אור ברסלב
שות זקן אהרן ח"א אה"ע › סימן עג

שות זקן אהרן· הרב אהרן וואלקין

ח"א אה"ע · סימן עג

סימן עב

ב"ה עש"ק ד' ניסן תרפ"ו פינסק כבוד ידידי הרב וכו' מהור"ר יעקב זאלצמאן שליט"א רב בדאסבראוויץ ע"ד העגונה שינדל אשת ר' יעקב נארבער שנקרא לעבוה"צ בשנת תרפ"ד בתחלת המלחמה ומאז נאבד זכרו, והביאה כעת גביית עדות שהוגבה ע"י רב איך שבפניו העיד ר' שמואל בן יעקב ששמע מאיש יהודי איש חיל אחד אשר הוא ור' יעקב נארבער הנ"ל ועוד איש חיל שלישי בנוסם שלשתם יחד מן המלחמה כשרדפו האשכנזים את הרוסים אז כשהיו עוד על גבול אשכנזים איז פון הינטין גיפאלין א סנאריאד פון די דייטשין אויף ר' יעקב נארבער און ער איז צוריסין גיווארין אויף שטיקער, אזוי האט דער סאלדאט דערציילס אז ער האט דאם גיזעהען מיט זיינע אויגין, וכ"ת חשש בזה ג' חששות, א) כיון שהעד לא ראה ולא אמר שמת רק ער איז צוריסין גיווארין ושמא כוונתו שנעקרו ממנו חתיכות שאין מטריפות בהנטלם מן החי, ועכ"פ לא עדיף ממגויד במקום שאין עושה אותו טריפה דתנן במתני' דיבמות ק"כ שאין מעידין עליו, ב) אפי' אם היה מעיד שמת נמי הוה ע"א במלחמה דלא מהימן אם לא אמר קברתיו, ג) הא בעינן שיזכיר שם אביו ושם עירו וכאן לא הזכיר כ"א שמו וכנויו בלבד: והנה לא הזמן של ער"פ אשר הטרדה מרובה, וגם גוף הענין אין סובל אריכות, דלדעתי פשוט הדבר להתיר עפ"י העד שמעיד ששמע מפי יהודי אז ער איז צוריסין גיווארען אויף שטיקער, דלשון זה מורה שנחתך לחתיכות באופן שאי"א לחיות בשום אופן, ועדיף יותר ממגויד ודמיא לשחט בו שנים או רוב שנים דמעידין עליו שמת וכמ"ש מהר"ם מלובלין בתשובה סי' קל"ג להדיא דלשון צוריסין אויף שטיקער אינו סובל שום כוונה אחרת ע"ש, וגדולה מזה היה אפשר לומר דאפי' אם העד לא העיד אלא שהוא מגויד ממש נמי אין להחמיר בנ"ד, דהנה במגויד גופא הא דאין מעידין היינו בסכין מלובנת וכאוקמתא דרבא ביבמות שם, ובדבר זה נחלקו הראשונים, הרמ"ה סובר דדוקא בדידעינן ודאי שהיה מגויד בסכין מלובנת או שראו שנכוה באש אח"כ התם הוא דאין מעידין מפני שהכויה מרפא את המכה אבל בסתם שלא ידענו אם הסכין היה מלובן לא חיישינן שמא היה מלובן ומעידין, והרי"ף ורמב"ם סוברים שאפי' בסתם נמי חיישי' שמא היתה בסכין מלובנת עיין בטור ובט"ז אה"ע סי' י"ז, ולא מיבעי לשי' הרמ"ה דודאי אין להחמיר בנ"ד, דהא מסתמא לא חיישינן, ואפי' לשיטת הרי"ף ורמב"ם דבסתמא נמי חיישי' לא החמירו אלא בסתמא. אבל היכי דידעי' להיפך שהסכין היה ודאי אין מלובן לא החמירו גם הם, וא"כ לא שייך פלוגתתם כ"א כשנתגייד שלא ע"י שונא דבזה י"ל דהמגייד אותו לא הי' כוונתו להמיתו ולכן חיישי' שמא ליבן סכין וגיידו או שנכוה אח"כ, משא"כ כשנתגייד במלחמה ע"י יריית השונא דכל עיקר כוונת השונא להמית, ומחפשים עצה ותחבולה לעשות החץ מסוכן ביותר, ודאי שאנן סהדי שאין עושים החץ מלובן, ובכה"ג כתב המהר"ם לובלין שם בנתקע ע"י גזלנים דהוי כאנן סהדי שאינו מלובן כיון שכוונתם להמית, וא"כ כ"ש במלחמה דעיקר כוונת השונא להמית ודאי שאין עושים את החצים באופן שאפשר יהיה להרפא, וכאילו אנן סהדי וראינו שהחץ אינו מלובן, ואע"ג דלכאורה הקני שריפה שיורים מתוך הסניאראדין ע"י התפוצצות האש הם באים והמה מלובנים אבל מפני שאין סברא לומר שהשונא יתקן חצים מלובנים באופן שממנה עצמה תצמח הרטיה, לזה חקרתי אצל המומחים ואמרו לי כי החץ שבא מסניאראד, החץ גופא אין מלובן ורק שע"י תבערת הפולווער שבתוך הסניאראד יתפוצץ הסניאראד לחתיכות ברזל קטנים או גדולים, וחוזק היריה והדחיפה הוא שפועל להמית או לקרוע להאיש שנפל בו החץ, ואע"ג שנראה לפעמים שיתהוה דליקה ע"י התפוצצות סנאריאד, הדליקה לא מחתיכות הברזל המתפוצץ מסניאראד באה כ"א מפני שבהתפוצץ הסניאראד כמו שיפלו ממנו חתיכות ברזל, כמו כן יפלו חתיכות אש גופא משריפת הפולווער ועל אותו מקום שתפול האש תצא ההבערה ללהב ותשרף, והאש אינו פועל כ"א לשרוף אבל לא לקרוע לגזרים, והקריעה לגזרים תבוא רק מחתיכת הברזל המתפוצץ שנדחף בכח גדול וחזק, אבל בחתיכה זאת אין שום אש וגם חימום וליבון של אש אין בו כי בדרך הלוכו נתקרר, כללו של דבר אמנם כן בסניאראד יש גם אש וגם חץ אבל לא הרי פעולת האש כהרי פעולת החץ, האש שורף אבל אינו קורע לגזרים, והחץ קורע ומשבר אבל אינו שורף כלל, כי לא רק שלא הספיק להתלבן במשך עת קצרה שהאש היוצא מהפולווער מפוצצו מפני שנעשה זה כרגע באופן שלא תספיק ללבנו, רק נתחמם קצת אבל לא נתלבן וגם החימום הזה נתקרר דרך הלוכו עד שפגע באדם, ולכן בנ"ד שהאיש נתקרע לגזרים ע"י הסניאראד ודאי שנפגע ע"י חתיכת ברזל המפוצץ שאין בו גם חימום וכ"ש ליבון וכאילו ידוע לנו שלא היה מלובן ובכה"ג לכו"ע מעידין ולית מאן דפליג ע"ז וכמ"ש:

וממילא יפול בזה גם החשש השני מה דלא אמר קברתיו, דלא בעינן שיאמר קברתיו כ"א כשהעד אומר שמת שבזה צריך שיהוי והתבוננות אם כבר יצא נפשו או עוד נשמה באפו ורק מסבת התעלפות מונח כבול עץ, ולכן במקום מלחמה שמתיירא לעמוד שם חיישי' שמא לא התבונן יפה וכיון שראוהו מונח כבול עץ אומר בדדמי שמת, משא"כ בנ"ד שאינו אומר שמת כ"א שנתקרע לגזרים, שלא שייך בזה קברתיו אחרי שהעד גופא אומר שבעת מעשה עודנו היה חי ורק אפ"ה מעידין להתיר את אשתו מפני שאין סופו לחיות, וגם זולת זה מה בדדמי שייך בזה כשאומר שנתחתך לגזרים דכלום שיהוי והתבוננות נצרך לזה והלא דבר הנראה לעינים הוא, ודרך העברה בעלמא ג"כ אפשר לראות זה וא"כ מה בדדמי שייך בזה, ועוד דכבר בארתי לעיל בתשובה סי' ס"ח דבמקום שיש אומדנא שמת ונתבטל החזקת חי שלו דמה"ת מותרת לגמרי עד אחד מהימן כשנים ולא חיישי' לגבי' לבדדמי כמו דלא חיישי' בשנים ע"ש שבארתי בטו"ט וא"כ בנ"ד שאבד זכרו זה י"ב שנה ואילו היה קיים היה בא פשיטא שנתבטל חזקת חי ומהימן ע"א מדינא ול"ח לבדדמי, ולהכי גם בלא אמר קברתיו מהימן, ובר מן דין הא ידוע דעת הריב"ל שהובא בקי"ע סי' מ' ומ"ח דעד מפי עד והעד הראשון היה עכו"ם דלא בעינן קברתיו, ובתשובות האחרונים הוסיפו שגם אם הראשון היה ישראל נמי, א"כ הכא שהיה עד מפי עד לא בעי קברתיו:

וגם זה אין לפקפק מה שלא הזכיר שם אביו ושם עירו דכבר כתב המהרשד"ם דהיכי שהזכיר שמו ושם משפחתו עדיף טפי משהזכיר שם אביו ושם עירו דשם אביו שכיחי טובא ע"ש, א"כ בנ"ד שהזכיר שם כנויו של משפחתו יעקב נארבער עדיף טפי, מכל הלין פשוט שאפשר להתירה ויוכל כ"ת להושיב ב"ד של שלשה ויתיר להאשה שיינדל אשת ר' יעקב נארבער לה תינסבא לכל גבר די תיצביין ותו לא מידי כי אין הענין סובל אריכות:

והנני ידידו הדו"ש ומברכו בברכת אהרן וואלקין:

תוכן העניינים

שות זקן אהרן

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה