שות זקן אהרן· הרב אהרן וואלקין
ח"א אה"ע · סימן עב
ב"ה יום א' כ"ח אדר תרפ"ו פינסק שלום וברכה לכבוד ידידי הרב וכו' מהור"ר אפרים גובערמאן שליט"א אב"ד דאוסטראה על שאלתו דבר העגונה מ' רחל בת ר' ברוך אשר בעלה נלקח במלחמה זה י"א שנה, מתחלה כתב לה מכתבים ואח"כ נאבד זכרו, ורק משר הגדוד נתקבל ידיעה כי בעלה נפצע ביום ד' יוני שנת תרע"ו ונשאר מונח על שדה המערכה, והנה מה שחשש כ"ת על עדות זו של שר הגדוד א) כיון דהשיב על מה ששאלו ממנו וכל שבא ע"י שאלה אין זה מסל"ת, ב) דהוי מסל"ת מפי הכתב ואפי' במקום דמהני מסל"ת היינו כשאומר בפה אבל בכתב לא מהני כמבואר בב"ש ס"ק ל', אי משום הא אין לחוש, דבנ"ד אין אנו צריכים להיתר דמסל"ת, דהכשירו של שר הגדוד הוא מטעם עדות גמורה, כיון דהוא פקיד ממונה מטעם הממשלה דהוי ערכאות דאמינא בהו דלא מרעי נפשייהו כמבואר בפ"ק דגיטין, ובכה"ג מהימן נמי עכו"ם מה"ת מטעם עדות, דמן הדין עכו"ם נמי כשר לעדות ופסולייהו הוו רק משום דלא מהימני ולא סמכינן על עדותו, אבל ערכאות דלא מרעי נפשייהו כשרין מדינא וכסברת רבינו יקיר במרדכי פ"ק דגיטין, ובתשובותי הקודמות הארכתי להחזיק בשיטה זאת והוכחתי שגם דעת רש"י כן הוא מדכתב בגיטין ד"ט דמשו"ה פסילי עכו"ם בגיטי נשים משום דלאו בני כריתות נינהו, ואי הוה פסולייהו מן הדין למה לן לטעם דלאו בני כריתות תיפוק דבכ"מ נמי פסילי, אע"כ דלא בעינן ישראל דוקא לעדות אלא כל מי שמוחזק בכשרות ונאמנות כשר להעיד מה"ת, ודוקא בגיטין הוא דפסילי משום דלאו בני כריתות הם, וכל האחרונים התירו בעדות ערכאות מכח כ"ש, כיון דקי"ל דכל השטרות העולים בעש"ג כשרים ומוציאין ממון על ידם, והא עד אחד אינו נאמן להוציא ממון ואפ"ה בעגונא מהימן ואפי' עד מפי עד וא"כ כ"ש ערכאות דמוציאין ממון על ידם דמהני בעגונא, ולכן חששא דכ"ת אי מהני עדות הנכרי, לאו חששא הוא. ופשוט דמהני הן מטעמא דידי והן מטעם שכתבתי בשם האחרונים, ואם שר הגדוד היה מעיד עדות כזו המוכיח על מיתתו לא הייתי חושש כלל והייתי מתירה בפשיטות, אבל דא עקא כי עיקר חסר כאן, שר הגדוד אינו מעיד כלום, דהא אין מעידין על אדם שמה אלא כשראוהו שמת ודאי ואין בו ספק, וגם כשראוהו צלוב והעוף אוכל בו או אפי' כשדקרוהו וירו בו חצים אין מעידין עליו שמת כמבואר באה"ע סי' י"ז סעיף כ"ט, ובנ"ד לא הזכיר שר הגדוד ממיתתו של זה, ואפי' למ"ש הח"מ והב"ש דלא בעי' הגדה דוקא כ"א כשיש גם אומדנות המוכיחות על המיתה נמי סגי, הא בנ"ד לא רק שאין לנו עדות על המיתה, כ"א גם אומדנא שמת נמי אין לנו, דשר הגדוד לא הזכיר אלא שנפצע אבל באיזה אבר נפצע לא זכר, ואפשר שנפצע פצע קל במקום שאין נשמה תלויה בו, ורוב הנפצעים נפצעים בפצע שאין בה חבורת מות, כ"ת רצה אמנם להוכיח מזה ששר הגדוד הוסיף בעדותו כי הנפצע נשאר על שדה קטל ולא נלקח לבית החולים מכלל שהפצע הי' אנוש כ"כ עד שנתייאשו מחייו, דאל"כ איך יכתוב בפנקס דבר כזה אשר יהי' מחויב עונש, ע"ז אמינא לו דנהפוך הוא דאם היה מקום לענוש בעד זה א"כ היה צריך להכתב בספר הפקודים הטעם דמשו"ה לא הובא לביה"ח משום שלא היה שום תקוה לרפאותו, בכדי שלא יסברו שלא הובא בזדון ויקבל עונש, וג"ז צ"ל דבספר הפקודים לא היה כתוב טעם זה, דאם אך היה נזכר בפנקס דפצעו היה אנוש כ"כ עד שלא היתה תקוה לרפאותו, ודאי שהיה מזכיר זה שר הגדוד במכתבו א"ו שלאו מהאי טעמא לא נלקח לביה"ח, אלא משום שלא הי' אפשרות ע"ז דהשונא רדף אחריהם וגרש את החיילים באופן שלא הספיקו ללוקחם, דכפי שספרו לי הסאנאטארין שעבדו במלחמה ששני סוגי היו נמצאים בשדה המערכה פרטיים על כל ראטא שהם מונחים באקאפעם יחד עם החיילים, וכל זמן שהיריות נמשכות הם זוחלים בסביבות החיילים שלהם להתבונן מי נהרג ומי נפצע ולמי אפשר לתת עזרה מהירה ולחבוש פצעיהם בשדה המערכה גופא, כי לקבץ הפצועים ולהובילם לביה"ח אי"א בשעה שהיריות נמשכות, ורק אח"כ כאשר נשקטו היריות והשונא השיב את חרבו לנדנה אז רק אז יבואו הסאנאטארין הכלליים לקבץ את הפצועים, אבל לפעמים אם השונא ירדוף אחריהם ויגרשם ממקום זה נשארו ההרוגים והפצועים ברשת השונא: ובכן אין שום הוכחה מזה שלא לוקח לביה"ח שמחמת יאוש מחייו עשו כן, דיותר קרוב שהוא משום שהשונא גרש אותם, ולא רק שאין זה הוכחה שהיה קרוב למיתה, כ"א נהפוך הוא שאפשר לחושבה להוכחה להיפך, דאם לא לקחוהו משום יאוש בחייו לא היו רושמים בפנקס כי נפצע, אלא היו רושמים שנהרג, כאשר כן אמרו לי הבקיאים המומחים, דלאותו נפצע שמחזיקים אותו למסוכן גדול רושמים עליו שנהרג, ומה שטען כ"ת דהא בע"כ שהיה שהות למשמש בכיסו של הנפצע ולמצוא את הפאס שלו, דאל"ה מנא ידעי מי הוא הנפצע הזה, וכיון שהיה שהות למשמש בכיסו בע"כ שהיה שהות להביאו לביה"ח, גם זה אין שום הוכחה, דכפי שידענו מן הנסיון נלקחו התעודות מהחיילים ההולכים על המערכה, ושמות הנפצעים נודע להם מהנפצעים עצמם, ואת ההרוגים, מאת החברים והשכנים, ולבסוף המלחמה הנהיגו לתלות פתקא על צואר החיל, שמו, וכנויו, ועכ"פ בנפצע אין שום הוכחה לומר שע"י בדיקת הפאס נודע, דיותר קרוב שחבריו ושכניו הודיעו מזה כשנסוגו, וגם לדברי כ"ת בע"כ צ"ל כן, דאי רק מבדיקת הפאס נודע, לא הוכחה היא כלל דניחוש לשאלה, ואי נימא דפאס לא משאלי אינשי והוי כמו כיס וארנקי דלא חיישינן בהו לשאלה, אבל אכתי יקשה דניחוש לגניבה ואבידה וכמ"ש הח"מ וב"ש דלאו דוקא לשאלה אלא דהוה"ד לגניבה ואבידה נמי חיישי', וא"כ ניחוש שמא אחד מאנשי חיל אבד הפאס שלו ואותו הנהרג מצאו, ומ"ש כ"ת דהאחרונים השיגו על הח"מ בזה, גם אני ראיתי את השגתם, אבל לענ"ד הצדק עם הח"מ וכמ"ש בחבורי לב"מ דכ"ז, אלא באמת דלאו על הפאס סמכינן, אלא משום שאפשר שחביריו העידו או שהגיד בעצמו את שמו ואם הגיד בעצמו פשוט שמאמינים אותו על שמו כדתנן ביבמות קכ"ב אני פב"פ נשכני נחש והרי אני מת והלכו ולא הכירוהו והשיאו את אשתו, וכ"כ בחת"ס סי' מ"ה בשם שו"ת רא"ם סי' ע"ו שנאמן על שמו, עכ"פ לא אראה בזה שום אומדנא והוכחה שנהרג, ואדרבה מלשון העדות "שנשאר על שדה מלחמה" מוכח יותר כי לא היה נפצע פצע אנוש, דאי בפצע אנוש היו רושמים שנהרג וכנ"ל:
הן אמנם כ"ת נשען על שו"ת שו"מ מהדו"ת ח"א סי צ"ד שכתב כזה דכיון שלא לקחו אותו לביה"ח מסתמא החזיקו אותו בחזקת מת, אבל יסלח לי כ"ת אם אומר כי דמי בזה לההוא כו' דמביא נורא לקיני', חדא דעצם האומדנות שהיו בעובדא דשו"מ אין להם שום דמיון לנ"ד, עוד מהתם גופא מוכח כדברי דלנפצע כזה שמתייאשים מחייו כותבים שנהרג, דעובדא התם הכי הוה:
יצא קלא דלא פסיק שנהרג זה במלחמה זה יותר מז' שנים ואיש אחד מק"ק בראד ראה שירו המורים בבטנו חץ ונפל לארץ מפרפר, אח"כ נתקבלה ידיעה מהגיניראל שאיש הזה נהרג ושוב הגיע מכתב כי נתקרע ע"י קאנאנען ונפצע קשה וביום ההוא הניח אותו הסאנאסור מושכב במצב שאין באפשר להבחין אם יש לו עוד סימני חיות או כבר מת כי הסאנא טור לא גילה בו סימני חיות, ובזה צירף השו"מ לסניף דכיון שלא לקחו אותו לביה"ח והניחוהו מושכב על הפלאס טער מסתמא החזיקו אותו בחזקת מת, הרי דשם אף שלא הוברר מיתתו בבירור, בכ"ז כתב הגיניראל שנהרג, הרי דכל היכי שמתייאשים מחייו אע"ג שעוד בו נשמתו, בכ"ז רושמים עליו כי כבר נהרג, ולא שנשאר מונח על שדה המלחמה, ובלא"ה מה דמיון זה לההוא דשו"מ שיצא קול שנהרג וגם עדים העידו שנפצע בבטנו ונפל לארץ מפרפר, וגם לא ראו בו סימני חיים, להך דנ"ד שאין מי שהגיד באיזה אבר הי' הפצע אם במקום שהנשמה תלויה בו או לא וכן מצב הפצע אם מסוכן או לא, קצש"ד לא אראה בעדות זה שום אומדנא המוכיחה על מיתתו או עכ"פ על סכנתו אם היה מסוכן:
הן אמנם דלכאורה הי' אפשר למצוא היתר בנ"ד עפמ"ש בתה"ד סי' קל"ט דהיכי שאבד זכרו זה כמה שנים הוי כמים שאל"ס שרובן למיתה, ובמבי"ט סי' קל"ה כתב שזה שאבד זכרו עדיף מנטבע, ובשו"ת הלכות קטנות כתב נמי שאם נשתקע זכרו יצאה מאיסור תורה, ולפ"ז בנ"ד שאבד זכרו זה י"א שנה היה אפשר להתירה, ואע"ג שבמים שאל"ס לכתחלה לא תנשא, מ"מ כיון שכתב כ"ת דהעגונה היא צעירה לימים ומגזמת שאם לא יתירוה בב"ד תנשא בלא היתר, וא"כ שעת הדחק כזה כדיעבד דמי ומתירין לכתחלה, וכה"ג כבר כתב המ"ב ושבו"י ח"ג להקל לכתחלה כשיש לחוש פן תצא לתרבות רעה, ובשגם שאפשר לצרף נמי שיטת הר"א מווארדון המובא במרדכי יבמות, ועוד ראשונים שאם אבד זכרו יש להתיר לאשתו לכתחלה אם יש אומדנות המוכיחות שמת, ועיין במבי"ט שהאריך להחזיק שיטה זאת והביא שכ"כ הר"א ממיץ, אבל שוב חזרתי מזה, דכל טעמי היתר הללו לא שייך בנ"ד, היתר צירוף שיטת ר"א מווארדון לא שייך, דלא התיר כ"א בהצטרפות עוד אומדנות המוכיחות שמת וכמ"ש להדיא, ובנ"ד הא ליכא שום אומדנא אחרת שמת רק מה שנאבד זכרו לחוד, ובזה לחוד לא התיר גם הר"א מווארדון, והיתר דמ"ב ושבו"י דכיון דיש חשש שתצא לתרבות רעה הוי כדיעבד, נמי לא נהירא, חדא דעיקר דינם שיש להקל במקום דאיכא חשש שתצא לת"ר, יש לפקפק בזה הרבה, דהא מפורש איתא בתה"ד סי' קל"ח שאין להתיר מטעם שלא תבוא לידי תקלה, והביא ראיה ממ"ש האגודה בקדושין דע"ב דכי הוי ניחא נפשי' דרבי אמר הומניא איכא בבבל כו, בירתא דסטיא איכא בבבל היום סרו מאחרי המקום כו' שמתינהו ר' אחא בר"י ואשתמדו, אקרא דאגמא כו' היום יושב בחיקו של אברהם אבינו כו' היום נולד ר"י, ומכאן למד האגודה דמנדין למי שהוא חייב ואפי' אם יש לחוש שעי"ז יצא לתרבות רעה:
וזה שהשמיענו רבי דר' אחא היה מנדה אותם אע"ג שהיה חשש שמא יוצא מדת וכמו שהי' האמת לבסוף דאשתמדו, דאלת"ה אינו מובן מה אתי רבי להשמיענו בידיעה זאת, ואע"ג שהט"ז יו"ד סי' של"ד דחה ראיה זאת, די"ל דרבי בא להראות שנבואתו בשארי הדברים שניבא באותה שעה דבהומניא איכא עמונים ובזה איכא ממזרים וכדומה, דזהו דברי נבואה ושאין לפקפק באמתתם, ומשו"ה גילה גם נבואה זאת להראות שנבואה בפיו, דהלא ידע מה שנעשה היום בבבל במקום רחוק מא"י כי שם ביתו של רבי ע"ש, ותמה אני על הט"ז דאי רק משום זה האם אין די במה שאמר אח"כ היום יושב בחיקו של אברהם, וגם מה שאמר עוד דהיום נולד ר"י, א"כ בשני הספורים הללו אשמעי' חידוש שצדיקים אחרים נולדו ולנחם את העם המתאבלים על מיתתו, מ"מ לאו ממילא שמעינן מזה דנבואה בפיו דאל"ה מנא ידע מה שנעשה היום בבבל ואכתי למה הוצרך הספור דהיום סרו, אע"כ לאשמעי' דין דתה"ד שאין להקל מחשש שמא יוצא תקלה, הן אמנם דיש מקום לדחות בעיקרו דברי הט"ז במ"ש דספור הזה היה ספור נבואי מדידע שהיום סרו, והא לפמ"ש רש"י דמשו"ה נקראת בירתא דסטיא על שם שסרו מאחרי המקום, ורבי הוא דפי' היאך סרו, א"כ ע"כ אי"א לגרוס היום סרו, דעד השתא למה נקראת בשם הזה, וכיון שכן דמקודם לכן סרו וזמן רב מכבר היה המעשה א"צ שום נבואה לזה, אלא די"ל דבאמת שפיר גרסי' היום, וקאי זה על סיום הדבר מה שאשתמדו ויצאו לתרבות רעה, ורק המעשה היה זה מכבר דאקפו פירי דכוורי בשבתא, ושגם בזה סרו מדרכי ד' ומשו"ה נקראת בירא דסטיא, אלא דהיום יצאו לגמרי לתרבות רעה ואשתמדו וכמ"ש הרש"ש ע"ש, ואמנם נהי דמזה אין הכרח לדחות דברי הט"ז אבל עכ"פ מראיה דלעיל יש הכרח לדחות דבריו, ופסק של האגודה שפיר קם וכמו שפסקו כן נמי האחרונים: ואע"ג דיש לדחות ולחלק דשאני התם בעובדא דתה"ד דרצה לדון אם יש להתיר איסור גמור שאין לו שום היתר גם בדיעבד, ואתה רוצה להקל ולהתירו מחשש שמא יבוא לידי תקלה, בזה כתב התה"ד שאין להתירו מחשש זה, משא"כ בנ"ד כיון דדומה למים שאל"ס אם כן בדיעבד לא תצא בלא"ה, אלא שבחשש שמא יוצא תקלה אנו רוצים להתיר לכתחלה, בזה אפשר שפיר לומר דחשש תקלה הוי שעת הדחק וכדיעבד דמי וכמ"ש המ"ב ושבו"י הנ"ל, אבל אכתי לא שייך זה בנ"ד שמגזמת להנשא בלא היתר ב"ד, דמאי גיזום הוא זה, הא אם תנשא מעצמה שפיר עבדה דכן הוא הדין במים שאל"ס דרק לכתחלה לא תנשא ואם נשאת לא תצא, וא"כ מה שייך הגיזום שמגזמת שתנשא איה"נ תנשא ותנשא, והא דהתירו המ"ב ושב"י היינו כשיש שש שמא תצא לתרבות רעה לזנות, אבל בנ"ד שמגזמת שתנשא בלא היתר מה גיזום הוא זה כיון דאם עבדה הכי כדין עבדה, ועוד דאפי' במגזמת שתצא לתרבות רעה נמי אי"א להתירה, דנראה שהמ"ב ושבו"י לא כתבו כן כ"א במקום שנטבע ממש במשאל"ס דשם דינא הכי דאם נשאת לא תצא ולכן בשעת הדחק דכדיעבד דמי התירו עוד קולא, להתיר לכתחלה, משא"כ במקום שההיתר הוא רק משום דהוי אומדנא דמוכח שמת שא"כ דינו כנטבע במשאל"ס מ"מ אין זה דומה ממש דהא כתבו הח"מ וב"ש ס"ק נ' דהיכי דאיכא ראיה ואומדנא דומה לטבע במשאל"ס מ"מ למעשה צריך להתיישב בזה ע"ש:
הרי שזה גופא דמה שהתירו ע"י אומדנא הוי קולא, וא"כ להתיר עוד לכתחלה מטעם שעת הדחק הוי זה תרי לא, וכיו"ב מבואר בנדה דס"ז תוד"ה משום דתרי קולי א אשכחן דשרי הש"ס, ובלא"ה נ"ל לפקפק בעיקר דין זה דנאבד זכרו שיהא נחשב כמשאל"ס דרובו למיתה, דאע"ג שדין זה נפתח בגדולי הפוסקים כמ"ש, מ"מ נ"ל דהם לא כתבו כן כ"א לדורותם, משא"כ השתא בדורנו אי"א לסמוך ע"ז, דעיקר יסוד של דין זה בנוי על הסברא שזכר רש"י בכתובות, דאילו היה קיים היה בא, ועיין בחת"ס סי' ס"ה שכתב דכיון דקביעי בי דואר אמרי' דאילו היה קיים היה מודיע לאשתו ע"י מכתב, וא"כ הא תינח בדורות שלפנינו דחרם דלישא אשה על אשתו חמיר טובא לאינשי עד שכמעט שלא היה נחשד שום אדם שיעבור ע"ז, בזה שפיר אמרו אילו היה קיים היה בא בעצמו או בכתובים עם אשתו, לא כן עתה אשר בעוה"ר המצב המוסרי של הצעירים ירד פלאים עד שכמה וכמה נושאין שתי נשים בפרהסיא ובמקום שמכירין ולא יתבוששו, וכ"ש אלו הצעירים אנשי החיל שנפלו בשבי במקום שאין מכירין וסבלו צרות ורעב ממש, כי לשוב לאשתו ולעסקו הקודם לא היה באפשר מפני שעת החירום, ולא מצא לפניו שום מוצא אחר כ"א לישא אשה חדשה במקום גלותו, ועי"ז קובע לו איזה מעמד בחיים, הללו עשו ככה מאונס גמור, והללו החפשים שבהפקירא ניחא להו לישא אשת זנונים דזילא ופריצא לו, עושים זה מרצון גמור, ובמצב כזה, לא רק שאין רצונם להודיע לאשתו ראשונה איה מקום כבודו המחולל כ"א להיפך מתאמצים בכל תחבולות להסתיר עצמם שלא יתודע לשום איש כי יש להם אשה במקום אחר, ובדידי גופא הוי כמה עובדי שאחזתי כמה מיני תחבולות עד שמצאתי עקבות האנשים המסתירים, ולפעמים גם תחת שמות זרים יסתירו, וכאשר כמעט נפלו לידי השתמטו עצמם שוב ממני עד שלא יכולתי שוב למוצאן, וא"כ איך שייך בכה"ג לומר אילו היה קיים היה בא או היה מודיע לאשתו אחרי שרואין אנו בעליל שהם רוצים להסתיר עצמן מאשתם הראשונה, ואחרי כל האמור אבדה עצה ממני, והנני תמה מאוד על כת"ר שהתיר בפשיטות, כי לדעתי אי"א שב"ד יכניסו עצמם בזה ההיתר, ועכ"פ אנכי מסולק מזה ואיני חפץ להצטרף ואפי' שיבא מכשורי לא בעינא למטייה, וד' ירא בעני העלובה הזאת וישלח לה עזרתה ע"י עדות ואומדנות יותר ברורות:
כה דברי ידידו המברכו בברכת אהרן וואלקין: