שות זקן אהרן· הרב אהרן וואלקין
ח"א אה"ע · סימן פג
ב"ה יום א' י"ג אייר תרפ"ז פינסק. כבוד ידידי הרב וכו' מהור"ר יהודה אבעלסאן שליט"א רב דפלאטניצא. ע"ד שאלתו בשתי נשים מבנות עירו אחת מ' חאסיל אשר בהקשותה בלדתה צוה עליה הרופא אשר תראה שלא תתעבר משך שתי שנים כי באם תתעבר מקודם סכנה גדולה נשקפת לה, והשני מ' צירל אשר הפילה חמשה ילדים והאחרון הכביד שהפילה אותו מת ומורקב קצת, ולדברת הרופאים אם תזדמן עוד הפעם אזי יוכל להיות קץ לחייה ח"ו, והרופאים מצווים עליהם שישמשו במוך, ובכן נפשו בשאלתו אם אפשר להתירם כזה, והנה אם באנו ללמוד מדברי רבותינו האחרונים ז"ל אז כמעט ננעלו שערי היתר כי רובם אסרו, ה"ה הגרע"א סי' ע"א וחת"ס חיו"ד סי' קע"ב וגם בשו"מ מהדו"ב סי' ס"ג, ואם כי נמצאו איזה מתירים כמבואר בפ"ת אה"ע סי' כ"ג ע"ש, אבל מועטים הם והאוסרים רבו עליהם,, ולכן אמרתי לדלג על ההרים למקור הדין, בש"ס וראשונים אולי אמצא איזה תרופה במה להטיב להעלובת הללו, שמצבם נורא, עיגונא דאתתא וגברא כאחד וזה אשר יצא לנו בעז"ה, מקיר הדין הוא בברייתא כתובות דל"ט ובכ"מ בש"ס:
והנה במוך קודם תשמיש הוי האיסור משום לתא דבעל דהוי כמשמש על עצים ואבנים ובמוך לאחר תשמיש אין איסור מצד הבעל דכדרכו שימש, רק האיסור הוא משום לתא דאשה דמצווה שלא להשחית זרע של בעל, ולפי המתבאר מן הש"ס לפרש"י ותוס' לכאורה אין שום היתר אפי' במקום סכנה בין במוך קודם תשמיש ובין לאחר תשמיש, דבברייתא שם גבי שלש נשים משמשות במוך פליגי ר"מ ורבנן ר"מ מתיר להנהו ג' נשים לשמש במוך משום סכנה ורבנן פליגי ואומרים אחת זו ואחת זו משמשות כדרכן ומן השמים ירחמו, ולפרש"י מיירי התם במוך קודם תשמיש ואע"ג שאינו מפורש כדבריו מ"מ בע"כ לפרש לשיטתו כן דמפרש דפלוגתא דר"מ ורבנן הוי לענין דינא, מותרות או אסורות, ולא משום עצה טובה כפיר"ת, ולזה בהכרח לפרש דהבמוך הוא בשעת תשמיש ואיסורא משום לתא דבעל, דאי לאתר תשמיש ומשום לתא דידה א"כ היאך קאמר תו בברייתא דאיזהו קטנה מבת י"א עד בת י"ב פחות מכאן או יתר על כאן משמשת כדרכה ואסורה לשמש במוך, הא קטנה היא דלאו בת עונשין היא עדיין ואין אנו מצווים להפרישה, וגם מ"ט דרבנן דאסרי בבת י"א עד י"ב הא לאו בת עונשין הוא א"ו דמיירי במוך קודם תשמיש, ומשום לתא דבעל ופליגי ר"מ ורבן, ר"מ מתיר משום סכנה ורבן אסרי וממילא דלדידן הא קי"ל כרבנן אסור אפי' משום סכנה, וזהו לרש"י, וכ"ש לפר"ת דלדידי' בע"כ צ"ל דקודם תשמיש חמירא טפי ואפי' ר"מ אוסר בזה דאל"ה יקשה בתרתי, א) מה שנאיד מפרש"י לפרש במוך דלאחר תשמיש הא לישנא דברייתא משמשות במוך משמע דהמוך הוא בשעת תשמיש, ב) מה שהקשו האחרונים על פירושו דלמה נאיד לפרש דר"מ עצה טובה נותן דצריכות לשמש במוך ולא לאיסורא, דא"כ יקשה מה הוצרך לסיים בברייתא דפחות מכאן ויתר על כאן משמשות כדרכה כיון דבברייתא להדיא קאמר איזו היא קטנה מבת י"א עד י"ב, ודוקא בשנה הזאת ולא יותר משמשות במוך, אע"כ דדינא אשמעי' דיש איסור לשמש וכמ"ש כן ההפלאה והפנ"י שם ע"ש, אע"כ מוכח דר"ת סובר דמוך קודם תשמיש ליכא מאן דשרי ואפי' ר"מ אוסר ולכן הוכרח לסבול כל הדוחקים ולפרש דמיירי במוך לאחר תשמיש דאל"ה לא התיר גם ר"מ, והיוצא לפ"ז במוך קודם תשמיש לר"ת אפי' ר"מ אוסר, ולרש"י עכ"פ רבנן אסרי, ולדידן דקי"ל כרבנן ודאי אסור:
והנה ראיתי בתשובות גדולי בתראי שתמהו על רע"א וחת"ס שכתבו דלית מאן דמתיר במקום סכנה נמי, והא רש"י התיר להדיא במקום סכנה עיין בדבריהם ותימה רבה על תמיהתם דאפי' לרש"י דפי' מותרות לשמש במוך, היינו רק לר"מ ועל מלתא דר"מ פי' כן, אבל אנן הא קי"ל כרבנן דאסרי אפי' בהנך ג' נשים דהוי סכנה לגבייהו וזה מתאים מאוד לדב' רע"א וחת"ס וסייעתייהו באוסרים בזה:
וכל זה הוא במוך קודם תשמיש אכן במוך לאחר תשמיש בזה הוא להיפוך דלד"ת דמפרש לברייתא דמיירי במוך לאחר תשמיש א"כ יהא מוכח דלאו דוקא בהנך ג' נשים אלא אפי' בכל נשי דעלמא אין שום איסור לתת מוך לאחר תשמיש וזה אפשר להוכיח דהא לפמ"ש דמשו"ה נאיד ר"ת מפרש"י משום דסובר דאי"א שר"מ יתיר איסור חמור דהשחתת זרע משום סכנה, וא"כ אי נימא דגם לאחר תשמיש יש איסור מצד האשה א"כ מה הועיל ר"ת בפירושו דמיירי במוך לאחר תשמיש הא אכתי יש איסור משום לתא דידה, דמ"ש, כיון דסובר דאין היתר להשחתת זרע אפי' במקום סכנה א"כ מה מקום לחלק בין דידי' לדידה, ומה עצה טובה הוא נותן שיתנו מוך אחר תשמיש כיון דגם בעצה זאת יש איסור א"ו דסובר דלאחר תשמיש אין שום איסור אפי' לכל הנשים נמי ומשום דנשים אינם מצוות על השחתת זרע וכשיטת התוס' בנדה דאיסור דהשחתת זרע במצוות פ"ו תלויה ולכן נשי דליתנהו בפ"ו ליתנהו נמי באיסור דהשחתת זרע, ואכן לפרש"י י"ל דבאמת גם לאחר תשמיש איכא איסורא ואפ"ה מפרש לברייתא בקודם תשמיש משום דלישנא דמשמשות במוך הכי משמע, וגם דא"כ מ"ט דרבנן בבת י"א, וטעמא דר"מ בפחות מי"א דמחויבות לשמש כדרכה הא לאו בני עונשים הם ובע"כ דמיירי במוך קודם תשמיש ומשום לתא דבעל וכמ"ש לעיל וכ"כ התוס' גופייהו בדעת רש"י דגם לאחר תשמיש אסורה משום דגם אשה מצווה על השחתת זרע ע"ש:
ונראה עוד להוכיח דבע"כ לשיטת רש"י אסור אפילו במוך לאחר תשמיש דאלת"ה אלא דלאחר תשמיש אין שום איסור אפי' בכל הנשים וכר"ת ומשום דנשים אינן מצוות על השחתת זרע, א"כ לשיטתו דר"מ מותר בהנהו ג' נשים אפי' במוך קודם תשמיש משום סכנה, מאי סכנה איכא בזה הא אפשר במוך אחר תשמיש, ודוחק לומר משום דלאחר תשמיש אין רפואתה בדוקה דשמא לא תקנח יפה ותבוא לידי סכנה וכמ"ש החת"ס חיו"ד סי' קע"ב, דמשום חשש רחוק כזה ודאי דלא היה מתיר איסור חמור כהשחתת זרע, א"ו דבאמת גם לאחר תשמיש נמי איכא איסורא, ולהכי בחר יותר להתיר קודם תשמיש מטעם זה דלאחר תשמיש אין רפואתו בדוקה, ואפי' אי נימא לחלק כסברת החת"ס, אכתי אפשר להוכיח להדיא דלשיטת רש"י בע"כ דגם במוך לאחר תשמיש אסור, והוא דבמשנה כתובות דע"ב במדיר את אשתו ע"מ שתמלא ותערה לאשפה יוציא ויתן כתובה, פריך הש"ס ותיעבד ומשני רב יהודה שתהא ממלאה ונופצת ופרש"י דלאחר תשמיש תנפצנו שלא יקלוט הזרע ע"ש, ואי נימא דלאחר תשמיש אין איסור א"כ אכתי מה קפידה יש גם בממלא ונופצת ומאי משני רב יהודה, דאכתי יקשה ותיעביד, וקושיא זאת נזכרה גם בשמ"ק ובספרי האחרונים, ואין לומר דהקפידה היא בבאה מחמת טענה שרוצית להתעבר בכדי שתהא חוטרא לידה, דהא מדסתם התם במשנה משמע שאינו מדירה כ"א על פעם אחת שתעשה כן ובפעם אחת לא שייך הקפידה דחוטרא לידה דהא אפשר לה להתעבר מביאה שני', אע"כ דהקפידה הוא משום האיסור שיש בזה וא"כ מוכח דרש"י סובר שאסורה בהשחתת זרע:
ובכדי שלא יקשה מש"ס זה על ר"ת אפשר לומר דנהי דודאי דלאחר תשמיש מותר אבל כיון שהטעם הוא משום דאשה אינה מצווה על השחתת זרע, א"כ לא שייך זה כ"א כשהאשה משחתת בעצמה אבל הבעל ודאי דאסור לצוות אותה ולכופה ע"ז דהא הוא ודאי שמצווה ע"ז, וא"כ התם בכתובות דמיירי שהבעל מדירה וכופה ע"ז, דלדידי' ודאי דאסור, ממילא אף היא אסורה לעשות כן עפ"י צוויו משום לפני עור, אבל בעלמא שפיר י"ל דאין איסור לאשה ע"ז וכר"ת, ועוי"ל דר"ת מפרש התם דמיירי שהניפוץ הוא בשעת תשמיש וכפי' התורי"ד שם, והיוצא מזה דקודם תשמיש אסור לכו"ע אלא דלר"ת גם בש"ס גופא ליכא מאן דשרי דאפי' ר"מ אוסר, ולרש"י עכ"פ לרבנן דקי"ל כוותייהו אסור וזה מתאים לדברי האחרונים שהבאתי לעיל שכתבו דלא מצאו מי שמתיר בזה:
ואמנם כ"ז הוא לפרש"י ור"ת דאסרי אפי' במקום סכנה, אכן לא כן משמע משארי ראשונים דכתבו שלא רק היתירא איכא במקום סכנה לשמש במוך אלא חיובא איכא בזה ומשום דאסור להכניס עצמו במקום סכנה, וז"ל הריטב"א הובא בשמ"ק לכתובות שהקשה על פרש"י דפי' דפלוגתייהו דר"מ ורבנן הוי לענין דינא, לר"ח מותרות הני ג' נשים לשמש במוך ולרבנן אסורות והקשה דהיאך אפשר לומר לרבנן דהנך ג' נשים נמי אסורות לשמש במוך כיון שיש סכנה בדבר וכי משום שומר פתאים ד' תהא אסורה בזה ותהא רשאה להכניס עצמה בסכנה, ולזה הכריח לפרש דלר"מ משמשות במוך דוקא וחיובא יש בזה ולרבנן הרשות בידם לשמש בלא מוך אם ירצו ע"ש, ואין להקשות דא"כ מכ"ש דקשה טפי טעמא דרבנן דכיון דאפשר ע"י מוך היתכן לומר שרשות בידם להכניס עצמם בסכנה:
ושוב ראיתי דבתשובת דבר אליהו סי' ס"ה הביא להריטב"א והקשה עליו כן ע"ש, אכן באמת לק"מ דמה שקיצר הריטב"א ביארו יותר הרמב"ן והרא"ה תלמידו בשמ"ק שם, דז"ל הרא"ה פרש"י ז"ל מותרות לשמש וליתא להאי פירושא דא"כ לפום האי טעמא רבנן אסרו והא מאי טעמייהו כיון דמסתכני כו' וכיון דכן רבנן כי אמרו מן השמים ירחמו היינו דלא מיעברא דאי מיעברא לא סגיא דלא מתה וכיון דכן מ"ט לא שריא לה במוך א"ו חייבות לשמש במוך וכ"כ הרמב"ן ותלמיד הרשב"א שכולם דחו פרש"י משום דאי"א לומר שחכמים יאסרו במקום סכנה ע"ש, הרי להדיא דלגדולי הראשונים פשוט הדבר דכל היכי דאיכא סכנה אין שום איסור ולהיפך חיוב יש לשמש במוך לר"מ ורשות מיהא נמי אפי' לרבנן, ואילולי דברי רבותינו הראשונים הייתי אומר דגם רש"י ז"ל יסבור דבמקום סכנה ודאי מחויבות לעשות כן, והא דפי' בדרבנן דאסור היינו דוקא בהנך ג' נשים משום דלא שכיחי כל שיתעברו ולכן לא רצו להתיר איסור חמור משום סכנה דלא שכיח כלל, והכי דייק לישנא דחכמים דלא קאמר ורבנן אוסרים אלא משמשות כדרכן ומן השמים ירחמו, דלשון זה משמע דמשו"ה לא התירו לשמש במוך משום דמן השמים ירחמו שלא תתעבר כיון דבלא"ה לא שכיח שנשים כאלו יתעברון והכא דמשום איסורא עבדי הכא, מן השמים ירחמו עליהם שלא יהיו מן המיעוט שאינו מצוי דמתעברות, דשומר מצוה לא ידע דבר רע, ועוד דהיכי דלא אתחזק המיעוט לפנינו אזלינן בסכנה נמי בתר רוב כמ"ש החת"ס חיו"ד סי' רמ"ה, וא"כ יש לנו כאן למיזל בתר רוב נשים שאינן מתעברות במצב כזה, ודוקא בכה"ג אסרי רבנן לשמש במוך, אבל בעלמא היכי דודאי סכנה גם לרבנן מחויבות לשמש במוך, וכן היה נ"ל ברור ברש"י מה שבאמת אין סברא לומר דרש"י יאסור אפי' במקום סכנה, אלא דבטלה דעתי ענגד הראשונים שהבאתי שלא הבינו כן ברש"י, אלא הבינו דלרש"י אסור אפי' במקום סכנה, דאל"ה לא היו מקשים כלום עליו:
והנה בנוגע להאשה צירל אשר הפילה זה חמש וולדות בלא"ה יש נמי מקום היתר ואין בזה שום איסור להשחית הזרע הזאת אפי' למ"ד שגם אשה מצווה ע"ז משום דאין איסור להשחית זרע כ"א מה שראוי להוליד, אבל זרע שלא תצא ממנה ולד בר קיימא אין איסור להשחיתו, דהכי מתבאר להדיא מדברי הראשונים והנמוק"י בכתובות שם שהוכיחו דבע"כ מה דאמרו רבנן מן השמים ירחמו היינו שלא תתעבר כלל דאי מעברא אי"א דאסרי כיון דודאי איכא סכנה, ובע"כ דהכוונה דמן השמים ירחמו שלא תתעבר משום דרוב נשים כאלו לא שכיחי דיתעברו, ומקשו ע"ז כיון דלא מתעברי ואין הזרע ראוי להוליד א"כ מ"ט דרבנן דאסרו הא אין כאן השחתת זרע דלא אסרינן השחתת זרע אלא כשהוא ראוי להזריע ע"ש, והרי מפורש מדבריהם דכל היכי דבלא"ה לא אתי לידי ולד אין זה השחתה כלל כיון דבלא"ה נשחת, ולפ"ז ה"נ באשה צירל שהוחזקה להפיל וולדותיה ואין סופה להוליד א"כ הרי הוא כנשחת בלא"ה ואין מצווים תו על השחתתו, ולכן מתרי טעמים אלו נ"ל להתירה, חדא שיטת הראשונים דמשום סכנה מותרת להשחית זרע, ולמ"ש גם רש"י לא פליג ע"ז, ועוד דזרע שאינו ראוי להוליד הוא, וגם זה אין לומר דנהי דמשהגיע הזרע לרחמה כבר הוא נשחת ומצד לתא דידה אין איסור תו להשחיתו אבל לתת מתחלה מוך קודם תשמיש ליאסר משום לתא דידי', דז"א דהוא רשאי לשמש עמה אע"ג שיודע שלא לו יהיה הזרע ואין עומדת להוליד מזה בר קיימא, כיון דדרך תשמיש הוא ומשום מצוות עונה מותר כמו שמותר לשמש עם זקינה ואיילונית, אע"ג דודאי לאו בת בנים הם ואע"ג דהכא משמש על המוך דגרע טפי דהוי כמשמש על העצים, אבל הא כבר כתב המהרש"ל ביבמות דכל שהגוף נהנה מן הגוף שרי משום מצוות עונה, ונמצא דאין בזה איסור לא משום לתא דידי' ולא משום לתא דידה:
ואמנם להאשה השני' מ' חאסיל שלא הוחזקה עוד בהפלת וולדיה ואפשר שתתעבר ותוליד בן קיימא וא"כ הזרע ראוי להוליד ולא נשאר כ"א טעם דסכנה לחוד שזה תלוי במחלוקת רש"י עם הראשונים שהבאתי והיה מקום לחוש לשי' רש"י ולאסור, אכן גם לזה יש לצרף שיטת התוס' יבמות דל"ד דאיסור השחתת זרע אינו אלא כשמכוון להשחתה אבל כשאינו מתכוון להשחתה אין איסור ע"ש, ומה"ט התירו לשמש עם אשה שיש לה אוטם ברחם וכן בביאה שלא כדרכה כמבואר באה"ע סי' כ"ה, והטעם כבר כתבו לזה דהוי פסיק רישא דלא ניחא לי', א"כ ה"נ שאינה מתכוונת להשחית הזרע וגם לדידה ודאי דלא ניחא בהשחתתה אלא שרק להציל עצמה מסכנה מכוונת ובכה"ג י"ל דכדאי לסמוך על הראשונים דמתירין להדיא משום סכנה, ומכל הלין הי' נראה לסמוך על הפוסקים שהובא בפ"ת סי' כ"ג לסמוך אפי' במוך בשעת תשמיש, אכן באשר שיצא מפי רע"א וחת"ס לאסור מחויבים אנו למיעבד כל טצדקי בכדי לקיים דבריהם ולעשות כן שהאשה תזמין לעצמה קנה עם שפופרת מים חמין להדיח ולשפוך תוך הרחם מים חמין בקילוח כדי שתשטוף הזרע בשלימותו באופן שלא ישאר מאומה, וזה אפשר לעשות כעצת הרופא באופן שלא יהיה תשש שמא לא כיבדה יפה ואם הרופא אומר שזה אינו בטוח ויש לחוש שמא לא תבדוק יפה אז מפני קושי המצב ובכדי למנוע מהרהורי עבירה וכמה מכשולים שאפשר לצאת מזה שנאסור לשמש במוך, כי זה בודאי שלא תשמע האשה להכניס עצמה בסכנה ותשמש בלא מוך, ומה שאפשר להשמע, הוא להפריד הבעל מן האשה שלא יבעול אותה כלל, וא"כ הגעו בעצמכם כמה מכשולים יצאו מזה, אש בנעורת, הבעל ואשתו בחדר אחד ולא יבואו לידי הרהור וחטא, וא"כ בלא"ה לא ימלט מהוצאת ז"ל ואם לא נתיר לו דרך תשמיש, באין ספק שמחסרון תשמיש יבוא לידי איסור זה, ולכן עד שיוציא בחיסור יוציא בהיתר דרך תשמיש ומצוות עונה, זה הנלע"ד נכון: וד' יצילנו משגיאות כנפש ידידו המברכו בברכת אהרן וואלקין: