אור ברסלב
שות זקן אהרן ח"א אה"ע › סימן פ

שות זקן אהרן· הרב אהרן וואלקין

ח"א אה"ע · סימן פ

סימן עט

ב"ה יום ה' י"ג אדר תר"צ פינסק. שלום לידי"נ הרב וכו' מהור"ר יצחק בערקאוויץ שליט"א רב דעיר לאחווא:

ע"ד העגונה מ' מירל אשת משה ליב טאפציק וכפי אשר סיפרה האשה עצמה פרט הדברים כן הוא, בעלה משה ליב נתקבל בתחלת המלחמה למחנה העובדים בצבא רוסיא עפ"י רצונו הטוב (דאבראוואלעץ) ונתקבל לפולק הארטילערייסקי נומר 42, מתחלה קבלה ממנו איזה מכתבים וגם אדרעסע שלו ולאחר זמן לא ארוך קבלה ממנו מעיר קלינצי מכתב כזה, בהיות שבקרוב ישלחו אותו על הפאזיציא וסכנה נשקפת לו בכל רגע לכן הנהו נפרד מביתו זו אשתו בבכי ותחנונים לחסדי ד' שיצילהו מהסכנה הקרובה לבוא וישיבהו לארצו ולמולדתו, ואח"כ נתקבל גם טלגרמא של פרידה שזה היה הידיעה האחרונה ממנו ומני אז לא נתקבל ממנו שום ידיעה עוד, ורק איזה שנים אח"כ אירע המקרה שהפולק הזה גופא עבר דרך עיר לאחווא, מקום שהאשה נמצאת ואז הלכה האשה ושאלה מאת אנשי החיל אם לא נודע להם מה קרה עם בעלה, והם אמרו לה כי שמותיהם של החילים היהודים אינם זוכרים ורק זה יודעים כי בפולק זה עבדו ארבעה יהודים וכולם נהרגו בתוך רוב אנשי החיל שבפולק, כי רוב הפולק נהרג, ואח"כ הלכה ושאלה מאת שר הגדוד שהיה ג"כ בעת מעשה בעיר הזאת וגם הוא אמר שכמעט כל הפולק נהרג והיהודים ודאי נהרגו:

האשה יוכבד מוראווציק העידה בתו"ע כי בעת שהפולק ארטילעריא נומר 42 עבר מן המלחמה דרך לאחווא ראתה את האשה מירל אשת משה ליב הנ"ל יושבת ובוכה וכאשר שאלה ממנה למה את בוכה, השיבה לה בהיות ששר הגדוד וגם האנ"ח הגידו לה שכל היהודים. שעבדו בפולק זה כולם נהרגו ולזה היא בוכה על בעל נעוריה שעבד גם הוא בפולק זה:

והנה מה שיש לעיין בנ"ד מה שהשיבו לה האנ"ח רק אחרי ששאלה האשה אותם וא"כ לא היה בזה מסל"ת, אע"ג דעל ערכאות סמכינן בלא מסל"ת משום דלא מרעי נפשייהו לחתום שיקרא כמבואר בגיטין ד"ט דמוציאין גם ממון עי"ז וכ"ש דסמכינן ע"ז בהיתר עגונות וכמ"ש בכמה תשובות, אכן בנ"ד לא מהני מתרי טעמי, חדא דערכי הנאמן, היינו כשהוא ממונה מטעם המושל על מקצוע זה לרשום בפנקס שמות הנפטרים וספרי החיים והמתים מונהגים על ידו וזהו אומנתם להשיב על שאלת השרים הגבוהים עליהם וגם לכל האנשים שנוגע להם הידיעה, וכיון שהוא ממונה על המלאכה הזאת ונוטל שכר ע"ז אמרי' דלא מרעי אומנתי', דאם יתפס בשקרו יענש, לא כן פקיד שאינו קבוע וממונה על מלאכה זאת, וכמו בנ"ד שהחיילים הפשוטים ודאי שאין להם דין ערכי כיון שאינם ממונים כלל על שום דבר, אלא אפי' שר הגדוד שהוא פקיד ממונה מטעם המלך, בכ"ז לגבי ידיעה מי יחיה ומי ומי מת, כאדם מעלמא חשיב ולא כפקיד ערכי דאף אם יותפס בשקרו אינו נענש ע"ז דלא עלי' רמיא לדעת מי בחיים ומי מת, הוא פקיד רק על שאר צורכי הגדוד אבל לא על הנהלת ספרי החיים והמתים ולגבי זה כאדם פשוט ולא כערכי נחשב ולא שייך גבי' לומר דלא מרע אומנתו כיון שבאמת אין זה אומנתו כלל, ועוד דאפי' הערכי הקבוע על מקצוע זה ביחוד, נמי לא הי' נאמן בכה"ג שאינם מעידים כ"א בע"פ ואינם נותנים כתב רשמיי כתוב וחתום בגושפנקא דמלכא וכמ"ש הרא"ש גיטין די"א בסוף הסוגיא דכל השטרות העולים בעש"ג דדוקא לחתום שקר לא מרעי נפשייהו אבל לעדות בע"פ מרעי נפשייהו ודמיא לההוא דגיטין דכ"ח שמע מן קונטרמסים פלוני מת אין משיאין את אשתו אע"ג דהוי פקיד וערכי ובע"כ דהיינו משום דאינו ממונה על מלאכה זו ואינו נוטל שכר ע"ז וגם מעיד בע"פ לא שייך בזה לא מרעי נפשי' וכמ"ש, ועוד בה שלישיה לומר דאפי' אם היה ערכי קבוע על מלאכה זו וגם היה נותן עדותו בכתב נמי לא שייך בנ"ד לא מרע אומנתו, דזה לא שייך כ"א כשנותן תעודה על איש מיוחד ומזכיר את שמו שזה האיש מת, בזה שייך לומר כיון דעבידא לגלויי כשיבוא הרוג ברגליו או ע"י בירור אחר שפלוני זה חי ויתפס בשקרו, משא"כ בנ"ד שלא אמרו כלל על איש זה ביחוד כ"א אמרו סתם שכל היהודים שהיו בפולק נהרגו, שדבר כזה לא עביד לגלויי באשר אנשים פרטיים אינם יודעים מזה כלום, רק השרים הממונים ע"ז לחשוב רשימות הפולקין, ולכן גם לתת תעודה בכתב לאיש צדדיי אינם מתיראים לשקר כי מי יוכל לתופסם בשקרם, ומכל הלין נראה ברור שאין להם דין ערכאות וממילא שאין בעדותם ממש כיון שבא ע"י שאלה ולא במסל"ת:

אכן שוב ראיתי דבנ"ד מהני ודאי אפי' בלא מסל"ת כלל, וגדולה מזה יש לדון שאין צורך כל עיקר להגדת העדים וכמו שאבאר, דהא איכא רוב שמת, דרוב שאינם חוזרים מן המלחמה אינם חוזרים מחמת מיתה, דכ"כ התוס' כתובות ד"ט ד"ה כל היוצא, דעל מה שאמר בש"ס שם דכל היוצא למלחמת דוד גט כריתות היה כותב לאשתו, ופרש"י שאם ימות במלחמה, ולאחר שהקשו בתוס' כמה קושיות על רש"י, כתבו דיש ליישב פי' הקונטרס דלאו דוקא שאם ימות אלא אם לא יחזור מן המלחמה ואגב ריהטא נקיט אם ימות כי מהסתם מי שאינו חוזר מהמלחמה לפי שמת ע"כ, ובשמ"ק שם כתב להדיא דהוי רוב וז"ל ויש ליישב פרש"י דהא דאמר שאם ימות כו' והאי דנקט שימות דרוב שאינם חוזרים ממלחמה אינו חוזר לפי שמת עכ"ל, ולפ"ז בנ"ד יש רוב שמת ואע"ג דרוב לא מהני להתיר אשת איש דהא אסרינן בנפל למשאל"ס אע"ג דודאי רובן למיתה, אבל הלא נודע שיטת הר"א מווארדין מובא במרדכי סוף יבמות סי' צ"א דהא דאמרינן במים שאל"ס אשתו אסורה, לא אסורה לעולם אלא כל זמן שיש חשש שמא ע"י איזה סבה ניצל וחי אבל אם יש אומדנא דמוכח שמת כגון שעברו ימים רבים ולא שב לביתו מותרת לכתחלה להנשא והאומדנא תלויה בחכמי הדור ויר"ש שיבינו וישכילו על ענין המאורע וכ"כ בשם ר' אברהם ב"ר משה דסמכינן על אומדן דעתא ע"ש, ולפ"ז בנ"ד שזה ט"ו שנה שנאבד זכרו אין אומדנא גדולה מזו שבודאי מת ואם יצורף האומדנא זאת לרוב שמי שאינו חוזר אינו חוזר כ"א מחמת מיתה דמועיל להתיר לשיטת הר"א מווארדין. דהכא עדיפא מעובדא דר"א מווארדין דהתם לא נתעגנה כ"א ד' שנים ואפ"ה התיר ע"י האומדנא בצירוף הרוב, כ"ש בנ"ד שיושבת בעיגונה ט"ו שנים דאפשר להתירה ע"י האומדנא בצירוף הרוב אפי' בלא הגדת העדים:

אלא דאכתי לכאורה אין לסמוך ע"ז דהא לבד שבמרדכי שם הביא רבים החולקים על הר"א מווארדין ולא סמכו על אומדנא זאת, וכ"ה דעת הרמב"ם פי"ג מהלכות גירושין שכתב דאפי' אבד זכרו ונשתכח שמו לא תנשא וכ"כ בפ"ז מהל' נחלות ה"ג, ובתשובת ב"י סי' א' ובאה"ע סי' י"ז הרעיש מאוד שחלילה לסמוך בזה על ר"א מווארדין וכ"כ ביש"ש יבמות פט"ז סי' י"ב, ולענ"ד נראה להוכיח גם מן הש"ס דלא כוותי', דכל היוצא למלחמת ב"ד גט כריתות היה כותב לאשתו, וניחזי אנן באיזה מקרה היה צורך לגט זה, דאי במקום שיש עדים שמת במלחמה, הרי אין צורך בגט, דהמיתה עצמה מתרת, ואי במקום שאין בנים ויש אחים ולפוטרה מחליצה, מאי כל היוצא דקאמר וכמו שנתקשו התוס' וכל הראשונים על רש"י שפי' דהגט היה נצרך שאם ימות, ובע"כ דלא היה צורך לגט כ"א שמא ימות במלחמה ולא יהיו עדים שמת ותתעגן וכאשר כן פי' באמת כל הראשונים בשמ"ק ה"ה הרמב"ן הרשב"א ור"ן, ורש"י גופא בשבת דנ"ה פי' גמי שמא ימות במלחמה בלא עדים ע"ש, ואי נימא כהר"א מווארדין אכתי מה היה צורך לגט אפי' במקום דליכא עדים והא בלא הגט נמי לא תתעגן לעולם כיון דרוב שאינם חוזרים ממלחמה אינם חוזרים אלא מחמת מיתה וכשיצטרף לזה עוד משך זמן שלא ישוב לביתו ויהיה נשכח זכרו הרי יש נמי אומדנא שמת ומותרת בלא"ה, ואין לומר דלצורך האומדנא בעינן שיעבור זמן מרובה ולא שב, ולהכי אף שלחשש דלא תשב עגונה עולמית אין לחוש דאם יעבור זמן מרובה ולא ישוב ממלחמה יתירו לאשתו גם בלא גט ע"י הרוב בצירוף האומדנא, אלא דאכתי חשו ע"ז גופא שלא תתעגן זמן מרובא כדי שהות הנצרך לאומדנא ומש"ה תקנו שכל היוצא יכתוב גט, דז"א דהא לצורך האומדנא סגי רק בי"ב חדש כמ"ש החת"ס אה"ע סי' ס"ה בשם העזרת נשים וגם סמכי' אקרא נשכחתי כמת מלב והמת נשכח לאחר י"ב חדש ולפ"ז אם יעברון יב"ח ולא ישוב ממלחמה מותרת בלא גט וא"כ מה צורך היה לתקן שכולם יכתבו גט, דזה ודאי שאין סברא דבכדי שלא תתעגן גם יב"ח תקנו כן, ומדאפ"ה תקנו דכל היוצא כותב גט מכלל דלא סמכינן על אומדנא זאת אפי' בצירוף רוב, והרי ראיה מן הש"ס דלא כר"א מווראדין ואמנם אילו היה הר"א מווראדין יחיד בדין זה החרשתי ולא נדחקתי כ"כ ליישב דבריו, אבל בהיות דכלשונו ממש שכתב דהא דאמרי' במשאל"ס אשתו אסורה, לאו אסורה "לעולם" כו' כנ"ל, כלשון זה ממש כתב רב אחאי בשאלתות שאלתא כי תבא סי' קנ"ט וז"ל דאילו גברא דאזיל למדה"י אסור לה לדביתהו למיהוי לגברא לעולם עד דאתי אפי' חד סהדא ואמר דמית או דקטלוה וכן גברא דטבע במשאל"ס אשתו אסורה, עד דאתי סהדא ואמר אסקוה מן מיא כד שכיב עכ"ל הרי דטבע במשאל"ס דקדק ולא כתב דאסורה לעולם כמ"ש באזיל למדה"י, ומזה דייק בס' אגודת אזוב מדבריו דבע"כ שהשאלתות סובר כהר"א מווארדין דבמשאל"ס כיון דרובן נטבעים כי יעבור זמן מרובה ולא שב מותרת בלא עדים דהאומדנא מצטרפת בהדי רוב ומהני להתירה, וגם המבי"ט ח"א סי' קל"ה ותה"ד סי' קל"ט כתבו לצרף ולסמוך על אומדנא דר"א מווארדין, ולכן בכדי ליישב כל הנהו רבוותי שלא יקשה עליהם מש"ס דכתובות דא"כ למה הוצרכו כל היוצאים למלחמת ב"ד לכתוב גט וכנ"ל, אפשר לומר דהם לא יפרשו כהראשונים דהגט לשמא ימות בלא עדים ותתעגן, דע"ז לא היה צורך כלל גט דבלא"ה נמי שרינן להו כעבור יב"ח אחר המלחמה ולא חזרו לביתם, אלא הצורך לגט היה במקום שיבואו עדים ויאמרו שנשבה למקום רחוק דבכה"ג תתעגן לעולם, ומשו"ה הוצרכו לתקן גט שאם לא יחזור לביתו בסוף המלחמה, יהיה מאיזה סבה שתהיה, תתגרש ע"י גט, ואע"ג דתוס' ורמב"ן ורשב"א מפרשי דהצורך לגט היה משום שמא ימות במלחמה בלא עדים נמי, וכן פרש"י בשבת משום שמא ימות בלא עדים או יהיה נשבה, הרי שסוברים דגם במת בלא עדים אין מתירין בלא גט שזה דלא כר"א מווראדין, אין קשיא אם הר"א מווראדין וסייעתו וגם השאלתות שסובר כותי', לא יפרשו כמותם, ולדידהו איה"נ דמחשש דשמא ימות לא היה צורך לגט ורק שהוצרך משום חשש דשמא יבואו עדים שנשבה, ושארי מפרשים שמפרשי דהצורך לגט הוא משוה שמא ימות בלא עדים איה"נ דיחלקו על הר"א מווארדין ואפשר דה"ט דב"י שהפליג לחלוק על הר"א מווארדין, דהיינו משום דמוכח דכל הראשונים בכתובות שמפרשים משום שמא ימות בע"כ דחולקים על הר"א מווארדין וכמ"ש:

והנה בתשובת שיבת ציון סי' פ' השיג נמי על אומדנא דר"א מווארדין מש"ס דשילהי יבמות דקכ"א דא"ר אשי הא דאמרינן מים שאל"ס אשתו אסורה ה"מ באינש דעלמא אבל צורבא מרבנן אי סליק קלא אית לי' ומסיק הש"ס ולא היא ל"ש אינש דעלמא ול"ש צורבא מרבנן לכתחלה לא, וכתבו התוס' שם בד"ה ולא היא דאף שעפ"י הרוב צורבא מרבנן קלא אית לי' אפ"ה לא חיישינן לאותו רוב ולא תנשא ע"כ, הרי שאפי' בת"ח נמי לא אמרי' סברא זו דאילו היה חי היה נודע מכ"ש באינש דעלמא ע"ש, אבל דבריו נפלאו דהא בש"ס התם מיירי כשלא עבר משך זמן מרובה אחר הטביעה ולכן אין אומדנא משא"כ בעבר זמן מרובה מיום שנאבד ולא בא וכההיא עובדא דהר"א מווראדין שעבר ד' שנים, איה"נ דהוי אומדנא גדולה שמת דאילו היה חי היה בא במשך רב כזה, ומקור לאומדנא כיו"ב מצינו כעין זה בירושלמי פט"ו דיבמות ה"א וז"ל חד בר נש ביומוי דרבי א"ל היכן ההוא פלוני א"ל מת א"ל היכן ההוא פלוני א"ל מת א"ל וכולהון מתים א"ל ואילו הוויין בחיים לא הוו מייתין ע"כ ע"ש, הרי לנו שאמדו אומדנא כזאת אפי' כשהספק הוא על כמה אנשים שאין סברא לומר שכולם מתו וכמו שתמה רבי גופא ואמר בתמיה וכי כולן מתים, ואפ"ה ע"י אומדנא זאת אמר לברי שמתו, וכ"ש כשהספק הוא רק על אדם אחד דודאי שהוי זה אומדנא טובה שמת דאילו היה חי היה בא, ועיין ברש"י כתובות דכ"ב בד"ה באומרת ברי שאין לבי נוקפי שאילו היה קיים היה בא, ובר"ן שם חולק על רש"י דאין זה אומדנא לומר ברי, אבל מהירושלמי שהבאתי משמע כרש"י דהוי אומדנא, ובלא"ה נמי כתב החת"ס אה"ע סי' נ"ג דדוקא התם שיש ב' עדים שאומרים לא מת, אבל בזה"ז שאין עדים כנגד הוי רוב גמור מה שלא שב דאילו היה קיים היה בא ע"ש:

ועוי"ל בישוב קושית שיבת ציון, דהא דמסיק הש"ס ביבמות דאפי' צורבא מרבנן נמי אסור אע"ג דבצו"מ איכא אומדנא, לא משום דהאומדנא לאו כלום אלא משום דע"י האומדנא היינו צריכים לחלק בין צו"מ לאינש מעלמא, ולא ניחא להו לחז"ל לעשות חילוק בין איש לאיש בדין זה ולכן משום לא פלוג החמירו אפי' בצו"מ נמי וכמ"ש לקמן בשם התה"ד דלא ראו חז"ל לחלק בין איש לאיש, ולכן אפי' בצו"מ דבדידי' איכא אומדנא נמי אסור משום לא פלוג, וכן משמע לשון הש"ס ביבמות שם ולא היא ל"ש אינש דעלמא ול"ש צו"מ דמשמע דרק משום דלא רצו לחלק בין צו"מ לאינש דעלמא, אבל היכי דלא שייך טעם דלא פלוג ודאי דאומדנא טובה היא, והרי בררנו דהר"א מווארדין לא יחיד הוא בדין זה וכמה פוסקים וביחוד רב אחאי בעל השאלתות סובר כוותי', ומקור סברא זאת מצינו בירושלמי, וגם יישבנו כמה השגות שהשיגו עליו, ואע"ג שרבים הם נמי החולקים עליו ולא סמכו על אומדנא זאת וכמבואר בתשובת ב"י סי' א', אבל פוק חזי כמה גדולים דסברי כוותי', ועיין בתשובת מהרש"ם ח"א סי' ו' דר"י בן הרא"ש סמך למעשה על ר"א מווארדין:

ואחרי כל הדברים האלה היו אפשר מקום לדון ולהתיר אפי' על סמך אומדנא זאת לחוד וכאשר ראיתי באמת שכמה גדולי רבנים נתעוררו לדון כזה והביאו אמבוה דספרי שגם גדולי הפוסקים סמכו ע"ז, ה"ה המבי"ט ח"א סי' קפ"ח בשם ר' אליעזר ממיץ שהתיר אשת ר' שלמה שנטבע בספינה ולא בא משום אדם עדות עליו אך מחמת סברות ואומדנות לחוד התירה, וגם תשובות הגאונים שהשיב ר' משולם בר קלונימוס על ראובן שהיה רגיל ללכת בסחורה מהלך יום ומתעכב שם ופעם הלך ולא שב ונשמע שנהרג ולא בא אפי' גוי מסל"ת שיכולה אשתו להנשא אע"פ שהגוים שנשמע מפיהם לא ראהו ולא היה עם הורגיו כיון שלא נשמע עליו שהוא קיים סומכין על דברי הגוים ומשיאין אשתו מפני תקנת עגונות ולא מצינו שהחמירו בהתרת אשה רק במשאל"ס מפני עובדא דר' עקיבא ור"מ, וגדולה מזה כתב רא"ש באותה תשובה הכתובה באבי העזרי שהביא תשובת רגמ"ה להקל בשעת מלחמה שאף אם רפיא ביד ר' אליעזר הלוי הרי כתב ר' יואל אביו ז"ל בתשובה דיש לילך בזה אחר המיקל ע"ש, אפי' החולקים וסוברים שאין לסמוך על אומדנא דר"א מווארדין כבר כתבו האחרונים שרק בדורות הקודמים שלא היה חיבור דרכים בין מדינה למדינה ולא פוסטה וטלגרף היה אפשר לומר שמאיזה סבה נגלה למקום רחוק ואי"א לו לשוב לעירו מריבוי ההוצאות וסכנת דרכים ולא יוכל להודיע לביתו אבל בזמננו שיש פוסטה וטלגרף בכ"מ וקל מאוד להודיע ע"י מכתב בודאי שאילו קיים היה מודיע למשפחתו איפה הוא נמצא וכמ"ש החת"ס חאה"ע סי' ל"ג, נ"ח, ונ"ה, וגם מהרש"ם ח"א סי' ו' כתב על הרדב"ז שהוא מראשי החולקים על אומדנא זאת וכתב שהרדב"ז במדינתו דיבר משא"כ במדינות הללו שאין הדרכים משובשים בגייסות ואין פרץ ואין צווחה והוי דואר וט"ג מצויים בכ"מ שגם הרדב"ז מודה ע"ש, וכ"ש במצב דהאידנא שבזמננו זה שכל הדרכים והט"ג נתקנו באופן היותר נעלה, ודאי שכיון שעברו הרבה שנים ולא שב, שכבר מת, והיה מקום לדון ולהתיר בכה"ג אפי' על האומדנא לחוד ולומר דבאומדנא טובה כזו כו"ע מודים, ואלא שחלילה לאיש כמוני להכריע בדבר חמור כזה, אבל לצרף אומדנא זאת להרוב שאינם באים ממלחמה דמחמת מיתה הוא וכמ"ש ודאי דיש לצרף בנ"ד האומדנא הטובה הזאת שלא שב זה ט"ו שנה ולהתיר גם בלא הגדת העדים מתרי טעמי, חדא דהא בשעת הדחק אפשר לסמוך גם על דברי יחיד וכמבואר בפ"ק דעדיות משנה ה' ולמה הוזכר דברי היחיד בין המרובים שאם יראה ב"ד דברי היחיד ויסמוך עליו, פי' בשעת הדחק דרשאי לסמוך עליו ועיין בתפא"י שם וכ"ה בגיטין די"ט כדאי הוא ר"ש לסמוך עליו בשעת הדחק, ולכן אפי' אם הר"א מווארדין הי' יחיד הי' אפשר נמי לסמוך עליו בשעת הדחק גדול כרוב העגונות שבזמנינו שנאסרו בכבליהן זה שנים רבות, ובשגם שכבר ביארתי שאינו יחיד וכמה גדולי פוסקים סמכו ופסקו כוותי', ועוד דכל עיקר פלוגתתם הוא רק על לכתחלה אבל בדיעבד אם ניסת לכו"ע לא תצא כמבואר באה"ע סי' י"ז ובח"מ וב"ש, וא"כ לפמ"ש השבו"י דאם העגונה רכה בשנים ורדופה להנשא שעת הדחק כדיעבד דמי, ומחמת כל אלה בנ"ד דאיכא רוב בצירוף האומדנא ובשעת הדחק גדול ובעגונה רכה בשנים דכולהו צדדי ההיתר איתנהו בה, דאפשר להתירה לכתחלה גם בלא הגדת העדים כלל:

ועוי"ל מטעם אחר להתיר בנ"ד בלא הגדת העדים כלל דלמ"ש דרוב שאינם חוזרים ממלחמה אינם חוזרים מחמת מיתה, וגם אם נעלם איש ולא שב לביתו כמה שנים אפי' שלא במלחמה, הוי רובייהו מחמת מיתה דרובא דאינשי אם היו חיים היו מודיעים לביתם וכשנאבד זכרו כמה שנים רובייהו מחמת מיתה וכ"כ בתשובת גבול יהודה דאם נעלם איש הוא דבר שרובו למיתה שאם היה חי היה שב או מודיע לביתו, וא"כ בנ"ד הוי קמן תרי רובי שמת, רוב שאינם חוזרים ממלחמה, ורוב שנאבד זכרו ט"ו שנים, ובתרי רובי הא כבר העלה הבית יעקב סימן ט' דמהני בעיגונא להתירה לכתחלה, ומדמה אותה ליוחסין דמהני תרי רובי כמבואר סוף פ"ק דכתובות, וכן כמה גדולי האחרונים התירו משום תרי רובי, והן לא נעלם ממני מ"ש הגאון מוהרי"א מקאוונא בס' עין יצחק סי' כ"ב דדוקא כשבאו התרי רובי בבת אחת הוא דמהני אבל כשרוב אחד בא קודם לא מהני, אכן בחבורי לעיל סי' ע"ז הארכתי בזה והעליתי דאפילו כשלא באו בב"א נמי מהני ובשגם שי"ל דנ"ד כבאו בבת אחת דמי:

ואמנם כל זה לא הוצרכתי כ"א להתלמד במקום אחר אבל בנ"ד א"צ להיתרים הללו, דהא אנשי חיל הללו העידו שני דברים שרוב הפולק זה בכללו נהרג, ובפרט שכל היהודים שעבדו בתוכו נהרגו, ובעדותן נמי סגי, דאם העידו על הכלל שרוב פולק זה נהרג אפי' לא העידו על היהודים בפרט הו"ל מעצמנו לומר שגם היהודי זה היה בתוך הרוב, וכשהוסיפו להעיד על הפרט שכל היהודים נהרגו, הרי יש בזה עוד תרי רובי, רוב הפולק ורוב היהודים, וכ"ש שהגידו שכל היהודים, אבל עכ"פ תרי רובי איכא בעדותן גופא, והתרי רובי הללו ודאי שבאו בב"א בשעת הגדת עדותן, ובבאו בב"א מהני לכו"ע, ואין לומר דעדותן לאו כלום משום דע"י שאלה היה ולא במסל"ת, דלמ"ש גם זה אין טענה דהא ידוע שיטת מוהרי"ק ומ"ב וכנה"ג וגם החת"ס סי' צ' דהיכי דמוכח מלתא דודאי קושטא מסהדי והאמת כדבריו אפי' ודאי ע"י שאלה מהימני וז"ל המ"ב כל היכי דחזינן קושטא דמלתא ובירור הדברים אף בלא עדותו של הנכרי המעיד הגם שאין כל אלו אלא אומדנות גרידא שלא יתכן כלל לסמוך עליהן לבדן אז סומכין על עדות הנכרי ול"ח לשיקרא אע"ג דליכא מסל"ת ע"ש, ובמקום אחר כתבתי טעם לדבריהם משום דכה"ג דמוכח דקושטא מסהדי מהימני מדין עדות ולא בעי' מסל"ת דכל עד ע"י שאלה מעיד, וא"כ בנ"ד דאיכא הוכחות רבות שמת ודאי דמהימני גם בלא מסל"ת, זאת ועוד אחרת דהיכי ששני נכרים נשאלים זה שלא בפני זה ונמצאו עדותן מכוונת אפי' שלא במסל"ת נמי מהני דמה שנשתוו בהגדתם מוכח דקושטא מסהדי ומעלה למעלת מסל"ת וכמ"ש בגיטין די"ט בעובדא דר"פ דהוי מקרי לשני נכרים זה שלא בפני זה ולעיל סי' ס"ח הארכתי בזה ועיין בתשובת חת"ס שהסכים לזה, ולפ"ז בנ"ד שאנה"ח נשאלו לבד ופקיד שלהם נשאל לבד זה שלבפ"ז מהני עדותן אפי' בלא מסל"ת, וכיון שעדותן קיימת הרי יש לט די בעדותן לחוד להתיר וכ"ש בהצטרף לזה כל הטעמים שזכרנו, מכל הלין נ"ל דהאשה מירל אשת ר' משה ליב טאפציק מותרת לעלמא בלי פקפוק ואפשר להושיב ב"ד ולהתירה: וד' יסייענו לכוון ההלכה הברורה כנפש ידידו המברכו בברכת אהרן וואלקין:

תוכן העניינים

שות זקן אהרן

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה