שות זקן אהרן· הרב אהרן וואלקין
ח"א אה"ע · סימן עז
ב"ה יום ד' י"ב שבט תרפ"ט פינסק אל כבוד הרב וכו' מהור"ר יהודה זולאר שליט"א אב"ד דלונינעץ ע"ד העגונה שיינדל חפץ אשר בעלה מ' יצחק חפץ הלך למלחמה וזה כשמונה שנים אשר נאבד זכרו, ורק זה עתה לאחר רוב היגיעה נודע כי יש עדים שיודעים מה קרה עמדו, עד א' ר' אברהם ב"ר בער מעיר לענין העיד לפני כ"ת בזה"ל, בערך אין חדש כסליו אדער טבת בשנת תרפ"א בין איך גיפארין פין מיקאשעוויץ קיין לאחווע איז מיט מיר צו זאמען גיפארין א סאלדאט א"י האט ער מיר דערציילט אז ביין גרעניץ פון זיטקאוויץ ביז אויף דעם וואלד ארום פעסטשאניק זיינען מיר ניגאנגטן א קאמפאניע פין 8 מענטשין מיט דעם צוועק אריבער גיין בגניבה די רוסישע גרעניץ צו גיין אהיים קיין פוילען, און ער זעלבסט איז אויך גיווען פון די 8 מענטשין, די גראניצעסטראזע זיינען אן גיפאלין שיסען אויף אונז, 6 מענטשין פון די קאמפאניע זיינען גיהארגעט גיווארען און ער מיט נאך איינעם זיינען פאר בליבין לעבעדיג, איז יענער אוועק אויף אנאנדער וועג און ער איז גיפארין איבער לאחווע מיטין באהן, און אזוי האט ער מיר דערציילט אז אין די 6 מענטשין וואס זיינען גיהארגעט גיווארין איז גיווען איינער וואס הייסט חפץ, ער איז אויך גיהארגעט גיווארין האט ער אים זייער באדויערט מחמת ער האט אים גיגעבין ברויט, גם האט ער דערציילט דער א"י וואס איז מיט מיר צוזאמען גיפארין, כ"ז הגיד ר' אברהם הנ"ל לפני ב"ד:
ושוב רצוף במכתבו גב"ע שגבה הרב דעיר דאויד הארא דאק מא"י אחד וז"ל: במותב תלתא כחדא הווינא ואתא לקדמנא הא"י פיאדר סטיעפורא תושב דאויד האראדאק וסיפר לפנינו כדברים הללו:
גייענדיק פון סט' זיטקאוויץ צו סט' מיקאשעוויץ מיט דעם צוועק אריבער חאפין זיך די רוסישע גרעניץ קיין פוילע, גייענדיק אין וואלד במרחק 8 אדער 10 וויארסט פון זיטקאוויץ א קאמפאניע פון 8 מענטשין, 5 מענטשין פון זיי זיינען פון די שטעטלעך סטאחאווע און בערעזיץ הסמוכות לפינסק, 1 יהודי נישט קיין בעקאנטער איז אדער פון סטאחאווע אדער פון בערעזיצע און נאך 1 יהודי מיינער א גוטער בעקאנטער יצחק חפץ פון לובאצין אין ער האט גיזאגט אז ער קומט אפט אויך אין לאחווא בא אים איז דארטין פראן קרובים, די צייט ווען מיר זיינען גיגאנגען איז גיווען אין מאנאט אקטיאבר אדער נאיאבר תרפ"א, ארום גרעניץ, עיר איז ניט בעקאנט פון וואסער זייט גרעניץ פון די רוסישע צו די פוילישע פאגראניצנע סטראזע האבין אן גיפאטען אויף אונז שיסין, בערך 5 מאהל האט מען גישאסין אויף אוח, ארוס 10 11 ביי נאכט, איך מיט נאך איין א"י פון אונזער קאמפאניע האבין באוויזין אנטלויפין און די איבעריגע 6 פערזאן זיינען גיבליבין דארטין, וואס מיט זיי האט פאסירט ווייס איך ניט נור דאם ווייס איך זיכער אז צווישפן די 6 מענטשין איז גיווען יצחק חפץ פון לויבאצין ע"כ הגב"ע. והנה לכאורה אין ממש בעדות שניהם, לא ראי זה כראי זה, הצד השוה שבעדות שניהם כדי להתיר, דבעדות הראשון של ר' אברהם מה ששמע מהא"י שסיפר לפי תומו, שה' חפץ נהרג, אבל הא לא אמר קברתיו ואם כן יש לחוש שמא בדדמי אמר שנהרג, ב) הא לא הזכיר כ"א שם כינוי משפחתו, חפץ, ולא הזכיר שמו ושם אביו ושם עירו, ומן הדין הא בעינן שיזכיר לכולם, ועיין באה"ע סי' י"ז סעיף י"ח ברמ"א וח"מ וב"ש דאפי' בשמו ושם אביו בלא שם עירו נחלקו הפוסקים אי מהני אבל הזכרת כינוי לחוד לית מאן דסובר דמהני, ג) יצא קול שזה העד ר' אברהם נטל שכר בעד עדותו ויש אפוא חשש אם כשר לעדות, כל אלו הפקפוקים אשר מצאתי בעד הראשון, ובעד השני של הערל מדאויד הורדוק אם כי הזכיר שמו וכנויו ושם עירו, אבל התם עיקר חסר דלא העיד על מיתתו ובפירוש אמר שלא ידע מכל הקורות אותם, ועוד הא א"י אינו נאמן כ"א במסל"ת וכאן כיון שהגיד עדותו לפני ב"ד אין זה תו לפי תומו וכמ"ש הב"ש שם ס"ק ל"ו דכל שבא לב"ד להעיד אפי' אם הוא מסל"ת לא מהני ואומרים דכוונתו להעיד, ולפ"ז לכאורה אין דן דינה למזור ואין תרופה להצילה מכבלי עיגונה:
אכן לאחר העיון לא ננעלו עוד לפניה שערי ההיתר ויש לצדד הרבה בהיתירה וכמו שאבאר, הנה בפקפוק הראשון מה שלא אמר קברתיו דלכאורה הוא באמת ריעותא גדולה שקשה מאד לבטלה אחרי שדין זה בעיא הוא בש"ס יבמות קט"ו ולא איפשטא, והלכה פסוקה היא בפוסקים דעד אחד במלחמה אם לא אמר קברתיו לא תנשא וכמ"ש בשו"ע שם סעיף נ', ואין לצדד היתר דבנ"ד שהיריה שירו המורים עליהם לא היה במקום מערכת המלחמה אלא שומרי הגבול ירו עליהם שזה הוי מלחמה קטנה, ובמלחמה קטנה לא חיישינן לבדדמי וכמ"ש רש"י ביבמות ר"פ האשה שלום וז"ל התם כדרב אידי כלומר הכא כיון דמלחמה קטנה הוא דאיהי הוי בהדי' לא אמרה בדדמי אלא נטרה וחזי' לי עד דמת דאשה לא מסתפי מלסטים עכ"ל, וכ"כ בבה"ט שם אות קנ"א דבמלחמה קטנה אין לחוש לבדדמי:
אכן לענ"ד פשוט וברור דהיינו דוקא כשעד הזה לא היה עומד בקשרי המלחמה ולא עליו נתכוונו המורים לירות חציהם, אלא שעמד מרחוק בתור איש צדדי, בכה"ג הוא דמחלקינן בין מלחמה גדולה לקטנה דבגדולה אפילו איש צדדי שאינו מאנשי החיל נמי מתירא לעמוד שם כדי שלא תפגע בו החץ דרך הלוכה שלא בכוונה, משא"כ בקטנה שהמורים אינם מתכוונים לירות אלא לאנשים ידועים שם אינו מתירא איש צדדי לעמוד מרחוק קצת, אכן היינו דוקא באיש צדדי, משא"כ איש כזה שגם הוא עומד בסכנה זאת שמתכוונים המורים לירות בו, ודאי שגם הוא רוצה להמלט ולהסתיר עצמו מהרודפים אחריו ובכה"ג אדרבה יש סכנה יותר במלחמה קטנה מבגדולה, דבגדולה אפשר להשמט ולהחבא בין רבוי אנשים משא"כ בקטנה נקל יותר להמורים לכוון היריה על אותו האיש שרוצים להמיתו, ולכן בכה"ג כשהעד הוא מהאנשים שגם עליו נתכוונו המורים ודאי דבמלחמה קטנה שייך יותר החשש דמפני ביעתותא לא היה יכול להתבונן היטב אם נהרג ממש אלא שבדדמי אומר, דכיון שמוכרח היה להמלט על נפשו ודאי שהיה מתירא לעמוד ולכוון היטב אם מת חבירו או לא, ואם כי זה פשוט מסברא ואין צורך לראיה בכ"ז אביא ראיה גדולה מן הש"ס ע"ז מאותו סוגיא גופא דר"פ האשה שלום דבעיא התם החזיקה היא מלחמה בעולם מהו מי אמרינן מה לה לשקר, ופשוט מברייתא נפלו עלינו נכרים נפלו עלינו לסטים הוא מת ואני נצלתי נאמנת, ויש להפליא הא הבעיא הוא במלחמה גדולה, דבקטנה נאמנת אשתו גם בלא מגו, ובע"כ דבגדולה הוא דבעיא וא"כ מה פשוט מנפלו עלינו לסטים דנאמנת, הא זהו מלחמה קטנה כיון דרק עליהם בלבד נפלו ומה פשוט ממלחמה קטנה לגדולה הא י"ל דבקטנה נאמנת דלא אמרה בדדמי, ובגדולה יש לחוש לבדדמי, וכן מה דדחי תו הש"ס התם כדרב אידי משום דאתתא כלי זיינה עליה ואינה מתיראת מפני הלסטים, משמע להדיא דאדם בעלמא שאינו אשה מתירא לעמוד ואומר בדדמי ואע"ג שאינו אלא מלחמה קטנה, ובע"כ דכיון שגם היא היתה בסכנה זאת כמו שאמרה נפלו "עלינו" לסטים והלסטים חפצו להרוג שניהם ומשו"ה ודאי דאי לאו דכלי זיינה עליה היתה מתיראת לעמוד שם כמו במלחמה גדולה ואמרה בדדמי, וה"ט מ"ש המהר"ם לובלין דנפלו עלינו לסטים הוי כמלחמה, ובכן בנ"ד שהא"י זה שהגיד לפי תומו היה גם הוא מאותן האנשים שבקשו לגנוב את הגבול וגם עליו רדפו הרודפים להמיתו, ודאי שהיה נחפז להמלט ושייך בו חשש בדדמי, אבל בכ"ז נראה שאפ"ה אפשר לסמוך על עדותו אע"ג דלא אמר קברתיו מכח ארבעה טעמים: טעם הא' דהא ידוע שיטת המרדכי סוף יבמות הביאו הרמ"א שם סעיף נ' שדוקא בעד ישראל, שהוא עד המעיד, הוא דבעינן שיאמר קברתיו לפי שנותן לבו בשעת מלחמה להעיד ולהתיר, אבל כותי מסל"ת דלא שם כוונתו לשום דבר א"צ שיאמר קברתיו, דזה לשון המרדכי וסברת הלב הוא דלא שייכא אותה בעיא בגוי שלא נאמן כ"א לפי תומו דבשלמא ישראל המתכוון לכך להתיר י"ל דבשעת מלחמה נתן לבו להעיד ולהתיר הנדמה ודבר ההוה להיות אבל הגוי המספר מעשה לפי תומו ולא שם כוונתו לשום אותו דבר אינו אומר אחר הנדמה כ"א כאשר ראה וסברא נותנת דלא שייכא בגוי וכן הסכימו ה"ר נתן ורבינו שמחה כו' עכ"ל, ועיין בט"ז שם שהעיד בשם חכמי הדור אשר גם רבינו הרש"ל בתוכם שכתבו להלכה לדברי המרדכי ומהרש"ל כתב שיש לזה ראיה מן הש"ס ע"ש, ובכן בנ"ד שעיקר העד היה הנכרי שהסיח לפ"ת, מהני בלא קברתיו לשיטת הני רבוותי, ואפי' לשיטת הפוסקים החולקים על המרדכי וסברי דמסל"ת לא עדיף מעד כשר דבעינן שיאמר קברתיו, אפ"ה בנ"ד מהני בלא זה דהא כאן יש טיבותא אחרינא מ"ש המהריב"ל הובא בקו"ע ובפ"ת שם אות ל"ג דמחלק שדוקא בעד ראשון כשבא לב"ד להעיד הוא דבעי' שיאמר קברתיו כיון דאפשר לחקור ממנו ולברר משא"כ בעד מפי עד שהעד השני בא לב"ד ואין הראשון לפנינו אפי' לא אמר קברתיו נמי מהני דתלינן להקל ולומר שאם היה העד הראשון בפנינו היה מברר דבריו איך נתברר לו שמת ודאי ושלא בדדמי הוא אומר, ובקו"ע אות ר"פ כתב נמי וז"ל תורה יצאה בכל מורי הוראה להקל בעד מפי עד אפי' במקום דאיכא תיוהא כגון במקום דעד צריך לומר קברתיו כו' אלא אפי' בקברתיו דמלחמה ודמים גם בזו השיגה יד סברא זו להתיר וממנה יש לדון ג"כ בחסרון אחר שבעדות כו' ע"ש, ואע"ג שיש חולקים ע"ז מ"מ מי כהחכם יודע פשר הוא הרשד"ם ז"ל שהכריע דבחשש איסור דרבנן כגון מים שאל"ס וכדומה יש לסמוך על מהריב"ל, א"כ בנ"ד איכא תלתא לטיבותא, א) מסיח לפי תומו שכשר לדעת המרדכי וסייעתו, ב) עד מפי עד ואין הראשון לפנינו לדעת מהריב"ל וסייעתו, ג) דהא בנ"ד ודאי שיצאה מאיסור דאורייתא, דמה"ת כיון שנאבד זכרו שמונה שנים כבר הוא בחזקת מת וכמ"ש התה"ד וחת"ס שנביא לקמן ומהני בלא קברתיו לכל השיטות וכדעת הרשד"ם דבדרבנן מהני: היתר הב', דהא מה דתלינן דבמלחמה אומר בדדמי אין זה ודאי דאומר בדדמי אלא חששא וספק שמא אומר בדדמי וכמ"ש דחיישי' שמא בדדמי אומר ואינו אלא ספק, וא"כ איכא בזה כעין ס"ס, ספק שמא לא אמר בדדמי, ואת"ל שהעד אמר בדדמי שמא האמת הוא שנהרג כפי האומדנא שיש בזה שודאי נהרג, ואפ"ה אם העד לפנינו ואפשר לברר לא סמכינן ע"ז, אבל כשאין העד לפנינו הוי ס"ס מעליא, וס"ס כזה ממש כתב המוהריב"ל בעד מפי עד דכו"ע מודו דתלינן להקל שזה שהגיד לו נתברר לו שהיה תוך ג' והוי כעין ס"ס דלמא העד הראשון נתברר לו ואף אם לא נתברר לו שמא האמת הוא תוך ג' ימים עיין בקו"ע אות ל"א ושע"א, ונ"ד עדיפא דהא איכא תרתי לטיבותא עד מפי עד וגם מסל"ת וס"ס הא מהני בעיגונא כמ"ש הב"ש סי' י"ז ס"ק פ"ד וז"ל וכן אם הוא שלם ויש ספק אם אשתהי אחר שהעלוהו מן המים יש להתיר משום ס"ס שמא הוא תוך שעה ראשונה ואת"ל אחר שעה ראשונה שמא הלכתא כר"ת ורא"ש וטור דס"ל אם לא ראה הטביעה יכול להעיד אפי' אחר כמה ימים עכ"ל, הרי דס"ל דמהני ס"ס בעיגונא ואף בס"ס בפלוגתא דרבוותא:
הן אמנם דלענ"ד אפשר להוכיח דבאשת איש לא מהני ס"ס להתיר דבב"מ די"ח איתא במשנה המביא גט ואבד הימנו מצאו לאלתר כשר ואם לזמן מרובה פסול, ופריך עלה מברייתא דמצא גט אשה בשוק בזמן שהבעל מודה יחזיר לאשה ואפי' לזמן מרובה, והנה בדין דמשנה דמביא גט ואבד ממנו, דהיינו שנאבד מיד שליח קודם שהגיע ליד אשה, ודאי לן שאכתי לא היה בזה גירושין אלא שרוצית עתה להתגרש ע"י גט זה אבל זה שניהם מודים שעדיין לא נתגרשה, וא"כ אין כאן כ"א ספק אחד, גט זה שלה הוא או של אחר, אכן בדין דברייתא דבזמן שהבעל מודה יחזיר, דמיירי שהאשה אומרת שכבר נתגרשה וגם הוא מודה לזה וכמ"ש התוס' דלשון מודה משמע כן, וא"כ הוי בזה ס"ס להתירה, שמא כבר גירשה ונחזיר לה אפי' אינו שלה ואפי' אם לא גירשה שמא זהו הגט שאבד ותתגרש עתה בחזרה זאת, ואי נימא דס"ס מהני בהיתר אשת איש מאי פריך מברייתא על המשנה הא לא דמי זל"ז, דבמשנה כיון שאינו אלא ספק אחד משו"ה לא יחזיר ובברייתא דהוי ס"ס מחזירין, אע"כ דבאשת איש לא מהני ס"ס להתיר, ותמהני על השמ"ק בב"מ והפנ"י והשב יעקב שהעלו נמי דס"ס לא מהני מטעם דהוי במקום חזקת אשת איש, למה לא הביאו ראיה זאת שהבאתי, ואע"ג דעל הטעם שכתבו דמשו"ה לא מהני ס"ס משום דהוי במקום חזקת איסור א"א יש לפקפק מן התוס' כתובות דכ"ב ד"ה הבא עליה דמה שאשה דייקא ומנסבא מרעי לחזקת א"א, אכן בנו"ב מהדו"ק חאה"ע סי' מ"ג כתב דלא שייך דייקא ומנסבא כ"א לענין נאמנות העד, פי' שהעד מסתמא יעיד אמת ומתירא לשקר לפי שאשה דייקא וע"י דיוקא דידה יתוודע שהוא חי ויותפס בשקר ולכך ירא לשקר אבל לענין שארי ספיקות בגוף הדבר לא שייכא דייקא ומנסבה ונשאר חזקת א"א על מכונה לגמרי, ולכן שפיר כתבו דלא מהני ס"ס, אכן אם כי הראיה שהבאתי נכונה היא, בכ"ז אבטל דעתי נגד כל הנהו גדולי הפוסקים האחרונים שכתבו להתיר א"א ע"י ס"ס ובשגם שסמכו חילייהו על עמוד ברזל הוא הרשב"א בתשובה סי' ת"א שהוכיח דס"ס עדיף מרובא וכמ"ש הפנ"י בכתובות די"ד, א"כ מי ירים ראשו לחלוק נגד הרשב"א הן אמנם דהפנ"י לא היה נפחד גם לגשת אל הקדש ולערוך מלחמה על הרשב"א גופא ולסתור יסוד הרשב"א ע"י ד' קושיות חזקות שהקשה עליו, אכן ד' הי' בעזרי לתרץ דברי הרשב"א מכל הקושיות וכמו שאבאר, דעיקר יסוד הרשב"א הוא מסוגיא דכתובות די"ד בפלוגתא דר"ג ור' יהושוע דקאמר התם הש"ס דר' יהושוע פוסל ברוב כשרים אפי' בברי, הרי דרוב לא מהני, ובס"ס מכשר אפי' בשמא, הרי דס"ס עדיף מרוב, וע"ז הקשה הפנ"י דה"נ איכא רוב משפחה כשרים והו"ל ס"ס ורובא, אבל בס"ס לחוד באמת לא היה מכשר, ותו דאדמייתי סייעתא מר' יהושוע הא אדרבה מר"ג דהלכתא כוותי' מוכח להיפוך, דאילו באלמנת עיסה פוסל אע"ג דאיכא ס"ס ורובא, ואילו בתרי רובא מכשר התם דט"ו, הרי דרוב עדיף מס"ס, ולכאורה היה אפשר ליישב משום דביוחסין חד רובא לאו כלום הוא דגזרינן אטו קבוע ולכן אע"ג דאיכא ס"ס בהדי רוב משפחה נמי אינו מועיל כיון דשייך לגזור אטו קבוע, שהאשה תלך לביתו ושם יקדשנה, דדוקא בתרי רובי מכשרינן משום דאז ליכא למגזר מידי וכמ"ש רש"י שם דט"ו בד"ה ל"צ דקא אזלה, אלא דלענ"ד תי' זה במחלוקת שנויה, דהנה בסוגיא דתרי רובי התם איפלגו בזה הראשונים ודעת הרמב"ם דהא דמכשרינן בתרי רובי רוב סיעה ורוב העיר היינו דוקא כשנבעלה בפרשת דרכים שאין שם קבוע כלל אבל כשנבעלה בעיר לא מהני אפי' תרי רובי, ודעת הטור אה"ע סי' ו' דאפי' אם נתעברה בעיר אם הלך הבועל אצלה תנשא לכתחלה כיון דאיכא רוב סיעה וריב העיר, וסברת פלוגתתם כפי שלמדתי מפי' הב"י כן הוא, דרמב"ם סובר דכל שנבעלה בתוך העיר כיון דאיכא לפעמים קבוע וכגון שאזלא איהי לגבי', ונהי דהשתא שהבועל אזל לגבה לא הוי קבוע, מ"מ כיון דאי איהי אזלא לגבי' הוי קבוע אכתי גזרינן אטו קבוע, דכמו דבחד רובא כן נמי בתרי רובי גזרינן ולכן לא התיר כ"א כשנבעלה בפרשת דרכים דליכא התם קבוע כלל, וכן מוכח מלשון רש"י שם שכתב דהשתא ליכא למגזר כלל, דאילו היה מקום לגזור אטו קבוע הוי גזרינן אפי' בתרי רובי נמי, או שי"ל נמי דה"ט דרמב"ם דבתוך העיר כיון דאיכא מיעוט פסולים בתוך העיר הו"ל כמחצה על מחצה גם נגד רוב העיר ורוב העוברים דרך העיר, וסברת הטור צ"ל דלא גזרו פירש אטו קבוע כ"א בחד רובא אבל היכי דאיכא נמי רוב הסיעה לא גזרי' פירש אטו קבוע אע"ג דשייך למגזר משום דכולי האי לא גזרי', והנה לשיטת הרמב"ם פשיטא דבאלמנת עיסה לא מהני הרוב בהדי הס"ס אע"ג דהס"ס חשיב נמי כרוב, מ"מ כיון דאכתי שייך חששא דקבוע לא מהני גם תרי רובי, אבל לשיטת הטור דכל היכי דאיכא תרי רובי לא גזרי אטו קבוע אפי' במקום שיש חשש, א"כ באלמנת עיסה ג"כ לא הו"ל למיגזר אי נימא דס"ס הוי כרוב, ומדפוסל ר"ג באלמנת עיסה מכלל דס"ל דס"ס לא הוי כרוב וכהוכחת הפנ"י, אלא שאפשר לומר דרשב"א ס"ל כשי' הרמב"ם ולכן מר"ג לא הוה הוכחה כלל ועוי"ל גם אליבא דטור דהא הטור לא הכשיר כ"א בהלך הבועל אצלה דבפעם הזאת היה ודאי נייד, ולגזור שמא תיזל איהי לגבי' בזה ס"ל דבתרי רובי לא גזרי' אבל בהלכה היא לגבי בועל פשיטא דליכא מאן דשרי כיון דודאי היה קבוע, ובאלמנת עיסה נמי הוי תמיד קבוע משום, דהדרא לניחותא ובאדם לא שייך כל דפריש וכמ"ש התוס' שם דט"ו דבכל שעה שבא על אשה זאת הדרא איסורא לניחותא וכ"כ בהפלאה ע"ש: אלא דאכתי יקשה קושיא השלישית שהק' הפנ"י על עיקר הוכחת הרשב"א דס"ס עדיף מרוב, מר' יהושוע דפוסל שם ברוב כשרים, ובאלמנת עיסה מכשר בס"ס, הא י"ל דמשו"ה פוסל משום דחד רוב כמא דליתא דמי ביוחסין אבל היכא דאיכא רוב גמור כ"ש דמכשר ברוב משום דרוב עדיף מס"ס, ובתירוץ שכתבתי לעיל עוד הגדלתי התימה, ובהפלאה כנראה שהרגיש בזה ותי' משום דהתם כיון שרואה שנבעלה והבועל הלך אצלה דלא הוי קבוע וגם הדרא לניחותא לא שייך שם וכמש"ש התוס' ואפ"ה פוסל ר' יהושע ע"ש, אבל לא הועיל כלום בתירוצו, נהי דהתם הוי נייד ממש מ"מ בחד רובא גזרי' משום קבוע והרוב כמאן דליתא, ולי נראה ליישב דהנה הא דאמרי' מעלה עשו ביוחסין היינו דוקא ביוחסין דכהונה אבל ביוחסין דקהל לא עשו מעלה וכן פרש"י כתובות די"ג על מה שאמרו התם מעלה עשו ביוחסין, כתב רש"י דכהונה ע"ש וכ"כ הנוב"י חאה"ע סי' ז' להדיא וכן משמע מתורי"ד שם, והנה מלשון המשנה דא"ר יהושוע הרי היא בחזקת בעולה לנתין וממזר משמע דלר' יהושע אסורה הבת אפי' לקהל ישראל משום ספק ממזרת, והיינו דנקיט לנתין וממזר ולא נקיט לעכו"ם דהכי הוה שפיר טפי דרובא דעלמא עכו"ם נינהו, משום דקי"ל דעכו"ם הבא על בת ישראל הולד כשר, וכ"כ הפנ"י גופא דלר' יהושע הבת אסורה אפי' לקהל ישראל, וא"כ שפיר יהי' הוכחת הרשב"א מפסולה דבת שפוסל אותה ר' יהושע ברוב כשרים אפי' לקהל ישראל דלא עשו שום מעלה התם, והכא בס"ס מכשר, ואין לומר דהכא סומך גם ארוב משפחה, דהא הכא באלמנת עיסה מיירי בספק חלל שנתערב שפסולה אינה כ"א לכהונה ובכהונה הוי הרוב כמאן דליתא דגזרי' אטו קבוע ולא נשאר כ"א הס"ס ואפ"ה מכשר ושפיר הוכיח דס"ס עדיף מרוב, ואין להקשות דלמ"ש דהוכחת הרשב"א יהיה מזה דפוסל ר' יהושע אפ הבת אפי' לקהל ישראל, ולפ"ז הוי ההוכחה מבבא דסיפא דהיתה מעוברת, דבבא דרישא לא מיירי כ"א בפסול האם, ובסיפא דהיתה מעוברת לא ידעינן מי הלך אצל מי אם הבועל לגבה או היא לגבי הבועל, וא"כ יש ספק שמא הלכה היא לגבי' והו"ל קבוע דכמע"מ, דבשלמא ברישא בראוה מדברת דהיינו נבעלה וכיון שראו את הבעילה הרי ראו שהבועל הלך אצלה והוי רוב מעליא אבל בסיפא יש ספק שמא הוי קבוע ואין רוב כלל, אבל אכתי מנ"ל דאפי' ברוב מעליא פוסל ר' יהושע, ואע"ג דהטור שם כתב דבסתמא נמי כשאינו ידוע מי הלך למי תנשא לכתחלה, וא"כ משמע דמאן דמכשר ברוב כשרים מכשר נמי בספק קבוע, אכן הא הב"י פי' בטעם הטור דכיון שמה דבעי' תרי רובי אין זה מן הדין אלא משום מעלה בעלמא ולכן כל היכי דלא ידעי' אזלי' לקולא ע"ש, וא"כ לא שייך זה כ"א כשאנו דנין לענין פסול כהונה ולענין תרי רובי אבל הכא בדר' יהושע דדיינין לענין הכשר הבת לקהל ישראל דמן הדין בעינן רובא וא"כ י"ל דבספק קבוע אסור, וה"ט דר' יהושע דאוסר, אבל אכתי מנ"ל דברוב גמור פוסל, וי"ל דהרשב"א לשיטתו א"ש, דבחי' הרשב"א פ' עשרה יוחסין גבי שתיקי רוב כשרין אצלה כתב דהיכא דלא ידעי' אם אזלא איהי לגבי' או לא הו"ל ס"ס, ספק שמא אזל איהו לגבה דהו"ל רוב ואת"ל דאזלא איהי לגבייהו שמא לכשר נבעלה ע"ש, ואע"ג דמסתימת הפוסקים משמע דבכה"ג כשאנו מסופקין בקבוע אם פירש או לא לא הוי ס"ס דהוי כמו שם אונס חד וכספק אחד יחשב ועמ"ש הפנ"י בקדושין שם, מ"מ הרשב"א הא סובר להדיא דהוי ס"ס ולזה לשיטתו שפיר הוכיח דר' יהושע לא מכשר אפי' ברוב גמור נמי, דאי היה מכשר ברוב גמור דהיינו בדידעינן שפירש, א"כ אפי' בספק פירש נמי היה לו להכשיר מכח ס"ס, דלר' יהושע אלים ס"ס, אע"כ דאפי' ברוב גמור לא מכשר וממילא לא שייך הס"ס שמא פירש והיה כאן רוב כיון דאפי' רוב ודאי לא מהני, ושפיר הוכיח הרשב"א דלר' יהושע רוב לא מהני, וזולת זה תמה אני על הפנ"י בעיקר קושיתו על הרשב"א דהא באלמנת עיסה איכא נמי רוב משפחה, מי הגיד לו כי הרשב"א יפרש כפי' התוס' דהס"ס שבאלמנת עיסה היינו כשנתערב ספק חלל בתוך המשפחה, שמא יפרש כשני הפירושים שברש"י שאליבייהו אין כאן ס"ס, וכן מה שהקשה דנוכיח מדר"ג דפוסל באלמנת עיסה אע"ג דאיכא רוב וס"ס ואילו בתרי רובי מכשר, מהיכן פסיקא לי' לומר כן דלר"ג מהני תרי רובי, הא בשמ"ק בסוגיא דתרי רובי הביא בשם רוב ראשונים דאיה"נ דלר"ג גם תרי רובי לא מהני מכ"ש דאלמנת עיסה דהוי ס"ס ורוב, וכן משמע נמי מפרש"י סוף די"ד שפי' דכל השקלא וטריא הוא רק לר' יהושע ומשמע דלר"ג לא מהני גם תרי רובי כשטוען שמא ע"ש:
ומה שהקשה עוד הפנ"י קושיא הד' על הרשב"א דהא לר"ג אלים לי' ברי מס"ס וכיון דברי לא מהני באתחזק איסורא כ"ש ס"ס, לפמ"ש בחבורי לכתובות דהא דמהני ברי לר"ג לאו כללא הוא אלא דוקא בברי ששייך גבי' חזקה דבודקת ומזנה ע"ש, א"כ לק"מ קושיתו, שוב מצאתי כן גם בהפלאה, וכן מה שהקשה עוד ממשנה דט' צפרדעים ושרץ אחד כו' ספיקו טהור, ומזה מוכח דס"ס לא הוי כרוב, דהא אפי' כמה ספיקות לא מהני ברה"י לטהר ואילו רוב מהני, ג"ז יש ליישב דנהי דלכל מילי הוי בירור הס"ס כבירור הרוב, מ"מ לענין ספק טומאה לא שייך רוב כזה הבא מכח צירוף שני הספיקות דכיון דכל ספק עשאו הכתוב כודאי לענין טומאה וכדילפינן מסוטה דנסתרה והיא נטמאה שהסתירה שהיא אינה כ"א ספק טומאה קריא רחמנא טומאה ודאית, נמצא דאין כאן רוב, אבל רוב שאינו בא מכח צירוף ספיקות מהני גם לענין טומאה, וכ"ז הוא לענין טומאה דספיקו הוי כודאי אבל בכל התורה גם רוב הבא מכח צירוף ספיקות נמי הוי רוב ודו"ק, וכיון שבארנו להציל את הרשב"א מכל הקושיות שהקשו עליו, הרי יש להפוסקים עמוד גדול לסמוך להתיר ע"י ס"ס גם באיסור אשת איש, ובנ"ד נמי דהוי ס"ס וכמ"ש בשם המוהריב"ל דחשיב כה"ג ממש לס"ס שפיר יש לסמוך ולהתיר:
היתר הג' שאפי' אם נחליט דהעד אומר ודאי בדדמי ואם היה אפשר לדרוש ולחקור אותו כיצד ראית לא היה יכול לברר שנהרג ודאי אפ"ה יש להתיר בנ"ד, דהנה גם כשאומר בדדמי הוא אומר בדבר שרובן למיתה, דודאי לא חשיד לומר אם ראה בו דבר שאין בו חשש מיתה, שבודאי מת, אלא אם רואה בו דבר שרובן למיתה יסמוך דעתו לומר מת וכדמפרש רבא שם ביבמות דקי"ד ובלשון הרמב"ם שראה בו העד דברים שרובן למיתה והעיד בדדמי שודאי מת, וכיון שכן בנ"ד נמי עכ"פ דבר שרובו למיתה ודאי דחזי בי', אלא דלהתיר ערוה החמירו חז"ל דלא לסמוך על רובא כמו במשאל"ס, וא"כ עפמ"ש התה"ד סי' קל"ט וביותר ביאור בחת"ס סי' נ"ח וסי' נ"ה דעתה שנשתנה הזמן מבזמן שהיה בימי הש"ס דבזה"ז קביעי בי דואר בכל המדינות וטעלפגראפין ואילו היה חי ברחוק כמה מאות ואלפים פרסה היה נודע ונשמע לנו כו' וכה"ג מיקרי רובא אעפ"י שאינו בא אלא מכח סתמא כו' עכ"ל, ועדיף ביותר ממה דרב אשי בעי למימר בצורבא מרבנן וגברא רבה להתיר משום דקלא אית לי' וידוע שיטת הר"א מווארדון שהתיר עפ"י אומדנא זאת אפי' לכתחלה משום דאומדנא דמוכח הוא שאם היה חי היה בא לביתו וכמ"ש רש"י כתובות דכ"ב באומרת ברי לי שמת דאילו היה קיים הי' בא, ואף שכבר השיגו ראבי"ה וסייעתו וכמבואר במרדכי, אבל מ"מ נראה ברור דאפי' החולקים מודים נמי דאומדנא זאת לא גרע מאומדנא דצורבא מרבנן קלא אית לי' דהוי רובא וכמ"ש התוס' ביבמות שם, וא"כ בנ"ד נמי שזה שמונה שנים שנאבד זכרו דיש לנו תרי רובי המבררים דהאיש הזה מת ולא ניצול מיד הרודפים, א' דהא העד ראה בו ודאי דבר שרוב למיתה, ורוב שני המברר דלא ניצול משום דאם איתא דניצול היה בא בעצמו או הודיע לביתו, ועיין בתשובת עין יצחק סי' כ' בבכה"ג לענין נטבע שכ' נמי דהוי תרי רובי כאלו ממש, ובתרי רובי הא כבר העלה הבית יעקב סי' ט' דמהני בעיגונא ומדמה אותה ליוחסין דמהני תרי רובי:
והן אמנם ראיתי באחרונים שדחו ראיה זאת דהתם ביוחסין איכא חזקת כשרות ומשו"ה מהני תרי רובי ולכן השיגו על הבית יעקב, אבל באמת אין בזה כדי דחוי דהא התם לגבי יוחסין בתינוק הנמצא מיירי דלית לי' עדיין חזקת כשרות וכמ"ש התוס' דהו"מ לשנויי שאני תינוק דלית לי' חזקת כשרות, ואין לומר דהא תינח לפרש"י כתובות שם בד"ה אבל ליוחסין לא דאם בת היא אסורה לכהן וכיון דדיינינן לענין הבת עצמה שפיר הו"מ לשנויי דמשו"ה פסולה משום דלית לה חזקת כשרות, אבל באמת הא יש לפרש דהא דקאמר אבל ליוחסין לא היינו כשהתינוק הוא זכר ונתגדל ובא אח"כ על בת ישראל נפסלה בביאתו, והאשה הא אית לה חזקת כשרות, דזה אינו דאפי' כשהוא זכר כיון דבו נופל הספק, והעיקר שאנו דנין על הבת ישראל שבא עליה, מכחו קאתינן, ובו הא ליכא חזקה דכשרות ולא אהני חזקת כשרות דאשה לגבי' דבועל, דלא עליה אנו דנין, וכ"כ להדיא בשמ"ק שם דביוחסין אין לחלק בין היכא דאיכא חזקה להיכא דליכא חזקה אלא בין חד רובא לתרי רובי ובתרי רובי אפי' בליכא חזקה נמי מהני דחזקה לא מעלה ולא מורדת ע"ש שדקדק כן מלשון הש"ס, ופוק חזי מעשה רב בתשובת חוט המשולש להגר"ח מוולאזין סי' ו' הובא בפ"ת ס"ק קל"ג בשם קהלת יעקב באחד שנפל מהגשר שהיה גבוה הרבה מהקרח ונפל מהגשר על הקרח ומהקרח אל המים ונאבד ולא נמצא כו' והתיר משום תרי רובי, דנפילה ב' קומות רובן למיתה מהך דבית הסקילה היתה גבוה ב' קומות, ומדין טרפות דנפולה שהוא הלל"מ, וריעותא דמשאל"ס נמי רוב נטבעים מתים, וכל חכמי ווילנא הסכימו על ההיתר ע"ש, הרי מעשה רב שהתירו עגונא מכח תרי רובי: והנה ראיתי בתשובות האחרונים שהרבה נביאים מתנבאים בסגנון אחד להוכיח דתרי רובי לא מהני מתוס' יבמות קכ"א ד"ה ולא היא שכתבו וז"ל ואע"ג דרובייהו צורבא מרבנן אי סליק קלא אית לי' מ"מ לא חיישי' לאותו רוב ולא תנשא לכתחלה כמו גבי גוססין דאין מעידין עליהם אע"פ שרובן למיתה עכ"ל, והא התם הוי תרי רובי, א' דרוב הנטבעים אינם נמלטים, ב' דאם איתא דסליק קלא אית לי', ואפ"ה כתבו התוס' דלא תנשא לכתחלה ולא מהני גם תרי רובי, ומכח קושיא זאת באו כולם לחלק דדוקא כשבאו התרי רובי בבת אחת הוא דמהני וכעין הך עובדא דהגר"ח מוולאזין דנפל מהגשר על הקרח ומהקרח לתוך המים דבאו בבת אחת הך רוב דנפילה מגבוה ב' קומות דרובן למיתה והך רובא דרוב נטבעים אינם נמלטים ובכה"ג שפיר מהני תרי רובי, משא"כ היכי דלא באו בבת אחת וכההיא דתוס' דהך רוב דנטבעים אינם נמלטים בא מיד כשנטבע והך רובא דאם איתא דסליק קלא אית לי' בא רק אחר זמן כשיש שהות כדי הוצאת הקול והתפשטותו בעולם, וכיון דבעת שנולד הספק האחד לא היה מועיל לברר שמת כיון דאכתי ליכא אלא רוב אחד דלא מהני להתיר והוי כנפסק הדין דאסורה, ולכן אף דאח"כ במשך הזמן הוי עוד רוב דאם איתא דסליק קלא אית לי' לא מצינן שוב לצרפו לרוב, דרוב הח' נתבטל כבר ועיין כל זה בישועות יעקב ובס' מנחת עני ותשובת עין יצחק סי' כ"א וכ"ב, ואי נימא כזה א"כ גם בנ"ד לא באו התרי רובי בב"א ולא מהני:
אכן לענ"ד יש להוכיח דאפי' בתרי רובי שלא באו בב"א נמי מהני בעיגונא, מהא דגיטין דכ"ט במשנה דיוצא ליהרג נותנין עליו חומרי חיים וחומרי מתים, וקאמר רב יוסף בלישנא בתרא לא שנו אלא בב"ד של נכרים אבל בב"ד של ישראל כיון דנפק דינא לקטלא קטיל לי' א"ל אביי בב"ד של ישראל נמי אפשר דחזו לי' זכותא, כי חזו לי' זכותא מקמי' דליגמר דינו בתר גמר דינו לא חזו לי' זכות, ופרש"י דלא שכיח הלכך לא מספקינן בהכי, ובתוס' שם הקשו נמי מהא דסנהדרין דאם מצאו לו זכות פוטרין, מ"מ לא שכיח, ולכאורה תמוה דנהי דלא שכיח אכתי היאך משיאין את אשתו, הא באיסור אשת איש חיישינן אפי' למיעוט דלא שכיח וכמו דחוששין במשאל"ס למיעוט דנצולים אע"ג שזה לא שכיח כמעט כלל שינצל מן הים, ועכ"פ מציאת זכות שכיח יותר מהצלתו של הנטבע במים ואפ"ה חוששין למיעוט שאינו שכיח כזה:
ועיין בתשובת עין יצחק שהקשה כן ונדחק ליישב דלאו בכל רוב החמירו חז"ל בחשש אשת איש רק היכי דמצינו בפירוש דהחמירו ע"ש, אכן באמת יש ליישב בפשוטו דמשו"ה לא חששו להחמיר התם משום דהתם איכא תרי רובי, חדא דרוב הנגמרים דינם למיתה אין מוצאין להם זכות, ב' אם מוצאין זכות יתוודע ויתפרסם הדבר וקלא אית לי' שזה לא נהרג וזהו נמי רוב וכההיא דיבמות אי סליק קלא אית לי' דחשבינן זה לרוב, וה"נ אם ניצול קלא אית לי', ומדלית לי' קלא מכלל דבאמת לא ניצול, ורק משו"ה לא חשו להחמיר בזה משום דאיכא תרי רובי ולא רמי למשאל"ס דליכא אלא חד רובא, ובחד רובא ודאי דחוששין להחמיר וזה ברור, והא התם נמי לא באו בבת אחת. דרוב שלא ימצא זכות נולד מיד כשנגמר דינו, ורוב השני יבוא אח"כ כשיעבור איזה משך זמן ולא יתפרסם הצלתו ואפ"ה לא חשו להחמיר, ויש לתמוה על האחרונים שכתבו דבלא באו בב"א לא מהני ולא נתעוררו להראיה שהבאתי, וביותר תמהני על העין יצחק שהרגיש בש"ס הזה ואפ"ה החליט דבלא באו בב"א ל"מ, וכל זה גרם לו מפני שהוא נדחק לפרש דמשו"ה לא חשו להחמיר ביוצא ליהרג, לא מפני טיבותא דתרי רובי אלא מטעם דהיכי דלא מצינו בפירוש שהחמירו חז"ל בזה, אנן מעצמנו לא נבוא לחשוש, אבל באמת שגם התם ליכא אלא חד רובא, וממילא ליכא הוכחה דבתרי רובא שלא באו בב"א דמהני, אכן למ"ש דהטעם התם משום דאיכא תרי רובי ממילא מוכח דאפי' לא באו בב"א נמי מהני, ומה שהוכיחו מתוס' דיבמות לאו ראיה הוא כלל די"ל דהתם מטעם לא פליג בין צורבא מרבנן לשארי אנשים דליכא בהו אלא חד רוב משו"ה החמירו אפי' בצו"מ וכמ"ש התה"ד דראו חז"ל שלא לחלק בין איש לאיש:
אלא דשוב ראיתי דיש לדחות לראיה זאת, דהא באמת במשנה דיוצא ליהרג לא הוזכר כלל לענין להשיא את אשתו, אלא רק דנותנין עליו חומרי חיים דבת כהן לישראל לא תאכל בתרומה, ועלה קאי רב יוסף דבב"ד של ישראל כיון דלא חזי לי' זכותא מותרת לאכול שוב בתרומה, וא"כ י"ל שדוקא לענין תרומה סמכינן ע"ז דאינו שכיח, אבל להתירה לעלמא איה"נ שבאמת אסורה דאע"ג דלא שכיח אפ"ה לענין איסור ערוה החמירו לחוש אפי' למיעוט דלא שכיח, וכ"כ באמת הח"מ סי' י"ז סעיף ל"ו דלהשיא את אשתו אין משיאין דלא עדיף מראוהו מגויד וצלוב ע"ש, ואפשר נמי להוכיח כן ממשנה גופא דנקיט רק לענין תרומה, ולמה לא נקיט נמי לענין גט כבמשנה הקודמת דאם שלח לה גט נותנין עליו חומרי חיים ומתים דחולצת ולא מתיבמת, ועלה אמר רב יוסף דבב"ד של ישראל מחזקינן לודאי מת ומתיבמת נמי, אע"כ דלענין איסור ערוה לא מהני אפי' בב"ד של ישראל דאפ"ה אסורה משום דחוששין גם מיעוט דלא שכיח, ולכן במשנה דמיירי בב"ד של נכרים דוקא לא נקיט כ"א לענין תרומה, ובהכי ניחא גם דברי הרי"ף שם שהשמיט כל השקלא וטריא שבש"ס ועיין ברא"ש מ"ש בטעם הרי"ף:
ולמ"ש י"ל משום דס"ל דחילוק דרב יוסף אינו אלא לתרומה אבל להתירה לעלמא לא מהני זה, ואינו נוגע השתא בזה"ז ולכן לא הביאה, ולפ"ז נדחה לגמרי ראייתי מש"ס זה דמהני תרי רובי, גם באיסור א"א כיון דהתם לא מיירי כלל לענין להשיאה, ועוד דאפי' אי נימא דמיירי לענין להשיאה אפ"ה אין להוכיח דמהני תרי רובי דהא י"ל דרב יוסף דאמר אבל בב"ד של ישראל לא, היינו רק שלא יהא ספק השקול ואפי' אם נשאת תצא דהא במתני' דקאמר נותנין עליו חומרי חיים וחומרי מתים הוי ספק השקול דאפי' בדיעבד תצא בהא הוא דמוקי רב יוסף דהיינו דוקא בב"ד של נכרים אבל בב"ד של ישראל כיון דלא שכיח לא הוי זה ספק השקול, אבל ודאי דלכתחלה לא תנשא אפי' בב"ד ישראל דאע"ג דלא שכיח למצוא זכות אפ"ה לכתחלה חוששין גם למיעוט דלא שכיח וכמו במשאל"ס מיהו אכתי נראה דאי"א לומר דלהשיאה לא מהני דהא פריך התם מברייתא שמע מב"ד של ישראל איש פלוני נהרג משיאין את אשתו ולס"ד דשם קאמר דהיינו ביוצא ליהרג, אלמא דפשוט לש"ס דביוצא ליהרג משיאין, ובע"כ דהטעם הוא משום תרי רובי ואע"ג דלא באו בב"א, וא"כ קמה ראייתי וגם נצבה דתרי רובי אפי' כשלא באו בב"א מהני להשיאה, ואפי' לדעת האחרונים דבלא באו בב"א לא מהני אפ"ה יש להתיר נמי בנ"ד, דהא לידת הספיקות לא נחשבם משעת לידתם בעולם אלא משעה שנודעו להאשה וכמ"ש בס' פין יצחק סי' כ"ב ודוקא כשנודעו להאשה שלא בב"א הוא דלא מהני אבל אם להאשה נודעו בב"א אע"ג דלא נולדו בעולם בב"א מהני, וא"כ בנ"ד שעבר כמה שנים שלא נודע להאשה שום ידיעה ורק עתה ע"י הגדת העד נודע לה שבעת שרצה לגנוב הגבול נהרג שם, ועתה כבר יש ג"כ רוב השני, דכיון דכבר עבר שמונה שנים ולא בא כלל דודאי מת, ושני הספיקות בא בב"א ומהני לכו"ע, עכ"פ נתבאר לנו היתר גמור בנ"ד דאיכא תרי רובי, ולכן אפי' אם ודאי אמר בדדמי נמי יש להתיר דעל תרי רובי סמכו כל הפוסקים להתיר וכמ"ש בשם הגר"ח מוולאזין שהתירו גם כל חכמי ווילנא שבדור ההוא:
היתר הרביעי, דכבר זכרתי בתשובה לעיל סי' ס"ח דהא דחוששין בעד אחד לבדדמי היינו משום דמה"ת ע"א לא מהני ורק משום תקנת עגונות הקילו לסמוך על ע"א, וכיון דנאמנות ע"א אין זה כ"א משום תקנה א"כ אמרי' שלא הקילו כ"א היכא דליכא חשש דבדדמי, והיכי דשייך בדדמי לא הקילו, אבל במקום דמה"ת סגי בע"א ומשום דנאמן כתרי, בכה"ג לא חיישי' לבדדמי, וכמו דבתרי עדים לא חיישי' לבדדמי ה"נ בע"א במקום דנאמן כתרי, ושם הארכתי לברר בראיות:
והנה הטעם דמה"ת לא סגי בע"א בעדות אשה ומ"ש מכל האיסורין שבתורה דנאמן כתרי, היינו משום דאיכא חזקת אשת איש ולהוציא מחזקה אין ע"א נאמן וגם משום דהוי דבר שבערוה דאין פחות משנים, וידוע מ"ש המוהרי"ק שורש ע"ב דגם דבר שבערוה היכי דלא אתחזק איסורא גם ע"א נאמן, וכבר הבאתי לעיל מ"ש התה"ד הובא בח"מ וב"ש דבמקום שיש אומדנות והוכחות אף שאין שום עדות אם ניסת לא תצא, והאחרונים ביארו טעמו דבמקום שיש אומדנא שמת נתבטל החזקת חי ומה"ת מותרת לגמרי ורק מדרבנן אסורה ומשו"ה אם ניסת לא תצא, וא"כ בנ"ד נמי חין אומדנא גדול מזה שלא בא שמנה שנים לביתו, וכיון שעי"ז נתבטל החזקת חי ממילא שע"א נאמן בזה שוב מדינא וכמו בכל איסורא דעלמא, דאזל שוב החומר דדבר שבערוה וכמ"ש בשם מוהרי"ק וכיון שמהימן ע"א בזה מדינא והרי הוא חשוב כתרי, לא חיישי' שוב לבדדמי כמו שאין חוששין בשנים לבדדמי, ולפי כל הדברים הנאמרים בזה יצא לנו שההיתר שלי לסמוך בנ"ד על עדותו של הנכרי אע"ג שלא אמר קברתיו, עומד היא על ארבע יסודות חזקות אשר אפשר שגם באחד מהם יש לסמוך להתיר וכ"ש בהצטרפות כל ההיתרים דאין לחוש כלל לזה שלא אמר קברתיו ושפיר יש לסמוך על אמירתו של הנכרי כי נהרג ולא חיישינן בזה כלל לבדדמי:
וכעת נבוא להסיר גם פקפוק השני בעדותו של נכרי זה מה שלא הזכיר כ"א כנוי המשפחה ולא שמו ושם אביו ועירו, דהנה הזכרת כנויו עדיף מהזכרת שמו וכמ"ש המהרשד"ם הובא בקו"ע אות שס"ו דאם אומר כנויו ושם עירו עדיף משמו ושם עירו, הרי דכנויו עדיף משמו, וכיון שבנ"ד הזכיר הכנוי הרי שוב אין בזה חסרון הזכרת שמו דהא הכנוי עוד עדיף משמו, וחסרון דשם אביו אפשר למלאת בזה שהגיד העד כי נהרג היה מפולק הדראגוני, דזה הוי כמו שהזכיר שם רבו דכיון דידעי' באיזה פולק עבד ממילא ידעינן את אדוניו ורבותיו העומדים בראש הפולק אף שלא הזכירם מפורש, אפ"ה אפשר לברר מי ומי הם העומדים בראש הגדוד הלזה, והזכרת שם רבו הא הוי כהזכרת שם אביו וכמ"ש בקו"ע אות שס"ב כשאומר דהוי עבד של זה הוי כשם אביו, וגדולה מזה כתב הרא"ש בתשובה הובא בבה"ט סי' י"ז סק"ס דאומר משרת פלוני הוי כמזכיר שמו ושם אביו ע"ש, וא"כ כ"ש בנ"ד שהזכיר גם הכנוי ושהוא משרת בפאלק הדראגוני דהוי כמזכיר שמו ושם אביו, ובהזכרת שמו ושם אביו הא סגי אפי' בלא שם עירו וכמ"ש הב"ש והח"מ שם סקל"ח דבשנים סגי שמו ושם עירו או שמו ושם אביו וכ"כ בקו"ע אות שנ"ז הלכה למעשה דסגי בזה, ובתשובה אחרת הארכתי בזה, וכ"ש בנ"ד שיש עדים המעידים שבפולק זה לא היה יהודי אחר בשם חפץ, כ"א יצחק חפץ זה שאנו מבקשים דסגי בזה:
ועוד נראה טעם אחר להקל בנ"ד דהא העד נכרי השני שהגיד עדותו לפני הב"ד דעיר דאויד. האראדאק, הוא הזכיר גם שמו וכנויו ושם עירו, ונהי דעדותו על מיתתו של חפץ לא מהני מטעם שאמר שאינו יודע מה קרה עמו אבל זה הגיד מפורש כי בתוך החבורה הזאת שברחו משוטרי הגבול היה בתוכם יצחק חפץ מלויביצאן, וא"כ כששוב הגיד הנכרי האחר כי חפץ הזה נהרג, ודאי הוא שהוא האיש שאנו מבקשים, כי מעדותו של הא"י מדאויד הורודוק נודע לנו בבירור כי חפץ הזה הוא הוא אשר שמו יצחק חפץ מלויבצאן, ואחר לא היה שם, אלא מה דיש לפקפק דהעד מדאויד הורודאק לא הגיד לפי תומי כ"א ע"י שאלה בב"ד וא"כ אינו נאמן כלל על עדותו, אבל גם זה אינו טענה, איבעית אימא דבנ"ד יש כמה סניפי ההיתר אפי' שלא במסל"ת, א) דעת הנו"ב מהדו"ק סי' ל"א ומהדו"ת סי' מ"ז דהיכא דאיכא רגלים לדבר מהני נכרי אפי' שלא במסל"ת, ואין רגלים לדבר גדול מזה שבנ"ד, שגם בעיר וגם בפולק לא היה איש אחר בשם חפץ כ"א בעלה של זו, ב) דעת המבי"ט ח"ב סי' מ"ט דהא דבעי' מסל"ת היינו דוקא אם האשה היא עדיין בחזקת אשת איש דאורייתא אבל אם גם בלא עדות הנכרי יש לנו עדות אחרת שעל ידו לא תנשא לכתחלה ואם נשאת לא תצא שאז לא רביע עלה כ"א איסור דרבנן מהני עדות הנכרי אפי' כשאינו מסל"ת ע"ש, ולפ"ז בנ"ד שבודאי יצאה מחזקת א"א ע"י האומנות הגדולות המוכיחות על מיתתו ושזה שמונה שנים שנאבד זכרו וכמ"ש לעיל שמן הדין היה ראוי להתיר גם בלא עדות וכמ"ש הח"ס וב"ש ס"ק ל"ג, דודאי שיש לסמוך על נכרי בלא מסל"ת ואע"ג שעל כל אחד מסניפי היתר הללו כשהוא לעצמו קשה לסמוך, דהיתירו של הנו"ב כתב הוא עצמו שלא לסמוך ע"ז כ"א לסניף וגם החת"ס השיגו בזה, וגם היתירו של המבי"ט דבר חדש הוא והפוסקים לא הזכירוהו, אבל עכ"פ בהצטרפות שני אלו צדדי היתר במקום אחד כמו בנ"ד, דיש רגלים לדבר ואיכא התירו דנו"ב, ושאין לו תו חזקת חי דאיכא התירו של המבי"ט, אפשר לצרף שניהם להיתר אחד, וגם בתשובת משאת בנימין סי' ס"ח העלה דהל היכי דאיכא אומדנא טובא שמת נאמן גם נכרי בלא מסל"ת: ועוד נ"ל לומר סברא טובה שבנ"ד לא איבד מעלת מסל"ת אפי' כשהגיד ע"י שאלה, דעיקר הטעם מה דאמרי' דכל שבא ע"י שאלה אינו נאמן דכיון שנשאל חיישי' שמא משום שיודע שאיסור והיתר תלוי בזה יקלקל במזיד, אבל הכא הא יש סברה טובה שלא נתכוון לקלקל, דהא חזינן שהיה נזהר בדבורו והגיד שאינו יודע מה שקרה עמו, ואם היה נתכוון לקלקל היה מגזם ביותר לומר שיודע שנהרג ודאי, ומדהיה נזהר כ"כ לומר איני יודע על מה שלא ידע בבירור, ודאי שמה שהגיד שזה יודע בודאי כי יצחק חפץ זה היה בתוך חבורתם, אמת הוא, וכיו"ב איתא בס' דעת תורה ס"ק ל"א לגבי עגלים הרכים דאע"ג דמסל"ת לא מהני אם אומר בן ח' ימים הוא משום דאמרי' דלהשביח מקחו אומר כן, אפ"ה כשאומר בן ו' הוא מהימן דאי להשביח מקחו הוי אומר יותר שהוא בן ח', וכ"כ בקו"ע אות שס"ה דהיכי שהנכרי היה יכול להגזים יותר הוי מסל"ת ע"ש, וה"נ נימא בנ"ד דאם לקלקל נתכוון היה מגזם יותר שראהו מת, דממ"נ אם יודע שאיסור והיתר תלוי בזה הלא יודע הוא שכל זמן שלא אמר מת אין מתירין את אשתו, ומדאפ"ה לא אמר הכי, הוי מסל"ת, ועיין עוד בתשובת מהר"ם לובלין סי' ק"י דכל היכי דלא שייך לומר שנתכוון להעיד אפי' היכי דהיו ע"י שאלה מיקרי נמי מסל"ת, וה"נ ודאי דלא נתכוון להעיד דמה בצע בעדותו כיון שאינו אומר שראהו מת, ולכן במה שהעיד על שמו ושם עירו לחוד ודאי דמיקרי מסל"ת ומהני עדותו וזה נכון מאוד, ודע כי כ"ז לא כתבתי כ"א לרווחא דמלתא ולהתלמד למקום אחר, אבל בנוגע לנ"ד לא הוצרכתי לזה כי עדים העידו לפני שקודם שנקרא העד לפני ב"ד סיפר מעצמו כל העובדא לפני יהודי ושמחמת זה ידעו אח"כ לקרוא אותו לב"ד, ובכה"ג הא הדין מפורש באה"ע סי' י"ז סעיף ט"ו דכותי שהסיח לפ"ת תחלה אע"ג ששאלו אותו אח"כ ובדקוהו עד שיפרש כל המאורע ה"ז נאמן ומשיאין על פיו ועמ"ש בפ"ת שם להאריך בזה: וגם בזה שיצא קול שהעד ר' אברהם נוטל שכר, נמי אין חשש, אף כי אנכי בזה מן המחמירים להסתפק שמא עד שנוטל שכר להעיד פסול מה"ת ודלא כקצוה"ח בסי' ל"ד דפסול זה אינו אלא מדרבנן ומה"ת כשר אפי' כשנוטל שכר להעיד, והוכיח כן מכתובות דמ"ו גבי מוציא שם רע ר' יהודה אומר אינו חייב עד שישכיר עדים ואם אמת היה הדבר והוציאו את הנערה וסקלוה, אלמא דאע"ג ששכרן במעון אפ"ה עדותו כשר מה"ת, אבל תמה אני אם יצאו הדברים מפי הקצוה"ח דהא מה דאמרי' דמיירי כששכרם בממון היינו לענין חיוב דבעל המוציא שם רע כשבאו עדים והזימום לעדי הבעל, דבזה אמרי' דהבעל אינו חייב כ"א כשהמעשה היה באופן כזה כשהוסיף ברשעתו ושכר בממון להעדים, ובאם לא שכרן בממון אין חייב, אבל הסיפא דאם אמת היה כדברי הבעל ועדי הבעל כשרים היו, ופשיטא דמיירי ודאי שלא שכרן כלל, וזה פשוט וברור:
ואמנם נהי דדחיתי ראיית קצוה"ח אבל ראיה להיפך דהוי פסול מדאורייתא נמי אין לנו, וכל זה הוא לגבי שארי עדיות אבל בעדות עגונא כבר פסק הנו"ב סי' מ"ז להכשיר כשנוטל שכר וכן הב"מ סי' י"ז כתב דיש להכשיר בפשיטות ע"ש, וכ"ש בנ"ד שלא נדע שודאי נטל שכר כ"א קול השערה בעלמא אנו שומעים, דאין לפקפק כלל בזה, ואחרי שעלה ב"ה בידנו להסיר כל מה מהפקפוקים שנפלו על העדות הזאת ממילא יצא לנו כנוגה היתר של האשה מ' שיינדיל אשת ר' יצחק חפץ, ותוכלו להושיב ב"ד ולהתירה לאחר שיחלוץ להיבמה בהיות שנשארת בלא בנים:
וד' יצילו משגיאות כנפש ידידו מברכו בברכת אהרן וואלקין: