אור ברסלב
שות זקן אהרן ח"א אה"ע › סימן עט

שות זקן אהרן· הרב אהרן וואלקין

ח"א אה"ע · סימן עט

סימן עח

ב"ה יום ב' כ"ז טבת תר"צ פינסק. כבוד ידידי הרב וכו' מוהר"ר יוסף קאסאווסקי שליט"א אב"ד דיאנאווא. ע"ד העובדא אשר קרה בעירו עם עגונה אחת שיושבת בעגונה זה ט"ו שנה ובראותה כי אין תקוה נשקפת לפניה להתירה מכבלי העיגון הפרה חוק ופרצה דת, וזה חמש שנים אשר תדור עם רווק אחד כדרך איש ואשה לעיני כל ולא יתבוששו, וכבר ילדה לו שני בנים, אכן עתה כאשר החלו לדרוש ולחקור היטב נודע להם שבסביבות הכפרים הסמוכות נמצאו עדים שיודעים מה קרה עם בעלה במלחמה, השמועות הללו יצאו אמנם זה זמן רב, רק מפני שלא היה פה רב שירצה להזדקק לענינים כאלו, ומחסרון ידיעה של בעלי הדברים גופא חשבו שאין ממש בשמועות הללו לכן נתייאש מזה, אכן עתה במר נפשם באו לפני בבכי ובתחנונים שאשתדל לקבץ העדות והשמועות הנפזרות אולי אמצא דבר ממש בזה, ואם כי מתחלה מרוב שיחי וכעסי על הנבלה שעשתה לפרוץ גדרו של עולם ולהזדקק לאיש בלא התרה ב"ד, האטמתי אזני ולא רציתי לשמוע להם אבל סוף סוף נכמרו רחמי עליהם ועל בניהם הילודים, ולאחר ששמעו לקולי לפרוש זה מזו ולדור במקום אחר שלא במקומה עד שיצא כנוגה צדקם אם האשה הזאת מותרת לעלמא, ואם לעלמא מותרת אם תהא מותרת גם לאותו האיש שדרה עמו באיסור וילדה בנים ממנו, נעתרתי להם לשלוח אחרי העדים וקבלתי עדותם במותב תלתא וזה אשר הגידו בתו"ע באליו"ע:

העד ר' אייזיק ב"ר משה גלויבערזאן הגיד בזה"ל, כי זה כערך עשרה שנים לפנים ישב במסבת בני ביתו, נכנס ערל אחד ממכיריהם מכפר צענציץ אשר דר שם קודם המלחמה יחד עם גסתו אחות אשתו ובעלה ובני ביתם ואמר לאשתו בזה"ל:

בילא, חבל כי תתנך צערטאק נהרג במלחמה, נחתכו רגליו ע"י יריה ונהרג על אתר ואנכי נשאתיו על כתפי למקום ההרוגים, כשמוע זאת זוגתו השיבה להערל, צערטאק זה אינו חתני כ"א חתן אחותי וגיסי הרשעל, הודה הערל לדבריה ואמר כן כן הוא חתן הערשעל:

העד השני ר' ישראל בן צבי וויניק הגיד שזה יותר משנה אשר לרגלי מסחרו היה בכפר האקי ולעת ערב נתאספו הערלים דיירי כפר לבית היהודי הדר בכפר יושבים ומשוחחים יחד ושמעו כי ערל אחד מספר לפני שאר הערלים חדשות ממלחמה, ובתוך שאר הדברים סיפר כי היה באקאפע אחת עם איש אחד מסביבת פינסק ושמו יצחק צערטאק ונהרג ע"י יריה גדולה שנחתכו רגליו ונהרג, שם הערל הוא גריגארי צויקא והוא ראה שנקבר, זה תכן הגב"ע:

והנה בנוגע להיתירה של העגונה עצמה, פשוט הדבר שגם בדברי עד אחד מהם סגי להיתירה, וכ"ש בצירוף שניהם, דאם שבדברי העד הראשון לכאורה יש פקפוקים, א) מה שהערל לא סיפר בקישור דברים, כ"א שתחלת דבריו היה חבל כי חתנך נהרג, ולדעת הר"ן בכה"ג לא חשיב לפי תומו, ב) שהערל לא הזכיר שמו ושם אביו אלא כנוי המשפחה לחוד, ושזה גרע הרבה מאילו היה לו כנוי פרטי כמו כנוי פאר"ח שהזכיר הריב"ש, דהא כל המשפחה נקראים בכנוי זה וכמ"ש בנו"ב מהדו"ק סי' מ"ב, אבל באמת במקום עגון כזה אין מקום לחוש לשני החששות הללו, דחשש הראשון ודאי שאינו דלבד שרוב הפוסקים הסכימו לריב"ש דגם בלא קישור דברים הוי מסל"ת וכמ"ש הב"ש סי' י"ז ס"ק ל"ח וגם הב"ח כתב דבמקום עיגון יש לסמוך על המתירים אלא אפי' לדעת הר"ן י"ל נמי דהכא בנ"ד כיון שהערל אמר מתחלה חבל חתנך שנהרג, וגם הוסיף לומר שנשאוהו על כתפיו למקום ההרוגים דבכה"ג מהני לכו"ע, דהא זה פשוט דהקישור דברים לא בעינן דוקא שיהא בתחלה אלא אפי' אם היה בסוף נמי סגי כיון דטעמא היא דבעינן שיהא מוכח שאין כוונתו להעיד כ"א לספירת דברים לפי תומו א"כ כי בא בקישור דברים נמי בסוף סגי, וכן מוכח להדיא מלשון הרמב"ם פי"ג מהל' גירושין הי"א וז"ל כיצד מסיח לפי תומו או לפלוני שמת כמה היה נאה וכמה טובות עשה עמי כו', ומה שהוסיף כמה היה נאה כו', היינו הקישור דברים שאין זה נונע לגוף העדות, הרי להדיא דקישור דברים שבא בסוף נמי מהני:

ולפ"ז בנ"ד היה אפשר לומר לכאורה דמה שהוסיף לומר דנשאהו הרוג על כתיפו הוי זה קישור דברים ומראה שאין כוונתו להעיד שאם להעיד נתכוון למה הוצרך לספר שנשאהו הרוג, דאטו נכרי חבר הוא דגמר דינא ויודע שבלא זה לא יועיל עדותו משום דניחוש לשמא בדדמי אומר וא"כ מדהוסיף לספר דנשא אותו הרוג ש"מ שכוונתו רק לספר ספורי דברים כהווייתן, וכיו"ב ממש כתב הנו"ב סימן מ"ב בנכרי שהוסיף לומר גם קברתיו דלא בעינן תו קישור דברים אחרים ע"ש, ובנ"ד שאומר שנשא אותו על כתיפו הוי נמי קברתיו וכמ"ש הריב"ש דקברתיו לאו דוקא אלא כל שנתעסק בטלטולו ממקום למקום כדרך המתים ולא היה נודד כנף פוצה ומצפצף סגי הובא בכ"מ סוף הלכות גירושין, אלא שיש לדחות ולומר דקישור דברים לא הוי כ"א כשהוסיף דברים כאלו שאין זה נוגע לעצם ספור המיתה וכגון כמה נאה היה שזכר הרמב"ם אבל ספור הקבורה הכל חדא עדות הוא עם עצם המיתה, דמאריך לספר את המיתה עם פרטיה שמת וגם נקבר ולא מיקרי זה קישור דברים כלל, אבל אכתי י"ל דבנ"ד שפתח דבריו ואמר חבל על חתנך, ומה שאמר חבל הוי זה קישור דברים וכמ"ש בס' מרה"צ ס"ק מ"ז דכשאומר דרך התאוננות א"צ שיאמר עוד קישור דברים לכ"ע כיון שניכר שמתכוון להתאונן בלבד ולא שום עדות, וא"כ ה"נ שאמר חבל דרך התאוננות לא בעינן תו קישור דברים:

והן אמנם דלכאורה אפשר להוכיח מש"ס ורמב"ם דלא כמה"צ אלא שאפי' דרך התאוננות נמי בעינן קישור דברים, דביבמות דקכ"ב הביא שם תלתא עובדי שאמר העכו"ם בתחלת דבריו חבל ולבסוף קברתיו, ולמ"ש בשם הנו"ב דקברתיו גופא הוי קישור דברים א"כ כשאומר חבל דרך התאוננות למה הוצרך להוסיף לומר קברתיו, וכן להיפך כשאמר קברתיו ולמה הוצרך בתחלה חבל, ואי"ל דמעשה שהיה כך היה, הא הרמב"ם הוכיח מהתם דבעינן שיאמר קברתיו ומנ"ל להוכיח נימא דמעשה שהיה כך היה, ואלא דמזה יש להוכיח כמ"ש לעיל דקברתיו לא הוי קישור דברים כלל אלא פרטי המיתה מבאר והכל חד הוא ודלא כהנו"ב, אבל אכתי מלשון הרמב"ם שהבאתי אוי לפלוני כו' כמה נאה היה כו' הרי מוכח להדיא דלא כמה"צ אלא אפי' כשמספר דרך התאוננות נמי בעינן קישור, ועיין במה"צ שהוא עצמו הרגיש בסתירה זאת מלשון רמב"ם וכתב דלאו דוקא הוא, ודוחק גדול לומר כן, אמנם נהי דעל קברתיו לחוד או דרך התאוננות לחוד אפשר לדחות כמ"ש, אבל היכי דהוי תרווייהו דרך התאוננות וגם קברתיו הרי פשוט להדיא בתלתא עובדי שבש"ס וגם מלשון הרמב"ם דמהני, ובנ"ד הא הוי תרווייהו דבתחלה אמר חבל ולבסוף הוסיף שנשא אותו הרוג על כתפיו דזה הוי כקברתיו וכמ"ש פשיטא דמהני לכו"ע:

חשש הב' מה שלא הזכיר כ"א כנוי המשפחה לחוד ולא שמו ושם אביו, נמי אפשר לומר דלאו חשש הוא בג"ד, דהא לא אמר "צערטאק" לחוד אלא חתנך צערטאק, ובאם מזכיר חותן פלוני אפי' בלא כנוי המשפחה נמי סגי דהוי כמזכיר שמו ושם אביו וכמ"ש בתשובת הרא"ש הובא בבה"ט אות ס"א, ואלא מה שיש לחוש בזה שבתחלה אמר שחתן של האחות בילא הוא, ובאמת לאו חתנה הוא כ"א חתן של אחותה השניה אשת ר' הערשל הוא אבל באמת אין לחשוב זה לשיקרא כ"א לטעות דמוכח טובא כיון דהיא ואחותה דרו שתיהם יחדיו בכפר שהערל דר שם והיה רואה את ההרוג תמיד אצלה, טעה וסבור שחתנה הוא, ואחרי שבעיקר העדות נתכוון וצמצם הכל כראוי לכוון שם הכנוי והכפר ושהוא היה חותן שם וידוע לנו שמכפר זה לא יצא ממשפחה של שתי האחיות הללו צערטאק אחר למלחמה זולת זה, אמרינן שלא דקדק העד חתנו של איזה מן האחיות הוא וטעה, דכל היכי דאיכא למיתלי בטעות תלינן בטעות ולא בשקר וכמו בעד אחד אומר מנה ואחד אומר מאתים או בע"א אומר דמי יין וע"א אומר דמי שמן דמצרפין עדותן כמבואר בחו"מ סי' ל' ועיין בתשובת הר"ן הובא בחת"ס סי' ע"א בעדות ששינה שם ההרוג חיים במקום בונבי"ם וכתב הר"ן כיון שהדברים מוכיחין בכל אופן שזה הוא, רק משום שינוי שמו כו' אין מבטלים דברים ברורים משום חששא דאפשר לטעות, וכן בתשובת משאת בנימין סי' ק"ט בעובדא שאחד נשא ונתן תמיד עם הדוכס ושוב נשבה והלך בנו לפדותו ונהרגו שניהם בחזירתן והעידו עדים עפ"י גוי מסל"ת עדות מיושר בשמם ומקומם אך שינוי במעשה שאמרו האב והבן ששניהם היה להם עסק עם הדוכוס ושניהם נשבו וזה לא היה כי הבן לא היה לו עסק עם הדוכס וגם לא נשבה מעולם אלא האב לבד והעלה להקל כיון שהעדות מכוון מכל צד שוב אומרים לא דקדקו העדים במה שנאמר להם מן הגוים דהוה מלתא דלא רמיא ודברים שאין אדם מדקדק בהם ועשוי לטעות בו ע"ש שמביא כמה ראיות לזה, וא"כ בנ"ד כיון ששארי הפרטים מכוונים והטעות רגיל ועשוי לטעות בכה"ג ששני האחיות דרו יחד בכפר ואין הגוים רגילים לידע היטב חתנה של זו או זו הוא, ומן הכפר הזה לא יצא למלחמה שום צערטאין אחר, דתלינן בטעות, ובשגם שאח"כ הודה הגוי שטעה ובאמת הוא חתנה של אחותה, ואם כי יש מקום לחלק דלא דמי לעובדות שבתשובת הר"ן ומ"ב הנ"ל, אבל לא רציתי להאריך בזה מפני שכל הדברים הללו הם לרווחא דמלתא ובעיקר הלא יש לנו עדותו של השני דבעדותו לחוד סגי להתיר בלא פקפוק, דהיה התם מסל"ת גמור וגם הזכרת שמו ושם אביו וקברתיו לא חסר, לכן הושבתי ב"ד והתרנוה להעגונה מ' רחל אשת יצחק צערטאק כד"ת:

ובנוגע לספק השני אם מותרת לזה שנתקדשה לו קודם שהתירוה וכבר ילדה ממנו בנים, כופין אותו לגרשה, נראה פשוט דכיון שנתברר השתא דבעלה כבר נהרג זה ט"ו שנה א"כ איגלאי מלתא למפרע דבהיתר נתקדשה ואע"ג דעברה ונשאת בלא התרה, אפ"ה משום זה לא מצינו כופין להוציאה משום קנס, דבכ"מ שקנסו חכמים להוציא מקנסא כגון בעברה ונשאת תוך ג' חדשי הבחנה, או תוך כ"ד חדשי הנקה, היינו משום דהתם נתקדשה באמת באיסור, וגדולה מזה אמרי' התם דאף אם מתחלה קידש וכנס תוך הזמן ונשתהה הדבר ולא נידוהו ולא כפוהו להוציא עד שעבר הזמן מותרת היא לו, ואפי' בנידוהו להוציא ועמד בנדויו עד שעבר הזמן שרינן לי' כמבואר בפוסקים ע"ש, וכ"ש בנ"ד שאיגלאי מלתא דגם בשעת קדושין הימה מותרת ולא היתה אסורה לזה מעולם דאין מוציאין אותה מזה שנתקדשה, ובשגם שכבר ילדה בנים ממנו, ועיין בתשובת חכ"צ סימן ג' שכתב בפשיטות דבעגונה שנשאת בלא התרה אין כופין להוציא:

ושוב ראיתי בס' ברכי יוסף אה"ע סי' י"א במי שבא בזנות על אשה שהיתה בחזקת א"א דבעלה שהלך למדה"י ושניהם לעבירה נתכוונו בשאט נפש ואח"ז נתברר שבזמן שזינתה כבר היה מת בעלה, שנסתפק בזה מהר"י אלפאנדרי בס' מוצל מאש אי מותרת לבועל כיון דכבר היה מת בעל ובאמת פנויה היתה או דלמא איתסרא עלי' כיון דתרווייהו סברי דבעלה חי ונתכוונו לעבירה ולבסוף העלה דמותרת ע"ש, וגם אין קונסין אותה משום דכיון שלא היתה חופה א"כ מסתמא בושה היתה לילך לטבילה ונבעלה באיסור נדה, דאדרבה מעשים בכל יום בפניות שנתפתו בנדתם ולא קנסינן לאוסרה על הבועל אלא משתדלים לישא אותה וכמ"ש תוס' יבמות דכ"ד ד"ה משום ועיין בתשובת חת"ס אה"ע סי' כ"ו, ולכן נ"ל פשוט דאין כופין את הבועל להוציאה אדרבה ראוי להשתדל שישאנה בחופה ויכתוב לה כתובה:

ידידו המברכו בברכת אהרן וואלקין:

תוכן העניינים

שות זקן אהרן

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה