שות זקן אהרן· הרב אהרן וואלקין
ח"א אה"ע · סימן פד
ב"ה יום ד' כ"ט כסלו תרפ"ט פינסק. שלום דכבוד ידידי הרב וכו' מהור"ר קלמן העלד שליט"א רב בעיר שאץ (רומיני'). ע"ד שאלתו בנוגע לאיש אחד שנתקשר עבור בתו עם בחור אחד וכעשרה ימים קודם החתונה עשו קדושין בערכאות (האפטמאנשאפס) לפני עדים ולפני דיין שהי' מסדר הקדושין, וזהו כפי שנקרא אצלכם (גיזעצליכע טרויאונג) ואחר קדושין הללו התחילו להתעסק בהכנות לצרכי החופה הדתיית שנועדה להיות בעוד עשרה ימים, אכן ביום החופה בא ט"ג להמחותן מאחד ממכיריו כי חתן דנן בגד בכלתו וברח לאמעריקא, ואם כי ע"י רוב השתדלות הובא בחזרה עם אסירי המלך אשר נתנוהו בבית הסהר, וגם מטעם השלטון הכריחוהו לגרשה בערכאות, אבל לתת לה גט כשר בדייני ישראל לא ירצה בשום אופן, והאיש הוא אלם שכנראה מסחרו עם נשים ולא ציית דינא לגרשה כד"ת, ובהיות שהוא מקום עיגון לבתולה צעירה וכשירה, רוצה כ"ת לבטל הקדושין מעיקרם על יסוד הגביית עדות שלדעתו אין ממש בקדושין הללו כפי שהאריך לבאר במכתבו, ותוכנם יבוארו בתוך דברנו. ומבקש ממני להיות אתו מרחוק להצטרף בהיתר עלובתא הדין, אשר באמת הקשה לשאול בהיות שכל קוטב צדדי ההיתר בנוי על יסוד האומדנא שלא נתכוונו לקדושי מעליא כ"א לנימוס צורך הערכאות בעלמא, וזה יוכל להחליט רק איש היודע ומכיר בנמוסי אותו המקום, אבל לא לאיש כמוני שמוזר לפני לגמרי מנהגי וחוקי מדינתכם, ורק באשר אין דרכי להשיב ריקם להשואלים ממני בדברי תורה הנני למטחן קמחא טחינא דמר ולהיות כבוצר על סלסלות דבריו פעם לסתור ופעם לבנות ולסייע בבנין שבנה כ"ת:
וזה נוסח הגב"ע של העדים שהיו בעת סדור הקדושין בהאפטמאנשאפט: במותב תלתא בי דינא כחדא הווינא ואתא לקדמנא ר' ישראל אבנר והעיד בזה"ל:
איך האב גימיינט אז די חתונה איז שוין גיווען, און איצונד איז שוין נאך דער חתונה, ווייל גיוויינטליך איז בכאן די גזעצליכע טרויאונג נאך דער חתונה, דאס נתינת הטבעת האב איך גיזעהן אבער ווערטער האב איך פון דעם חתן גאר ניט גיהערט נאר עפעס ווארסשין, ושאלנוהו באיזה יום לחדש היה, והשיב איך ווייס נישט:
מסדר הקדושין הדיין ר' גרשון אמר, איך האב גיהערט די ווערטער הרי את און די איבפריגע האב איך ניט גיהערט, הגם ער האט נאך גירעט דבורים אבער איך האב ניט גיהערט וואס:
העד ר' חיים שרגא ב"ר אהרן אמר:
דאס נתינת הטבעת האב איך גיזעהן, אויב ער האט עפעס גיזאגט האב איך גאר נישט אויפגיפאסט וכולם העידו כן בפני הכלה:
הכלה עצמה אמרה, ער איז גישטאנען און האט נאר גילאכט, אבער גיזאגט האט ער גאר ניט, ושוב הגידו שתי נשים שכינות כי הכלה כאשר באה מהטרויאונג האנן דערצעהלט פאר די מוטער לפי תומה, אז דער חתן האט גאר ניט גיזאגט קיין שום דיבור, ער איז נאר גישטאנען און גילאכט: טבעת הקדושין לא היה של החתן כ"א אבי הכלה לקחו מאשתו ונתן לו, זהו גופא דעובדא, וכעת טוענת הכלה שלא נתכוונה לקדושי מעליא כ"א לצורך ערכאות וגם אביה טוען כן:
והנה ראשית דברי כ"ת יצא לפקפק על עיקר קבלת העדות משום שהיו שלא בפני החתן, וצידד להתיר עפ"י פסק הרמ"א חו"מ סי' כ"ח דבדיעבד דנין עפ"י עדות שלא בפני בע"ד, ושעת הדחק כדיעבד דמי, ע"ז אמינא למר אי משום הא היה אפשר לפקפק דהא בש"ך שם ס"ק י"ט השיג על הרמ"א והביא בשם הרש"ל דאפי' דיעבד פסול, ואם כי מי אנכי להכריע, אכן אחרי שבלא"ה ראוי לפסוק כהש"ך דבתרא הוא, רשות בידי לחזק דבריו ולהוכיח גם מן הש"ס כוותי', דמקור הך פלוגתא הובא בב"י בשם המרדכי דראבי"ה הוכיח מש"ס כתובות ד"כ דאמרו שם הזמה שלא בפניהם נהי דהזמה לא הוי הכחשה מיהא הוי, ומזה הוכיח שאם קבלו הדיינים עדות שלא בפניהם, בדיעבד הוי עדות כדאמרי' הכחשה מיהא הוי, וריב"א כתב דאפי' דיעבד לא הוי עדות דהא אפי' דיעבד אמרי' דלא הוי הזמה שלא בפני העדים משום דהזמה חובת העדים הוא, והכחשה שאני שאין זה חובת העדים אלא חובת הבעל דין והרי הוא שם ע"ש, ודברי ראבי"ה באמת נפלאו כקושית הריב"א אדמייתי מהכחשה ליתי מהזמה דשלא בפניהם לאו כלום הוא ובע"כ דהכחשה שאני שאין זה חובת העדים:
והן אמנם שראיתי בפנים מאירות סי' ק"פ דחכם אחד רצה ליישב דברי ראבי"ה עפמ"ש הריב"ש דהא דאמרי' והזמה שלא בפניהם הכחשה מיהא הוה, לא רק דהוי עדות מוכחשת לענין האי עדות אבל לשארי עדות כשרים כדין עדים המכחישים זא"ז דכשרים לעדות אחרת, אלא הכוונה שהמוזמת הוי מוכחשת ודאי ועדותן בטילה ופסולה לכל עדיות שבתורה, ולפ"ז צדקו דברי ראבי"ה דהא גבי הכחשה נמי חובת העדים הוי דכיון שאנו פוסלים אותם. לכל עדיות שבתורה אין לך חובת העדים גדול מזה ושפיר מוכח דקבלה הלא בפניהם הוי קבלה בדיעבד ע"ש, ואמנם אין בדברים אלו כדי ליישב דלדבריו אכתי יקשה בש"ס גופא דמ"ש הזמה דלא מהני שלא בפניהם ומה איכא בין הכחשה להזמה, ובע"כ כמ"ש הפמ"א בשם הש"ך חו"מ סי' ל"ח דדוקא היכי שבאו לחייב את העדים נפש או ממון בזה אמרי' דלא הוי עדות אבל לבטל עדותן אין זה חוב להם וכמ"ש הש"ך וז"ל ואפי' להריב"ש נראה ברור שאינו יכול לפוסלם שלא בפניהם לשבועה אפי' בגזלנות, דשבועה נוגע להן בעצמן ואין מחייבין לאדם שלא בפניו, משא"כ לעדות דמה בכך להם שפסולים ע"ש, עוד זולת זה נפלאו דברי ראבי"ה שהוכיח מהכחשה דהא מה דהכחשה הוי אפי' שלא בפניהם מבואר הטעם שם בש"ס גופא דא"ר נחמן מה אילו הוו קמן הוו מודו, וכתב הפנ"י דמה"ט גופא פליג ר"נ אעיקר מלתא דרב ששת וסובר דהזמה שלא בפניהם נהי דלא הוי הזמה לחייב העדות שלא בפניהם מ"מ הכחשה מיהא הוי לבטל את העדות מה"ט דלמא אילו הוו קמן הנך קמאי הוו מודו ע"ש, ולפ"ז מהכחשה לא מוכח מידי דמקבלין שלא בפניהם דהתם י"ל דמשו"ה נתבטל העדות דלא עדיף שלא בפניהם מאילו הוו קמן דהוי נמי בטל וכ"ש עתה די"ל דלמא הוו מודו, אבל הראיה מהזמה קמה גם נצבה דאין מקבלין עדות לחוב שלא בפניהם, ומכל הלין נראה עיקר דעת הריב"א וכרש"ל וש"ך:
אלא דבאמת אין אנו צריכין כלל להיתירו של הרמ"א דהא כתב המאירי בב"ק ר"פ הגוזל בשם חכמי הנשיאים בברצלונה דבקדושין מקבלין עדים שלא בפני בע"ד ומשום דבמלתא דאיסורא כו"ע בעלי דין לפרושי מאיסורא ועיין בתשובת מוהרח"ש חאה"ע סי' י"ט וז"ל ראיתי עתה בדברי הב"ח ז"ל בתשובותיו סי' ס"ח וז"ל המקובל אצלנו מפי ספרים וסופרים והר"י אדרבי כתבו בשם הרדב"ז ושאר גדולי הדור דבעניני איסור אשת איש לא שייך קבלת עדות שלא בפני בע"ד שב"ד עצמם הם הבע"ד ובין להקל ובין להחמיר איתמרא ע"כ, ומוהר"י אדרבי סי' ס' הביא דברי רדב"ז וז"ל אני סובר דמקבלים עדים שלא בפני בע"ד בקדושין דכו"ע בע"ד נינהו לאפרושי מאיסור כו' וכן נראה בתשו' הריב"ש, והכי משמע בתשו' הרשב"א הכתובה בקונטרסים ואני מעיד שכן הי' דעת מוהר"י ביר"ב והרשד"ם אלא שהם הפריזו על המדה לקבל עדות שלא בפני בע"ד לאסור אשה על בעלה ואני וחבירי חלקנו עליהם בזה אבל בעדות הקדושין לא חלקתי אדם מעולם חתמתי שמי הרדב"ז ע"כ, הרי שהרבה גדולי הפוסקים ס"ל דבקדושין מהני קב"ע שלא בפניו, ואף להמזרחי שסובר דגם בקדושין צריכין בפניו דוקא, הא כתב החת"ס חאה"ע סי' פ"ד שא"צ כ"א בפני האשה שעליה אנו דנין אסורה או מותרת אבל הבעל לא מיקרי בע"ד כלל וא"צ בפניו ע"ש, ואף שלכאורה יש לפקפק בדבריו דהא אם העדים מעידין שקדשה א"כ מחייבין אותו שלא לישא אחרת משום חדר"ג, וצ"ל בדעתו דכיון שאינו איסור שבגופו רק מצד חדר"ג לא שייך לקראו בע"ד והוי כמעידין על חלב שממילא נאסר לאכלו, ועוד דהא הוא מודה נמי שקדשה וא"כ אסור לישא אחרת מצד הודאת עצמו ולא אתו תו העדים לחייבי מידי, וכ"ש שאם מתוך דברי העדים נתברר דלא היו ממש בקדושין דאין מחייבין אותו כלום, ואי"ל להיפך דאם יתברר מתוך עדותן שאין ממש בקדושין הרי מפקיעין ממנו את אשתו, שלדבריו קנה אותה ע"י הקדושין, דהא בקדושין לחוד לא קנה אותה עוד לשום דבר עד כניסה לחופה, דמה חשש קנין איכא בקדושין, בשלמא בכניסה לחופה קנה אותה ליורשה ולמציאתה אבל בקדושין לחוד מה קנין יש בזה, ומה דצריכה גט היינו משום דע"י הקדושין אוסרה אכו"ע אבל שום קנין אין לבעל בה, ועיין בר"ן ביצה דל"ו שחילק בין קדושין לחופה בשבת מה"ט וז"ל ובדלית לו אשה ובנים כו' דשרי משום דהוי חפצי שמים כו' ואפי' קידש מבעו"י אסור לכונסה לחופה בשבת שהרי קונה אותה ליורשה ע"ש, הרי שלא הזכיר טעם דקנין כ"א לגבי חופה ואילו בקדושין לא כתב טעם דקנין והיינו כמ"ש דבקדושין לא קנו אותה עוד לשום דבר, ובפמ"ג או"ח סי' של"ט כ"כ להדיא דעל מ"ש המג"א בטעם דאין מקדשין בשבת משום שמא יכתוב כתב הפמ"ג אבל לא הזכיר טעם דקונה משום דלא קנה אותה עוד לשום דבר עד כניסה לחופה, וכן משמע בסוגיא דריש קדושין דעל לשון האשה נקנית דנקיט במשנה, פריך הש"ס למה לא נקט האשה מתקדשת, ואי נימא דיש לבעל קנין באשה ע"י הקדושין א"כ לשון נקנית מדויק כיון דקונה אותה, והיה צורך לתת טעם להיפך למה נקט בפ"ב לשון מקדש ולא לשון קנין אבל ע"ז דנקיט ברפ"ק נקנית לא הי' צריך שום טעם, ואילו בש"ס מוכח דעיקר השינוי הוא לשון נקנית דתני ברפ"ק, א"ו משום דבאמת בקדושין אין קונה אותה עוד לשום קנין ואינו אלא אוסרה על אחרים לכן מה דתני האיש מקדש ניחא ורק על לשון נקנית הוא דקשיא דכיון שאינו קונה אותה לשום דבר מה לשון קנין שייך בה, עכ"פ זה ברור דלא קנה אותה ע"י הקדישין לשום דבר וממילא שהעדים המעידין לבטל הקדושין אין עושים לו שום חוב וצדקו דברי החת"ס דיכולים לקבל גם שלא בפני החתן: ולאחר שבארנו דקבלת העדות היתה כדין נבוא לבאר אם עדותן קיימת, הן כ"ת צידד לבטל עדותן מצד הכחשה שיש בין העד הדיין מהורר"ג שהעיד ששמע מהחתן תיבת "הרי את" לבין העד ר' ישראל אבנר שאמר שלא שמע כלום, ויש בזה נ"מ לדינא כמו שצייר כ"ת, ובמקום שיש נ"מ לדינא גם בהכחשה בבדיקות בטל עדותן, תמהני על כ"ת בתרתי, א) דהכחשה לא מיקרי כ"א כשזה אומר כך היה וז"א לא כך היה, וה"נ אילו הרר"י אבנר הגיד שיודע בבירור שלא אמר כלום וכגון שלא העלים עיניו מהחתן וראה שלא העקים בשפתיו להוציא שום דיבור, איה"נ שהיה מיקרי הכחשה, אבל השתא שאמר שהוא לא שמע, מה הכחשה יש בזה דהא י"ל דהאמת כמו שהגיד הרר"ג שהחתן אמר רק שהוא לא שמע, וגדולה מזו מצינו בש"ם דאפי' כשהעד גופא לא אמר שהוא לא שמע אנן מעצמנו מחויבים לתרץ דבורם שלא יהיו מוכחשים ולתלות בחסרון השמועה וכמו דמצינו בש"ס סנהדרין דל"א באחד אומר בפני הודה בדמי יין וא' אומר בפני הודה בדמי שמן מתרצינן דבריהם ואמרי' דהעד השני טעה ולא שמע דסבר דמי יין, וכ"ש הכא שאומר בעצמו שלא שמע, וגם ממהלך הענין ניכר שהחתן אמר בחשאי דהא הרר"ג נמי שהוא היה המסדר קדושין ובודאי שעמד בקרבת החתן ואפ"ה לא שמע יותר מתיבת הרי את ושארי הדבורים גם הוא לא שמע, א"כ מה פלא הוא שהעד האחר שעמד מרחוק קצת לא שמע גם לתיבות הללו ואין בזה שום הכחשה, ב) אפי' אם היה מיקרי זה הכחשה בין הרר"י אבנר לבין הרר"ג, אבל אכתי העד השלישי ר' חיים שרגא מעיד ג"כ כהרר"י אבנר שלא שמע כלום ואין שנים מוכחשים מאחד וא"כ אכתי אפשר לקדושין שתתקיים ע"י ב' עדים הללו דהא בנ"ד חסרון השמועה לאו חסרון הוא לבטל הקדושין כמו שיבואר להלן: שוב כתב כ"ת לבטל עדותן מפני שהרר"י אבנר לא ידע באיזה יום לחדש, שזהו אינו יודע בחקירות, ואע"ג דבעדות נשים לא בעינן דרישה וחקירה כפשטות הסוגיא דסוף יבמות, מ"מ בדין מרומה בעי' גם בעדי קדושין דו"ח וכמ"ש הרמ"א אה"ע סי' מ"ב ע"ש הרשב"א, והכא בנ"ד הוי ודאי דין מרומה כמו שנראה שברח ממנה ביום החופה הרי סוף מעשה הוכיח על מחשבתו תחלה שלערמה נתכוון ועיין בטיב קדושין סי' מ"ב שבזה"ז שאין מקדשין בלא חופה ורוב קדושין כאלו הם בעקיפין יש לדונו לדין מרומה, ועוד שבעדי קדושין מחמירין יותר מפני שבאו לאסור על כל העולם וכמ"ש הב"ש סי' מ"ב ס"ק י"ד, ועוד מפני כמה חששות והכחשות שבדברי העדים גופא ודאי שדין מרומה הוא:
והנה לכאורה יש לתמוה על עיקר פסק הרשב"א שגם בעדי נשים בעי' דו"ח בדין מרומה או כשיש הכחשה ושארי גווני שכתב הב"ש שם דא"כ מה פריך הש"ס גיטין די"ז מפני מה תקנו זמן בגיטין, ובקדושין באמת לא תקנו זמן כלל כמבואר ביבמות דל"א, והא ודאי דנצרך זמן בכדי שיוכל להיות דו"ח, שאחד מחקירות הוא באיזה יום, ואע"ג דלפעמים א"צ בהו דו"ח וכשאין הדין מרומה ואין הכחשה ושארי גווני שזכר הב"ש, ודאי דהיה צורך לתקן זמן, וכיו"ב הקשה הקצוה"ח ס' ל' על האגודה דסובר דצריך בהו דו"ח ע"ש, אמנם זה ליישב דאיך אפשר לומר דמשו"ה תקנו זמן משום דו"ח, דהא במשנה שם בגיטין קאמר דנכתב בלילה ונחתם ביום כשר, ואי הזמן איתקן משום דו"ח אמאי כשר בכה"ג הא בדו"ח צריך לכוון גם השעה, אע"כ דקים להו לחז"ל דהזמן דתקנו בגיטין לא משום דו"ח הוא, ואפשר לתת טעם לזה משום דלא שייך לומר דהזמן דתקנו בגיטין וקדושין משום דו"ח הוא, הא דו"ח לא בעי' כ"א בשעת קבלת עדות כשיצא איזה ערעור על הגט ונצרך לבירור עדות אז בעי' דו"ח, אבל עצם הגט לגרש בו לפי שעה כשאין עוררים עליו מה דו"ח שייך בזה כיון דאנן ידעי' שהאמת שנתגרשה בעדות כשרים מגורשת גמורה היא ולכך פריך שפיר מפני מה תקנו זמן בגט שמתגרשת בו לפי שעה, והא התם לא שייך דו"ח, וכה"ג כתב הב"ש סי' מ"ב בראו עדים כשרים ופסולים דלשיטת הרא"ש אע"ג דנתכוון הפסול להעיד, היינו שאין ב"ד יכול לפסוק על פיהם אבל מ"מ המקדש קידש לפני עדים כשרים ע"ש, עכ"פ מן הש"ס מוכח להדיא דטעם דתקנו זמן לא משום דו"ח הוא וכמ"ש, דאי משום דו"ח היה צורך לכתוב גם השעה ולא הו"ל להכשיר בנכתב בלילה ונחתם ביום ובמק"א הארכתי ואכ"מ:
ואמנם אע"ג שזה ודאי שבנ"ד דהוי דין מרומה נצרך דו"ח, מ"מ אכתי באינו יודע לכוון היום אין עדותו בטל וכמ"ש הנו"ב מהדו"ק סי' נ"ח וסי' ע"ב כיון שעיקר החילוק שבין בדיקות לחקירות דבחקירות כשאומר איני יודע עדותו בטל ובבדיקות עדותו קיימת הוא משום דבחקירות הו"ל עדות שאין אתה יכול להזימה כמבואר בסנהדרין ר"פ היו בודקין, וא"כ בעדי קדושין דקרא דכאשר זמם לא קאי עליו אין חילוק בין בדיקות לחקירות ושניהם שווים ואפי' בחקירות כשאומר איני יודע לא מיבטל עדותו ע"ש:
ולאחר שבארנו דקבלת העדות היה כדין וגם עדותן קיימת ואינן נבטלים מפני הפקפוקים שפקפק כ"ת, נשוב אפוא לראות מה ממש יש בעדותן ואיזה צדדי היתר אפשר בכדי שלא יחרוך רמיה צידו של הנוכל הזה, הנה כל שלשה עדים הללו הגידו שנתינת הטבעת ראו ורק לא שמעו שום אמירה של לשון קדושין, דשני העדים הרר"י אבנר ור' חיים שרגא לא שמעו שום דיבור, וגם העד השלישי לא שמע יותר מתיבת הרי את דאין בו שום משמעות לשון קדושין, ואמנם אי משום חסרון אמירה לחוד לית דין צריך בושש דבכה"ג דנ"ד לאו חסרון הוא כלל דהא אפי' בנתן בשתיקה לאשה מעלמא שאינה משודכת שלו אם אך דיבר עמה מעסקי קדושין בשעת מעשה דיו וכר' יוסי במשנה דמע"ש, וכן פשוט ומבואר בסוגיא דקדושין ד"ו ע"א ובאה"ע סי' כ"ז, כ"ש בנ"ד שהבתולה משודכת שלו היא, דבזה לחוד יש מקום גדול לומר דלא בעי' שידבר עמה מעסקי קדושין ומשום דהשדוכים שעשה עמה מקודם סגי לומר דלשם קדושין נתן וכמ"ש במ"ל פ"ג מה"א, וכ"ש בנ"ד שכל עיקר אספתם לבית ההאפטמאנשאפט וכל הפעולות מתחלה עד סוף היו לצורך קדושין, וכי בכדי הביאו רב מסדר וייחדו עדים וגם נתינת הטבעת, הרי שכל ההכנות לצורך קדושין הם, ובודאי שא"צ בזה עוד לשום אמירה, ורק מה שיש לדון בזה הוא דנהי שודאי לצורך עסק קדושין נתן וגם היא קבלה לקדושין, אבל לא לקדושי מעליא נתכוונה כ"א לצאת ידי נמוסי הם, ולא על חסרון אמירה יש לדון בזה כ"א על חסרון כוונה לקדושי מעליא וכמ"ש כ"ת שבאמת טוענת כן הכלה ואביה דלא נתכוונו לקדושי מעליא (אם כי בגב"ע שהעתיק כ"ת חסר זה שהיא טוענת דלצאת ידי נמוסי ערכאות נתכוונה, היא התאוננה רק על חסרון אמירה ולא על חסרון כוונה, אבל נאמנו עלי דברי כ"ת שטוענת כן), אבל הא אפי' אם טוענת כן אינה נאמנת כמבואר באה"ע סי' מ"ב דאינה נאמנת לומר לשחוק כוונתי, ודוקא כשקידשה בעד אחד הוא דסובר הב"ח שנאמנת ומשום דטענתה לא גרע מהכחשה דנאמנת להכחישו אבל כשקדשה בב' עדים אינה נאמנת וכמבואר בח"מ וב"ש וט"ז שם, אלא שאפ"ה בנ"ד י"ל דנאמנת משום דהכא לא מפיה אנו חיים מה שהיא טוענת כן דלא נתכוונה לקדושי מעליא אלא משום דיש כאן אומדנא גדולה שכולם החתן והכלה וגם מסדר ועדי הקדושין לא נתכוונו לקדושין גמורים, דהא השתא היו הקדושין בלא ברכה ובלא שמחה ובלא עשרה שאין זה בפי חק ומנהגי ישראל מימי עולם לקדשה בעשרה ובברכה ובקול המון חוגג וכל היכי שיש נדנוד שלא כדין בקדושין הללו נאמנת לומר דלא נתכוונה לקדושין גמורים דהאי יש להם חזקת כשרות שלא יעשו שום איסור וכמ"ש החת"ס ס"ס ק"ד להוכיח מזה דאין חוששין לקדושין משום דאין מקדשין בשבת והביא ראיה מהא דכתב המוהרי"ק הובא בס"ס מ"ה דבשבת אין חוששין לסבלונות וכן היכי שיש חרם שלא לקדש כ"א בפני עשרה ע"ש, וכ"כ שם הב"ש ס"ק ט"ו בשם הש"י שאם נשא אשה אין חוששין לסבלונות כי לא יעבור על חרם דר"ג ע"ש:
וא"כ כ"ש בנ"ד דעדיפא טובא מטענת דלשחוק נתכוונתי, דבאמת אי לאו דיצא הדבר מפי הני רבוותא, כשאני לעצמי הייתי מפקפק בזה דאיך שייך לומר דתהא נאמנת לומר דלשחוק נתכוונה משום חזקת כשרותה שלא תעשה קדושין בלא ברכה דהא חזינן לפנינו שאיבדה לחזקת כשרותה, דלצחוק כזה מה היא עושה להתלוצץ עם אשה בענין קדושין אשר זהו ודאי איסור גמור ואפ"ה כתבו כולם דנאמנת לומר לשחוק כוונתי בכה"ג שיש נדנוד איסור בקדושין, כ"ש בנ"ד כשטוענת שלקדושי ערכאות נתכוונה דלא איבדה עי"ז חזקת כשרותה, ונהפוך הוא שמדרך בנות ישראל הכשירות שיהיו קדושיהן כחוק המלכות ואנחנו פי מלך נשמור דנאמנת לומר שלא נתכוונה לקדושי מעליא ולהתקדש שלא כד"ת בלי ברכה ובלא עשרה, וניחא נמי בדברנו מה שקשה לכאורה ע"ז שכתבתי דמשום אומדנא דלא עבדה איסורא להתקדש בלא ברכה ועשרה תהא נאמנת לומר דלא נתכוונה לקדושין, מדברי החכ"צ סימן קל"ה שכתב דאף מי שיש לו אשה ובנים וקדש אשה אחרת אינו נאמן לומר דלשחוק נתכוון אע"ג דודאי עביד איסורא בקדושין לעבור על חדר"ג, ולמ"ש ניחא דסובר כסברתי דלא שייך לומר דלצחוק נתכוון משום דלא ניחא לו לעשות איסורא אחרי דחזינן קמן דעביד איסורא להתלוצץ עם אשה בעניני קדושין, אבל בנ"ד דטוענת דלנמוסי ערכאות נתכוונה גם החכ"צ מודה דמעמידין על חזקת כשרותה, דודאי לא תעבור על מנהגי ישראל לקדש בלא ברכה:
ועוד מטעם אחר לא דמי נ"ד לההיא דחכ"צ, דהא החכ"צ כתב בטעמו דמשו"ה חוששין לקדושין אפי' כי עבדה איסורא בקדושין הללו משום דאפשר יצרו תקפו והרבה פתוים יש ליצר ע"ש, וטעם זה לא שייך בנ"ד שהחתונה הוגבלה לעוד עשרה ימים ובמשך קצר תוכל להנשא לו בהיתר ועד שתקחנו כעת באיסור תקחנו בעוד עשרה ימים בהיתר ולכן בכה"ג גם החכ"צ מודה דאומדנא טובה היא שודאי לא לקדושי מעליא נתכוונו וכאשר כעין זה כתב המ"ל פ"ט מהלכות אישות שהביא כ"ת דמשו"ה לא חשש המוהרי"ק לסבלונות בנידון דידי' שהרי מנהג קבוע הוא בין הלועזים שלעולם מקדשין בחדר בפני עדים בלא מנין ושוב חוזרים ומקדשים בפני עשרה וכו' וא"כ יש הוכחה גדולה שלא נתקדשה כבר דאם איתא שנתקדשה א"כ למה חוזרין ומקדשין כו' ע"ש:
וגם מצד העדים והמסדר נראה שכל הנהגתם בעסק זה לא היה לשם קדושין גמורים דהא כל עיקר צורך רב למסדר קדושין הוא כדי שישגיח על הקדושין שיהיו כדינם ע"צ ההידור, ליחד עדים כשרים ולשמוע מפורש יוצא מפי החתן שמקדשה אליו ושלא יהיה שום ספק על כסף הקדושין וכדומה, וא"כ אם לקדושי מעליא נתכוונו היה לו לדיין המסדר קדושין להשגיח ע"ז, ואחרי שהוא עצמו העיד שגם הוא לא שמע מהחתן יותר מתיבת הרי את וכ"ש שעדים אחרים לא שמעו א"כ היה לו לרב המסדר לבקש מהחתן שיחזור ויאמר בפה מלא ובקול רם עד שישמעו העדים, ואי"ל שהמסדר לא קפיד להשגיח ע"ז משום שידע הדין דחסרון אמירה לא הוי חסרון בכה"ג שהכל יודעים שלצורך קדושין באו וגם בנתן בשתיקה סגי, חלילה לחשוד למי שהוא בתור רב בישראל שיכנס בפרצות כאלו לכתחלה, והלא נהיגי גבן דהרב המסדר משגיח שיהיה הכל ע"צ ההידור באין ספק ואפי' לחתן שאינו יודע בעצמו מלמדין אותו שיאמר בפה מלא, מגיד וחוזר ומגיד אם ההגדה הראשונה לא שמעו העדים, וא"כ איך יעלה על הדעת שהדיין הוציא מתח"י קדושין כאלו שלא שמע גם הוא כי החתן מקדשה, ולא רק ששתק החתן לגמרי אלא ששמע ממנו שהמשיך דבורים ולא שמע חתן מה הוא אומר, ואיך לא חשש שמא אמר דברים כאלו שמפסידים הקדושין, ואם בשתק לגמרי אפשר עוד לתלות כי הדיין שיודע הדין דגם נתן בשתיקה מהני סמך ע"ז ולא הקפיד שהחתן יחזור ויגיד, אבל בנ"ד ששמע שדיבר ולא שמע מהו אומר, במה נוכל לתלות זה, האם לא ידע הדיין דזה גרע טפי משחק לגמרי, ומדלא עשה כן לבקש מהחתן שיחזור ויאמר בקו רם מכלל שגם הוא וגם העדים לא נתכוונו בזה לקדושי מעליא וסמכו על מה שיקדש אח"כ בשעת החופה כד"ת, ולכן לא השגיחו על קדושין הללו שכל עיקרם לא באו כ"א לצאת ידי הערכאות, ותקלתו של הרב המסדר הוא תקנת אשה זאת אחרי שבודאי לא חשידי דייני ישראל להוציא מתחת ידם קדושין שאינם מתוקנים כאלו, ובע"כ משום דבאמת לא נתכוונו לקדושי מעליא:
והנה אף שהאומדנא גדולה ומוכחת טובא שלא נתכוונו לקדושין גמורים אבל הא כבר פסק הרמ"א אה"ע סי' מ"ב דאין מבטלין קדושין בשביל אומדנות והוכחות ואפ"ה אם לא עמד נגדנו כ"א הרמ"א הזה לבד, היו אפשר אכתי לחלק דהרמ"א מיירי כשקדשה בפירוש ושמעו העדים מפורש יוצא מפי החתן כל הרי את מתחלתו עד סופו וכיון ששמעו מפורש שקדשה כדין אין מבטלין שוב לקדושין כאלו ע"י אומדנא דלא נתכוונה לקדושין, משא"כ בנ"ד שהעדים לא שמעו שום דיבור ועיקר התהוות הקדושין בא ע"י אומדנא דמפני שדיבר עמה מעסקי קדושין מכלל שגם הנתינה היתה לשם קדושין ובמקום שהתהוות הקדושין אינו בא כ"א מכח אומדנא אפשר לבטלה גם ע"י אומדנא וכמ"ש הרשד"ם דמעשה שנתקיימה ע"י אומדנא יש בכח אומדנא לבטלה, ובזה היה ניחא שלא יקשה על יסוד דברנו דסמכינן על אומדנא דודאי לא נתכוונו לקדושי מעליא ולעבור על איסור קדושין בלא ברכה והבאתי ראיה ממוהרי"ק דאם שלח סבלונות בשבת אין חוששין לקדושין וגם מדברי הב"ש שאם היה נשוי אשה אין חוששין לסבלונות כי לא יעבור על חדר"ג, והא הב"ש עצמו כתב בסי' מ"ה ס"ק ט"ו דהיכא שראינו שקדשה לפנינו לא שייך כלל הך אומדנא, ובנ"ד נמי הא קדשה בעדים ואיך נסמוך על האומדנא, אכן למ"ש אין סתירה מב"ש זה דהב"ש מיירי כשקדשה לפנינו בפירוש שכל העדים שמעו שקדשה, ובזה לא מבטלינן ע"י אומדנא, אבל בנ"ד דלא שמעו שום דבר ורק התהוות הקדושין ע"י אומדנא בא, שפיר יש נמי לבטלם ע"י אומדנא אבל אכתי א"א לבטל הקדושין מטעם אחר, דמה יוכל להועיל מה שיש לנו אומדנא שלא נתכוונה לקדושין הא אפי' אם ודאי לא נתכוונה נמי אין מועיל כיון דהתהוות הקדושין בא ע"י דבור ומעשה, דבור שדברו מקודם על עסקי קדושין, ומעשה דנתינת טבעת, ושוב אין בכת מחשבה שבלב לבטלם וכמ"ש הח"מ סי' מ"ב סק"ד דאפי' אנו יודעים שכוונתה להשטות אפ"ה חוששין לדברים שבפה ולא לדברים שבלב וכ"כ בנו"ב סימן נ"ט בטעמו של מוהר"מ שהביא הרמ"א דאם מתחלה אמרה למקדש קדשני ושוב זרק לה הקדושין לתוך חיקה וזרקתה לקדושין הללו וטוענת שלשחוק נתכוונה דאין בדבריה כלום מה"ט דהדיבור והמעשה שאמרה קדשני ושוב נתן בחיקה מודים על קדושין ודברים שבלב אינם דברים לבטל מעשה וה"נ בנ"ד דיש כאן דבור מעסקי קדושין ומעשה דנתינת טבעת שזה סגי שיתהוו הקדושין אפי' בשתיקה וכיון שכן נוכל לחשוב שהתהוות הקדושין באו ע"י מעשה ואיך אפשר מחשבה שבלב לבטלה: אבל לאחר העיון נראה שגם טענה זאת אינה דהא כתבו התוס' נדרים דכ"ח וז"ל וא"ת והא לעיל גבי ד' דברים התירו בלא שום אונס אע"ג דהוי דברים שבלב וי"ל דהתם ה"ט משום דאנן סהדי שדעתו לכך וכיון דאנן סהדי הרי כאילו פירש בהדיא ולא הוי דברים שבלב עכ"ל, והרי נלמוד מן התוס' דלא חשיב דברים שבלב כ"א במקום שרק ההוא גברא יודע מה שבלבו, אבל במקום שאנן סהדי כולנו על מה שבלבו של זה לא חשיב דברים שבלב, אלא מעשה, וביותר ביאור כתבו כן הריטב"א ונמוק"י שם דהיכי דהדברים הוי בלבו ובלב כל אדם הוי דברים ע"ש, ולפ"ז בנ"ד נמי שודאי מסתבר דלא נתכוונו כולם לקדושין גמורים דלמה להם הקדושין דהאידנא אחרי שבעוד ימים אחדים יעשו קדושין כדמו"י בברכה ושמחה, ובאם הקדושין דהאידנא יהיו גמורים, א"כ איך יעשו אח"כ תחת החופה עם הברכה דאם יברכו ברכת אירוסין יהיה ברכה לבטלה כיון שכבר נתקדשה, ואם לא יברכו א"כ יפסידו הברכה, וכמו כן ניכר מהנהגת המסדר והעדים שלא הקפידו לשמוע ואילו לקדושין נתכוונו ודאי שלא היה מוציא המסדר מתח"י קדושין כאלו שלא הוא ולא העדים שמעו דיבור של קידושין מהחתן, וגם עוד כמה ריעותות, ובודאי שאנן סהדי כולנו שלא נתכוונו לקדושי מעליא, וא"כ אין זה תו דברים שבלב אלא כאילו פירושו להדיא שלא מכווני לקדושין והיכי שפי' בהדיא ודאי שאין בזה אפי' ריח קדושין: ועיין בב"י אה"ע סי' קמ"ט שכתב בשם הריב"ש וז"ל דאם יאמר אומר כו' דזה שנשאה בחוקי העכו"ם והתנה עמה להיות אשתו הו"ל כמדבר עמה על עסקי קדושיה בשעה שנתייחדה עמה כו', יש להשיב דאדרבה איפכא מסתברא דאפי' לדעת הגאונים שסוברים כנסה סתם אמרי' דלשם קדושין בעל, בנידון זה לא בעל לשם קדושין דכיון שהתחילה בנשואין כחקות העכו"ם הרי כאילו פירשו שאין בדעתם לשם קדושין כדמו"י עכ"ל, הרי נמי שדן אומדנא טובה כפירש בהדיא, וזולת שיש לדון שאפי' קדושין גמורים לא חשוב עוד כמעשה גמור דהא המעשה בעצמותה כל זמן דלא ראו עדים לא מהני מידי, והעיקר הוא ראיית העדים, וראיה לא הוי מעשה, וסברא כזאת כתבו בתוס' כריתות ד"ד על מ"ש בש"ס שם שאני עדים זוממין הואיל וישנו בראיה כתבו התוס' וז"ל תימה מאי משני ממסית ומדיח ותי' ר"ן במגילת סתרים דכיון דמגדף ישנו בלב כל הני נמי הכי אבל עדים זוממין דאינן בלב איצטריך לשנויי דישנו בראיה, ובספרו כתב עדים זוממין הואיל וישנו באם, פי' באם לא יגיד ומפרש בפ' שבועות העדות דאין מתחייבין אלא בב"ד ולהכי מעקימת שפתים לא מחייבי דא"כ אפי' חוץ לב"ד נמי והגדתן לחוד דהיינו פיהן לא גרמו להו אבל בעלמא דמחייבי עפ"י דבורן עקימת שפתיו הוי מעשה ע"ש, הרי דכל היכי דהמעשה בעצמותו לא מחייבי מידי אם לא בהצטרף לה עוד איזה דבר אינה חשובה מעשה, והיה מקום לדון לפ"ז דבענין קדושין מהני כל מחשבה שבלב לבטל מעשה הקדושין במקום שמאמינים אותה שבאמת חשבה כן בלבה ומשום דאין בזה מעשה גמורה והמעשה נצרכת להצטרפות ראיית העדים, כ"ש בנ"ד שהאומדנא גדולה כ"כ דאנן סהדי דלא נתכוונה לקדושין גמורים והוי כאילו פירשו בהדיא כן, והמעשה אינה גמורה, דיש בכח מחשבה כזאת לבטל מעשה הקדושין, וראיה לדברנו דבכה"ג שגלוי לכל דלא נתכוונו לקדושין נאמנת הכלה לומר דלא נתכוונה ואין זה דברים שבלב, ממ"ש הרשב"א בהטמין עדים אחורי הגדר בשעת קדושין והיא לא ראתה העדים יכולה לומר יודע אני דאין קדושין בלא עדים וכוונתי לצחוק בעלמא וכ"פ הרמ"א סי' מ"ב סעיף ג', ולכאורה יקשה למה לא נימא דהוי דברים שבלב, א"ו משום דהאומדנא גלוי לכל לא הוי דברים שבלב, וכן משמע לשון הרשב"א גופא שמפרש הטעם לדין זה כיון דיודעים דמקדש בלא עדים אין חוששים לקדושין רגלים לדבר שרצתה לשחק בו ע"ש, הרי להדיא דבמקום שגלוי לכל דלא נתכוונה לקדושין לא הוי קדושין אפי' כשקבלה סתם ולא אמרי' בכה"ג דברים שבלב אינם דברים כיון דהדברים הוי בלבה ובלב כל אדם, ולכן בנ"ד נמי דלא לצחוק היא עושה אלא לקיים חוק המלוכה כ"ש דנאמנות דלזה נתכוונה ולא לקדושי מעליא, דה"נ הוי רגלים לדבר דלא נתכוונה לקדושין דכל הרוצה לקדושין עושה כדין בברכה ושמחה: הן אמנם דיש לחלק דלא דמי לההיא דרשב"א בהטמין עדים אחורי גדר, דקדושין בלא עדים לא מהני כלל ולכן שפיר הוי אומדנא טובה שגלוי לכל דלא נתכוונה לקדושין דאילו לקדושי מעליא נתכוונה היתה מעמידה עדים כיון דידוע דקדושין בלא עדים לא מהני ומשו"ה נאמנת לומר דבאמת לא נתכוונה לקדושי מעליא, אבל בנ"ד מה שקדשה בלא ברכה ושמחה שאין זה עיכוב בקדושין והברכה אינה כ"א למצוה ולא לעיכוב, אפשר שזה לא הוי אומדנא גלויה כ"כ להחליט שבודאי לא נתכוונה לקדושין די"ל שבאמת לקדושין נתכוונה ולא חששה למצוה דברכה, ולבד שמצד הסברא יש לחלק כן, עוד נ"ל להוכיח חילוק זה ממ"ש מהר"מ פאדוה סי' ל"ב וז"ל כי ניזל בתר טעמא דמלתא שמפרש הרשב"א עצמו הטעם כיון דיודעים דמקדש בלא עדים אין חוששין לקדושין, רגלים לדבר דרצתה לשחק בו, והכי לא שייך מידע ידע דהמקדש בעד אחד אין חוששין לקדושין כדעת רוב הגאונים ושחקה בו כו', וממה שהוסיף כדעת רוב הגאונים משמע להדיא דדוקא להגאונים דס"ל המקדש בע"א אין חוששין לקדושין, בזה שייך לומר לשחוק נתכוונה, אבל להסמ"ג וגם לדידן שפסק הרמ"א דחוששין להחמיר גם בקדושי ע"א אינה נאמנת לומר לשחוק נתכוונתי ומטעמא דכיון שידענו שלחומרא מיהא חלין הקדושין לא הו"ל לעשות כן לשחוק, הרי להדיא שדוקא בדבר שיש עיכוב בקדושין אז נאמנת לומר דלשחוק נתכוונה, אבל בדבר שאין עיכוב אינה נאמנת:
אכן באמת מצינו גם להיפך דבתשב"ץ ח"א סי' ע' כתב להדיא מקדש בע"א לכו"ע יכולה לטעון דלהשטות נתכוונתי, והטעם י"ל כדברנו דכיון דמדרך כל אדם להדר שהקדושין יהיו באין פקפוק, משו"ה בקדשה בע"א אע"ג דמחמרינן לחוש לקדושין הללו אפ"ה כיון דרבו המפקפקים נאמנת לומר לשחוק נתכוונתי דאי לקדושי מעליא מסתמא היה מקדש בב' עדים שיהיו קדושין לכו"ע, וה"נ בנ"ד נאמנת לומר דלא נתכוונה כ"א לקדושי ערכאות דאי לקדושי מעליא ודאי שהיו מהדרין לקדש בברכה כדרך כל בנות ישראל הכשירות, ואע"ג שבארתי דבזה יש מחלוקת בין מהר"מ פאדוה לבין התשב"ץ, אכן אחרי שהב"ח פוסק דבמקדש בע"א נאמנת לומר להשטות נתכוונתי, יש לנו מכריע כהתשב"ץ דכל שהקדושין אינם כראוי לכו"ע נאמנת, ודאי דהכי נקטינן, ואם כי הח"מ שם בסי' מ"ב והב"ש חולקים על הב"ח, אבל רבנן בתראי ה"ה החכ"צ ונו"ב כבר יישבו לקושיותיהם, וקושית הח"מ דמה בכך דלהשטות נתכוונה הא הוי דברים שבלב, כבר מתורץ בדברנו דהכא דהוי רגלים לדבר ואנן סהדי דלא לקדושי מעליא נתכוונה לא הוי תו דברים שבלב וכמ"ש, ועוי"ל דבכה"ג דנ"ד גם מהר"מ פאדוה יודה דיכולה לטעון כן, ואע"ג דבמקדש בע"א חולק, היינו משום דיש נמי אומדנא להיפוך דכיון דיש מחמירים בקדושי ע"א לא הו"ל לעשות כן לשחוק בעלמא, דמי פתי ישחוק בדבר כזה שקצת פוסקים מחמירין דחלים הקדושין, ומדעשתה כן מכלל דלקדושין נתכוונה, אבל בנ"ד הא מוכרחת לעשות כן כניסוס הזה מטעם חק המלוכה, ולכן אמרי' דודאי לא אתכוונה כ"א לצאת ידי חוב המלוכה דאי לקדושי מעליא היתה עושה ע"צ ההידור בברכה כדמו"י וכל זה הוא כשאנו דנין על נאמנות הכלה במה שהיא עצמה אומרת שלא נתכוונה לקדושין גמורים, אכן בנ"ד אכתי יש לדון אם גם העדים נתכוונו לקדושין גמורים, אם כי בגב"ע לא נזכר בפירוש ששאלום ע"ז ומה השיבו, אבל מדבריהם וגם מהנהגתם מוכח שסבורים היו שאין בזה כוונה לקדושין גמורים דברי הרר"י אבנר אמר להדיא שסבור היה שכבר נעשית החופה וממילא שהקדושין דהאידנא אינן כ"א לנמוסי הערכאות, והעד רח"ש מדאמר "ער האט ניט אויפגיפאסט" משמע נמי שסבור כן דאי היה סבור שזה הוא הקדושין האמיתיים הלא היה עליו החובה לראות לשמוע ולדייק היטב, דזה הוא חובת כל עד, וכן הדיין הרר"ג אם שמע שהחתן ממשיך דבורו ואינו יודע מהו אומר איך לא ביקש ממנו שיחזור ויגיד דברים ברורים לפני העדים, ואיך הניח להוציא מתח"י קדושין שאינם מתוקנים שיש הרבה להסתפק בהם, א"ו שסבורים היו שכל העובדא מראשה עד סופה אינה אלא לשופרא דערכאות, ואם באמת כן הוא שכך היו סבורים אז אין ממש בקדושין הללו מצד תרי טעמי, א) מצד שבכה"ג נאמנת הכלה עצמה יותר לומר שלא נתכוונה לקדושין גמורים דאף שבאומרת לשחוק כוונתי אינה נאמנת היינו משום דכוונת הלב אין בו ממש לעומת מעשה המתנגד, אבל כשהעדים וגם כל העם העומדים בעזרה של ההאפטמאנשאפט ידעון שרק לצורך ערכאות נעשה ודאי דנאמנות גם בלא הנהו טעמים שזכרתי לעיל, ב) דגדולה מזה אפי' אם החתן והכלה היו אומרים שנתכוונו לקדושין גמורים, אפ"ה כיון שהעדים לא ידעון מה שבלבם והם סברו שאין בזה כוונה לקדושין, ממילא הוי כמקדש בלא עדים וכמ"ש בב"ש סי' ל' סק"ט דאם לעדים היה ספק אם קרוב לו או לה אע"ג דבאמת הוי קרוב לה אין חשש קדושין דהוי כמקדש בלא עדים ואין להוכיח להיפך ממה שמבואר באה"ע סי' כ"ו ובלבד שהיא תבין שהוא לשון קדושין, וכיון שעיקר תלוי בהבנתה א"כ אפי' היא מודית שידעה והבינה מאי הוה כיון דהעדים אינם יודעים מה שבלבה הוי מקדש בלא עדים, וכן בנתן לה בשתיקה ושניהם מודים שנתכוונו לקדושין דמקודשת אע"ג דעדים לא ידעו מכוונתם, באמת נתקשו בזה כל האחרונים ומתרצים כ"א לפי הגות רוחו, ולענ"ד בפשיטות דלא דמי כלל למקדש בלא עדים שבאמת לא היו כלל עדים בשעת קדושין, אבל כששניהם נתכוונו, שהעדים ראו הקדושין ושמעו שהמקדש חמר לשון קדושין, א"כ כי הודו שוב שהבינה הלשון, הלא לדבריה היו בזה קדושין גמורים בעדים וע"י הודאתה נודע לנו שנתקדשה בעדים ובכה"ג מהני הודאתה דדמי להיכי שאין העדים כאן ושניהם מודים שנתקדשו בעדים דמהני כמבואר בכתובות דכ"ג, ובחבורי לקדושין הארכתי, וכ"ז הוא רק כשהעדים אינם יודעים מה בלבה מהני הודאתה, אבל במקום שהעדים אומרים שסבורים שלא נתכוונו לקדושין מה יוכל להועיל הודאתם הא אכתי כיון שהעדים סבורים שלא נתכוונו ודאי הוי זה מקדש בלא עדים, ועיין בתוס' ר"י הזקן קדושין ד"ו וז"ל שהרי אף אומרת שהבינה הלשון שאמר לה ודעתה היה לשם קדושין מ"מ העדים אין מבינים הלשון הו"ל כמקדש בלא עדים שהרי אין הדבר ברור לעדים מצד מה שראו ושמעו אלא מצד שהם אומרים שכוונו לקדושין ע"ש, הרי להדיא כדברנו שאפי' כששניהם נתכוונו נמי לא הוי קדושין אם אך לעדים הוי ספק בכוונתם, וכ"כ בנו"ב מהדו"ת חאה"ע סי' ע"ה בראש הששי דכה"ג הוי מקדש בלא עדים, ועיין עוד בח"מ סי' מ"ב סק"ח שכתב דבהטמין עדים אחורי הגדר אף במודית דלקדושין נתכוונו מ"מ לא מהני כיון דעדים היו סבורים דלהשטות נתכוונה לא מיקרו עדי קדושין והוי כמקדש בלא עדים, ובנ"ד א"צ לכל זה כיון שהכלה טוענת להדיא שלא נתכוונה לקדושי מעליא כ"א לקיים חוק המלוכה, ומכל הלין הרי לכאורה היתר גמור לבטל הקדושין גם עפ"י אמירת הכלה לחוד שלא נתכוונה לקדושי מעליא דנאמנת ע"ז במקום אומדנא גדולה כזאת וכ"ש אם גם העדים יאמרו כזה:
ואמנם לא אכחד כי לאיש כמוני שעומד מרחוק ואין לי אפי' ידיעה במקצת מסדרי קדושי הערכאות הנהוגות במדינתכם יש לי לפקפק הרבה ביסוד האומדנא הזאת באשר יש לי אומדנות להיפך ולומר שודאי כולם נתכוונו לקדושי מעליא, דאל"ה נתינת טבעת ורב מסדר קדושין למה, דכפי הנהוג אצלנו, קשר הערכאות נעשה בלי מסדר קדושין וגם בלי נתינת טבעת כ"א בשאלת פיהם ואמרו הן, ובחתימת ידם על כתב הערכי ולא יותר, ומסתמא שבמדינתכם נמי כן הוא, וא"כ מדטרחו להביא רב למסדר הקדושין וגם בנתינת טבעת על אצבעה מכלל דגם החתן וכלה וגם העדים שסבורים שקדושי מעליא יהיה בזה, ואף שידעו שאח"כ יעשו קדושין וחופה אחרת אפ"ה אין מזה ראיה כ"כ דלא נתכוונו לקדושין, די"ל שאע"ג דבקדושין הראשונים שנעשה בבית הערכי אינה מותרת עוד לבעלה להיות כאיש ואשה, משום כלה בלא ברכה וחופה אפ"ה תעשה קדושין הללו בכדי שיהיו בטוחים על קשר השדוכים שבינם ושלא יהיה ביכולתם שוב לחזור ולעשות שדוך אחר מפני שע"י קדושין הללו אסורה להנשא לאחר ואם לזה נתכוונו אין לך קדושי מעליא מזה, וזהו עיקר הקדושין שהיו נהוגים בזמן הש"ס דאסר לה אכו"ע כהקדש, וגם השקפת התורה בעיקרה היתה שקודם הנשואין צריך להיות אירוסין והכי משמע קרא כי יקח איש אשה ובא אליה, מעיקרא יקח אותה ע"י אחד מהקנינים והדר יבוא אליה, וכ"ה לשון החינוך מצוה תקנ"ב שנצטוינו לקנות האשה באחת משלש דרכים קודם הנשואין, והוא מכבוד האשה שלא תהיינה כדרך האמהות, וכזה אפשר לפרש כוונתה במה שתאמר שלא נתכוונה לקדושין, דהכוונה שלא נתכוונה להיות נעשית נשואה ולהיות מותרת לבעלה עדיין עד שיהיו הקדושין והחופה השניים אבל גם הקדושין הראשונים הללו יועילו שיהיו קנוים זה לזה בקשר אמיץ שיהיו אסורים לחזור ולעשות שדוכים אחרים, רק אנכי עליכם קא סמיכנא שתכתבו כי הכלה והמחותן צועקים שלא נתכוונו כ"א לקדושי ערכאות, ומכלל דבקדושי ערכאות אינם מתכוונים כ"א לנמוס בעלמא ולא לשום קנין, וכן מסתבר כי בהיות שקדושי הערכאות נעשות תמיד אצלכם אחר החופה ורק הפעם היה במקרה שקדושי הערכי נעשו קודם ומטעם שכתב כ"ת, וא"כ קרוב לשער שבעיני הבריות להחזיק קדושי ערכאות כ"א לנמוס גרידא, דאחר הקדושין והחופה האמיתיים מהצורך תו לקניני הערכאות, ובכ"ז מפני החשש שעומד לנגדי דא"כ רב מסדר וטבעת למה, לא אוכל להחליט בזה דבר ברור, והנני רק כמראה מקום לפניכם פרטי הדין. ואתם על אתר תשפטו עפ"י ההוראות הללו ולחזור לשאול עוד הפעם ולעמוד על כוונת הכלה המחותן והעדים אם זה הי' באמת רק צורך נמוס גרידא ולא לכוונת שום קנין, ורק שאנו דנין על הנאמנות, וגם אם יכולה מחשבה שבלב דידהו לבטל מעשה הקדושין, בזה אפשר להאמינם וגם לבטל המעשה על יסוד הדברים שכתבתי, אבל העיקר נצרך מראש לברר היטב ולעמוד על עמק כוונתם דשמא נתכוונו גם לקנין כל דהוא, לו יהיה קנין אירוסין ולא נשואין, כי אם לכך נתכוונו קדושי מעליא הם וכמ"ש, והמשפט בזה לכם הוא ולא לי, ואם אולי מתוך דברי תלמדו לברר יותר ויפלו אצלכם ספיקות חדשות, הואילו להודיעני, ומה טוב היה לו נתתם לי פתרון על החדה הזאת ששאלתי דאם כדבריכם כן הוא שלא הי' בזה כוונת קדושין א"כ למה הביאו רב לסדר קדושין וגם נתינת טבעת:
והנה אף שעל ההיתר זה הבנוי על יסוד האומדנא יש לי פקפוק וכמ"ש דיש לי אומדנא להיפך דודאי לקדושי מעליא נתכוונו דאל"ה רב ונתינת טבעת למה אכתי יש בכאן היתרים אחרים לסתור ולבטל כל דברי העדים שאין בעדותן ממש וכמו שאבאר, הן הדיין הרר"ג העיד ששמע כי לבד תיבת הרי את המשיך החתן לדבר עוד דברים מה שלא שמע, ודאי שיתר הזה כנטול דמי, דכל מה שהוסיף לדבר דברים שהעדים לא שמעו, גרע משתק ולא דיבר כלום ומשום דיש לחוש שמא אמר הרי את מקודשת לאחר או איזה תנאי המבטל לקדושין וכמ"ש כ"ת בשם הגאון בעל בית אפרים שפסק כן למעשה דאם המשיך לדבר מה שהעדים לא שמעו אין בזה שום תשש קדושין, וכיו"ב מצינו גם בש"ס קדושין ד"ו גבי לישני דמיועדת ומיוחדת דמספקי אי הוי לשון קדושין, ופריך במאי עסקינן אי בשאינה מדבר עמה על עסקי קדושיה מנא ידעה מאי קאמר לה ואלא במדבר עמה כו' אע"ג דלא אמר לה נמי כו' ומשני אי דיהב לה ושתק ה"נ הב"ע דיהב לה ואמר בהני לישני וקא מיבעי לי' הני לישני לקדושי קאמר לה או למלאכה, הרי דהיכי שיש לספוקי בכוונת לשונו מיגרע גרע כשדיבר מבשתק לגמרי, ואם כי לבטל עי"ז הקדושין אי"א בנ"ד דלא דמי לההיא עובדא דבית אפרים דהתם מיירי שכל העדים שמעו שהמשיך דבורו ולא שמעו מה, אבל בנ"ד הא שני עדים מעידים שלא שמעו כי המשיך ולדבריהם מקודשת ודאי כיון דאמירה לא בעינן בנ"ד כשבאו כולם לצורך עסקי קדושין, ואף שלדברי עד זה השלישי ששמע שהמשיך אינה מקודשת, הוי כשנים אומרים נתקדשה ואחד אומר לא נתקדשה דפשיטא דמקודשת דאין דבריו של אחד במקום שנים, ואם כי בזה י"ל דלא דמי לשנים אומרים נתקדשה, דהתם מכתישין להאחד שאומר לא נתקדשה, והיכי שמכחישין אותו ודאי דאין דבריו של האחד כלום, אבל הכא העד שאומר כי שמע שהמשיך אינו מוכחש מהשנים שאומרים שלא שמעו, דלא שמעו אינה ראיה וכמו ב' אומרים לא ראינו שאינה ראיה להכחיש, וכן מסתבר שעד זה ישמע יותר מהעדים האתרים דהא הוא היה הדיין שסידר קדושין שבודאי עומד בקירוב יותר להחתן מהעדים האחרים ולכן קרוב לשער שהוא שמע יותר מהעדים האחרים שעמדו מרחוק קצת, וכיון שאינו מוכחש מהב' עדים ואינו אלא מפרש יותר הו"ל להאמינו דהא אפי' במקום שע"א מכחישו ואומר נתקדשה ודאי מהימנינן לעד שאומר לא נתקדשה וכמ"ש בברייתא כתובות דכ"ב עד אומר נתקדשה וע"א אומר לא נתקדשה תנשא לכתחלה, וכ"ש הכא שאין אחד מכחישו ואינו אלא מפרש מה שאחרים לא שמעו, מיהו אכתי אפי' לעד זה שהמשיך אכתי ספק קדושין מיהא הוי דדלמא קדשה כהוגן, וגם אין להעמיד בזה על חזקת פנויה דכיון דכבר נעשה מעשה קדושין איתרע חזקתה וכמ"ש התוס' שם ודמי לא' אומר קרוב לו וא' אומר קרוב לה דלא תנשא ומשום דאיתרע חזקתה וכמ"ש באה"ע סי' מ"ז, אלא שבזה יפה כתב כ"ת כיון דע"ז מהימנינן ליה שהמשיך דהא ע"ז אין אחד מכחישו וכיון שודאי המשיך ממילא נולד לנו ספק מה המשיך ולכן אם אפי' באמת קידשה קדושין גמורים אפ"ה העדים הא לא שמעו והוי מקדש בלא עדים, ומכל הלין הי' מקום לומר דבטל כל העדות דע"י דבור של עד זה השלישי נעשה ספק בקדושין הללו וכיון שעדים האחרים לא שמעו ואינם יודעים לברר הספק הוי כמקדש בלא עדים, אלא מפני שאפשר לדחות איני קובע מסמרות בזה לומר שהעדות כולה בטילה, אבל עכ"פ עדותו של זה גופא ודאי בטל, והנה בעדותו של הרר"י אבנר שהגיד שלא שמע כ"א "ווארטשין", ולא אדע פי' המלה הזאת, ואשער דהכוונה ששמע שדבר שאמר איזה דבורים בחשאי (בורטשען, בלשוננו) ואם צדקתי בהשערה זאת א"כ גם הוא מעיד שלא שתק לגמרי אלא דיבר ולא ידע מה, וא"כ יש בזה שני עדים שהמשיך דבורים שלא שמעו מה הם, שבכה"ג אינה מקודשת ודאי, ואיך שהוא הלא עכ"פ עדותו של הדיין הרר"ג כמו שאינם ואין בהם ממש:
ועתה נשוב עוד הפעם לעדותו של הרר"י אבנר שלבד הפקפוק שזכרתי עוד יש פקפוקים אחרים בעדותו א) במה שאמר שסבור הוא שכבר נעשה החופה, וא"כ ודאי שסבור הוא דקדושין דהאידנא אינם לכוונת קדושין אלא לצורך נמוס ערכאות בלבד, דלאחר חופה וקדושין מה צורך תו לקדושין אחרים וכאשר הביא כ"ת בשם הב"א דאם סבור העד שכבר נתקדשה אין בזה עדות כלל, ב) מה שלא ידע באיזה יום לחדש הי' וידוע דעת הש"ך חו"מ סי' ל"ג דגם בממון כשאומר איני יודע באיזה יום דעדותו בטל דהוי איני יודע בחקירות, וממילא שגם בעדי קדושין כשהדין מרומה או במקום הכחשה דבעינן דו"ת כמבואר באה"ע סי' מ"ב, וכבר זכרתי לעיל דבנ"ד חשיב נמי דין מרומה, וא"כ כשאומר איני יודע באיזה זמן בטל כל העדות, הן אמנם שבתחלת הדברים הבאתי בשם הנו"ב שפסק דבקדושין לא מיבטל כל העדות משום שאינו ידוע הזמן ודלא כהש"ך, אכן כעת נ"ל לקיים דברי הש"ך דהא טענת הנו"ב הוא דעדי קדושין בלא"ה לאו בני הזמה נינהו דאי"א לקיים בהו כאשר זמם, וממילא לא קאי קרא דכאשר זמם ע"ז, ובמקום דליכא כאשר זמם אין חילוק בין בדיקות לחקירות דבחקירות אם אמר אינו יודע עדותו בטל, ובאינו יודע בבדיקות עדותו קיימת הוא משום דבחקירות הו"ל עדות שאיאי"ל כמפורש בש"ס דסנהדרין ר"פ היו בודקין ע"ש בנו"ב סי' ע"ב וסי' נ"ח שזהו עיקר טענתו נגד הש"ך, ואמנם טענה זאת נסתרת ממקום שהביא, הוא נסתייע מדברי התוס' דריש מכות, ובאמת י"ל משם נמי להיפך דגם בעדי קדושין שייך כאשר זמם, דהתוס' הקשו בבן גרושה למה מלקינן והא אין אתה יכול להזימן ותי' כיון דלוקין מתקיים ההזמה במלקות, כוונתם דהא דבעינן כלל לתנאי הזה שיהא ראוי להזימה, היינו בכדי שהעדים יהיו מתייראים לשקר, ולכן אם מלקינן להו נמי מתייראים לשקר מחמת עונש המלקות ושפיר אפשר להאמינם על עדותן, ומה יומתק לפ"ז סברת רש"י כתובות דל"ג בד"ה דלאו בני התראה וז"ל ואע"ג דבבן גרושה מלקינן לי' בלא התראה התם גזה"כ הוא משום דלא מצית לקיומו בהו כאשר זמם אבל היכי דמצית למיעבד בהו לא שייך מלקות עכ"ל:
והקשה בשמ"ק דמשמע מדברי רש"י דתליא שייכות המלקות במאי דמצי למיעבד בהו כאשר זמם ולא ידע היאך תליא זה בזה, ולמ"ש יומתק מאד דלהלקות העדים משום הל"ת דאית בהו כדרך שמלקינן על כל ל"ת, דבאופן זה הוי המלקות עונש על עבירת הלאו וכיון שהתורה אמרה דבלא התראה לא מלקינן והיינו משום דבלא התראה אינו ראוי לעונש, בעדים זוממין נמי כיון דלאו בני התראה נינהו אין ראוים לעונש ומהיכי תיתי נימא דילקו, אבל במלקות דבן גרושה לא באו המלקות בדרך עונש על האיסור שעשה כ"א בכדי להטיל אימה עליהן שייראו להעיד שקר ולכן אפי' בלא התראה מלקינן דכיון שלא בתורת עונש הוא מה לי התרו או לא התרו, ועוד דאי נימא שבלא התראה לא מלקינן לא יהיה להם מפני מה לירא להעיד שקר וא"כ בשום אופן לא נוכל לקבל עדותן שהוא בן גרושה כיון שאי"א להאמינם ואחרי שצריכים אנו לידע באמת אם הוא בן גרושה בע"כ להטיל עליהם עונש המלקות, והיינו סברת רש"י דהיכי דלא מצית לקיים כאשר זמם שבאופן זה יבואו המלקות להטיל אימה על העדים שיגידו האמת, מלקינן להו בלא התראה כיון דאנחנו צריכין לברר האמת ובל"ז אי"א לסמוך על עדותן, אבל היכי דמצית לקיים בהו כאשר זמם א"כ על עדותן אי"א לסמוך מפני הקנס דכאשר זמם ובאופן זה המלקות לא בא כ"א בתור עונש על העבירה שהעיד בשקר וכל היכי דלא התרו בו אינם ראוים לעונש זה ולא מלקינן אותם וז"ב בדעת רש"י: אלא דלפ"ז שהכ"מ שלא נוכל לקיים קנס דכ"ז יש מלקות וכמו בבן גרושה או בהעידו על אחד שחייב גלות דלא מצינן למיעבד בהו כאשר זמם כדיליף מקרא דהוא ינוס, הטילה התורה מלקות כדתנן במתני' ריש מכות, ולאו דוקא באלו אלא הוה"ד בכל עדות שבעולם אם אך רצו להרשיע את הצדיק ובאו עדים אחרים והזימום מלקינן לי' וכמ"ש הרמב"ם בפיה"מ דריש מכות וז"ל למדנו מפי השמועה כי כשיעידו עדים והרשיעו צדיק והצדיקו רשע ואח"כ באו עדים אחרים והצדיקו צדיק והרשיעו רשע שמלקין את העדים שרצו להרשיע את הצדיק והוא שנא' והי' אם בן הכות הרשע יהיה אותו דבר שהרשיעו בו איזה דבר שיהיה וכו' עכ"ל, וא"כ לכאורה יקשה אם העידו על טרפה שהרג את הנפש למה אין מקבלין העדות נהי דלא נוכל לקיים בהו כאשר זמם ממש כיון דגברא קטילא בעו למיקטל אבל עכ"פ מלקות ודאי יגיע להם ואכתי הו"ל בני הזמה במלקות, וכיו"ב הקשו התוס' גופייהו בריש מכות מההיא דסנהדרין דנערה המאורסה דהו"ל עדות שאין אתה יכול להזימן משום דמצי אמרי דמלקינן להו מטעם דהרשיעו את הצדיק, אלא דהתוס' תי' התם דבנפשות בעינן כאשר זמם ממש, כוונת דבריהם דבנפשות לא סגי בעונש מלקות די"ל שהעונש הזה לא ימנענו מלהעיד שקר בכדי להרוג את מי שרוצים להרוג ע"י עדותן, דבההנאה שיש להם שזה יהרג ניחא להו גם לקבל עונש המלקות, אבל היכי שגם בעדותן אינם רוצים להרוג כ"א להטיל איזה עונש על אותו האיש שמעידין עליו, בזה יספיק אם נטול על העדים גם עונש מלקות שעי"ז ימנעו מלהעיד שקר, ותי' הזה שייך גם בטרפה כיון דעונש נפשות הוא לא יספיק עונש מלקות, אבל התוס' בכתובות כתבו דבטרפה לא יוכל לקיים כאשר זמם לא במיתה ולא במלקות, היינו דבמיתה לא נוכל לחייבם מטעם דגברא קטילא בעו למיקטל ובמלקות אי"א כי עונש זה לא יספיק לגבי נפשות וכסברא שכתבו במכות, אבל באמת מלקינן להו אלא שזה לא יספיק ועוי"ל דכיון שהעידו על הטרפה ורצו להרוג גברא קטילא אינם מחויבים גם מלקות שאין ממש בעדותן כיון דגברא קטילא הוא ואפי' אם היו הורגים אותו בעדים נמי היו פטורים, לכן אין ממש גם במה שרצו להרגו ולא מיקרי כלל שהרשיעו צדיק להכי אינם אפי' במלקות אבל בכ"מ שלא נוכל לקיים כאשר זמם ודאי שלפחות מלקינן אותם כמפורש במשנה ותוס' גופא ודו"ק:
ודע דלאו דוקא בעדות נפשות אלא אפי' בממון כשרצו לחייב את הזכאי, ומאיזה סבה לא נוכל לקיים בהו כאשר זמם ודאי מלקינן אותם כיון שסוף סוף הם רצו להרשיע הצדיק וכמ"ש בשם הרמב"ם בפיה"מ שכתב יהיה העדות איזה דבר שיהי' דכיון שעכ"פ הם רצו לחייב הזכאי מלקינן להו מקרא דהרשיעו צדיק, וכ"כ במנ"ח מצוה תקכ"ד שגם בממון מלקינן במקום דליכא כאשר זמם, ובזה מיושב דעת הרמב"ם שפסק דעדות מיוחדת כשר בדיני ממון, והאחרונים הרבו להקשות דהא הו"ל עדות שאי אתה יכול להזימה דמצי אמר מנא ידעי דאיכא עוד עדים ואנא לחייב שבועה אתינא וכההיא דב"ק דכ"ד, ואי"ל דבממון לא בעינן עדות שאי"ל הא הרמב"ם פוסק דעדות הקרובים לדיינים פסולים אפי' בד"מ והטעם הוא משום דאי"א להזימן וכמבואר בש"ך חו"מ סי' ל"ג, ולמ"ש א"ש דלא דמו כלל הנך תרי דינים אהדדי, דבעדים הקרובים לדיינים דאין יכולים להזימן משום דהדיינים לא יקבלו הזמה על קרוביהם וא"כ לא יוכחשו העדים כלל וממילא לא יקבלו אפילו מלקות, אבל בעדות מיוחדת שהדיינים מצדן יקבלו הזמה ורק החסרון הוא שלא מצינן לקיים בהו קנס דכאשר זמם, מ"מ כיון שזה ודאי דמלקינן אותם שאפי' לדבריו שלא רצה לחייב כ"א שבועה ע"מ רצה להרשיע הצדיק וכיון שעכ"פ מתקיים ההזמה במלקות לא איכפת לנו שוב אם אינם משלמים קנם דכאשר זמם דמ"ש האי עונש מהאי עונש וכמו בבן גרושה דהוו בני הזמה במלקות ובחבורי חשן אהרן סי' ל' הארכתי ליישב עפי"ז בכ"מ ואכ"מ עכ"פ זה ברור דקרא דכאשר זמם קאי גם על עדי קדושין דהוו בני הזמה במלקות, וכיון דבני הזמה נינהו ממילא כשאומר איני יודע בזמן בטל עדותו ודלא כהנו"ב, ולפ"ז בנ"ד בטל עדותו של הרר"י אבנר מצד שהגיד שאינו יודע באיזה יום היה, ואם שארי העדים העידו כ"א בתוכ"ד של חבירו בטל כל העדות אפי' של השנים אחרים דכולם עדות אחת להזמה ובעינן שיהי' אפשר להזים כולן וכשאחד אומר א"י דאי"א להזימו בטלה כל העדות אפי' הן מאה, אבל עכ"פ עדותו לחוד בטל ודאי:
ועוד נראה מטעם אחר דבטל כל העדות דהא כ"ת כותב שעד אחד מהנהו ג' עדים נפסל לעדות מה"ת במה שהעיד עדות שקר לפני ב"ד שהוכחש בפניו ע"י חמשה עדים, וכיון שאחד נמצא פסול בטל כל העדות, ואפי' לדברי הב"ש סי' מ"ב סק"ח דלשיטת הרא"ש דבעינן ראיה והגדה אז הוי כמו דהיו עדים כשרים בשעת הקדושין דאכתי חסר האגדה, דזה אינו רק היכא שאין אנו צריכים להגדת העדים וכגון שהם מודים בקדושין ואין נצרך עוד לפסוק על פיהם, אבל בנ"ד שיש ערעור על הקדושין והיא טוענת שלא נתכוונה כלל לקדושין, ועכ"פ צריכין אנו כעת לפסוק עפ"י עדותן, ודאי דהשתא שיש כאן ראיה והגדה של הפסול אין נאמנין לברר ואין הב"ד יכולים עוד לפסוק על פיהם וכמבואר בב"ש גופא כן כ"ש:
הן אמנם כשאני לעצמי הייתי חושש לבטל הקדושין משום פסולו של העד דהא אין עד נפסל כ"א כשקבלו עדותן עליו בפני שלשה ומומחים ואפי' בדיעבד אם נתקבל בפחות מג' לאו כלום הוא כמבואר בחו"מ סי' כ"ח ועיין בפ"ת אה"ע סי' מ"ב בשם תשו' פנ"א בבתולה שנתקדשה בפני עדים רקים ופוחזים ואח"כ באו עדים כשרים והגידו לפני הרב על עדי הקדושין שהם פסולי עדות דאורייתא שעוברים בכל יום על נשג"ז ואוכלים טרפות וכתב שאין אותו עדות מספיק כלל לפסול עדי הקדושין משום שהרב יחידי קבל עדותן ע"ש, ואחרי שלא הזכיר כ"ת אם הוגבה על העד הזה עדות כד"ת עפ"י ב"ד של ג' איני רוצה לקבוע בזה מסמרות, ובשגם שבעיקר יש לדון טובא אם גם בעדי קדושין אמרי' דבטלה כל העדות כשנמצא א' פסול ועיין בתשו' רעק"א סי' צ"ד ובנו"ב סי' נ"ח מ"ש בזה, ועוד דהא בתשו' ב"י בדיני קדושין סי' י' פסק שם גאון אחד והב"י הסכים עמו דהא דנמצא א' פסול בטל כל העדות הוא דוקא בפסול מה"ת אבל בפסול מדרבנן לא אלים פסולו לפסול הכשר שעמו ע"ש, וא"כ לפמ"ש הקצוה"ח סי' ל"ד דכיון דמה"ת בעי' לקבלת עדות שלשה מומחין והשתא דמקבלינן עדות אינו אלא תקנתא דרבנן מטעם דשליחותייהו דקמאי עבדינן ונמצא דמה"ת לא משכחת פסולי עדות השתא כיון דליכא קבלת עדות וכל פסולי עדות השתא אינם כ"א פסולי דרבנן, וכיון שכן לא אלים פסולייהו לפסול הכשרים שעמו, אכן בראותי בכמה תשובות של גדולי הדור שביטלו הקדושין ע"י שנמצא אחד פסול ועיין בתשו' עין יצחק סי' נ"ו הלכה למעשה לבטל הקדושין שנמצא בתוך העדים אחד שהועד עליו שהוא פסול לעדות ולא חשש להפקפוקים שזכרתי, הנני מוצא מחויב להצדיק את הצדיק ולקיים דבריו אם שנצרך להאריך בזה, והוא דהא זה פשוט דמה דמצרכינן לטעם דשליחותייהו עבדינן אינו אלא בדין דבעי עשוי וכפייה אבל לדין שאין נצרך לכפייה אין צורך כלל למומחין וכו"ע כשרים בזה לדיינים גם מה"ת, דכ"כ התוס' גיטין דפ"ח וז"ל דלפניהם איצטריך דלענין ישי וכפייה בעי' טופחין עכ"ל, ומשמע מדבריהם דעישוי וכפייה שכתבו אדין קאי כלומר דדין בעלמא שהוא בלא עישוי וכפייה לא בעינן מומחין וכ"ש כפייה בלא דין, אלא דוקא דין כזה שנצרך לכפייה ועישוי בעי' מומחין וכ"כ הב"ח להדיא בחו"מ סי' א' דלכפייה בלא דין או לדין בלא כפייה לא בעי' מומחין ע"ש:
הן אמת דמתוס' ב"ק יש להוכיח להיפך דבדט"ו בד"ה אשר תשים כתבו וז"ל וי"ל דלפניהם איצטריך לכל דבר עישוי וכפייה אעפ"י שאינו דין דבעי מומחין וכו' עכ"ל, הרי שסיימו להדיא כפייה ועישוי אע"פ שאינו דין נמי, וא"כ צריך לפרש דמ"ש בגיטין לכפייה בעי' מומחין היינו נמי אעפ"י שאינו דין אע"ג דלא פי' כן להדיא, דבא זה מה שפי' בב"ק ולימד על מה שסתמו בגיטין, ולפ"ז י"ל דכ"ש דלדין בלא כפייה בעי' מומחין ודלא כהב"ח, ושוב ראיתי שבתומים שם השיג על הב"ח מתוס' דב"ק, ולא רק מלשון התוס' השיג אלא ממקומו הוא מוכרח דלא כהבנת הב"ח בתוס' דהא כל עיקר חילוק התוס' נובע מקושיתם דלמה איצטריך קרא דלפניהם למומחין תיפוק מאלקים דכתיב בפרשה וע"ז תי' דמאלקים לא הוי ידעינן כפייה ורק מלפניהם דכתיב גבי אשר תשים אלו כלי הדיינין ידעינן מינה שדוקא בכפייה בעי' מומחין ובשלמא אי נפרש דכפייה היינו בלא דין ניחא דכתיבי תרווייהו, מאלקים ידעי' דדין בלא כפייה בעי מומחין ומלפניהם ידעי' דכפייה בלא דין בעי מומחין, משא"כ אי נימא כהב"ח שדוקא בדאיכא תרווייהו דין וכפייה בעי מומחין אבל לדין לחוד ולכפייה לחוד לא בעי' מומחין, א"כ אכתי יקשה למה כתיב קרא דלפניהם ונהי דאלקים לחוד לא סגי דהו"א דלדין לחוד נמי בעי' מומחין, אבל לכתוב לפניהם לחוד וקרא דאלקים למה, והן אמנם דזה יש ליישב דאדרבה מוכח בהב"ח, די"ל דאי לא כתיב אלקים ומקרא דלפניהם לחוד הו"א דכל כפייה אפי' שהיא בלא דין נמי בעי' מומחין ואצטריך נמי אלקים להורות דבעי' תרווייהו, דהא האי לפניהם אהאלקים דכתיב בפרשה קאי כמ"ש התוס', ואמרי' דדוקא בדאיכא תרווייהו דין וכפייה הוא דבעי' מומחין ולא באופן אחר וכב"ח, אלא דאכתי יקשה על הב"ח מלשון התוס' דב"ק וסנהדרין שכתבו להדיא דלכפייה לחוד אעפ"י שאינו דין בעי מומחין, וא"כ בע"כ דגם מ"ש בגיטין דלענין עישוי בעי מומתין היינו נמי עישוי בלא דין וזה דלא כב"ח:
ואמנם שוב ראיתי שגם כוונת התוס' דב"ק הוא כב"ח, דאי נימא כהתומים דמ"ש בגיטין לענין עישוי היינו עישוי לחוד בלא דין ולכפייה לחוד הוא דבעי' מומחין מקרא דלפניהם ומינה דקרא דאלקים היינו דין בלא כפייה וא"כ יהי' מוכח מן התוס' דגם כשקיבלו עליהם את ההדיוטות מרצונם נמי לא מהני כיון דאלקים היינו דין לחוד בלא כפייה, והיינו בקבלה, ואפ"ה בעי מומחין דוקא, וכן הוכיח באמת התומים שדעת התוס' הוא דבהדיוטות לא מהני קבלה ג"כ, ובאמת הוא דעת התוס' מפורש ומבורר דקבלה מהני בהדיוטות נמי דכן מוכח להדיא ממ"ש בב"ק שם וז"ל ומדבורה דכתיב והיא שופטת את ישראל אין ראיה שאשה כשירה לדון דשמא קיבלו אותה עליהם משום שכינה עכ"ל, הרי לפנינו דאשה ודאי לא נסמכה ופסולה לדין לפי תי' התוס' ואפ"ה מהני קבלה, וכיון שהוכחנו דתוס' סברי דקבלה מהני בהדיוטות א"כ אי"א לפרש בכוונתם דלדין לחוד בלא כפייה נמי בעי' מומחים דוקא, דהא היכי שהוא בקבלה ובלא כפייה כתבו להדיא דאפי' אשה כשירה, ובע"כ דדעת התוס' הוא כב"ח דדוקא לדין ולכפייה בעי' מומחין דוקא הא לדין בלא כפייה סגי בהדיוטות, ובכדי שלא יסתרו דבריהם ממ"ש בב"ק דלדין לחוד נמי בעי מומחין אפשר לחלק ולומר דכוונתם בב"ק היינו כשהבעלי דינים לא באו נדין מעצמם ורצונם אלא הדיינים שלחו לקרוא אותם ואף שלא סירבו לדבריהם ולא היו צריכים לכפייה אפ"ה אין דינם דין. דהדיוטות כמו שאין בכחם לרדות ולכפות לבעלי דינין כן אין להם רשות לשלוח אחריהם וטעם האיסור הוא כמ"ש הר"ן בסנהדרין דהדיוטות אסורים להשתמש בכתרן של חכמים ולקרא לבע"ד שיעמדו לפניהן למשפט, וזה אסור לפניהם אבל היכי שבע"ד באים מעצמן בלי קריאת הדיינין ומקבלין עליהם את ההדיוטות שרי, ולפ"ז אין כאן שום סתירה בדברי התוס' דמ"ש בב"ק דלדין לחוד נמי בעי מומחין היינו לקרוא לבע"ד דזה גופא הוי כמו כפייה, כיון שנוטלין כתרן של חכמים. ומ"ש בגיטין וכהבנת הב"ח דלדין לחוד לא בעי' מומחין היינו כשבאו מעצמם לב"ד ולא היה בזה שום כפייה, לא כפייה בעצם ולא שליחות לקרוא לבע"ד וכיון שהבע"ד באו מעצמם וקבלו עליהם את הדיינים פשיטא דמהני דלא גרע מאשה, ובזה מיושב כל הדקדוקים בכוונת התוס':
והנה בשער המשפט נסתפק אי מהני קבלה בהדיוטות, ותמיהני ומה לא הביא מהא דדבורה דמהני קבלה אע"ג דאשה ודאי לא נספכה, ושמא י"ל דמדבורה אין ראיה דנהי דלא היתה סמוכה מ"מ מומחית מיהא הוואית ומומחה אע"ג דאינה סמוכה שפיר מהני קבלה אבל להוכיח מינה דגם בהדיוטות ממש מהני קבלה אי"א, דפשוט דיש לחלק בין מומחה אעפ"י שאינו סמוך להדיוטות ממש דאיכא בהם תרתי לריעותא הדיוטים וגם אינם סמוכים, ולפ"ז יתיישב גם דברי התומים שהבאתי שהוכיח בשיטת התוס' דס"ל דלא מהני קבלה בהדיוטות והקשיתי ע"ז מהא דדבורה, ולמ"ש ניחא דדבורה שאני שהיתה מומחית ולית בה אלא חדא לגריעותא שאינה סמוכה אבל בהדיוטות ממש איה"נ דלא מהני קבלה, וכחילוק הזה מוכח מדברי התוס' שכתבו וז"ל תימה הא לפניהם לא איירי אלא בכשרים לדון דכן דרשי' כו' לפניהם ולא לפני ב"ד הדיוטות ואשה פסולה לדון דכל הכשר להעיד כשר לדון ע"ש, ומאוד נפלא דלמה לתוס' להוכיח דאשה פסולה לדון מדפסולה להעיד ותיפוק מהא גופא דלפניהם ולא לפני הדיוטות ואשה ודאי דלא נסמכה, אע"כ דמזה לא מוכח אלא דהדיוטות פסול אבל אשה מומחית רשאה לדון, לזה הביאו מעדות והתם אפי' מומחית נמי פסולה להעיד וילפי' מינה דגם מומחית פסולה נמי לדון, והרי הוכחתי דהתוס' מחלקים בין הדיוט למומחה אע"ג שאינו סמוך כמו אשה וא"כ גם לענין קבלה יש לחלק כן:
היוצא דלדעת הב"ח לא בעי' לטעם דשליחותייהו עבדינן כ"א היכי דנצרך דין וכפייה אבל לדין לחוד אפי' הדיוטות ממש כשרים גם מה"ת וכ"ש בשאינם שולחים לקרוא לבע"ד אלא הם באים מעצמם דכשרים לדון דעיקר האיסור הוא להשתמש בכתרן של תכמים ולקרוא לבע"ד, וכ"ש בדיין מומחה אעפ"י שאינו סמוך וגם הבע"ד קיבלום עליהם מרצונם דכשרים לדיינים גם מה"ת כיון דאיכא בהו תרתי למעליותא מומחה וגם קבלה של בע"ד והכי מתבאר בע"כ משי' התוס', ולפ"ז דיינים שלנו דנהוגים כעת בכל ערי ישראל שכל עיר תקבל רב שהוא גדול בתורה ויודע לחתוך את הדין עפ"י ד"ת, ועכ"פ מכלל הדיוטות ודאי שיצאו שאינם צריכים כלל להאי טעמא דשליחותייהו עבדינן אלא דיניהם דין מה"ת כיון דהם מומחים וגם קבלום עליהם, ולכן יש להם הרשות לקבל עדות ולדון כל הדינים אפי' שאינם שכיחים, וגם בדיני קנסות הוכחתי בחבורי לחו"מ סי' א' דיש להם הרשות לדון ושם הארכתי ואכ"מ, ואם כי חדש הוא שמפרשי השו"ע לא הזכירו דבזה"ז שמקבלין רב קבוע יש לו הרשות לקבל עדות ולדון מה"ת, אפ"ה הדברים מצד עצמם יתנו עדיהם כי נכון הוא, וראיה נכונה לדברי דהא זה פשוט דעיקר הדין דשליחותייהו עבדינן אין זה אלא מתקנתא דרבנן מפני נעילת דלת כדמוכח בש"ס דסנהדרין וכן פרש"י שם להדיא שהוא תקנתא דרבנן וכ"כ הרשב"א הר"ן ורמב"ן ביבמות דמ"ו וגיטין דפ"ח, ורק הנתיבות הוא היחיד שכתב דמה"ת הוא, והוה"ד מה דמקבלין עדות בזה"ז נמי אינו כ"א דרבנן דמה"ת בעי' סמוכים כמ"ש התוס' ב"ב ד"מ וכתובות דכ"ב, וא"כ בזה"ז לא שייך דינא דנסכא דר' אבא לומר דהוי מחויב שבועה ואיל"מ דלא אמרי' זה אלא בשבועה דאורייתא אבל בשבועה דרבנן לא אמרי' מתושאיל"מ כמ"ש בחו"מ סי' ע"ה א"כ הוה"ד בעד אחד בזמן דליכא סמוכין כיון דמה"ת לא הוי שום ממש בעדותו דהא הוה כמו שהעידו חוץ לב"ד כיון דבעי' סמוכין וכיון דכללא הוא דבשבועה דרבנן ואף בשבועת המשנה לא אמרי' מתושאיל"מ א"כ לא יהיה שייך כלל בזה"ז לדון עפ"י עד אחד, ולמה הביאו כל הפוסקים להך דינא דנסכא דר' אבא, אע"כ כמ"ש דגם בזה"ז מהני קבלה וא"כ לפי הנהוג שרק רב הקבוע דן דיני ממונות ושבועות וכיון שמקובל הוא מכל העיר דינו דין גם מה"ת ויכול לדון גם מה"ת וגם לקבל עדות וממילא שגם בנ"ד דודאי הרב הקבוע בעיר קיבל עדות על העד הזה דמהני מה"ת אפי' כשהוא יחידי, וצדקו אפוא דברי הגאונים שבטלו הקדושין כשנמצא א' מהם פסול ואין מקום להפקפוקים שזכרתי, ובנ"ד נמי כיון שהוגבה עדות על א' מהם שפסול הוא מה"ת בטל כל העדות ג"כ: והרי בארנו דבנ"ד בטל כל העדות מתרי טעמי, א) מצד שהרר"י אבנר אמר איני יודע הזמן, ב) מצד שנמצא א' פסול, ואמנם אפי' באנו לחוש לדברי רעק"א ונו"ב דבעדי קדושין לא בטל כל העדות כשנמצא א' פסול, עכ"פ עדותן של האומר איני יודע ושל הפסול בטל, וא"כ לא נשאר כ"א עד אחד על הקדושין, של העד ר' ח"ש, אם הוא אינו הפסול, ובקדושי ע"א נאמנת האשה לחוד לומר דלא נתכוונה לקדושי מעליא וכמ"ש הב"ח סי' מ"ב דמיגו דבעי מכחישה לעד דנאמנת, ועוד הא פסק הרמ"א שם דבמקום עיגון לא מחמרינן כלל בקדושי ע"א ואפילו הכחשה לא בעינן:
ועוד יש בכאן סניף גדול להיתר בזה שהטבעת לא היה של החתן כ"א שאול הוא בידו מאבי הכלה, ועיקר ההיתר בשאול הוא משום דאמרי' דכיון דע"מ לקדש השאילו הוי כאמר לו שמשאילו על זמן ואופן שיועיל לקדושין וכמ"ש הרא"ש בפ"ק דקדושין, אכן בנ"ד לא שייך לומר דנתן לו במתנה ע"מ להחזיר באופן שיועיל לקדושין כיון דהמשאיל גם הוא סבור שאין בזה קדושין גמורים אלא לצורך נמוס הערכאות וכמ"ש כ"ת שטוען באמת כן, והוי שאלה רק לזמן מועט לצאת ידי חובת הנמוס בלבד וגרע טפי מסתם שאלה דעלמא, ואפי' בסתם שאלה כבר העיד המג"א סי' ש"ז דבמדינתנו ניתן לתבוע הלואה תוך שלשים יום א"כ יש ספק שמא בזמן מועט דקישוט ההוא אין בו שו"פ אפי' במדי וא"כ במה מקדשה כיון דהאב יכול לתבוע ממנו הטבעת לאחר שעשה הנימוס נמצא שלא נתן לה כלום, ואפי' הי' בזה סתם שאלה נמי כיון דיכול לתובעו תוך ל' יש להסתפק שמא הנאת הקישוט אין בה שו"פ, ובנ"ד דאין בזה אלא ע"א על הקדושין א"כ הוי ס"ס גמור שמא הלכה דמקדש בע"א אין חוששין לקדושין, ספק דאין בקישוט אפי' במדי שו"פ, וגדולי רבותינו בתשובותיהם משתמשים להקל במיתת הבעל ובגירושין בס"ס, ואף להחולקים היינו משום דהוי במקום חזקת איסור א"א, אבל בס"ס בקדושין דהוי חזקת היתר דפנויה ודאי דמקילין בס"ס, וס"ס כזה בספק אחד בפלוגתא דרבוותא וספק אחד במעשה לכו"ע הוי ס"ס מעליא, ובפרט בזה בקדושין בע"א דהרמ"א הכריע דבמקום עיגון יש לסמוך על המקילים אלא דשלא במקום עיגון חיישי להחמיר א"כ כל שיש עוד איזה ספק לא מחמרינן: תבנא לדינא לחזור על כל צדדי ההיתר, א) במה שהכלה טוענת שלא נתכוונה לקדושי מעליא, שאפילו אם היו הקדושין בב' עדים נמי היתה נאמנת באומדנא גדולה כזה, וגם מצד דברים שבלב אין להחמיר במקום שהאומדנא גלויה לכל ואנן סהדי כולנו, וכ"ש דלמ"ש לכל היותר אין בקדושין הללו כ"א ע"א ובמקום ע"א נאמנת בכל אופן דלא גרע ממכחשת לעד, ב) אם העדים נמי סבורים היו של קדושי ערכאות נתכוונו אז אפי' אם באמת לקדושין גמורים נתכוונו לא הוי קדושין מצד דהוי מקדש בלא עדים, וכ"ש שכ"ת כותב דהעדים אומרים להדיא כן שכך היו סבורים, ג) עדותו של הרר"י אבנר בטל מכמה טעמים, א) במה שסבור היה שהחופה כבר נעשית וא"כ לא נתכוון בקדושין דהאידנא לקדושי מעליא, ב) מפני ששמע "ווארטשין" ויש לספק שמא אמר בדברי חשאי הללו דברים המבטלים לקדושין וכהב"א הנ"ל, ג) מצד שאמר איני יודע באיזה זמן והוי א"י בחקירות ומטעם זה אלים לבטל גם כל העדות של האחרים נמי, ד) עדותו של הדיין הרר"ג בטל מפני ששמע שהחתן המשיב לדבר ולא שמע מה ויש לספק שמא אמר דבור המבטל לקדושין, ואם גם כוונת הרר"י אבנר במה שאמר "ווארטשין" הוא כזה ששמע שדיבר בחשאי ולא שמע מה א"כ יש בזה שני עדים שלא שמעו מה שדיבר ואינם עדי קדושין, ה) העד שנמצא פסול ובטל כל העדות עי"ז כדין נמצא א' קרוב או פסול, ו) גם בעדותו של הררא"ש יש לפקפק במה שאמר "ער האט ניט אויפגיפאסט" וי"ל מפני שסבור היה שאין בזה כ"א צורך ערכאות וא"כ אין ממש בעדותו, וכ"ז אני כותב לפי הגב"ע שלא נזכר שם שהעדים אומרים שלא נתכוונו לקדושין גמורים, ממילא הוצרכתי לאומדנות, אבל לפי דברי כ"ת שהעדים אומרים כן להדיא שלא נתכוונו לקדושין גמורים א"צ לאומדנות, ועכ"פ אם הוא אפי' איננו עד הפסול לא נשאר בכאן כ"א עד אחד, דבמקום עיגון כנ"ד יש להקל, ז) מפני שהטבעת היה שאול מאבי הכלה שטוען שלא נתכוון כ"א לצורך ערכאות ויכול לתבוע שיחזיר לו הטבעת מיד לאחר שנעשה הנמוס וא"כ לא נתן לה דבר בקדושיה, ואם אולי שגיתי חלילה באיזה מן ההיתרים הללו, עכ"פ בהצטרף כולם ראוי לבטל הקדושין ולהתיר להבתולה סילקי בת ר' ארי' ליב יעגער להתנסבא לכל גבר די תיצביין בלא גט מן הנוכל אשר נלכדה ברשתו כן נלע"ד עפ"י הגב"ע וביותר עפ"י מכתבו שכותב דגם הכלה וגם העדים אומרים שלא נתכוונו כ"א לצורך ערכאות ולא לקדושי מעליא, אכן מפני שלא נהירין לי שבילי מנהגי קדושי ערכאות במדינתכם ולבי יכני ומידי הרהור לא יצאתי שמא באמת לקדושין נתכוונו ואם לא להיות כנשואה גמורה להיות מותרת לבעלה על ידם, עכ"פ להיות אסורה לכל העולם ושתהא קשורה רק לחתן דנן לבד, ואם לזה נתכוונו הוי קדושי מעליא כמ"ש לעיל, ומה שהביאני לחוש לזה דכיון שבכל קדושי ערכאות אין משימין טבעת על אצבע הכלה, וא"כ מה נשתנו קדושי הללו שנתן טבעת וגם הביאו דיין לסדר הקדושין ומסתמא שלקדושי מעליא נתכוונו, ואע"ג שאכתי יספיקו ההיתרים האחרים מחסרון העדות, בכ"ז מפני שיסוד הראשון בניתי על האומדנא שלא לקדושין נתכוונו ולכן בכדי להרגיל את רוחי הנני מתנה שעוד רב אחד מגדולי ההוראה אשר במדינתכם, היודע היטב במנהגי המקום, ואם כ"ת ועוד רב גדול יעיינו בדברי, וימצאו כי אמנם כן הוא שהאומדנא מוכח שלא נתכוונו לקדושי מעליא ואתם תסכימו להתירה תוכלו לצרף גם דעתי להתיר העלובה הנ"ל, וד' יצילנו משגיאות ויסייענו לכוון הלכה הברורה: כנפש ידידו המברכו בברכת אהרן וואלקין: