אור ברסלב
שות זקן אהרן ח"א אה"ע › סימן עח

שות זקן אהרן· הרב אהרן וואלקין

ח"א אה"ע · סימן עח

סימן עז

ב"ה יום ב' ער"ח כסליו תר"צ פינסק. כבוד ידידי הרב וכו' מהור"ר קלמן העלד שליט"א רב בעיר שאץ (רומיני). ע"ד שאלתו, ר' ליב זלאטציבער נלקח למלחמה ולא שב עד היום, ובשנת תרע"ח בא אינו יהודי מאותו כפר גופא שהי' דר ר' ליב הנ"ל, שכינו ומכירו היטב, וסיפר לפני אחי אשתו של ר' ליב הנ"ל כדברים האלה:

בהיות שבמקום המלחמה עבדו שניהם בפולק אחד ולערך עשר שעות אחר מיתתו של ר' ליב בא על מקום שהיה משכב מת והכיר אותו היטב בטב"ע וגם בסימניו, שערותיו שחורות ועל חוטמו היה ניכר סדק מבתי עינים וכן ראה שהקברנים לקחו אותו בתור יהודי והראה מקום קברו ערך 14 קילאמעטר מעיר קאמינקא אשר בגאליציא וערך שמונים ק"מ מעיר לבוב, בשנת תרפ"א הי' הערל הזה על סעודה אצל ערל אחר וסיפר שם בשעת הסעודה שהאשה מאלי זלאטציבער נשארה אלמנה מבעלה ר' ליב וגפנע על מות בעלה הנ"ל בגודל רחמנות, ואולם אחי האשה מאלי מפני שלא רצה לצער את אחותו לא גילה לה מסיפור הערל הזה, רק שסיפר כזה לפני גיסו ר' בן ציון געפנער וגם הא"י בעלת הסעודה סיפרה לאמה של האשה מאלי ככל הדברים אשר סיפר הא"י בשעת הסעודה, ולעת כזאת גם אחי האשה שהוא היה העד הראשון ששמע מפי הא"י, גם הוא אינו עוד בחיים, ולפני כ"ת באו כעת ר' ב"צ געפנער שהוא כבר עד מפי עד מהא"י, שמע מגיסו שהיא שמע מהא"י, וגם הא"י גופא בא לב"ד כעת, כ"ת שאל לר' ב"צ באיזה אופן היה הגדת הא"י לפני עד הראשון, אחי האשה, אם ע"י שאלה, או שהא"י הסיח לפ"ת לפניו. ענה ר' ב"צ כי מפני שלא ידע שיש נ"מ בזה לא נתעורר כלל לשאול ע"ז מאת גיסו, זהו פרטי העובדא:

ומה שיש להסתפק בגביית עדות זאת, א) בהיות שהעד העקרי הוא הנכרי שבעינן בעדותו שיהיה דוקא לפי תומו, ובנ"ד ספק הוא אם היה לפ"ת, ב) אף אם היה ודאי מסל"ת אכתי יש חשש בעדותו של הנכרי דהא לא אמר שראהו מת אלא שמצאוהו מת לערך עשר שעות אחר מיתתו אלא שמכירו בטב"ע, ובהיות שבטב"ע נצרך עיון היטב וכשהוא מסל"ת שאינו נותן דעתו להתיר אינו נותן לב ע"ז ושמא אומר בדדמי וכמ"ש האו"ז בשם ר' שמחה ור' נתן דבמסל"ת לא מהני טב"ע הובא בב"ש סי' י"ז ס"ק ע"ו, אכן באמת אין ממש בספיקות הללו, דספק הראשון שמא ע"י שאלה, ודאי שאינו כפי טעמים הללו, א) דהא ידוע שיטת המוהרי"ק ומ"ב וכה"ג דהיכי דמוכח מלתא דודאי קושטא מסהדי והאמת כדבריו, אפי' ודאי ע"י שאלה מהימן, דכה"ג מהימן מטעם עדות ולא בעינן מסל"ת דכל עד ע"י שאלה הוא מגיד והארכתי בזה בתשובה לעיל סי' ס"ח לברר טעמו, ואע"ג דהרמ"א סעיף ט"ו הביא בשם ת"ה דאפי' במקום שיש אומדנא נמי דוקא בדיעבד אם נשאת לא תצא אבל לכתחלה לא, י"ל דהיינו דוקא בסתם אומדנא אבל אומדנא דמוכח ביותר כהך דנ"ד שזה ט"ו שנה אשר נאבד זכרו אפשר שגם הת"ה מודה דמותרת גם לכתחלה ע"י עדותו של הנכרי, ב) אפי' אם נניח דמה שסיפר הנכרי בפעם הראשון לפני אחי האשה היה זה ע"י שאלה, עכ"פ מה שאותו נכרי סיפר על סעודה של נכרים לבד ושום ישראל לא היה שם ודאי דחשיב מסל"ת אפי' כשהיה ודאי ע"י שאלה, דדוקא ישראל כששאל לכותי הפסיד מעלת הלפי תומו, משא"כ כותי ששאל לכותי לא הפסיד כלל ועיין בב"ש שם ס"ק מ' וח"מ ס"ק ל"ה, ג) אפילו בספק שאלה ממש התיר הט"ז שם ס"ק ט"ו וכדאי רבינו הט"ז לסמוך עליו, ד) דספק שאילה לא שייך כ"א כשבא העד הראשון ששמע מפי הכותי ועלינו לחקרו היטב, באיזה אופן סיפר לו אם ע"י שאלה או לא. אבל בנ"ד שהעד הראשון דהוא אחי האשה, כבר מת, ולפני ב"ד בא כעת עד השני, הוא ר' ב"צ געפנער, ששמע מאחי האשה דהוה כבר עד מפי עד, ובעד מפ"ע אין מקום כלל להסתפק איך הי' המעשה ועלינו להחזיק שודאי כדינו היתה דבעד מפ"ע א"צ לחקרו כלל וכמ"ש המהריב"ל להדיא דבעד מפ"ע קי"ל להקל בספק שאלה וכמ"ש בבה"ט ס"ק נ"ה ובתק"ע אות מ', מכל אלו הצירופים יראה כ"ת שאין מקום לחשוש בזה:

וגם חשש השני לחוש לדעת הא"ז בשם ר"ש ור"נ דבעכו"ם מסל"ת לא מהני כ"א כשראוהו מת או נהרג אבל אם אומר שמצאו הרוג ומכירו בטב"ע לא מהני דבזה הוי מסל"ת גריעותא דכיון שאינו נותן לב להעיד חיישי' שמא בדדמי אמר, ואם היה מכירו היטב בחייו מיגרע גרע דאפשר שאינו מדקדק יפה וכמבואר בבה"ט שם ס"ק ע"ז, אבל באמת גם לזה אין כאן בית מיחוש, חדא דכבר פשטה ההוראה לא כוותייהו ולית מאן דחש לדבריהם, וגדולה מזה כתבו האחרונים דאפי' ר"ש ור"נ שהיו מפקפקים מ"מ משמע דלמעשה היו מקבלין עדותו ומקילים וכמ"ש בפ"ת שם אות קי"א ע"ש, ואכן לבד זה הא בנ"ד לאו על טב"ע לחוד סמכינן אלא הנכרי הגיד גם סימנים, א) רושם וסדק בחוטם במקום בתי העינים. ב) שערותיו שחורות, ג) שהיה לבוש וועסטיל שווארץ וויים. וקרוב הדבר שגם הסימנים הללו סגי בלא צירוף הטב"ע דאע"ג שסימן החוטם אינו סימן מובהק וכמ"ש הרמ"א שם סעיף כ"א דרושם ששגופו או בא' מאבריו לא הוי סי' מובהק, מיהו היינו דוקא כשאינו מצמצם המקום אלא שאומר דבאבר זה יש רושם, ואין מצמצם המקום באיזה מקום של אבר נמצא הרושם אבל אם מצמצם המקום לומר שבאבר זה במקום זה, הוי סימן מובהק, וכמ"ש הט"ז שם אות ל"א, וה"נ אם היה אומר סתם שיש לו רושם על החוטם לא הוי סימן מובהק, אבל בנ"ד כשאומר שהרושם הוא מבתי העינים הוי זה כמצמצם את המקום שהרושם נמצא על החוטם סמוך לעינים, ובכה"ג הוי זה ס"מ, והטעם דכיון שמצמצם המקום דומה לנקב יש בו בצד אות פלוני דאע"ג דהנקב מצד עצמו לא הוי סימן מובהק אפ"ה צמצום המקום הוי ס"מ לכו"ע:

ועוד אפי' נימא דצמצום שבכאן לא הוי צמצום גמור כנקב בצד אות פלוני שמצמצם גם האות, אלא דדומה לנקב בצד תיבה פלונית דלא הוי סימן מובהק משום דצמצום התיבה לא הוי צמצום גמור, מ"מ סימן אמצעי ודאי דהוי אפי' צמצום התיבה, ואכתי יועיל להתיר בנ"ד דיש כאן שני סימנים אמצעים, דסימן של הרושם גופא הוי נמי סימן אמצעי דהא כל שינוי שבגופו גם במקצת הוי סימן אמצעי כמ"ש בתשובת משכנות יעקב סי' י"א דחוטם עקום גם במקצת הוי נמי סימן מה"ט, וצמצום המקום הוי נמי סימן אמצעי, ולפ"ז הרי יש בנ"ד שני סימנים אמצעים, א) סימן דרושם גופא, ב) סימן דצמצום המקום, ושתי סימנים אמצעים הא מצטרפין להיות סימן מובהק כמ"ש הב"ש סעיף כ"א בשם המ"ב. ומה שהקשה ע"ז בס' גבעת שאול מסוגיא דב"מ דכ"ח כבר יישבתי זה במקום אחר בספרי זה בטו"ט וא"צ לכפול הדברים:

וגדולה מזה נ"ל פשוט דבנ"ד לא בעינן גם לצירוף שני הסימנים לעשותן לסימן מובהק אלא אפי' בסימן אמצעי לחוד נמי סגי להתיר, דהא זה ודאי דאפי' אי אמרינן דסימנים אמצעים אינם אלא דרבנן ואינם מועילים לגבי היתר אשת איש היינו דוקא במקום שאשה זאת אסורה מה"ת אבל במקום שמה"ת מותרת בלא"ה ויצאה מחזקת אשת איש אלא שאיסורה אינו אלא דרבנן דמהני בה סימנים אמצעים נמי כמו לגבי אבידה, דכיון דאיסורה אינו אלא דרבנן הם אסרוה והם התירוה ע"י סימנים דרבנן, וכן מוכח להדיא מלשון רש"י ב"מ דכ"ז בד"ה סימנין דרבנן וז"ל ולגבי אשת איש דאיסור דאורייתא הוא לא סמכינן עלייהו עכ"ל, הרי להדיא שדוקא באשת איש כזה שאסורה מדאורייתא לא סמכי' עלייהו אבל באשת איש שאסורה רק מדרבן סמכינן גם עלייהו ועיין בנוב"ק חאה"ע סי' פ"ט ובהגהות הרש"ש לב"מ שם שדייקו כן מלשון רש"י, ומה שקשה ע"ז מעובדא דרב"ב דאייתי גיטא ב"מ די"ט כתבתי במקו"א בספרי זה ליישב, וא"כ בנ"ד שאבד זכרו זה ט"ו שנה יצאה שוב מאיסור תורה דאין לה עוד חזקת אשת איש וכמ"ש כל הפוסקים דבכה"ג שאבד זכרו הרבה שנים יצאה מאיסור תורה, וכיון שכן פשיטא דמהני בה תו סימן אמצעי לחוד נמי להתירה גם לכתחלה, מכל הלין נ"ל דהאשה מאלי אשת ר' ליב זלאטציבער מותרת להתנסבא לכל גבר די תיצביין וכ"ת יושיב ב"ד ויתירה מכבלי עיגונה וד' ישפות שלו' לכ"ת, כנפש ידידו מברכו בברכת אהרן וואלקין:

תוכן העניינים

שות זקן אהרן

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה