שות זקן אהרן· הרב אהרן וואלקין
ח"א אה"ע · סימן צה
להנ"ל ע"ד שאלתו בגט שנשלח לאמעריקא ונעשה לשליח שני איש אחד שבמקום האשה עפ"י הוראת הרב שם שהראה לעשות את זה האיש לשליח, ואח"כ בבוא הגט לפה נודע כי במקום האשה יש עוד איש אחר ששמו כשם השליח, ולא נודע למי משניהם נתכוונו הבעל והשליח ראשון אשר בשם, והנה אם השליח ראשון והמגרש שבאמעריקא הם בעצמם לא ידעון ולא יכירון לא לשליח זה ולא לאחר שבמקום האשה ורק אדעת הרב סמכו מה שהוא הראה להם לעשות את זה לשליח, כאשר כן נראה מלשון כ"ת שעשו שליח אדעה הרב והם עצמם לא יכירוהי, בכה"ג פשוט שהעיקר בזה הוא דעת הרב שבמקום האשה ודעתו מכרעת בזה כי הוא יודע איזה שליח הראה לפניהם והם אדיבורא דידי' סמכי, וזה מהני בשליחות כאילו הם עצמם מינוהו לשליח כמבואר להדיא בש"ס ב"מ דע"ו דע"כ לא מיבעי לש"ס התם כ"א כשיש ספק אם אדיבורא דידי' או דידה סמיך ומשום שיש שינוי בין אמירה דידי' לאמירה דידה וכגון דמיירי התם שהיא אמרה התקבל לי גיטי והשליח שינה ואמר לבעל שאשתו אמרה הבא לי גיטי, ובהא דוקא הוא דמיבעי התם על דבורא דמאן סמיך, אבל היכא דליכא שום שינוי פשוט דאע"ג שלא מינה אותו להדיא לשליח, כ"א סמיך חבירו דמהני, וה"נ כיון דהמגרש ושליח הראשון שבאמעריקא הם עצמם אינם מכירים להשלוחים שבמקום האשה, דיהיה מקום לקפידה לנוח ולומר שמקפידים הם דוקא לשליח זה ולא לאחר, דהא תינח אם הם עצמן היו מכירין אם שני האנשים הללו שבמקום האשה היה מקום לחשוש ולומר שמשום שסבורים היו שהרב מכוון על איש זה הידוע להם ונוח לפניהם משו"ה נתרצה, אבל אילו ידעו שהרב נתכוון לאיש אחר לא היו מתרצים, אבל אחרי שהם עצמם אינם מכירים לא לזה ולא לזה מה מקום קפידה שייך ע"ז מצדם, ובודאי שאינם סומכים כ"א על דעת הרב שבמקום האשה ורוצים למי שבחר הוא, והרב הלא יודע נמי משניהם בחר ופשוט דאותו האיש שעליו יאמר הרב כי בו בחר, הוא יהיה השליח, ואף שיש לחלק קצת ולומר דשאני התם בב"מ דקאמר בפירוש הילך כמו שאמרה, דמוכח מלשונו שסומך על דבריה, אבל הכא לא אמר שעושה אותו שליח כפי שאומר הרב ולכן אפשר שאינו סומך על דעת הרב, אבל לאחר העיון היטב בסוגיא אין נראה לחלק בזה אלא דכיון דמזכיר שם של השליח שכתב הרב ודאי דעל דעתו סמיך ואומדנא דמוכח הוא, ובשליחות הגט הא אזלי' בתר אומדנא כדקי"ל במסוכן שאמר כתבו גט לאשתי שכותבין ונותנין, הרי אע"ג דלא אמר תנו, מ"מ אנו אומרים דהוי אומדנא דמוכח שנתכוון לעשותם לשלוחים גם על הנתינה וכדאיתא בכתובות דנ"ה שהטעם הוא משום אומדנא, וה"נ כיון שהשליח הראשון עצמו אינו מכיר שום איש במקום האשה ורק עפ"י הוראת הרב הוא אומר הנני ממנה את פלוני לשליח, אין אומדנא גדולה מזו שרק לאותו שליח שהראה הרב סמיך גם הוא:
אלא דאכתי נהי שהרב יודע ומכיר למי שבחר, אפ"ה אנן בעינן שמתוך הרשאה גופא יהיה מוכח וניכר לכל הקורא בתוכה מי הוא השליח, ואם אין ניכר מתוך ההרשאה גופא לא מהני אע"ג שהרב כשהוא לעצמו יודע ומכיר, וכמו בגט לשיטת הסוברים דפסול כשיש שני יוסף בן שמעון אף כשהעדים יודעים מי הוא המגרש ומשום דבעי' שיהא מוכח מתוכו כמבואר באה"ע סי' קל"ו סעיף ז', וי"ל דלא דמי, דבגט שאני דבעי' ספר כריתות שבספר גופא יהא ניכר הכריתות וכשאין ניכר מתוכו מי הוא המגרש אין זה ספר כריתות, אבל בהרשאה לא שייך זה ואפי' כשאין מוכח מתוכו נמי כשר, דהעיקר הוא אמירתו שעשה את פלוני לשליח וסגי גם בעדים שיעידו בע"פ ע"ז, ומן הדין א"צ הרשאה כלל, ועיקר ההרשאה אינה אלא מנהג כמבואר באה"ע סימן קמ"א סעיף י"א, ואם נאבד שטר ההרשאה כשר כמ"ש הרמ"א שם סעיף כ"ד, וכן נמי קי"ל בחו"מ סי' מ"ט ס"ז שאם עדים מעידים שזהו היוסף בן שמעון שלוה הוי מלוה ע"פ עכ"פ, ולכן אם אפשר לברר מפי הרב שבמקום האשה למי משניהם נתכוון, א"צ הדבר לפנים, ופשוט שאותו האיש שבחר בו הרב הוא יהיה לשליח:
אכן אם הרב הזה איננו פה עמנו היום באופן שאי"א לברר לא מפיו ולא מפי כתבו, אז יש לדרוש ולחקור בעיר שדר בתוכה הרב, איזה משני האנשים הללו היה מקורב ביותר וגם מסוגל לפניו ביותר לענין כזה וע"י איזה מהם היו רגיל הרב תמיד לעשות ענין כזה כי בודאי עשה את השליח לשמש ב"ד או איש אחר בדומה לו שמסוגל ומרוצה להיות שליח באשר אין כל האנשים רוצים להתעסק בענינים כאלו ואצל כל רב יש אנשים תמידים שרגיל להשתמש עמהם במקרים הללו, ועפ"י אומדנא אפשר לאמוד מי משניהם מסוגל יותר להיות שליח הגט, ועפ"י שודא דדיינו הזאת אפשר להכיר מי הי' השליח, וכעין הא דקי"ל כתובות דפ"ה גבי נכסי לטוביה דאזלי' בתר אומדן דעתא לאיזה טוביה נתכוון, ועיין בחו"מ סי' רנ"ג דסמכינן על אומדנא הזאת אפי' להוציא מן המוחזק, וכן ביו"ד סימן רנ"ח לענין שאם אמר שיתנו מנה לביהכ"נ שנותנין לביהכ"נ שהי' רגיל בו, ואין לחלק ולומר דבאיסור אשת איש לא סמכי' על שום אומדנא וכמ"ש הרמ"א אה"ע סי' מ"ב בשם תשו' הרשב"א דצריכים עדי קדושין לראות את הנתינה ממש לידה או לרשותה, אבל אם לא ראו את הנתינה ממש לידה אע"פ ששמעו שאמר התקדשי לי בחפץ פלוני ואח"כ יצא מתחת ידה אינם קדושין עד שיראו הנתינה ממש ואין הולכין בזה אחר אומדנות והוכחות ע"ש, חדא דגם התם גופא חולקים הרמב"ם והמרדכי וסוברים דאפי' אם לא ראו הנתינה אם אך ראו דבר המוכיח יכולים להעיד כאילו ראו גוף המעשה וכמ"ש בש"ס הן הן עדי יחוד הן הן עדי ביאה ואע"ג שלא ראו הביאה כיון שראו היחוד הוי כמו שראו את הביאה, ואם כי הרשב"א השיב שמש"ס הזה אין ראיה, שדוקא בביאה אמרו כן משום דאי"א לראות כמכחול בשפופרת, גם י"ל אש בנעורת ואינה שורפה ובודאי בעלה עיין בב"ש שם, אבל נ"ל ראיה מש"ס אחר לרמב"ם ומרדכי והוא מסוגיא דקדושין דנ"ב בההוא איתתא דהוה משיא כרעה במשיכלא דמיא אתא ההוא גברא זוזי מחברי' ושדא לה אמר לה מיקדשת לי אתא גברא וקמי' דרבא א"ל לית דחש כו', ולכאורה אריכת לשון שלא לצורך הוא וכבר הרגישו הריטב"א והתורי"ד בזה:
ועיין בפנ"י שבכל מה שטרח ליישר לא העלה ארוכה להמסופר שם דמשיא כרעה במשיכלא דמיא, ואיזה נ"מ הוא לענין דין הקדושין מה שעשתה האשה בשעת מעשה, ולענ"ד כמה הלכתא רבוותי שמעינן מפרטי הסופר, דמסדר הש"ס נתכוון לרמז בזה על דין דרמב"ם ומרדכי הנ"ל דהנה לפי המסופר שהאשה רחצה לכרעא במיא, ומפני שאסור לעמוד ולהסתכל בשעה שעומדת על הכביסה וכ"ש בשעה שרוחצת בגילוי כרעיה, בודאי שעלינו להעמיד את העדים בחזקת כשרות שלא הסתכלו בזה, ובשגם שיש לדון דאם העדים היו פריצי כ"כ ולא חששו גם להסתכל בזה, עדותן כמו שאינם כדין חשוד על עריות דמבואר באה"ע סי' מ"ב דהמקדש לפני עדים שחשודים על העריות אינה מקודשת, ובע"כ שהעדים עמדו אחורי הגדר או שעצמו עיניהם מלהסתכל ולא ראו הנתינה ממש ואפ"ה מקודשת, ובמתכוון האריכו חז"ל בספור הזה לאשמעי' אגב אורחא דהעדים אינם צריכים לראות הנתינה ממש, אלא עפ"י אומדנא דמוכח נמי סגי וכשיטת הרמב"ם ומרדכי ובמה שהאריך לספר עוד דחטף זוזי דלכאורה גם זה לא לצורך דלענין הדין שרצה לאשמעי' בקידש בגזל אין נ"מ אם חטף זוזי או חפץ אחר, אמנם למ"ש גם בזה רבותא אשמעי' דלא נימא שדוקא אם קדשה בחפץ הוא דסובר הרמב"ם דגם בלא ראו הנתינה מידו לידה מהני משום דכל חפץ יש בו סימן וכיון שראו מתחלה החפץ ביד המקדש ואח"כ ראו לחפץ זה גופא ביד האשה, הרי ודאי מוכיח שהמקדש נתן לה החפץ הזה, אבל במעות דאין סימן למטבע ואין כאן דבר מוכיח שמעות הללו שרואים עתה ביד האשה של המקדש היו מתחלה והו"א דאינה מקודשת דאע"ג שרואים השתא המעות בידה שמא שלה הם ולא משל המקדש באו לידה, לזה אשמעי' דאפ"ה מקודשת, ואפ"ה לא יקשה מזה על מ"ש הנו"ב מהדו"ת סי' ע"ה דבמעות אינה מקודשת אפי' לדעת הרמב"ם, דיש לחלק ולומר שדוקא בנידון דמיירי בש"ס דלפי המסופר שהאשה רחצה בשעת מעשה, וכפי הנראה דשדי לה המעות במשיכלא שרחצה בתוכה דלא שייך כ"כ לומר שמא המעות משלה הם דאין דרך להיות מעות במשיכלא ובודאי ממה דשדי לה המקדש הם, משא"כ בדין דנו"ב שהמעות נמצאו אח"כ ביד האשה שפיר יש לחוש שמא שלה הם, ובחבורי לקדושין הארכתי לבאר עוד כמה דינים מפרטי הספור ואכ"מ אבל עכ"פ מש"ס זה יש ראיה לשי' הרמב"ם דבקדושין סגי נמי באומדנא, אלא דאכתי יש לחלק דבקדושין נמי דדמיא לדיני ממונות דאין העדים צריכין דו"ח כמו ד"מ, ועמ"ש בב"ש סי' מ"ב דדמיא ממש לדיני ממונות אבל בגיטין אפשר לומר דהחמירו שאין לסמוך להתיר א"א עפ"י אומדנא, אבל גם זה אינו, חדא דשאני הכא בנ"ד כיון דעיקר הדין תלוי באומדנא למי משניהם נתכוון א"כ מהיכי תיתי לא ניזל בתר אומדנא וכמ"ש סברא כעין זה הגר"ח מוולאזין בתשובת חוט המשולש, סי' י"ב ע"ש, ועוד דש"ס ערוך הוא גיטין דס"ו באומר לתלתא תרי מינייכי יכתבו גט ודביתהו והיה ביניהם אב ובנו, פליגי אמוראי שם אי משוי אינש ברא ושליח במקום אבא, אלמא דבשליחות הגט גופא אזלינן בתר אומדנא, ולפ"ז בנ"ד אם רק יש אומדנא למי משניהם עשה הרב לשליח שפיר דמי לסמוך ע"ז:
וגדולה מזה הי' נ"ל דאפי' כשאי"א לברר לא מפי הרב גופא וגם לא מצד האומדנא באופן שהדבר נשאר בספק גמור למי משניהם נתכוון, אפ"ה אפשר להתיר בנ"ד דמי משניהם שימסור הגט סגי ואפשר לצדד עוד דאפי' איש אחר לגמרי רשאי להיות שליח למסור הגט, דהא כל דגוף השליחות הוי זכות למשלח ויש גלוי דעת שניחא לו בפעולה הזאת, בכה"ג א"צ כלל למנוי השליח מצד המשלח אלא שכל מי שירצה להטיב עמדו יוכל להעשות שליח מעצמו, דהא כן הוכיח הרא"ש קדושין דמ"ה דמי שגילה דעתו לשדכן שהוא חפץ באשה הזאת והלך השדכן וקדשה לו בלא מנוי השליחות ה"ז מקודשת, ועיין בתה"ד דאפי' אינש דעלמא שאינו שדכן נמי מהני וכ"כ המ"ל פ"ד מהלכות בכורות דאם גילה לאחד לעשות איזה פעולה ובא אחר ועשה דהוי כשלוחו, ובתה"ד סי' קפ"ח כתב דכל היכי דידעי' דניחא לו רשאי להיות מעצמו שליח, ולגבי גט גופא כתב שם דהיכי דידעי' דזכות הוא לו וניחא לו בהכי לא הוי קפידה כלל מי יקבל הגט במקומו ע"ש, וגם החת"ס אה"ע סי' י"ד בענין השלשת גט עבור נשתטית דהגם דכל מקום דלא מצי עביד השתא לא מצי משוי שליח, אפ"ה כיון שגילה דעתו שחפץ הוא בגירושין יכול השליח להעשות אח"כ מעצמו כשתשתפה, הגם שלא חל מנוי השליחות הקודמת, ותמה אני על כל הגדולים הללו שטרחו כל אחד למצוא ראיות ע"ז ולמה לא הביאו מברייתא המפורשת ב"מ דכ"ב התורם שלא מדעת תרומתו תרומה, הרי שבתרומה דמרבינן בהדיא לשליחות ובעינן שם ידיעה ממש כמו דדרשינן מקרא דאתם מה אתם לדעתכם וכמ"ש הש"ך חו"מ סי' שנ"ח דתרומה חמור דבעי' ידיעה ממש, ואפ"ה יכול כל אחד לתרום שלא מדעת בעה"ב ולהיות שליח מעצמו, והן אמנם ידעתי מה שיש להשיב ע"ז דאדרבה מכאן מוכח ההיפך דהא באמת בש"ס דב"מ שם תרגמא אביי דהך ברייתא מיירי בדשויה שליח, וא"כ מוכח להיפוך דדוקא בדשויה שליח מהני אבל אם נעשה שליח מעצמו לתרום בלא דעת בעה"ב לא מהני, אכן באמת לאו פרכא הוא וכמו שנבאר:
דהנה הרמב"ם פ"ה מהלכות תרומות כתב להדיא דהתורם שלא מדעת תרומתו תרומה אפי' בלא שויה שליח, ואם כי באמת כולם הרעישו עליו שזה נגד הסוגיא דב"מ, אכן מקום הניחו לי להתגדר בזה ולהוציא כנוגה צדקת הרמב"ם ונביא מראש סוגית הש"ס דפריך מברייתא זאת לאביי דסובר יאוש שלא מדעת לא הוי יאוש ואמאי קתני בברייתא דכי נמצאו יפות תרומתו תרומה, והא בעידנא דתרם לא הוה ידע תרגמה רבא אליבא דאביי דשויה שליח ה"נ מסתברא דאי ס"ד דלא שויה שליח מי הוי תרומתו תרומה והא מה אתם לדעתכם אף שלוחכם לדעתכם, ובתוס' שם כתבו וז"ל ה"ג ה"נ מסתברא ולא גרסי' ותסברא ע"ש, וסברת התוס' דהם הבינו דלענין כוונת הש"ס אין נ"מ בין שני הגרסאות וכמו דלגרסת ה"נ מסתברא הוי כוונת הש"ס בזה לקיים לאוקמתא דרבא דמיירי בשויה שליח, ה"נ לגרסת ותסברא וכמ"ש בשמ"ק להדיא דלגרסת ותסברא יהיה פי' הש"ס כן, ותסברא אי בדלא שויה שליח מי הוה תרומתו תרומה והא אתם כו' ומקיים בזה אוקמתא דשויה שליח ולכן הקשה שם בשמ"ק דלא שייך ע"ז לשון ותסברא, שלשון זה אין שייך כ"א במקום שרוצה לסתור את ההוכחה ולא כשבא לקים האוקמתא יי"ש. ומטעם זה מיאנו גם התוס' בגרסת ותסברא דלקיים האוקמתא לא שייך זה, אכן באמת מזה לא תברא וא"צ למחוק הגרסא דהיטב אשר דיבר בזה אדונינו הגר"א ז"ל בהגהותיו לש"ס דלגרסת ותסברא יהי' הפירוש כן ותסברא והא אתם וכו' ור"ל דאי בדשויה שלית למה צריך לכלך אצל יפות, הא שלוחו כמותו אלא הב"ע וכו' ע"ש, ולפ"ז הוי באמת כוונת הש"ס לדחות אוקמתא דשוי' שליח ודוקא אליבא שנויא דרבא קא טרח לשנויי אבל באמת א"צ לשנויי בדשויה שליח, וכיון שבארנו דמן לשון ותסברא לא קשה ושפיר מצי לגרוס כן, נלע"ד דגרסא זאת עיקר דהא באמת בקדושין דנ"ב גבי ההוא סרסיא דקדיש בפרוזמא דשכרא אתא בעה"ב ואמר אמאי לא אייתית מהאי חריפא אמר רבא לא אמרו כלך אצל יפות אלא בתרומה דמצוה הוא, משמע שאפי' בכה"ג דהתם דלא שויה שליח אילו תרמו מהם ובא בעה"ב ואמר כלך אצל יפות הוי תרומה, הרי משמע להדיא שאפי' בדלא שויה שליח, וא"כ יהיה סוגיא דקדושין סותרת לסוגיא דב"מ דדוקא בדשוי שליח, אכן לגרסת ותסברא א"ש, דהנ"מ שבין שני הגרסאות לדינא כן הוא דלגי' ה"נ מסתברא דהש"ס מקים אוקמתא דרבא דמיירי בדשוי שליח, מוכח מזה שדוקא בדשוי שליח על עצם ההרמה אלא דלא פי' ממה יתרום, בזה דוקא סמכי' על ניחותא דמצוה ואם אמר כלך אצל יפות מהני, אבל בדלא שוי שליח לא מהני טעם דמצוה לסמוך על אמירתו וכמ"ש מהר"ם שי"ף שם, ולפ"ז הוי סוגיא דב"מ היפך מסוגיא דקדושין, אכן לגרסת ותסברא דהש"ס מדחה אוקמתא דשוי שליח, י"ל שבאמת א"צ כלל לשויה שליח וכיון דמצוה הוא ואמדינן דעתו דניחא לו סמכינן על אמירתו גם בעיקר ההרמה והוי ממש כסוגיא דקדושין דדוקא רבא הוא דמוקי בשוי שליח אבל הש"ס לא ניחא בזה, וכיון שכן נראה עיקר גרסת ותסברא, דלגרסת ה"נ מסתברא בהכרח שיהיו הסוגיות חלוקות, וגם הכרח התוס' מחמת הלשון מיושב בטוב:
ונראה ברור שזהו טעמו של רמב"ם דכתב דהתורם שלא מדעת תרומתו תרומה אפי' בדלא שוי שליח, דלשיטתו אזיל דבתר בגרסת ותסברא כמ"ש הגר"א וא"כ נדחה אוקמתא דשוי שליח ולשני הסוגיות מהני אפי' בדלא שוי שליח וזה אמת ויציב בעז"ה, ואפשר שגם הגר"א רמז ע"ז אלא שאין אצלי באורו על יו"ד לעיין בו, והנה איך שיהי' בין להראיות שהביאו התה"ד למ"ל והן למה שהבאתי אני מש"ס ורמב"ם דבכ"מ שיש אומדן דעת דניחא למשלח יכול כל אדם להעשות שליח מעצמו וא"צ להתמנות מצד המשלח, ולפ"ז בנ"ד שהבעל מינה שליח להוליך הגט הרי חזינן שרוצה לגרש לאשתו והוא אומדנא דמוכח וגלוי לכל העולם, א"כ אפי' אם לא נניח שאין זה אותו השליח גופא שנתכוון אליו הרב מ"מ יכול זה להעשות שליח מעצמו ואין צריך להתמנות מצד המשלח, ולפ"ז בנ"ד שהבעל מינה שליח להוליך הגט הרי חזינן שרוצה לגרש לאשתו והוא אומדנא דמוכח וגלוי לכל העולם, א"כ אפי' אם לא נניח שאין זה אותו השליח גופא שנתכוון אליו הרב מ"מ יכול זה להעשות שליח עבור הבעל הזה שחפץ בגירושין, ונהי דלא הוי שליח של הראשון אכתי ליהוי שליח של הבעל עצמו, ואפי' אדם אחר לגמרי רשאי היה למסור את הגט, כ"ש אחד מאלו השנים שאפשר לספוקי בהו שמא הוא שליח האמיתיי שעשהו השליח ראשון ואין להקשות דא"כ למה מצרכינן קרא דושלחה ללמד דשליח עושה שליח ותיפוק דאפי' כשאין השליח רשאי לעשות שליח וכההיא דשליח שלא ניתן לגירושין, אפ"ה ליהוי זה השליח שני שלוחו של בעל כיון דכבר גילה דעתו שחפץ בגירושין, דזה ודאי היכי שהבעל עצמו עשה שליח מיוחד חיישינן שהבעל מקפיד וחפץ דוקא באיש ההוא, שאין שליח אחר יכול להעשות מעצמו לשליח כיון שהבעל מקפיד על שליח שעשה, וראיה מפורשת לחילוק זה מש"ס חולין די"ג האומר לשלותו צא ותרום ובא אחר ותרמו אין תרומתו תרומה, דלכאורה תמוה והא התורם שלא מדעת תרומתו תרומה, אלא לאו דבאומר לשלוחו להדיא מיגרע גרע דשמא מקפיד הוא דוקא על שליח זה שיודע לאמוד דעתו ביותר וכמ"ש התה"ד שם, אבל בשליח שנעשה מעצמו שפיר דמי, ולכן שפיר מצרכינן קרא דושלחה דשליח עושה שליח, דהתם כיון דעשה אותו הבעל שליח להדיא אין יכול שוב מעצמו להיות שליחו של בעל, ובזה דחיתי מה שראיתי לגדול אחד שיצא להתיר במקום שמת שלוחו של בעל שיכול איש אחר למסור הגט מטעם זה דכיון דניחא לו בגירושין יכול שוב כל אחד להעשות מעצמו שליח, וזה אינו דבמקום שהבעל עשה שליח מיגרע גרע דשמא מקפיד הוא דוקא על איש הזה, אכן בנ"ד אע"ג שהבעל עשה שלית אפ"ה כיון שהוא עצמו אין מכיר לשליח, ורק עפ"י הוראת הרב המסדר עשהו לשליח ולא שייך חשש הקפדה, בכה"ג יכול שוב כל אחד להעשות מעצמו שלית של בעל, ובדרך זה יתורצו כמה קושיות מה שקשה לכאורה על יסוד זה, ועיין מה שהבאתי לעיל בתשובה צ"ג מדברי התוס' בקדושין דכ"ג דהיכי שעשה שליח גרע מטעם אחר, שזה לכאורה סתירה על דבריי כאן אכן יש ליישב ואכ"מ:
והן אמנם שבקצוה"ח סי' שפ"ב העלה דאפי' היכי דליכא שום קפידה נמי לא מצי למיעבד מעצמו שלית אלא בעינן שימנה אותו בפירוש, והוכיח כן מהא דאמרי' גיטין דס"ו באומר לשנים כתבו ותנו גט לאשתי ואמרו לסופר כתוב תצא ואמרו בגמרא שם משום דמילי לא מימסרי לשליח, והתם ודאי ליכא קפידה וכמ"ש התוס' דאי משום בזיון דבעל א"כ אפי' נימא מילי מימסרי לשליח נמי לא מצי משוי שליח שלא מדעת בעל כיון דקפיד, וכיון דליכא קפידה נהי דמילי לא מימסרי לשליח ולא הוי שליח דעדים, ליהוי שליח דבעל עצמו כיון דכבר גילה דעתו לכתוב לו הגט ע"ש, אבל כבר השיבו ע"ז האחרונים דלענין כתיבת הגט שאני דבעינן שהסופר ישמע מפי הבעל דוקא ואם מינה לסופר שלא בפניו אפי' כשעדים מעידין שמינהו לסופר לא מהני דכל שלא שמע מפי הבעל גופא לא הוי לשמה מבורר, וגם עדים לא הוי בירור גמור אלא שגזה"כ הוא להאמין לעדים וכמ"ש בחי' הרי"ם, וא"כ לא שייך זה אלא בכתיבת הגט אבל לענין נתינה כמו שיכול למנות שליח ע"ז שלא בפניו כמו כן יכול להעשות מעצמו שליח גם בלא מינוי הבעל, ויש עוד מקום להאריך בזה אבל אין נצרך בנ"ד כי בודאי אפשר לברר הדבר מפי הרב המסדר כשישנו פה עמנו היום, או גם כשאינו פה, עכ"פ ע"י אומדנא למי בחר לשליח, וזה סגי, רק אם אולי אי"א לברר אז אפשר לסמוך על הדברים שכתבתי ולמסור לאחד מהם שיהיה שליח הגט דלמ"ש גם אחר לגמרי רשאי, ועכ"פ אחד מאלו השנים שיש ספק שמא הוא שליח האמיתיי דרשאי, והדברים מכוונים להלכה והי' בזה שלום:
כנפש המברכו בברכת אהרן וואלקין: