שות זקן אהרן· הרב אהרן וואלקין
ח"א אה"ע · סימן פא
ב"ה יום ב' ח"י סיון תרפ"ו פינסק. כבוד הרב וכו' מהור"ר יעקב ב"צ הכהן מענדעלסאן שליט"א רב בנוארק ג. דזש. (אמעריקא). ע"ד שאלתו באשה אחת הנשואה לאיש וכשלשה שנים אחר נשואיהם עזבה בעלה, וזה כה' שנים יושבת בעיגונה ולא נשמע ממנו מאומה, וכ"ת בחפצו הטוב להצילה מכבלי העיגון ומפני שלא מצא שום תרופה למכתה התחיל לחטט ולחפש ולבקר את גוף הקדושין שלהם שהיה זה שמונה שנים מלפנים, וכאן בקעה מצא ונתברר כי בעת שקדשה בעלה תחת החופה שהיתה בבית אביה לא היה שם כ"א מנין מצומצם של עשרה אנשים וכולם קרובים רק שני אנשים שאינם קרובים היו בתוכם אבל הם פסולים לעדות מחמת שהם ידועים לפורקי עול, אינם מניחים תפילין ואינם מתפללים ואינם מברכים שום ברכה ואוכלים כל מיני מאכלים אסורים ומחללים שבת ויו"ט בפרהסיא במלאכות דאורייתא וכל אחד מבני עירו רואה אותם תמיד עוברים בכל הנ"ל ונמצא שלא היה בשעת קדושין כ"א עד אחד כשר, היינו המסדר קדושין בעצמו, ובמקום עיגון אין חוששין לקדושין בעד אחד כמ"ש הרמ"א, ומכ"ש לדעת הב"ה ומהר"ם פדואה דבנמצא אחד מהם פסול שלא מחמת קורבה בטל כל העדות אף עדותו של כשר והוי כמקדש בלא עדים כלל דלא הוו קדושין אפי' כששניהם מודים, אלו תוכן דבריו:
יסלח לי כ"ת אם אומר לו כי אפי' אם היה ממש ביסודי ההיתר שלו, גם אז לא היה ישר בעיני הדרך הזה לבקר אחר מעשה הקדושין כשמונה שנים אחר החתונה, ובשגם בשעה שנצרך להתירה עי"ז, אילו היו רבני אמעריקא מתחילים לבקר אחר קדושי הנשים היושבות תחת בעליהן ולהשתדל להשפיע על כל אותן שנמצא פקפוק וחשש בקדושין שלהם ע"י חסרון (שבודאי נמצאו הרבה כאלה במדינתכם כאשר הודה כ"ת ואמר בעצמו כי רוב מסדרי הקדושין הם בורים וע"ה) עדות כשרים, שיקדשו מחדש לפני עדים כשרים, היינו פוגשים אוחם בברכת "יישר כחכם" ולנו נאה הי' לברך בעד זה אחרי שכ"ת עצמו יאמר כי רוב מסדרי קדושין שלכם אינם רבנים כ"א בורים וע"ה, החוב מוטל על הרבנים לתקן במה דאפשר, אבל מעולם לא שמענו כי רבני אמעריקא יחושו לתקן זה, ורק במקרה כזה שנצרך לבטל ולא לקיים את הקשר שבין איש לאשה, בזה אתם באים לבקר לנקר ולחטט אחרי הקדושין, כחכמים הרואים את הנולד עליכם להבין כי ע"י עצות כאלו אפשר לקעקע את כל בירת טהרת ישראל, ממסד ועד הטפחות ולהרבות ממזרים בתוך עם קדוש, וקשר השדוכין יהיה מעתה לאו בר קיימא, כל אחד יסתרנו כרצונו, וגם מה יאמרו הבריות שאינן בני תורה בשומעם כי אפקעינהו רבנן לקדושין כמה שנים אחר החתונה בטענה שהעדים לא היו כשרים עפ"י ד"ת, א"כ ביודעם בנפשם הרבה מקרים כאלו נמצא במדינתכם, יאמרו בצדק כי נשותיהן של אלו אינן שלהן כלל ומותרות לעלמא לכל גבר די תיצביין, ונתבטל כל החומר דאשת איש, איה הרואה שיראה את הנולד מהנהגה כזאת, לא יעשה כן בישראל, לילה, חולין הוא לנענע את הבירה שכל בית ישראל נשען עליו, ובעתות כאלה שגברה הפריצות ומלאה הארץ זמה בעוה"ר, עלינו לחזק ולאיים חומר אשה איש ולא לעשותו לחוכא ואיטלולא בעיני הבריות שאינם יודעים להבחין בין דין לדין, ולכן במקרה זה שכבר עבר שמונה שנים אחר החתונה לא ירד בני עמכם לבקש שום עצה בכדי להפקיע הקדושין אכן אילו בא מעשה כזה מיד אחר הקדושין גם אז יש לדון הרבה אם הטעמים הללו שזכר כ"ת מספיקים לבטל את הקדושין וכמו שאבאר:
והנה עובדא כעין זה ממש איתא בתשובת פני אריה הובא בפ"ת אה"ע סי' מ"ב בבתולה שנתקדשה בפני עדים ריקם ופוחזים ואח"כ באו עדים כשרים והעידו לפני הרב על עדי הקדושין שהם פסולי עדות דאורייתא שעוברים בכל יום על נשג"ז ואוכלים טרפות כו' וכתב שאין אותו העדות מספיק כלל לפסול עדי הקדושין משום שהרב יחידי קיבל עדותן, ופשוט הוא בחו"מ סי' כ"ח דלקבל עדות צריכים ג' מומחים ואפי' דיעבד אם נתקבל בפחות מג' לאו כלום הוא, ועוד כיון שנתקבל שלא בפני עדי הקדושין לאו כלום הוא ע"ש, ולא אכחד כי יש לי אמנם לפקפק על טעמים הללו, דבנוגע לחשש הראשון משום שנתקבל ביחידי, כבר הוכחתי בחבורי חשן אהרן סימן א' דהא דיחיד מומחה אינו רשאי לקבל עדות, היינו דוקא מומחה דעלמא אבל רב דמתא באותה העיר שקבלוהו לרב מהני הקבלה אפילו לקבל עדות ביחידי ע"ש ואכ"מ, אכן הטעם השני משום דנתקבל העדות שלא בפני העדים, לכאורה הוי אלים טובא, דאין לדחותו משום דבעיקר הדין אם גם במלתא דאיסורא בעינן נמי בפניהם כבר איפלגו רבוותי בזה ורוב הפוסקים סבירי דמקבלין באיסורא גם שלא בפניהם, ובשמ"ק ריש פרק הגוזל בתרא הביא בשם המאירי דאפי' לכתחלה מקבלין עדות שלא בפני בע"ד במלתא דאיסורא וכגון שהעידו עדים שלא בפניה דנתקדשה לאחר משום שזכות הוא לה לאפרושי מאיסורא, וכן פסק הרדב"ז ח"א סי' ע' וז"ל מעשים בכל יום שמקבלין עדות הקדושין שלא בפני בע"ד, וטעמא דמלתא דכיון דהוי לאפרושי מאיסורא כו"ע בעלי דינים נינהו וכ"מ מתשובת הרשב"א עכ"ל, וכ"כ בתשובת דברי ריבות ע"ש, ורק הר"א וסייעתו חולקים וסברי דאפי באיסורא בעינן בפניהם דוקא, א"כ לכאורה היה אפשר לסמוך על כל הנהו פוסקים דסברי דלא בעינן בפניהם, אבל זה אינו דכל עיקר טעמם של הפוסקים הללו הוי משום שזכות הוא לה לאפרושי מאיסורא וכו"ע מצווים ע"ז, וא"כ לא שייך זה כ"א במקום שמעידין שלא בפני האשה שנתקדשה לאחר מקודם ובאיסורא יושבת עם בעלה זה השני, ומצוה להפרישם, אבל בנ"ד שהיא יושבת תחת בעלה האמיתיי, מה אפרושי מאיסורא שייך בזה, ואדרבה נימא דעדות שנתקבלה שלא בפניה לאו כלום הוא והקדושין קדושי מעליא ויושבת בהיתר עמו:
ועוד דהא בתשובת ר' בצלאל אשכנזי סי' ה' כתב דדוקא היכי דליכא בעדותו אלא לאפרושי מאיסורא לחוד אבל היכי דפתיך בהדי' דררא דממונא אין מקבלין שלא בפני בע"ד אפי' על האיסור, וכאן הרי האשה מפסדת כתובתה וא"כ שלא בפני האשה לא מהני, וכן אין לצדד היתר ולסמוך ע"ד ראבי"ה וריב"ן שהביא הרמ"א חו"מ סי' כ"ח סעיף ס"ו דבדיעבד מיהא מהני גם בכל עדות שנתקבל שלא בפני בע"ד ודוקא לכתחלה בעינן בפניהם, דלענ"ד נראה להוכיח כהרש"ל שהביא הש"ך שם דאפי' בדיעבד פסול כשהיה שלא בפניהם וכמו שאבאר, דמקור הך פלוגתא הובא בב"י בשם המרדכי דראבי"ה הוכיח ממ"ש בכתובות ד"כ דהזמה שלא בפניהם נהי דהזמה לא הוי הכחשה מיהא הוה, ומזה הוכיח שאם קבלו הדיינים עדות שלא בפניהם בדיעבד הוי עדות כדאמרי' דהכחשה מיהא הוה, וראב"ן כתב דאפילו בדיעבד לא הוי עדות דהא אפי' בדיעבד אמרי' דלא הוי הזמה שלא בפניהם משום דהזמה חיבת העדים היא, והכחשה שאני שאין זה חובת העדים אלא חובת הבעל דין והרי הוא שם ע"ש, ודברי ראבי"ה באמת נפלאו כקושית הראב"ן אדמייתי מהכחשה תיפוק לי' מהזמה דשלא בפניהם לאו כלום הוא, ובע"כ דהכחשה שאני שאין זה חובת העדים, והן אמנם דראיתי בפנים מאירות סי' ק"פ דחכם אחד רצה ליישב דברי ראבי"ה עפמ"ש הריב"ש דהא דאמרי' הזמה שלא בפניהם הכחשה מיהא הוי לא רק דהוי עדות מוכחשת לענין האי עדות אבל לשארי עדיות כשרים הם כדין עדים המכחישין זא"ז דכשרים לעדות אחרת, אלא הכוונה שהמוזמת הוי מוכחשת ודאי ועדותן בטילה ופסולה לכל עדות שבתורה, ולפ"ז צדקו דברי ראבי"ה דהא גבי הכחשה הויא נמי חובת העדים דכיון שאנו פוסלים עדותן לכל עדות שבתורה אין לך חובת העדים גדול מזה ושפיר מוכח דקבלה שלא בפניהם הוי קבלה בדיעבד:
ואמנם אין בדברים הללו כדי ליישב דלדבריו אכתי יקשה בש"ס גופא דמ"ש הזמה דלא מהני שלא בפניהם ומה איכא בין הכחשה להזמה, ובע"כ דדוקא היכי שבאו לחייב את העדים נפש או ממון בזה אמרי' דלא הוי עדות, אבל לבטל עדותן אין זה חוב להם דמה יפסידו אם יופסלו מלהיות עדים, וכ"כ הש"ך חו"מ סי' ל"ח וז"ל ואפי' לדברי בריב"ש נראה ברור שאינו יכול לפוסלם שלא בפניהם לשבועה אפי' בגזלנות, דשבועה נוגע להן בעצמן ואין מחייבין לאדם שלא בפניו, משא"כ לעדות, דמה להם בכך שפסולים להעיד ע"ש, עוד זולת זה נפלאו דברי ראבי"ה מה שהוכיח מהכחשה, דהא מה דהכחשה הוי אפי' שלא בפניהם מבואר הטעם בש"ס גופא שם דא"ר נחמן התם ומה אילו הוו קמן ומכחשי כו' השתא דליתנהו קמן דאימור אילו הוו קמן הוו מודו, וכתב הפנ"י דמה"ט פליג ר"נ אעיקר מלתא דרב ששת וסובר דהזמה שלא בפניהם נהי דלא הוו הזמה לחייב העדים שלא בפניהם מ"מ הכחשה מיהא הוי לבטל העדות מה"ט דלמא אי הוו קמן הנך קמאי הוו מודו ע"ש, ולפ"ז מהכחשה לא מוכח מידי דמקבלין עדות שלא בפניהם, דהתם י"ל דמשו"ה נתבטל העדות דלא עדיף שלא בפניהם מאילו הוו קמן דהוה נמי בטיל וכ"ש עתה די"ל דלמא הוו מודו, אבל אחרי שלא הזכיר כ"ת מזה כנראה שלא הוגבה על ידו עדות על העדים וא"כ איך אפשר לפוסלם על סמך הפרסום שמפורסמים הם ברשעתם הא הלכה רווחת היא בחו"מ סי' ל"ד דאין אדם נפסל אלא עפ"י עדים שיעידיו עליו בב"ד וכל זמן שלא הוגבה עדות על רשעתו בב"ד שעבר איסורי דאורייתא אין נפסלים:
אלא דאכתי יש לחלק ולומר דהא דאין אדם נפסל אלא בקבלת עדים עליו בב"ד, היינו בעד דעלמא שאין אנו יודעים טיבו וטובו ורק מכח הגדת העדים אנו באים לפוסלו, בזה הוא דאמרינן שאין נפסל אפי' ע"י קלא דלא פסיק ב"א עד שיעידו עליו בב"ד, אבל בנ"ד שכל העיר יודעים ומכירים ברשעתם וכולם רואין שאוכלים טרפות ומחללי שבתות דבכה"ג שגלוי לכל ואנן סהדי שפסולים הם, וממילא לא שייך הגדה בב"ד אחרי שאין צורך לשום הגדה, ומכח אנן סהדי נפסלים, ואם כי בפני אריה הנ"ל פסק שאפי' ובכה"ג נמי אין נפסלים בלא קבלה בב"ד, דהא כתב וז"ל גם אין לבטל עדי הקדושין מחמת דאף בלא עדות הללו הרי הם חשודים וניכרים לכל לפוחזים ורקים, דליתא כיון שאינם חשודים להעיד שקר בשביל ממון אלא חשודים על שאר עבירות כל זמן שאין לפנינו שני עדים שמעידים שראו שעברו עבירה אלא שנתפרסם כך ע"י קול, כשרים הם לכל עדות שבתורה חוץ מלאותו דבר שהם חשודים עליו ע"ש, הרי נראה שלא ביטל עדותן בלא הגדה בב"ד אפי' כשניכרים לכל לעוברי עבירה, אבל טעמו לא ידענא דהא במקום שגלוי לכל שהם פסולים אפי' אם היו באים שני עדים והעידו להיפך שכשרים הם לא היו נאמנים, ואפי' בגדר ספק לא היה זה, דאע"ג דתרי כמאה אפ"ה במקום שגלוי לכל לא מהני עדים וכמ"ש התוס' יבמות דפ"ח ד"ה אתא גברא לגבי' מ"ש שם בעדים שהעידו על הבעל שמת ותו אתא גברא ופריך התוס' כי אתא גברי מאי הוי תרי כמאה ותי' דכיון שגלוי לכל לא מהני עדים, ועי' בש"ך חו"מ סי' מ"ו בשם מהרי"ק דבדבר הנראה וידוע לכל לא אמרי' תרי כק' וברמ"א אה"ע סי' ל"ח ס"ז דצ"ל לה בפני עדים ואם גלוי לכל כו' כאומר בפני עדים דמי, וא"כ היכי אפשר לומר שיהיה צורך עוד לעדים שיעידו על פסולן, ושמא י"ל דמ"ש הפנ"א שהם ניכרים לכל לפוחזים אין הכוונה שכולם ראו בעיניהם פחזותם ורשעתם אלא שניכרים ע"י פרסום הקול שיצא עליהם וכמו שמסיים להדיא שנתפרסם כך ע"י קול ומשו"ה כשרים הם כל זמן שלא הוגבה עליהם בב"ד, אבל בנידון דכ"ת שכתב שכולם רואים אותם בעיניהם עוברים עבירות חמורות, היה ראוי לפוסלם גם בלא העדאה בב"ד עליהם ורק ע"י אנן סהדי וכמ"ש, אבל אכתי אי"א לבנות יסוד ע"ז דנהי דהשתא רואים אותן לעוברי עבירה אבל שמא השתא הוא דאיתרעו להגדיל רשעתם ובשעת הקדושין לא הוגדל עוד כח רשעתם עד שיהיו פסולי עדות, וא"כ אכתי לעדות נצרכים שיעידו שבשעת הקדושין היו רשעים גמורים וזה חסר כאן, ובלא זה אי"א לפוסלם וזהו יסוד היתר הראשון על העדים הללו שאין לפוסלם כ"ז שלא הוגבה עדות בב"ד שבשעת קדושין היו עוברי עבירה במדריגה כזו עד שפסולים לעדות וכמ"ש:
ועתה אבוא לבנות יסוד היתר השני עליהם, דידוע מ"ש הש"ג פ' ז"ב וז"ל וכתב הרי א"ז נראה בעיני שאף הפסול מן התורה אינו נפסל אלא בדבר שהוא חשוד בו והמקדש בפני שני גזלנים חוששין לקדושין שלא נפסל מדבר שאינו חשוד בו אלא מדברי סופרים עכ"ל, ולכאורה דבריו מרפסין איגרי דבפסול מן התורה למה לן לטעם דחשוד, הא ודאי דנפסל מה"ת לכל עדות שבתורה מטעם אל תשת רשע עד, ולמה כתב הש"ג שאינו נפסל אלא לדבר שחשוד בו, דאטו משום חשד שיעיד שקר הוא נפסל, הא גזה"כ הוא אל תשת רשע עד וכמאן דליתא דמי, ועוד יש לדקדק למה תפס לדוגמא דוקא לדין דמקדש בפני פסולים כיון דאינו נפסל אלא לדבר שהוא חשוד א"כ לכל שארי דברים כשר ולמה דוקא קדושין קאמר, ונ"ל בכוונתו עפמ"ש התומים סי' כ"ח בטעם דרשע פסול להעיד שאין זה מגזה"כ כמו קרובים אלא כיון דרשע הוא חשוד הוא לשקר בעדותו ומטעם חסרון נאמנות הוא, ולפ"ז לא שייך לפוסלו כ"א במקום שצריכין להגדתו וגם בקדושין כשיש הכחשה בינו לבינה ואנו צריכין להגדת העדים נמי אין אנו סומכין על עדותן, אבל בקדושין כאלו שאין צריכים להגדתן וכגון ששניהם מודים אלא שצריכים שיהיו עדים בשעת קדושין דגזה"כ הוא דמקדש בלא עדים לא הוה קדושין, לענין זה שפיר הוו עדים כיון דאין פסולייהו מחמת עצמן לומר דכמאן דליתא דמו, ורק מטעם חסרון נאמנות ולכן היכי שאין צריכים להגדתם ולנאמנותם שפיר דמהני, והיינו שתפס הש"ג רק דין דמקדש בפניהם דבקדושין משכחת שיועיל עדותן וכגון כששניהם מודים, ובזה מיושב כמה קושיות שהקשה על הש"ג דמצינו בש"ס היפך דבריו והפסולים מדאורייתא פסולים לכל העדיות ולמ"ש ניחא, דבאמת הש"ג רק בקדושין ורק כששניהם מודים הוא דמוכשר להו ועיין בנו"ב מהדו"ק סי' נ"ז ע"ש:
ובזה יש נמי ליישב מ"ש הסמ"ע סי' ל"ד סקנ"ז שאפי' בעובר עבירה שיש בו מלקות אין נפסל לעדות עד שידע שבכך הוא נפסל וצריכים להודיעו שבכך הוא נפסל, ובנה"מ תמה ע"ז דהא רשע הוא והתורה אמרה אל תשת רשע עד, ע"ש, ולהש"ג ניחא דהא רשע אינו פסול כ"א לדבר שחשוד ולשאר עדות אינו פסול כ"א בשביל שחשוד להעיד שקר, ולכאורה צריך ביאור דהא מבואר ביו"ד סי' קי"ט שהחשוד גם על איסור חמור בעונשו אינו חשוד על איסור קל ממנו בעונש אם אך האיסור הזה חמור יותר בעיני בני אדם שאינם יודעים חומר הדין, וא"כ איך אפשר לומר כלל על כל עוברי עבירה דאורייתא שחשודים להעיד שקר הא עבירה דעדות שקר חמירי לאינשי טובא דרע לשמים ולבריות הוא, ובשגם דרוב העבירות אין עובר האדם כ"א לתיאבון בשביל שיש לו הנאה, אבל מה יתרון לבעל הלשון להעיד שקר בלא שום הנאה, והנסיון יורנו דכמה אנשים שעוברים עבירות בפרהסיא בשביל הנאתם ובכ"ז לא יעידון שקר, ולכן היינו שמיישב הסמ"ע שבאמת אין נפסלים כ"א כשיודעים שעי"ז נפסלים הם לעדות וכיון שידע ולא נזהר הרי הוא חשוד לאותו דבר לעדות גופא ובחשוד לאותו דבר גם להש"ג פסול להעיד, דטעם דחשוד הוה מטעם נוגע וכמאן דליתא דמי:
ולפ"ז בנ"ד אפי' אם באו עדים והעידו על עדי קדושין שמחללי שבת ואוכלי טרפות הם נמי אין נפסלים לעדות כל זמן שלא הודיעו להם שבכך נפסלים הם לעדות כיון דהעולם נזהרים בעדות שקר יותר מחילול שבת, משו"ה אפילו מחלל שבת אינו חשוד לעדות ואע"ג דמחללי שבת עובדי עבו"ז חשודים תו לכל מילי כמבואר ביו"ד סימן ב' מ"מ לדבר שהעולם נזהרים יותר מחילול שבת אינם חשודים, דכן מוכח להדיא מן הש"ך יו"ד סי' קי"ט שהקשה על מ"ש המחבר שם בחשוד לדבר חמור חשוד לדבר קל ממנו בעונש אא"כ חמור בעיני בני אדם שנזהרים בו יותר מבחמור, ממ"ש ביו"ד סי' ב' שדוקא מומר לחלל שבת ועו"ג הוא דחשוד לשאר דברים וע"ש שטרח ליישב, ואם איתא דמחלל שבת חשוד אפי' לדבר שהעולם נזהרים יותר, א"כ בקל הו"ל ליישב, דהא דכתב בסימן ב' דוקא מחלל שבת ועו"ג היינו שהם חשידי אפי' לדבר שהעולם נזהרים יותר, אלא ודאי שלדבר שחמור יותר אצל בני אדם אפי' מחלל שבת אין חשוד, ולכן במדינתכם קלקלתכם תקנתכם כיון שנפרץ אצלכם חילול שבת ולהרבה בני אדם נעשה כהיתר, ובעדות שקר אין נפרץ כ"כ ולכן אפי' מחללי שבת אינם חשודים על עדות שקר במצב כזה, כל זמן שלא הודיעו להם שבכך נפסלים לעדות:
נוסף לשיטת הש"ג דסובר דכל פסולי עדות אינם נפסלים מדאורייתא כ"א לדבר שחשוד ולדבר שאינו חשוד אינו נפסל כ"א מדברי סופרים י"ל נמי מטעם אחר, דמה"ת כשרים לגמרי וכמ"ש הקצוה"ח סי' ל"ד מה"ת בעינן לקבלת עדות שלשה ומומחין, והשתא דמקבלינן עדות אינו אלא תקנתא דרבנן ומטעם דשליחותייהו דקמאי עבדינן, ונמצא דמה"ת לא משכחת פסולי עדות כיון דליכא קבלת עדות שנפסלו, וכל פסולי עדות אינם נפסלים השתא כ"א מדרבנן, וכיון שכן לענין קדושין מהני דהא המקדש בפסולי עדות דרבנן חוששין לקדושין וצריכה גט מספק כמבואר באה"ע סימן מ"ב:
וגדולה מזה נ"ל דלשיטת הש"ג ודעימי' הוה בנ"ד קדושין גמורים אפי' מדרבנן, דבעיקר הדין דמקדש בלא עדים לא מהני ואפי' כששניהם מודים מבואר בש"ס דקדושין הטעם דהודאתם לא מהני משום דחב לאחרינא וכדאמר התם א"ל רב אשי לרב כהנא מה דעתך דילפת דבר דבר מממון אי מה להלן הודאת בע"ד כק' עדים דמי אף כאן הודאת בע"ד כק' עדים א"ל התם לא קא מחייב לאחרינא הכא קמחייב לאחרינא, והנה בהגהות חו"י שעל הרי"ף הקשה למה באמת ראו חז"ל לבטל הקדושין כששניהם מודים מטעם דחב לאחרים, ומה חב הוא כיון דמודים שנתקדשו הא שויהו אנפשייהו חתיכה דאיסורא ואסורים בלא"ה להקרובים, ולא ירדתי לסוף דעתו כיון דמקדש בלא עדים אין ממש בקדושין אין כאן משום חתיכה דאיסורא דהא אפי' לדבריהם שמודים שנתקדשו אינם נאסרים כיון דקדושין בלא עדים כמאן דליתא דמי, ובזה נמי נדחה קושית המפרשים שהקשו למה לא מועיל מקדש בעד אחד ולמה לא נצרף את המקדש עצמו שיהיה עד השני שגם הוא ראה הקדושין ואף שהוא נוגע ופסול למה לא פלגינן דבורו כמו פלוני רבעני או לדידי אוזיף בריבית דמאמינים לו שהלוה בריבית רק לאחר ולעצמו אינו נאמן דאדם קרוב אצל עצמו, וכן כאן שמעיד שנתקדשה לו נאמין לו עכ"פ שהיא מקודשת ונימא דנתקדשה לאחר ולא לו כמו התם ותהיה אשת איש להאסר לכל ועיין במפרשים שהאריכו בזה, ולמ"ש זה אינו דכיון דהוא בעצמו אינו עד דהוי נוגע ובעל דין א"כ אם האמת אתו שנתקדשה בפניו הוי אכתי בלא עדים, ונהי דעל גוף הקדושין מהימנינן לו שנתקדשה, אבל לדבריו גופא הוי זה קדושין בלא עדים, כיון שנתקדשה אליו והוא העד והוא פסול, דבשלמא התם בריבית שא"צ עדים על קיום המעשה ורק על נאמנות ואם המעשה אמת שלוה בריבית נפסל אף שלא היו עדים, שייך שפיר פלגינן דבורו, אבל כאן מה יוכל להועיל זאת אחרי שגם לדבריו הוי קדושין בלא עדים וז"ב, וכיון שכן דכל עיקר הטעם דלא מהני שניהם מודים משום דחב לאחרינא אבל במקום שאין חב הוה מהני כיון דילפינן דבר דבר מממון, וא"נ להש"ג דרק מדרבנן פסולים וכל המקדש בפסולי עדות דרבנן חוששין לקדושין וכנ"ל, וכיון שחוששין לקדושין וצריכה גט מספק א"כ ודאי שאסורים בקרובים מספק, וכיון שבלא"ה אסורין בקרובים וא"כ לא הוו חב לאחרינא בהודאתם א"כ שוב הוי הקדושין קדושי גמורים מצד הודאתם ואין נצרך כלל לעדים ודו"ק היטב כי זה נכון:
ומכל הלין נ"ל שלא לבטל הקדושין, א) מטעם שלא נתקבל עליהם עדות בב"ד דאפי' אם כ"ת היה מקבל עליהם עדות, הא לקבלת עדות בעי' ג' דוקא וכ"ש שבנ"ד כנראה שלא היה שום גביית עדות, ב) אפי' אם היה בזה גביית עדות מעליא, הוי חסרון מה שהיה הגב"ע שלא בפניהם דאפי' דיעבד לא מהני וכמ"ש, ג) אפי' אם היה גב"ע בב"ד של ג' ובפניהם נמי יש לדון שהם כשרים מה"ת ומשום דמה"ת בעינן סמוכין והשתא דליכא סמוכין אינו, אלא תקנתא דרבנן ומטעם דשליחותייהו עבדינן, ולפ"ז מה"ת לא משכחת השתא פסולי עדות כיון דליכא קבלת עדות מדינא וכל פסולי עדות אין נפסלים השתא אלא מדרבנן, וכיון שכן לענין קדושין מהני דהא המקדש בפסולי עדות דרבנן חוששין לקדושין, ד) אפי' נימא דבנ"ד כל העיר ראו כמה פעמים ברשעתם וא"כ מכח אנן סהדי הוא דנפסל וכל היכי דמצד אנן סהדי א"צ לדין עדות כלל וכמ"ש החת"ס סי' ק' דהא כל אנן סהדי הוו כשרים ופסולים כאחד ולא מיפסלו מצד נמצא אחד קרוב או פסול, א"ו דכל היכי דהוה מטעם אנן סהדי א"צ לדין עדות, אפ"ה יש לצרף דעת הש"ג דגם המקדש בפני פסולי עדות דאורייתא הוי קדושין, ועוד הא הנמוק"י פז"ב כתב נמי שדוקא רשע דחמס פסול לעדות אשה, וגם ברמב"ם פי"א מהלכות עדות דלאיסורין כשרים גם רשעים דאימת איסורין על עוברי עבירה ע"ש, ה) דעת הסמ"ע דבעינן שידע שנפסל לעדות ע"י עבירה זאת אבל בלא"ה אפשר לומר דאע"ג דחשוד לשאר עבירות אינו חשוד וכמו שהוכחתי לעיל מן הש"ך ביו"ד, ולכן במדינתכם שהעולם נזהרים יותר מעדות שקר מעוון דחלול שבת וכפי שיורנו הנסיון. גם מחללי שבת אין נפסלים לעדות כל זמן שלא הוכרז שנפסלים בכך וממילא דאין מקום תו למה שרצה כ"ת לבטל גם העד הכשר מטעם נמצא אחד מהם פסול דבטל כל העדות והוי קדושין בלא עדים כלל, כיון דלמ"ש דלא נפסלו כלל, וזולת זה הא לא יחדו והפסולים שיהיו עדים ומצד שראו לחוד אין לפוסלן, ולא מיבעי לדעה אחרונה בחו"מ סימן ל"ו דדוקא כשכולם הגידו בב"ד הוא דיכול לבטל שארי העדים, פשיטא דהכא לא נבטל, אלא אפי' לדעה ראשונה דהוא שי' רש"י דבנתכוון להעיד נמי כולן בטילה, אבל הא נתכוון מיהא בעי והכא ודאי דכל דאתו לחופה רק למיחזי אתו ולא לשם עדות:
קצש"ד מכל הני חששות אי"א לבטל הקדושין מדינא, לא אכחד, כי אילו היו באים הבעל והאשה לשאול על הקדושין מיד אחר הקדושין, הייתי משיב להם שיקדש אותה עוד פעם בפני עדים כשרים באשר בודאי כמה ספיקות וחששות גמורות יש בקדושין הללו אבל כשבא השאלה לבטל הקדושין ולהתירה לעלמא, חלילה לעשות כן אפי' בטעמים צודקים וכ"ש בנ"ד שיש פנים לקיימם וכמ"ש:
והנני ידידו המברכו בברכת אהרן וואלקין: