אור ברסלב
שות זקן אהרן ח"א אה"ע › סימן עד

שות זקן אהרן· הרב אהרן וואלקין

ח"א אה"ע · סימן עד

סימן עג

ב"ה עש"ק כ"ח מנ"א תרפ"ז פינסק כבוד ידידי הרב וכו' מהו' דוד בערקאוויטש שליט"א אב"ד דאויז האראדאק ע"ד שאלתו בנוגע לעיגונא דאיתתא מ' שיינדל אשת ר' משה פרידמאן שזה יותר מט"ו שנה שנסע ממדינה זאת לארגנטינא ובמשך שתי שנים ראשונות קיבלה ידיעות ממנו ע"י תושב ארגנטיני ר' מאטע פארטנאי כי בעלה הוא חולה, ואח"כ במשך עשרת שני המלחמה שהיה שעת חירום בעולם, לא קבלה שום ידיעה, רק כמשלש שנים לפנים לאחר שנשקט הארץ כתבה עוד הפעם לר' מאטע פרטנאי, והשיב לה כי זה שנים עשרה שנה שמת בעלה, וכת"ר מסתפק בזה בהיות שר' מאטע פארטנאי אינו יודע לחתום בעצמו רק בנו כותב עבורו, והמכתב אינו מקוים לא בקיום עדים ולא בב"ד, ושאר ספיקות שלו אשר יבוארו בדברנו אם אפשר לסמוך על המכתב:

הנה מראש לא בסתר אדבר, כי תמה אנכי על חיפוש היתרים, והלא חיים אנו בדור כזה שאדם עומד כאן ורואה ויודע מה שנעשה באספמיא, עומד כאן ושומע ומדבר עם אנשי ארגנטינא, מפיהם (ע"י התיליפון) ומפי כתבם ע"י בי דואר, וגם אכשר דרי, שגם בארגנטינא אפשר למצוא רבנים שובי"ם מופלגי תורה, וא"כ כאשר נפל ספק אצל כ"ת על המכתב אם זהו באמת חתימת ידו של מאטע פארטנאי יכול היה לפנות אליו במכתב שיקיים חתימתו ע"י הרב או ע"י עדים ידועים, וכן אם נפל ספק על תוכן המכתב אם נאמנו דברי פארטנאי, בהיות שלא היה בעצמו בשעת מיתתו של ה' פרידמאן, יכול היה לפנות להרב או לשלטון הקהלה שידרשו ויחקרו, מפי עדים או ע"י פנקס, אם מת שם איש כזה וכל היכי שאפשר לברורי לא סמכינן על שום היתר צדדי, דכל ההיתרים שהקילו בעגונה הכל הוא היכי שאי"א לברר ובכדי שלא תשאר בעיגונה סמכינן על היתר זה או אחר, אבל אם אפשר לברר למה לנו ליכנס לפרצות דחוקות ולכן אם זה ר' מאטע פארטנאי עודנו בחיים חיותו, אין טוב מזה שיכתוב כ"ת אליו שהוא יודיעו הפרטים מאיזה מקור יודע כי מת זה הבעל וגם יבקשו שיקיים כתיבת ידו ע"י הרב, ובאם גם מאטע זה אינו כבר, יכתוב להרב דשם שיחקור וידרוש מבנו של מאטא ומגבאי ח"ק, ותשובתם תהיה לפניכם לעינים, רק אם המצב הוא כזה שאי"א להוסיף בחקירות חדשות ובהכרח לסמוך על הידיעות שנתקבלו עד עתה, לא אמנע מלכתוב בזה דעתי לדינא:

הנה לכאורה כיון דהמכתב שבא נכתב בכתב ישראל פשוט הדבר לסמוך ע"ז אפי' בלא קיום וכמ"ש הח"מ אה"ע סי' י"ז דבמקום עיגון כתב שנמצא כתוב בכתב ישראל ולא שכיחי כותבים שיודעין לכתוב בכתב ישראל שחזקה שישראל כתבו לא חיישי' לפסול רק תלינן ברוב ישראל הכשרים לעדות זו כמו דלא חיישי' בבת קול ע"ש, וכ"כ הב"ש שם סקכ"ט דכתב הבא ממרחקים בכתב ישראל מקילינן במקום עיגון אף שאינו מקוים ותלינן ברוב ישראל הכשרים לעדות ע"ז, ואמנם כי הדבר נפתח בגדולים וגם גדולי הראשונים מסכימים להתיר בעיגונא בלא קיום, ה"ה הרמב"ן, הרשב"א והמ"מ, ומי יבא להרהר אחריהם, אבל מפני שכמה ראשונים חולקים ע"ז וסוברים דאפי' בעגונא בעינן קיום, והן דעת היש מפרשים שהביא הרמב"ן ביבמות, וגם דעת המרדכי הארוך שהביא היש"ש פ"ג דיבמות סי' י"ג דמדייק שצריכים שיכירו שהוא כתבו של יוסף, והרשב"א ס"ל בדעת הרמב"ם דבעי קיום כמ"ש המ"מ בשמו סוף פי"ג מגירושין, וגם הטור אה"ע סי' י"ז כתב הואיל דהרי"ף והרא"ש הביאו מחלוקת הירושלמי בזה בשלהי יבמות אי סומכין על מה שנמצא כתוב בשטר שמת פלוני ולא הכריעו ש"מ דדעתם להחמיר, ואחרי שעמודי ההוראה הרי"ף ורמב"ם ורא"ש כולהו בחדא שיטה קיימי להחמיר, ודאי דכן נקטינן, ובשגם שעל דעות המתירין יש לי פקפוקים גדולים וכמו שאבאר, א) הן עיקר טעמם ויסודם הוא ממימרא דר"ל ריש גיטין דבר תורה עדים החתומין על השטר כמו שנחקרו עדותן בב"ד ורבנן הוא דאמרי דצריך קיום, ובעיגונא אוקמוה אד"ת וכמ"ש התוס' כתובות די"ט והרשב"א בגיטין ועיין בש"ך חו"מ סי' מ"ו, אבל מעידי אני תמה על ראיה זאת. דהא ר"ל לא אמר כן כ"א לגבי שליח הגט דמשו"ה מהימן וסמכינן על דבריו בלא קיום. א"כ י"ל דהתם שאני משום דאיכא עד אחד המקיים לחתימות העדים, והוא השליח שאומר בפני נחתם ולכן בכה"ג דוקא דאיכא עד אחד המקיים הוא דסגי מה"ת, אבל מנ"ל דגם בעלמא היכא דליכא ע"א דמועיל נמי מה"ת, ושפיר י"ל דר"ל לא קאמר דמה"ת לא בעי קיום כלל, אלא דלא בעי קיום ע"י שנים וסגי נמי בקיום ע"א כמו בגיטין, ואע"ג דר"ל לא קאמר דינו בגיטין דוקא וסתמא קאמר דלא בעי קיום מה"ת, מ"מ כוונתו יתפרש שפיר דהיינו קיום בשנים לא בעינן אבל ע"י ע"א בעי' מה"ת, ובלא קיום כלל לא מהני גם לר"ל:

ואחר זמן רב שכתבתי זאת ראיתי בפנ"י לגיטין בקונטרס אחרון שבעיקר הדין כתב נמי דר"ל לא קאמר כי אם דקיום דע"א מהני ע"ש, ויש לי להסביר גם בטעם הדבר דדוקא בע"א הוא דסגי מה"ת, דרש"י כתב בטעם דר"ל דכנחקרה עדותן דמי משום דלא חציפי אינשי לזייף, וביארו המפרשים כוונתו דזה הוה כמו רובא דרוב אינשי לא נחשדו לזייף, והנה טעם זה ודאי אינו מספיק במקום שזה טוען ודאי מזויף דהא קי"ל אין הולכין בממון אחר הרוב ובכה"ג ודאי דבעי קיים מה"ת נמי, ורק היכי דאיכא ע"א המקיים לחתימות העדים, ורוב בצירוף ע"א מהני, ופירוש סוגיא דגיטין כך הוא, מה"ת א"צ קיום כדר"ל, בכה"ג דוקא דע"א מקיים, ורבנן הוא דאצרכו קיום דוקא בשני עדים והכא משום עיגונא אוקמוה אדינא דתסגי בע"א נמי, אבל בלא קיום כלל איה"נ דמה"ת נמי לא מהני, ובזה יש ליישב מה שהרעיש הט"ז על הב"י שהקשה מכמה מקומות על הרמב"ם דס"ל דמה"ת לא סמכינן אעדות שבשטר, ולמה לא מקשה עליו מהא דאיתא להדיא בגיטין כדר"ל דעדים החתומין על השטר כנחקרה עדותן בב"ד ורבנן הוא דאצרכו קיום, ומשמע מיני' דמה"ת גובין בשטר אפי' בלא קיום, וגם הרמב"ן כתב שכבר השיגו כל חכמי הדורות בדין זה על הרמב"ם מהך דגיטין, ולמ"ש לק"מ דהתם מיהא איכא קיום ע"א, אבל בלא עדות כלל לא מהני גם לר"ל, והרי סתרנו בזה היסוד של הסוברים דאין צריך קיום:

אמנם לכאורה היה אפשר ליישב וממכה עצמה לתקן רטייה על המתירים בלא קיום כיון דעיקר מה שבארתי להצריך קיום בע"א עכ"פ אע"ג דודאי דרובא דאינשי לא חשידי לזייף, היינו משום דאין הולכין בממון אחר הרוב וכמ"ש, וא"כ לא שייך זה כ"א בשטרי ממון שרוצים להוציא ממון ע"י שטר, בזה מצרכינן קיום גם מה"ת ואין סומכין על הרוב, אבל במקום דסמכינן על רוב ודאי דלא צריך קיום כלל, ויש לי להביא ראיה לזה, דכבר הראה ההפלאה בכתובות דכ"ח סתירת דברי הר"י בעל התוס' דבדכ"ח כתב דהיכי שהלוה מודה שכתבו אלא שטוען פרוע, בזה הקיום רק מדרבנן, ומשמע דבטוען מזויף הקיום מה"ת ואילו לעיל שם בדי"ט בד"ה מודה כתב דרבנן אצרכו קיום כי טעין מזויף, הרי דס"ל שאף בטוען מזויף לא בעי קיום כ"א מדרבנן ע"ש, ולדברנו אין כאן שום סתירה דבדכ"ח שפיר כתב לדינא דאם טוען מזויף צריך קיום מה"ת משום דהכי קי"ל לדינא לדידן דאין הולכין בממון אחר הרוב, אבל בדי"ט דמיירי התם אליבא דרב, דהא רב אמר התם להאי דינא דמודה בשטר שכתבו א"צ לקיימו, ורב הא סובר דהולכין בממון אחר הרוב, וע"כ אליבא דרב שפיר כתב דאף בטוען מזויף א"צ קיום מה"ת ועמ"ש בחבורי חשן אהרן סי' מ"ו, וכיון שכן בנ"ד דמלתא דאיסורא הוא שבזה הולכין אחר הרוב אפילו במקום דאיכא חזקה נגדה וכמו דסמכי' ארוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן אע"ג דאיכא חזקת אינה זבוחה, וכ"כ להדיא התוס' ב"מ ד"נ וז"ל והא טפי מחמרינן בממונא דהא אין הולכין בממון אתר רוב ובאיסורא אזלי' בתר רובא אפילו היכא דאיכא חזקה דאיסורא נגד הרוב וכו', וממילא דא"צ קיום בזה, כן היה נראה לכאורה, אבל באמת זה אינו דלבד שלא ננצל בזה מלהכנס בסבך מחלוקת עצומה, דהרבה ראשונים סברי דכ"מ דאיכא חזקה נגד הרוב לא סמכי' ארובא גם באיסורא משום דאמרי' סמוך מיעוט לחזקה ואיתרע לה רובא, ואפי' לרבנן דר"מ דלא חיישי' למיעוטא היינו במקום דליכא חזקה אבל במקום דאיכא חזקה סמכי' מיעוטא לחזקה, וז"ל הרא"ש בבכורות פ"ג סי' ב', ומתוך זה מדקדק דחיישינן למיעוטא היכי דאיכא חזקה בהדה כי הכא שהיא בחזקת שלא ילדה ואפי' לא קי"ל כר"מ דמטהר בההיא דתינוק דרוב מטפחים מטעם זה דסמוך מיעוטא לחזקה, להחמיר מיהא חיישי' כי הך דהכא כו' והא דסמכי' ארוב מצויין אצל שחיטה מומחין לפי שרוב מומחין הוא מצוי הרבה כדאמרי' בגיטין כו' ע"ש, וכ"כ נמי הרא"ש פ"ק דחולין סי' ט"ו וכ"ה דעת הרבה גדולי ראשונים, ואפילו לדעת הנהו ראשונים שגם במקום חזקה מהני רוב, עכ"פ באשת איש משום חומר דא"א לכתחלה ודאי לא סמכי' ארובא לכו"ע וכמו דמוכח מהלכה רווחת דמים שאין להם סוף דלכתחלה לא תנשא אליבא דכו"ע אע"ג דרובן למיתה וכמ"ש הרא"ש שם וז"ל וה"נ אמרי' ביבמות במשאל"ס שאם נשאת בדיעבד לא תצא ולא אמרי' סמוך מיעוטא דנמלטים לחזקת אשת איש אלא משום חומרא דא"א מחמרי' לכתחלה, הרי שלכתחלה ליכא מאן דשרי לסמוך ארובא ואפי' במיעוט דלא שכיח כההיא דמשאל"ס, וא"כ מהיכי תיתי נסמוך בנ"ד בלא קיום לגבי איסור על רוב שאינן מזייפין ולהתיר להנשא לכתחלה, זהו פקפוק הא' מה שיש לענ"ד לפקפק בזה:

ב) הא בנ"ד אין כאן רוב דלא מזייפי כלל, עפמ"ש הש"ך חו"מ סי' מ"ו סק"ט דשטר שנמצא בשוק צריך קיום מה"ת דמה דאין ביד שום אדם לא שייך לומר לא חשיד לזיופי כו', ובחבורי שם כתבתי דהטעם הוא כעין מ"ש התוס' ב"ב דנ"ב ובב"מ דקט"ז דהא דאמרי' אחזוקי אינשי בגנבי לא מחזקי' היינו היכי דדיינינן על אדם מבורר אבל באדם שאינו מבורר לפנינו יש לנו לחוש שמא גנבו משום דכמה גנבים איכא בעולם, והיינו טעמא נמי בהא דלא חשיד לזיופי שזה לא שייך כ"א כשאנו דנין על איש שעומד לפנינו, אבל בנמצא בשוק שפיר יש לחוש משום דכמה זייפנים איכא בשוקא, וא"כ בנ"ד שאין כאן איש לפנינו להחזיקו בזייפן והמכתב נתקבל ע"י בי דואר, למה לא נחוש שמא איזה אדם זייפו, דכמה זייפנים איכא בעולם, ועיין בחת"ס האה"ע סי' מ"ט מ"ש בזה, ועוד בה שלישיה, דברי"ף סוף יבמות כשהביא הירושלמי מקור דהאי דינא דנמצא כתוב בשטר שמת כ' בזה"ל מצאו שטר כתוב וחתום, ומשמע דבעי' דוקא שיהא עדים חתומין תחתיו וכ"כ הב"ש סקכ"ח דבעי' שיהא עדים חתומין, והכא בנ"ד לבד שעדים ליכא, אפי' חתימת יד הכותב חסר וכמ"ש כ"ת שהכותב אינו יודע לחתום ורק אחר חתם תחתיו, ומכל הלין נלע"ד לפקפק להתיר בנ"ד בלא קיום, כן נראה לכאורה, ואמנם אחרי שובי נחמתי כי בנ"ד נראה עיקר דעת המתירין לסמוך על הכתב בלא קיום, דנראה פשוט דהא דאמרי' דרק רוב אנשים לא חשידי לזייף אבל מיעוט מיהא איכא דחשידי, היינו דוקא בשטרי ממון דאיכא הנאה למזייף, בזה הוא דאמרי' דמיעוט איכא שחשודים לזייף בשביל הנאתם, אבל בשטר כזה שכתוב בו מת הבעל של אשה זאת דשום הנאה לא יקבל המזייף מזה, כ"א שיקלקל את האשה, בזה אמרי' דאין שום אדם חשוד לקלקל בלא הנאה, ואפי' מיעוט ליכא, אלא דכל עיקר שנחשוש לזייף בכה"ג, אינו מאנשים דעלמא אלא משום אחת מהחמשה נשים צרותיהן של אשה זו שהם חמותה וכו', באשר להם יש הנאה מקלקלתה של זו לכן חשידי לקלקלה בשביל הנאתם וכ"כ החת"ס סי' מ"ט דעיקר החשש אינו אלא משום הה' נשים ע"ש: ולפ"ז י"ל מלתא חדתא דעיקר פלוגתתם אי סמכינן אכתב שכתוב בו שמת היינו במקום דאיכא למיחש שמא אחת מהה' נשים עשתה כן, אבל במקום דליכא בעולם הה' נשים הללו ולאשה זאת ליכא שום צרה כו"ע סברי דסמכי' על כתב ישראל בלא קיום כיון דליכא משום מה למיחש, דלעכו"ם שחשודים גם לקלקלה לא שייך לחוש כיון שאין יכולים עכשיו לכתוב כתב ישראל, ולישראל נמי אין לחוש, דלא חשוד לקלקל, ולפ"ז בנ"ד שהמכתב בא ממדינת ארגנטינא שהיא רחוקה מאד ממדינתנו וידעינן ודאי שבמדינה זאת לא נמצא אף אחת מה' נשים הללו שיהא ביכולתם לזייף מכתב ולשלחו לכאן, וגם אין לחוש שמא בקשו מיהודים אחרים היושבים בארגנטינא שהם יזייפו עבורם וישלחו לכאן, דמי יציית אותם לקלקל אשת איש, ובשגם שהתשובה נשלחה מאותו האיש גופא שאליו שלחה האשה לשאול ממנו, הדבר ברור שממנו הוא ואין בו זיוף, דאפי' במקום שהיה אפשר למיחש לזיוף כגון בשטרי ממון נמי א"צ קיום בכה"ג שהתשובה בא ע"י בי דואר מאותו האיש שנשאל ע"ז וכמ"ש בפ"ת אה"ע סי' י"ז סקנ"ב ע"ש, וכ"ש בנ"ד שלא נמצא בארגנטינא אחת מחמשה נשים ולא שייך שום חשש זיוף וכמ"ש:

ועוי"ל עפמ"ש המל"מ פי"ב מהל' גירושין הט"ז דהחשש דה' נשים לא שייך כ"א במקום שגם אם נשאת תצא, בזה אמרי' דחשידי לקלקלה בכדי שתצא מבעלה, אבל במקום שבדיעבד לא תצא ורק איסורא לכתחלה יש בכה"ג מהימנינן אפי' לצרה דלא עבידי הני נשים לקלקלה בידי שמים אלא בידי אדם, וכיון שאם נשאת לא תצא דיעבד לא מצית לקלקלה, ולכן העלה דכל היכי שיצאה מאיסור תורה כגון במשאל"ס, אלא דמשום חומרא דרבנן לא תנשא לכתחלה מהימנינן אפי' לצרה ע"ש, וא"כ בנ"ד שאבד זכרו ט"ו שנה הוי כמים שאל"ס, ומבי"ט סי' קל"ה כתב שזה שאבד זכרו עדיף מנטבע, ובשו"ת הלכות קטנות כתב נמי שאם נשתקע זכרו יצאה מאיסור תורה, וגם לפי מ"ש הח"מ וב"ש ס"ק נ' דהיכי דאיכא ראיה ואומדנא שמת דומה לנטבע במשאל"ס, וה"נ הוי כמה אומדנות שמת וגם אבד זכרו, דיצאה מחמת זה מאיסור תורה, ולכן בכה"ג לא חיישי' תו לקלקלה אפי' ע"י הצרות, דמה בצע להם שיקלקלוה כיון דאם נשאת לא תצא, ולאיש אחר ודאי לא חיישי' וכמ"ש, ממילא א"צ קיום לכל הדעות וזה נראה ברור בעז"ה:

ועתה נבוא לחשש הב' שחשש כ"ת עפמ"ש הב"ש ס"ק כ"ט דאם נמצא כתב יהודי אין חוששין שמא פסול הוא, ומשמע שבידוע שהוא פסול אין מהימן, ואם כן בארגנטינא שמדינה זאת גרועה מכל המדינות במצב הכשרות כמעט רובם מחללי שבת ואוכלי נבילות וטרפות, שאנשים כאלו אינם כשרים להעיד כ"א במסל"ת, וכאן השיב ע"י שאלה, ידע נא כ"ת כי לא ניחא למארייהו דאמרת הכי להחזיק כל המדינה למחללי שבת ואוכלי נו"ט, והפריז על המדה לומר שלא נמצא התם שו"ב, דידוע הוא שעכשיו אכשר דרי גם במקומות הללו, יש להם רבנים וגם שובי"ם וכמה אנשים מופלגי תורה ויראה, ועוד שאם כדבריו כן הוא חלילה דרובם ככולם פסולי עדות הם ואין בנמצא כשרים, א"כ אדרבה קלקלתם תקנתם דהא ידוע מ"ש התה"ד הובא ברמ"א חו"מ סי' ל"ה דבמקום שאין בנמצא כשרים אז גם פסולים כשרים להעיד, ומקורו מסוגיא דקדושין דע"ד נאמנת חיה לומר זה בכור וזה כהן, וכתב הר"ן שם דלא מן הדין הוא אלא מן התקנה דהימנה רבנן, לפי שעל הרוב אי"א בענין אחר, ועפ"ז פסק הרמ"א דלענין מקומות ביהכ"נ בעזרת נשים, נשים נאמנות, ועיין בתשובת שו"מ ח"א סי' קפ"ד דאלו שנלקחו לעבודת המלך אעפ"י שמחללים שבת שלא במקום אונס נמי אפ"ה כשרים להיות עדי עגונה דלא שכיחי התם עדים אחרים כ"א בעלי מלחמה הפסולים ואי"א בענין אחר וכמ"ש הרמ"א ע"ש, ממילא דלפ"ז שאם נימא דבמדינה זאת לא שכיחי עדים כשרים, גם פסולים יהיו כשרים וכ"ש לעדי עגונה שהרבה הקילו בזה, ואין להקשות ע"ז מההיא דגיטין דנ"ד ההוא דאמר לחבירו טהרות שעשיתי עמך נטמאו אתא לקמי' דר"א א"ל שורת הדין אינו נאמן אבל מה אעשה שהתורה האמינתו, היכן האמינתו אר"י בר ביסנא כוה"ג ביוהכ"פ יוכיח דכי אמר פיגול מהימן ומנא ידעינן והכתיב וכל אדם לא יהי' וגו' אלא לאו משום דמהימן, והשתא יקשה דאדרבה כיון דלא היה שום אדם רשאי לכנוס ואי"א בענין אחר לכך מהימן הכוה"ג ומנ"ל למילף דע"א נאמן בכ"מ הלא אין דנין אפשר משאי אפשר, אע"כ דלא מחלקינן לענין עדות בין אפשר לאי"א, וכל הפסול להעיד פסול אפילו במקום שאי"א נמי, דזה אינו, דהתם לגבי חיה איכא צורך העולם בזה שתקנו לסמוך עליה דאם לא נאמין לה לא נמצא כהן עומד ומשמש, ולא נמצא בכור, ולכן מצאו הקדמונים לנכון לתקן שיאמינו לה וכגון זו תקנה הוא דמיקרי שעי"ז יהי' כהן משמש וגם בכור, וכן לגבי עגונה תקנה הוא להאמין גם לעדים פסולים במקום שאי"א בענין אחר, אבל לענין פיגול כלום תקנה הוא בזה שיהי' פיגול, ומה שייך לומר דתקנו חז"ל להאמינו כדי שיהי' פיגול וכי אחריות פיגול עלינו, אדרבה לא נאמינו וכדין התורה ולא יהי' פיגול:

ועוד דהתם הא קאמר בש"ס "שהתורה" האמינתו הרי שמביא ראיה מן התורה ולא מן התקנה ובדין התורה ודאי לא שייך לאיפלוגי בין אפשר לאי"א דרק הקדמונים תקנו כן במקום שאי"א וכמ"ש הר"ן, אלא דהא תינח לשיטת הר"ן שכתב דלאו מדינא אלא מתקנה הוא, אכן מן הריטב"א משמע דהתורה גופא התירה לסמוך על פסולים במקום שאי"א, דבכתובות דע"ב כתב וז"ל ואית דאמרי דדוקא בנדה מהימנינן לע"א ואשה משום דכתבה תורה וספרה לה אבל בכ"מ עד אחד אינו נאמן באיסורין ומהתם אין ללמוד דאי"א שתדע אלא היא וכו' ע"ש, הרי דהתם על התורה גופא קאמר שמחלקה בין מקום שאפשר לאי"א, ושמא בנדה שאני משום דכיון שגם היא מוזהרת על האיסור חזקה שלא תקלקל עצמה ומשו"ה האמינתה התורה וכ"ה בהגה"א חולין פ"א דאם אוכל בעצמו איכא למימר שאינו חשוד לאכול נבילות, אבל היכי שאחרים אוכלין ולא הוא לא נאמין לו ע"ש, וה"נ בנדה עיקר הסמיכות הוא משום שגם היא עבדה איסורא ואפ"ה אם הוי אפשר בענין אחר לא הוה מהימנינן לה מה"ת משום הך חזקה שלא תקלקל עצמה לבד:

אלא דאכתי צ"ע דהא הרמ"א בחו"מ שם כשהביא לתקנת הקדמונים לסמוך על פסולי עדות במקום שאי"א, סיים בסוף דבריו דדוקא כשתובע טוען ברי אבל אם תובעו שמא ותבע מכח עדות העדים הללו דאין עדותן כשירה וא"כ בנ"ד דהאשה אינה טוענת ברי שמת ורק מכח עדים הללו היא תובעת, ובכה"ג הא לא מהני לסמוך על פסולים ולא לדידי לחוד קשה כ"א גם על הדין דשו"מ שהתיר נמי בעדים פסולים משום דבמלחמה לא שכיחי כשרים, והא התם נמי אינה תובעת כ"א מכח העדים ובכהאי גוונא הא לא מהני: וכל זה לא כתבתי אלא לפי דבריו שכתב שבמדינה זאת כמעט כולם פסולי עדות הם, אבל באמת אין אנו צריכין לכל זה מלבד שכבר כתבתי דחלילה להחזיק לכל תושבי המדינה לפסולים ובשגם לאיש זקן כר' מאטא פארטנאי שרוב שנותיו היה במדינתנו וכיון שעבר רוב שנותיו ולא חטא בעבירות כאלו ודאי שעלינו להחזיק שגם בבואו לארגנטינא לא נתגאל במאכלות אסורות, אלא אפי' אם היה ידוע לנו ודאי שהעד זה אוכל טריפות ומחלל שבת, נמי אין לפוסלו לעדות, דהא הלכה רווחת היא חו"מ סי' ל"ד דאין אדם נפסל אלא עפ"י עדים שיעידו עליו בב"ד וכל זמן שלא הוגבה עדות על רשעתו בב"ד שעבר איסורי דאורייתא אין נפסלים, וגדולה מזו כתב בתשובת פני אריה הובא בפ"ת אה"ע סי' מ"ב בבתולה שנתקדשה בפני עדים רקים ופוחזים ואח"כ באו עדים כשרים והעידו לפני הרב על עדי הקדושין שהם פסולי עדות דאורייתא שבכל יום עוברים על נשגח"ז ואוכלים טרפות וכו' וכתב שאין אותו העדות מספיק כלל לפסול עדי הקדושין משום שהרב יחידי קיבל עדותן, ופשוט הוא בחו"מ סי' כ"ח דלקבלת עדות בעינן שלשה מומחים ואפי' דיעבד אם נתקבל בפחות מן שלשה לאו כלום הוא ועוד כיון שנתקבל שלא בפניהם לאו כלום הוא, ובמק"א הארכתי בזה יותר ואכ"מ, ואין לחלק ולומר דהא דבעי' קבלת עדות בב"ד על רשעתם היינו בעדים דעלמא שאין אנו יודעים טיבם וטובם ורק מכח הגדת עדים אנו באים לפוסלם, בזה הוא דאמרי' שאין נפסל אפי' ע"י קלא דלא פסיק כ"א עד שיעידו עליו בב"ד, אבל בנ"ד שגלוי הדבר לכל ואנן סהדי שפסולים הס אין נצרך לקבלת עדות אחרי שמכח אנן סהדי נפסלים, דהא בתשובת פנ"א הנ"ל כתב להדיא שאפי' בכה"ג אין נפסלים בלא קבלה בב"ד וז"ל וגם אין לבטל עדי הקדושין מחמת דאף בלא עדים הללו הרי הם חשודים וניכרים לכל לפוחזים ורקים, דליתא כיון שאינם חשודים להעיד שקר בשביל ממון אלא חשודים על שאר עבירות כל זמן שאין לפנינו שני עדים מעידים שראו שעברו עבירה אלא שנתפרסם כך ע"י קול כשרים הם לכל עדיות שבתורה חוץ מלאותו דבר שהם חשודים עליו ע"ש, ויש לי ת"ל בכ"ז אריכות דברים רק שאין רצוני להאריך בדבר שכבר הארכתי בזה בתשובה אחרת, רק בקצרה שאי"א לפסול עדותן מכח טעמים הללו, א) מטעם שלא נתקבל עליהם עדות בב"ד של שלשה ובפניהם דוקא, ב) מטעם שכתב הש"ג פ' זה בורר שאף הפסול מה"ת אין נפסל אלא בדבר שחשוד בו וגם הנמוק"י שם כתב שדוקא רשע דחמס פסול לעדות אשה, ג) דעת הסמ"ע (סי' ל"ד סקנ"ז) שאפי' בעובר עבירה שיש בו מלקות אינו נפסל לעדות עד שידע שבכך הוא נפסל, וצריכים להודיעו שבכך הוא נפסל, אבל בלא"ה אפשר לומר דאע"ג דחשוד לשאר עבירות אינו חשוד להעיד שקר:

ולפ"ז אפי' אם באו עדים והעידו על עדים הללו שמחללי שבת ואוכלי טרפות הם נמי אין נפסלים לעדות כ"ז שלא הודיעו להם שבכך הם נפסלים לעדות, לדעת הסמ"ע, ודין של הסמ"ע יש לו יסוד, דבאמת יקשה על עיקר הדין דעוברי עבירה דאורייתא פסולים לעדות והא מבואר ביו"ד סי' קי"ט שהחשוד גם על איסור חמור בעונשו אינו חשוד על איסור קל ממנו בעונשו אם אך האיסור הזה חמור יותר בעיני בני אדם שאינם יודעים חומר הדין, וא"כ איך אפשר להחליט דכל עוברי עבירה דאורייתא פסולים לעדות, והא עבירה דעדות שקר חמירי לאינשי טובא דרע לשמים ולבריות הוא, ובשגם דרוב העבירות אין עובר האדם כ"א לתיאבון משום איזה הנאה אבל מה יתרון לבעל הלשון להעיד שקר בלא שום הנאה, והנסיון יורנו דכמה אנשים שעוברים עבירות בפרהסיא ובכ"ז לא יעידו שקר, ולכן היינו שמיישב הסמ"ע שבאמת אין נפסלים כ"א כשיודעים שעי"ז נפסלים הם לעדות וכיון שידע ולא נזהר הרי הוא כחשוד לאותו דבר לעדות גופא, ובחשוד לאותו דבר פסול גם להש"ג:

ולפ"ז במדינת ארגנטינא כיון דנזהרים בעדות שקר יותר משאר עבירות משו"ה אינו חשוד לעדות, ואי"ל דאכתי מחללי שבת יופסלו לעדות, דהא חשודים הם תו לכל מילי כמבואר ביו"ד סי' ב' דז"א דלדבר שהעולם נזהרים יותר מחילול שבת אינם חשודים, דכן מוכח להדיא מן הש"ך יו"ד סי' קי"ט שהקשה עמ"ש המחבר בחשוד לדבר חמור חשוד לדבר קל ממנו בעונש אא"כ חמור בעיני בנ"א שנזהרים בו יותר מבחמור, ממ"ש ביו"ד סי' ב' שדוקא מומר לחלל שבת ועו"ג הוא דחשוד לשאר דברים, וע"ש שטרח ליישב, ואם איתא דמחלל שבת חשוד אפי' לדבר שהעולם נזהרים בו יותר א"כ בקל הו"ל ליישב דהא דכתב בסי' ב' דוקא מחלל שבת ועו"ג היינו שהם חשידי אפילו לדבר שהעולם נזהרים יותר, א"ו שלדבר שחמור יותר אצל בנ"א, אפי' מחלל שבת אין חשוד, ולכן במדינה זאת כיון שנפרץ אצלם חילול שבת ולהרבה בנ"א נעשה כהיתר, ובעדות שקר אין נפרץ כ"כ ולכן אפי' מחללי שבת אינם חשודים על עדות שקר כ"ז שלא הודיעו להם שבכך הם נפסלים לעדות, מכל הלין נראה לי ברור שאין לפסול עדות של זה המכתב וכדאי לסמוך ע"ז ולהתיר האשה שיינדל בכבלי עיגון בלא פקפוק, רק אם באפשר לעשות דו"ח חדשה בארגנטינא ע"י רב אז בודאי שצריך לעשות דו"ח ע"י הרב או פרנסי דח"ק שיבדקו בפנקס דח"ק וגם על ביה"ק ואין לסמוך על שום היתר במקום שאפשר לברורי:

וד' יגדור פרצות עמו כנפש ידידו דו"ש מברכו בברכת אהרן וואלקין:

תוכן העניינים

שות זקן אהרן

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה