתורה תנאו בטל כמו אם מתי לא תזקק תזקק ליבום, הרי דתנאי שלא תזקק ליבום חשיב הירושלמי לתנאי עמ"ש בתורה וכמ"ש התה"ד והב"י הביאו וז"ל ואני תמה ע"ז מאחר שאין ההיתר מבואר בתלמודא דידן ובירושלמי מבואר לאיסור היאך אפשר להקל בדבר וע"כ ישתקע הדבר ולא ראינו ולא שמענו מי שהתנה כן עכ"ל, ולפ"ז לא שייך זה כ"א במנהג שכתב התה"ד שהין מתנים שלא תפול לפני המומר דהוי ממש כמו אם מתי לא תפול ליבום דהוי מתנה עמשכ"ב, משא"כ בנ"ד שהתנאי הי' על הקדושין שלא יהיו קדושין מעיקרם לא שייך מתנה עמשכ"ב כיון דהקדושין נתבטלו מעיקרם ולא נפלה כלל ליבום, ומועיל אפי' לדעת החולקים בתנאי דאם מתי לא תפול למומר ליבום, אבל א"כ נפל ההיתר בבירא אחרינא דהא באמת קי"ל דאין תנאי בנשואין וכל התנאים אינם מועילים כ"א באירוסין אבל לאחר נשואין אמרי' דמחלו לתנאי וכמבואר בסוגיא דהמדיר, וטעם הדבר משום דחזקה דאין אדם עושה בעילתו זנות לבעול על הספק והא תינח בתנאי דאם מתי לא תזקק ליבום כתבו הפוסקים דלא שייך חזקה זאת משום דבאמת אין איסור לבעול על תנאי כיון דבקדושין וחופה בועל כל ימיו ואינו אלא תנאי שאם לא יזכה להבנות ממנה, ומה שאמרו אין אדם עושה בעילתו זנות מלתא דסברא הוא כפי גדר וטבע האנושיי שדבר שנאוי ומאוס הוא שיבעלנה ולמחר תטחן לאחר אשתו ואינו מקפיד ע"ז כל זמן שהוא בחיים משא"כ במה שיארע לאחר מותו לא איכפת לי' מידי אפי' מן הנשואין, ויש ראי' לחילוק זה מהא דב"ק דק"י דפריך הש"ס אלא מעתה יבמה שנפלה לפני מוכה שחין כו' וכבר הקשו האחרונים למה פריך מיבמה ולא פריך מאשה שנעשה בעלה מוכה שחין תיפוק בלא גט, ולהנ"ל ניחא דודאי כל זמן שהוא בחייו מקפיד הוא לבעול על תנאי ולא מהני תנאי זה לאחר נשואין, משא"כ במה שיארע אחר מותו לא איכפת לי', ולפ"ז בנ"ד אפי' אם היה תנאי גמור בעדים בשעת קדושין ג"כ הוא דכיון שנשאת מחלה לתנאי דאין אנשים עושין בעילותיהם של הרבה שנים לזנות, וכ"ש דמסגנון לשונו ניכר שתנאי ממש לא היה כלל ביניהם בשעת קדושין לומר הרי את מקודשת לי על תנאי זה כו' רק דברים בעלמא שגילתה דעתה קודם שאינה רוצית להנשא לו כ"א כשאין בו מום וחולי זה, אבל לא התנו כן בשעת קדושין דאם באמת התנו כן וגם לא מחלה שוב על התנאי א"כ מה אמתלא הוא ממנה שמשו"ה דרתה עמו כ"כ הרבה שנים מפני שלא רצה לגרשה וכלום לרצונו ולגט היא צריכה, תיקום ותיפוק מביתו בלא גט כלל, א"ו דתנאי ממש לא היה ביניהם ואפי' אם הי' תנאי בודאי מחלו זה לזה אחר הנשואין:
והנה אם הי' מתברר לפנינו ע"י עדים של תעודות רופאים שבאמת לא הי' לבעל גבורת אנשים מיד אחר החתונה אז היינו יכולים לבטל הקדושין מצד קדושי טעות ולא היינו נצרכים לשום תנאי בזה דהכל יודעים כלה למה נכנסת לחופה ובודאי דאדעתא דהכי לא קדשה נפשה וכמ"ש החו"י סי' רנ"א דכשנתברר תיכף אחר הקדושין שאינו ראוי לשכיבה ואין לו רפואה א"צ גט דהוי קדושי טעות ואפי' להרמב"ם דס"ל דכשנמצא בה מומין צריכה גט מספק, היינו בשארי מומין לפי שדרך להתנות והוא קידשה סתם י"ל דלא קפיד משום חבת ביאה, משא"כ בנ"ד דלא שייך חבת ביאה וכיו"ב כתבו התוס' והרא"ש פ' המדיר דע"ה דבאיילונית א"צ גט אף בקידש סתם, וביאר הרא"ש הטעם דכיון שעיקר נשואין הוא להוליד בנים לא מסתבר שיתרצה בזה וא"כ ה"נ כשאין לו גבורת אנשים א"צ גט אפי' בקידשה סתם, וכן לא שייך החשש שחשש הנו"ב סי' פ' מטעם מ"ש התוס' ב"ק דק"י דכיון שתלוי בדעת שניהם לא אמרינן שע"ד כן לא קדשה, דזה שייך דוקא היכא שהמום נתחדש אחר הקדושין משא"כ היכי בשעת קדושין הוי קדושי טעות, אבל הא לא הזכיר כ"ת מעדות המעידים ע"ז שכדבריו כן הוא וגם תעודת רופאים אין לה ורק מפיה אנו חיין במה שהיא עצמה אומרת כן, אבל מי יאמין לדבריה דהא דוקא כשאומרת בפני הבעל מהימנא ומשום דאינה מעיזה פניה לשקר בדבר שהוא יודע משא"כ שלא בפניו לא מהימנא ואפי' אם לא הוחזק הבעל במדינה זאת שיש לו אחים ורק שהאשה בעצמה הודית ויש לו אחים במדינה אחרת דבכה"ג הוה מקום להאמינה מטעם הפה שאסר הוא' הפה שהתיר וכדין א"א הייתי וגרושה אני, אבל גם בהיתר זה א"א לקבוע מסמרות חדא דל"א מיגו זאת כ"א בלא אמרה בשום פעם עד שבאה לב"ד שיש לו אחים אבל אם גם קודם שבאה לב"ד הודית בפני אנשים אחרים שיש אחים לבעל ואף שאמרה נמי שלא היה לו גבורת אנשים, מ"מ בבואה אח"כ לב"ד ואמרה שאין לו גבורת אנשים אין לה מגו שהרי בפני הב"ד שוב לא יכלה לומר שאין לו אחים וכמ"ש המח"א בכגון זה, ולמד זה מדברי הרא"ש המובא בחו"מ סי' ע"ב סעי"ח בהג"ה וז"ל ואפי' אמר בשעה שראוהו עדים בידו שחייב לו כך וכך כמו שטוען עכשיו בב"ד לא מהימן דהכל תלוי אם בשעה שעומדים בפני הב"ד אם יש לו איזה מגו ע"ש, וא"כ באשה זו כיון שבשעה שעמדה בב"ד לא הי' שום מגו לומר אין לו אחים אינה נאמנת לומר שגבורת אנשים לא היה לו: הן אמנם דהנו"ב מהדו"ת סי' פ' הביא להמח"א הזה ומסיק שדוקא בתביעת ממון אמרי' הכי אבל בכה"ג דהכא מהני המגו אף שהודית תחלה בפני עדים, אבל אכתי הא בעיקר דין דהפה שאסר יש שני דעות אם מהני לאחר כדי דבור ויש לחוש אפוא לדעת הי"א שהביא המחבר סי' קנ"ב שדוקא כשאמרה כך תוכ"ד, וא"כ מאן מפיס שבכל פעם שאמרה שיש לו אחים, אמרה מיד גם השובר דאין לו גבורת אנשים, ודלמא כשאמרה פעם דיש לו אחים לא אמרה מיד מזה שאין לו גבורת אנשים דבכה"ג לא מהימנא, ובשגם שעיקר הדבר אין מבורר בדברי כ"ת עד היכן הגיע חלישותו של הבעל, אם לא הי' יכול לבעול כלל וישען על ביתו ולא יעמוד, לבד שקשה לומר שתתרצה להיות עם איש במצב כזה י"ח שנה כדרך אישות מה שמזיק מאוד לבריאותה, עוד דאי נימא הכי א"כ היה צריך להיות גם עתה פתחה סתום, שזה אפשר להתברר ע"י בחינת הרופאים, אע"כ דלבעול היה יכול רק לא בדישות חזקות כדרך כל הארץ, אבל אי נימא כן שוב איתרע כל היסוד דקדושי טעות דכל עיקרו לא נבנה כ"א מחמת דכיון דלא שייך חבת ביאה בודאי לא מחלה גם בנשואין ולא דמי למוכה שחין דהתם איכא בעל כל דהוא, אבל כיון שגם כאן יכול לבעול באופן חלוש וא"כ טעמה גם הכא קצת טעם ביאה א"כ אכתי י"ל דמשום חבת ביאה לא קפדה, והרי מום זה דומה שוב למוכה שחין וגם לשארי מומין דנמצא בה שצריכה גט מספק וכלעיל בשם הרמב"ם:
והיה נראה לצדד היתר לא על יסוד דקדושי טעות מצד חסרון דגבורת אנשים שהי' אצל הבעל, כ"א מצד חסרון שהיבם הוא עוזב דת, וגם העיקר לפי שאיננו במדינה אחת עם היבמה, ובשעת חירום שנו כאן שהמלכיות מקפידות שלא להניח לבוא בן מדינה אחרת למדינתם אשר לפי המצב דהאידנא כמעט דבר הנמנע הוא ובגדר אי"א להשיג וויזא מהכא להתם ומהתם להכא, וא"כ לכאורה מפורש היתירה דידה בש"ס דב"ק דק"י דפריך אלא מעתה יבמה שנפלה לפני מוכה שחין תיפוק בלא חליצה ומשני טב למיתב טן דו. הרי להדיא שגם אם בבעל גופא לא הי' שום מום וחסרון ויכולה היתה לדור עמו כדרך כל הארץ, אפ"ה מתבטל הקדושין משום החסרון שיש ביבם, ורק מה דלא אמרי' הכי הוא משום דניחא לה להיות טן דו, ולפ"ז הא תינח ביבם שהוא קיים רק מוכה שחין, אע"ג שאינה רשאה לדור פתו דהא מאלו שכופין אותו להוציא הוא. בכ"ז ניחא לה לישב עמו ביחד ויקרא שמו עליה, וביאה הראשונה שצריך לקנותה יוכל לבועלה דבביאה אחת אין סכנה גם למוכה שחין, לא כן בנ"ד שאינה יכולה להיות גם בצוותא עם יבמה לא שייך כלל סברא דטן דו ואדעתא דהכי ודאי דלא קדשה נפשה לטעם הש"ס, ושמא זהו טעמו של הרד"ך המובא בבה"ט אה"ע סי' קנ"ז שהתיר להלכה ולמעשה ביבם משומד שאינו בעירה וגם היא אינה יכולה לבוא אליו לפוטרה בלא חליצה, וגוף הספר אין אתי לעיין בו, ואע"ג שמלשונו שהביא הבה"ט משום דאיכא תרתי יבם מומר וגם עיגון, לא משמע שזה טעמו, דלטעם זה לא הי' צריך גם לסניף דמומר ובכל יבם נמי כשאינם יכולים להתקרב ולהיות במקום אחד א"צ חליצה כיון דלא שייך טעם דטן דו נימא דאדעתא דהכי לא קדשה נפשה, וא"כ זהו קולר גדולה לא שערוה הפוסקים לומר דבמקום שאינם יכולים להתקרב ולהיות במקום אחד א"צ חליצה, עכ"פ בנ"ד שאיכא נמי סניף דעוזב דת, ובשניהם יחד עוזב דת ואינם יכולים לבוא לא זה לזו ולא זו לזה כבר הורה זקן הרד"ך ז"ל לפוטרה בלא חליצה ומי שדעתו רחבה יוכל לסמוך עליו, ובשגם בנ"ד איכא נמי חשש קדושי טעות מחמת חסרון דבעל גופא שלא הי' לו גבורת אנשים, ובכה"ג דאיכא חסרון בבעל וגם חסרון ביבם, עוזב דת ולא יוכלו למיתב טן דו, אפשר דלית מאן דסובר להצריכה חליצה: ולא אכחד מכ"ת כי מפני שמטבעי מיראי הוראה אני, מחזיק בנושנות ושונא החדשות הנני, קשה הי' אצלי מאוד להוכיח מן הש"ס קולא גדולה כזו דבכ"מ שהיבם והיבמה לא יוכלו להתקרב זל"ז יתירו בלא חליצה כלל מפני שלא שייך הניחותא דטן דו, ולכן רציתי להטות כוונת הש"ס דאיתתא בכל דהוא ניחא לה, דלא קאי על המוכה שחין רק על הבעל הראשון דכיון שניחא לה לישב טן דו עם בעלה לא תקפיד להתקדש אפי' במקום שיש ספק שמא תפול למוכה שחין כיון שאינו אלא ספק דשמא לא ימות הבעל בחיי אחיו ולא תפול כלל ליבום לפני המוכה שחין, ומשום חבת טן דו עה הבעל הראשון נחיתא לספיקא גם שמא תפול ליבום, ופי' זה היה נוח מאוד לכאורה דהיינו מרויחים שלא ליכנס לפרצה דחוקה מה שקשה טובא לפירוש דטן דו אמוכה שחין קאי, דמאי טן דו שייך לגבי' כיון שאסורה להיות עמו גם אם תרצה דחשש סכנה איכא מפני שממקתו וכופין אותו להוציא, ולא היינו צריכים נמי לדחוק דבביאה אחת אין סכנה ויבעול אותה בעילה הראשונה שהיא בעילת הקנין ואח"כ תדור עמו בסהדי, ואפ"ה ניחא לה בטן דו בכדי שרק שמו יקרא עליה וכמ"ש וזה דוחק, אבל אי נפרש טן דו קאי אבעל ראשון היה מתורץ זה, וכפי' הזה נראה לכאורה להדיא מלשון רש"י בב"ק שם שכתב וז"ל דמינח ניחא לה להתקדש לראשון שהוא שלם על ספק זה שאם ימות תזקק לאחיו, טן דו, גוף שנים כלומר אתתא בכל דהוא ניחא לה עכ"ל, הרי לכאורה דהניחותא היא להתקדש לראשון, ואי נפרש כן לכוונת הש"ס א"כ נפל יסוד ההיתר, דגם בנ"ד נימא דמשום ניחותא דטן דו דבעל הראשון נתרצתה להתקדש אפי' כשתפול לפני יבם שלא תוכל לדור עמו כיון שאינו אלא ספק, אכן מה אעשה שהראשונים לא פי' כן, דהא המהר"ם מרוטנבורג שהובא במרדכי והגהות מיימוני הביאו ראיה מש"ס זה להגאונים דיבמה שנפלה לפני מומר א"צ חליצה כיון דלגבי מומר ליכא טן דו דאנן סהדי דלא ניחא לה להתייבם לו כי יעבירנה על דת כו' ע"ש, ואי נימא דטן דו אבעל קאי אין מקום לראיה זו, ובע"כ שמפרש דטן דו אמוכה שחין קאי, ואולי הדין עמו, דעל הבעל לא שייך טן דו בכל דהוא, דהא אדרבה איהו אדם שלם ולא כל דהוא, וגם מרש"י אין ראיה דהתם פריך הש"ס מגזל הגר דכי היכי דבגזל הגר דכסף שאינו מכפר כלל יחזיר הכהן הכסף ליורשים דאיכא אומדנא ואדעתא דהכי שלא יהיה לו שום תועלת לא הוי יהיב ה"נ נימא גבי יבמה אילו הי' עולה על דעתה ספק זה שמא ימות בעלה ותזקק למוכה שחין לא היתה מתקדשת לו, ומתרץ דשאני הכא דאף אם היה הספק הזה עולה על לבה היתה מתקדשת לבעלה זה השלם על הספק שאם ימות תזקק להמוכה שחין דהוי בעל כל דהו ואשה ניחא לה בכל דהו, משא"כ נגזל הגר שאם ימות ולא יהיה לו שום כפרה ודאי דלא ניחא לו דלשדי זוזי בכדי, ושפיר הוכיח מינה המהר"מ מרוטנבורג ז"ל במומר דא"צ חליצה כיון דהתם ליכא הנאה כל דהו והנאה כל דהו ודאי בעינן, וא"כ יוחזר ההיתר בנ"ד כיון שמצד התנאים שלא יוכלו להתקרב זל"ז לא הוי זה גם הנאה כל דהוא ואדעתא דלא יהיה לה שום הנאה ודאי דלא קדשה נפשה, אבל לבי מהסס להתיר, ואף כי בתה"ד סי' רכ"ב ומוהרי"ק סי' פ"ה ובשו"ת מוהר"י מינץ סמכו בשעת הדחק להקל במומר כהגאונים, אבל בכל התשובות הללו הי' עוד צד אחד להתיר וכגון במוהרי"ק הי' עד אחד שמת היבם וצירף דעת הגאונים להתיר אפי' במקום שנהגו להחמיר שלא להאמין עד אחד ביבם, אבל בהיתר דמומר לחוד לא סמך שום אחד מהפוסקים להכריע נגד רש"י שאוסר במומר ונגד הב"י שהרעיש על הגאונים המתירים, ואף אם גם בנ"ד יש כמה סניפים היינו סניף דלא היה לו גבורת אנשים, ומה שהוא במקום אחר דאי"א להתקרב, אבל הא תינח אם הי' לפנינו בירורים על כל אלו אכן אחרי שכ"ת לא הזכיר שום בירור א"כ מי יאמין לה שלא היה לו גבורת אנשים, ואם הי' לו באיזה מדרגה, אם לא הי' יכול לבעול כלל או רק שלא הי' יורה כחץ שיהא ראוי להוליד, וחסרון כזה אינו חסרון כ"א לענין הולדת בנים אבל לא לענין קדושי טעות וגם בסניף דעוזב דת יש חסרון בירור, והלא לאו מר בר רב אשי חתום על עדות זו לומר שכל הד' אחים הם כולם מכת הבאלש' וכולם עוזבי דת הם, ומעצמו קשה לשער שכולם נכנסו בכת הזאת אך שרק צעירים יכנסו שמה, ובד' אחים נמצאו גם באו בשנים, ובלי עדות וראיה ברורה כלום אפשר להוציא אדם מחזקת כשרותו, ואף אם הם היו כולם מכת הנ"ל אכתי יש לפקפק אם עוזבי דת הם באשר כאמור לעיל הרבה מהם יהודים בסתר ואינם מקפידים על נשותיהם אם יתנהגו בכשרות, וא"כ נפיל היתירא דמוהר"ם מר"ב דבמומר ודאי דלא ניחא לה כיון שיסירנה מאחרי ד', דבבאל' בכמה מהם לא שייך זה, ומכל הפיקפוקים הללו לא ירד בני עמכם הפעם ולבי מהסס להצטרף להיתר, אילו היה הכל מבורר שבעל הראשון הי' חלוש בגבורת אנשים, וגם אילו הי' נתברר שכל הד' אחים כולם עוזבי דת הם, אן אפשר הי' מקום להתיר כדברי כ"ת, ואף כי מאוד לא נעים לפני לעבור על דברי כ"ת שכתב להתיר בלא פקפוק ובשביל זה התאמצתי בכל האפשר לקיים דברי כ"ת, אבל מה אעשה תורה היא באיסור חומר דערוה ושערי היתר ננעלו ממני לפי שעה וד' יעמידנו על האמת ושלום לכ"ת: כנפש המברכו בברכת אהרן וואלקין: