שות זקן אהרן· הרב אהרן וואלקין
ח"א אה"ע · סימן סח
כבוד ידידי הרב וכו' מהור"ר שאול יאפין נ"י הגאב"ד דחאסלאוויטש. מכתבו דבר העגונה אשר תוכן העובדא יתבאר בדברנו קבלתי, והנה תוכן כל העדות יפרד לשלשה ראשים, א) גיסו של העגונה ר' אברהם צבי ליפקין נסע מיד אחר המלחמה לשני כפרים ושאל אצל שני א"י לאחד בכפר זה ולאחד בכפר האחרת אשר הלכו עם בעלה של העגונה יחד למערכות המלחמה מה נשמע עם בעלה של זו אם חי הוא ואיפוא הוא נמצא, והשיבו שניהם בנוסח אחד: כי בהיות שהיו אתו יחד בגדוד אחד בקאוואלערי ראו בעינם בעת אשר ברחו אחר ההריגה ובנסעם עם כלי התותח נפל ההוא גברא מן הסוס לארץ ומפני שהחפזון והבהלה גדל בעת הזאת רמסו אותו העגלות הרצות וקרעוהו לגזרים ולא היה ביכולתם גם להזיזו ממקומו כי יראו לנפשם להתעכב שם אפי' רגע, ועל עדותן זאת פקפק כ"ת כי אחרי שהיה זה ע"י שאלה אין בזה שוב דין דמסיח לפי תומו כמבואר באה"ע (סי' י"ז ספט"ו) ובש"ס דיבמות והא איה חבירנו, ב) כי להעגונה עצמה בא נכרי אחד ואמר לה שלא תחכה עוד על חזרת בעלה ממלחמה באשר נהרג בעת הנסיגה לאחור, וסבת פרטי המיתה הכל כאופן שספרו הא"י הנ"ל, ואם כי עדות זה היה בלא שאלה, בכ"ז חשש כ"ת לשיטת הר"ן דכל היכי דלא הי' קישור דברים לפניו לא הוי זה מסל"ת דחוששין שמא נתכוון לעדות להתיר, וכ"ש כאן שאמר שלא תחכה עוד על בעלה, ג) עדותו של ר' משה נחום מאחלין אשר בעיר פוצינאק סיפר לו יהודי ביחד עם א"י כי בעת הנסיגה לאחור ראו שנפל בעלה מסוסו אשר רכב עליו והעגלות עם כלי התותח חתכו את רגליו עד ירכו ובהיותו מפרפר עם המות קרא ליהודי זה לעזרתו אך הוא לא יכול בשום אופן להתעכב כרגע כי סכנת מות היה, ולכן נסע לדרכו, והוסיפו לומר כי להשערתם נקרע ונרמס לגזרים בודאי ע"י העגלות והתותחים אשר נסעו הרבה אין מספר, ועל עדות זאת חשש שלשה חששות, א) כי הלא לא ראו אותו מת רק שנעשה טרפה ויש לחוש לשי' הפוסקים דאין מתירין גם לאחר י"ב חדש, ב) עדותו מוכחשת ע"י העכו"ם הראשונים שראו אותו נקרע לגזרים, ג) והוא העיקר דהא עד אחד במלחמה חיישינן שאומר בדדמי ובלא אמר קברתיו לא מהני, אלו הן כל העדות והחששות שחשש כ"ת:
ולענ"ד גם באחד מכל הג' סוגי עדות הללו הי' אפשר להתיר כ"ש בצירוף כולם וכמו שאבאר, דהנה בנוגע לעדותן של שני העכו"ם הראשונים משני הכפרים, אם כי היה ע"י שאלה, בכ"ז נ"ל לחלק ולומר דהא דע"י שאלה נתבטל הלפי תומו, היינו רק כשעכו"ם אחד סיפר כן, או גם בשנים וזה בפני זה, משא"כ כששני עכו"ם מכפרים שונים סיפרו זה העובדא ונתכוונו בפרטי ההריגה ממש, זה שלא בפני זה, שפיר מהימנינן להו, ולא מדין מסיח לפי תומו, דודאי הוא דכל היכי שהיה ע"י שאלה לא מיקרי זה לפי תומו, אלא שמטעם עדות מהימני, דבכה"ג גם עכו"ם כשרים לעדות, דכיון דזה שלא בפני זה מכוונים פרטי וסבת ההריגה מכלל דקושטא קאמרי דאי שקורי משקרי מנא ידעו לכוון פרטי וסבת ומקום ההריגה, דלאמת רק דרך אחד וכמה דרכים לשקר, וכל היכי דידעינן ודאי דלא משקרי, אפי' עכו"ם כשרים לעדות מה"ת, דכל עיקר דעכו"ם פסילי לעדות הוי רק מטעם חסרון נאמנות, אבל אם ידעי' ודאי דקושטא מסהדי גם עכו"ם מהימני וכדמוכח להדיא מדברי המרדכי פ"ק דגיטין שהביא בשם רבינו יקיר דטעמא דערכאות דכשרים משום דלא מרעי נפשייהו, ואי הוו פסולים מן הדין מה מהני דלא מרעי נפשייהו, הא גם משה ואהרן פסילי אע"ג דודאי מהימני, אע"כ דלא בעינן דוקא ישראל לעדות, וכל מי שהוחזק בכשרות כשר להעיד מה"ת, ודוקא בגיטין הוא דפסולי משים דלאו בני כריתות נינהו, וכן מוכח מרש"י (גיטין ד"ט) דכתב דמשו"ה עכו"ם פסולין להעיד בגיטי נשים משום דלאו בני כריתות נינהו ע"ש, ולמה לו לטעם זה ותיפוק דבגיטין בעינן עדות, ועכו"ם לאו בני עדות הם, א"ו דכל היכי דקושטא מסהדי גם עכו"ם כשר מה"ת וכיון שכן בנ"ד דשלשה וארבעה נכרים זה שלא בפני זה, כוונו לומר פרטי וסבת ההריגה, שנפל מסוסו והתותחים קרעו אותו וגם מקום ההריגה כוונו, ובודאי דאם שקורי משקרי לא היו יכולים לכוון ממש כל אלו הפרטים וכמ"ש דהרבה פנים לשקר, ובודאי דקושטא מסהדי, ולכן מהימני שוב מטעם עדות ולא בעינן כלל שיהיו מסיחים לפ"ת ובכן מה איכפת לן אם ע"י שאלה נתבטל מעלת הלפי תומו כיון דכשרים מטעם עדות ולא בעינן כלל לפי תומו, ואם כי גם בלא ראיה נכון לומר כן לשיטת המרדכי, בכ"ז נ"ל ראיה מפורשת ע"ז מהש"ס דגיטין די"ט דהכי איתא התם ר"פ כי הוה אתי לקמי' שטרא פרסאה מיקרי להו לשני כותים זה שלא בפני זה ומגבי בי' ממשעבדי, וקשה טובא הא התם ע"י שאלה הוי, שקרא אותם שיקראו את השטר וא"כ לא הוי זה לפי תומו, ואף שי"ל דלא דמי זה לאומר מת פלוני, שיודע העכו"ם שאיסור והיתר תלוי בזה ויודע הקפידה, ולכן כשבא ע"י שאלה חיישי' שמא רוצה לקלקל האשה, אבל התם בגיטין כשמבקשים אותו לקרוא השטר אינו יודע הקפידה על איזה מקום מונח ואין לחוש כ"כ שרוצה לקלקל כיון שאינו יודע מה לתקן ומה לקלקל, מ"מ אכתי י"ל כיון דיודע שעכ"פ יש איזה קפידא בזה, דאל"ה לא היו שואלים מהם לקרותו, וגם אפשר לקלקל ללוה או למלוה בשביל הנאתו, וכ"כ בס' תפארת שמואל על הרא"ש שם דחיישי' להכי, וא"כ אכתי מה מועיל שיקראו במסיח לפ"ת כיון שע"י שאילה הוא לא הוי תו לפי תומו, ועוד קשה דאם בשביל מסיח לפ"ת הכשירם ר"פ א"כ למה הקפיד לקרוא לשנים זה שלא בפני זה, הא במסל"ת אין חילוק בין אחד לשנים, ולמ"ש ניחא דחדא קושיא מתורצת בחבירתה, דבאמת בשביל מסיח לפ"ת לא היה אפשר להכשיר כיון שהי' ע"י שאלה, ולכן קרא לשנים זה שלא בפני זה ואם יכוונו שניהם כאחד הוי זה בחינה היותר גדולה דקושטא אמרו ומהימני שוב מדין עדות, ויהיה איך שיהיה ההסבר בש"ס, עכ"פ מפורש דבמקום שבא ע"י שאלה ואחד לא מהימן, מהימני שנים זה שלא בפני זה, וממילא דה"ה לנ"ד כיון שכמה עכו"ם כוונו עדותם זה שלא בפני זה מהני אפי' אם ע"י שאלה בא בתחלה, וזה ראיה נכונה ונחמדה ב"ה:
ומפני שכל הדברים נבנו על יסוד המרדכי ורש"י בגיטין דגם עכו"ם כשרים לעדות מה"ת, ולכאורה יש קושיות גדולות על יסוד הזה, ראיתי להאריך קצת בדברים שיוצאים מגבול השאלה בכדי לתקן היסוד וליישבו, דלכאורה קשה על המרדכי מהא דאמרינן (גיטין ד"י) במשנה כל השטרות העולין בערכאות של עכו"ם כשרים, ופריך קא פסיק ותני ל"ש מכר ול"ש מתנה בשלמא מכר מכי יהיב זוזי כו' אלא מתנה במאי קני לאו בהאי שטרא והאי שטרא חספא בעלמא, ולשיטת המרדכי מאי פריך מתנה במאי קניא הא עדים כשרים הם בערכאות דלא מרעי נפשייהו, וראיתי בפנ"י שם ובקצוה"ח סי' ס"ח שקדמוני בקושיא זו, ובקצוה"ח תי' עפמ"ש התוס' (ב"ב דנ"ד) ובקדושין (די"ד) דקרקע דנקנה בשטר היינו משום דכתיב ואקח את ספר המקנה, והתם גבי ירמיה ישראל הוה, ואפי' בקרקעות אין קונה נכרי בשטר, וא"כ ניחא דשטר מתנה לא מהני דכי היכי דפסולי בגיטין משום דלאו בני כריתה נינהו, ה"נ פסילי בשטרי משום דלאו בני שטרי נינהו וכל קנינם אינו אלא בכסף ע"ש, אכן הרבה יש לדון בסברתו, דבכל הסוגיא בגיטין פרש"י הטעם דמשו"ה כל דליתא בתורת גיטין אינו יכול להיות עד משום דכתיב וכתב ונתן ודרשי' מיני' כל שישנו בנתינה ישנו בכתיבה, וכן פרש"י גיטין ד"ט בד"ה פסולא דרבנן ובד"ה והא לאו בני כריתה, ולפ"ז משמע שדוקא בגיטין הוא דחידשה תורה דכל מי שאינו בתורת גיטין אינו יכול להיות עד, אבל בכ"מ אפי' מי שלא שייך בדין זה יכול נמי להיות עד, וגבי ממון נהי דעכו"ם ליתא בתורת שטר אפ"ה כשר להיות עד בדבר, דאל"ה למה הוצרך רש"י להביא טעם לגיטין מקרא דוכתב ונתן, וגדולה מזה נ"ל להוכיח שאפי' בגיטין גופא לאו אליבא דכו"ע דרש"י קרא דוכתב ונתן לענין דרשה זאת דמי שישנו בנתינה, דהנה בגיטין (דכ"ב) בתוד"ה והא כתבו דכתיבה לר' אלעזר דלא לשם עדות ולא לשם שליחות הוא אין לפסול משום דלאו בני כריתה נינהו דהא לא פסלי מילה בעכו"ם משום דלאו בני מילה נינהו ע"ש, ולכאורה קשה דהא לפרש"י דהקושיא הוא משום דכתיב וכתב ונתן דמי שישנו בנתינה ישנו בכתיבה, א"כ ממילא דלר' אלעזר יש לפסול מכח כריתות כיון דוכתב אכתיבה קאי ומי שישנו בנתינה וכו', ובע"כ צ"ל שדוקא לר' מאיר הוא דדרשינן הכי משום דלדידי' לישנא דקרא דייק הכי, דהיאך יאמר וכתב ספר כריתות ונתן, הא לדידי' דוכתב דוקא אחתימת עדים קאי א"כ אין הכותב הנותן כלל, דכותב הם העדים ונותן הוא הבעל, וע"כ דהכוונה מי שישנו בנתינה יכתוב, אבל לר' אלעזר דעדי מסירה כרתי וכותב דקרא הוא הבעל, לא דייקא כלל להך דיוקא כיון דהכותב באמת הוא הנותן וקרא אתי כפשטי' ולא אתי כלל לדרשה דמי שישנו בנתינה, ולפ"ז כ"ש דבשטרי ממון דלא שייך גבייהו לומר דמי שאינו בתורת שטר אין יכול להיות עד בזה כיון דבממון ליכא קרא כלל ע"ז: אמנם שוב ראיתי דיש להוכיח מרש"י דבממון נמי מי שאינו בתורת זה לא יוכל להיות עד, דהנה בגיטין (ד"ט) בד"ה חוץ מגיטי נשים כתב וז"ל דלאו בני כריתות נינהו הואיל ולא שייכי בתורת גיטין אבל על הדינים נצטוו בני נח וכו' עכ"ל, ואי לא אמרינן הכי אלא בגיטין א"כ למה הוצרך רש"י לבאר דמשו"ה כשרים בכל השטרות משום דעל הדינים באמת נצטוו, הא אפי' אי לא נצטוו ואינם בדיינים אפ"ה אין לפוסלם משום זה, אע"כ דאפי' בממון נמי בעינן שיהו שייכים בתורת אלו, ואלא דלפ"ז יוחזר הקושיא למה הוצרך רש"י לגבי גיטין להוסיף הטעם דוכתב ונתן, ותיפוק משום דליתנהו בתורת גיטין, ולכן נ"ל לתרץ דעת רש"י דמביא לדרשא זה גבי גיטין עפמ"ש התוס' שם בד' כ"ב שדוקא בעדות ושליחות הוא דפסלינן לכל מי שאינו שייך בדין גיטין אבל כתיבה דלאו לשם עדות ולאו לשם שליחות אין לפסול משום דלאו בני שליחות וכמו מילה, והנה מלשון המשנה גבי ערכאות דקתני אעפ"י שחותמיהן עכו"ם דייקו המפרשים דמשמע דאיירי נמי הייכי שחתמו ישראל אלא שהכתב הוא בערכאות, ומשו"ה הוכרח רש"י להביא הטעם דוכתב ונתן, דמטעם דלאו בני כריתות אין לפסול בכתיבה אלא דפסולייהו הוא משום קרא דוכתב ונתן, אבל בעדות ושליחות איה"נ דכל מי שאינו בדין זה אינו יכול להיות עד אפי' בלא קרא דוכתב ואפי' בשטרי ממון נמי וכהקצוה"ח:
ושוב ראיתי בתורי"ד גיטין שם שמפרש נמי לסוגיא דהתם בכתבו ישראל וז"ל ירד ר"ש לשיטתו של ר' אלעזר דאמר ע"מ כרתי, פי' ר' אלעזר אינו חושש לעדי החתימה דהאי דכתיב וכתב לה על כתיבת הגט מיירי ולא על חתימה ולא בעי אלא עדים שימסרנו בפניהם כו' ור"ש נמי מכשר בהכי שימסרנו לה בעדות ישראל וקשה לי דר' אלעזר מפרש האי וכתב ונתן על כתיבת הגט והכא אע"פ שחותמיהן עכו"ם קתני שמסרו לה בפני ישראל היכי מכשר ר"ש בגיטין שנכתבו בערכאות והכתיב וכתב ונתן וכל שאינו בנתינה אינו בכתיבה וי"ל דלא מכשר ר"ש אלא בחותמים עכו"ם אבל כתיבת הגט ע"י ישראל נכתב ופליג את"ק דפסל חותמיהן עכו"ם דסבר כר"מ דע"ח כרתי ולא סגי בע"מ ואתי ר"ש לאכשורי חותמיהן עכו"ם אבל כתיבת הגט ע"י ישראל וכו' עכ"ל, ונהי דעיקר קושיתו כבר מתורץ במ"ש לעיל להוכיח דדוקא לר"מ הוא דדרשינן מקרא דוכתב ונתן דמי שישנו בנתינה וכו' אבל לר' אלעזר יתפרש הקרא כפשטי' ולא דרשינן כלל להך דרשא, ולכן ממילא לדידי' ואפי' בכתב עכו"ם נמי יש להכשיר, דמטעם דלא שייכי בתורת גיטין אין לפסול בכתיבה שאינה לא לשם עדות ולא לשם שליחות, ומכח דרשא דוכתב נמי לא דרשינן לדידי', אבל עכ"פ בפי' הסוגיא יהיה מדבריו ראיה לדברנו לפרשה דמיירי בכתבה ישראל, וא"כ מ"ט דת"ק דפוסלה והוצרך רש"י לפרשה מטעם דוכתב ונתן, דעכ"פ לר"מ הוי ודאי דרשא טובה לפסול משום זה אבל בחתימה א"צ לטעם זה, דבכ"מ ואפי' בדיני ממון נמי מי שאינו בתורת זה אינו יכול להיות עד:
והנה ראיתי בתשובת הגאון מים חיים רפאפורט (אורח חיים סימן ז') שהביא דעת התוס' דב"ב ודקדושין דבעכו"ם לא מהני שטר והאריך להוכיח שהתוס' לא כתבו כן אלא אליבא דמקשה בקדושין דמקשה אשכחן עבד עברי הנמכר לעכו"ם דכל קנינו בכסף אבל אליבא דאמת יודו גם תוס' דשטר מהני בעכו"ם כדמסקי התוס' בקדושין (ד"ג ע"א) בד"ה ה"נ שטר, דהא הראיות שמביאים התוס' לענין שטר שייכי גם בחליפין ולכן כמו דחליפין מהני ה"נ שטר ע"ש, ולמ"ש מוכח מסוגיא דגיטין דגם אליבא דאמת הוי דעת התוס' דלא מהני שטר בעכו"ם דאל"ה מאי פריך הש"ס התם שטר חספא בעלמא הוא המרדכי דמה"ת כשר עכו"ם לעדות למה לא יועיל עדותן במתנה, אע"כ כתי' הקצוה"ח דהם יסברו כשי' התוס' דעכו"ם לא קני בשטר וכיון דליתנהו בתורת שטר אינם יכולים להיות עדות, אבל אי נימא דאיתנהו בתורת שטר למה לא יועיל עדותן, ובלא"ה נמי אין נראה לומר דהתוס' רק לס"ד דמקשה כתבי כן, דא"כ אין מקום לכל דבריהם שם דהקשו על פרש"י דפי' הואיל וכל קנינו בכסף משום דלא כתיב בו משיכה כישראל דכתיב בו או קנה מיד עמיתך דבר הנקנה מיד ליד דהיינו משיכה, והקשו עליו דלפ"ז יהיה סתמא דש"ס כריש לקיש, דלר' יוחנן (ב"מ מ"ז) דסובר ד"ת מעות קונה דרש"י בפ"ב דבכורות מיד עמיתך בכסף הא נכרי במשיכה וקי"ל כר' יוחנן לגבי ר"ל ומחמת זה תי' דהאי כל קנינו בכסף לאפוקי שטר אתא דשטר אין קונה בעכו"ם:
ואכן לעיל בתשובה סי' נ"ז העליתי ליישב שיטת רש"י דהנה הרי"ף בב"מ כתב בטעם הדבר דר"י סובר ד"ת מעות קונה ומנ"ל זה, וכתב דילפי' מק"ו אם גופו קונה ממונו לכ"ש, א"כ לפ"ז באמת למסקנא דמסיק התם דע"ע נקנה בכסף שפיר נוכל לילף מק"ו, אבל בס"ד דלא ידעי' אכתי הא גופא דע"ע נקנה בכסף, וכל זמן דלא ידעינן אכתי הא גופא דע"ע נקנה בכסף גם ר"י מודה דד"ת משיכה קונה, דפשטא דקרא הכי מוכח טפי או קנה מיד עמיתך, דקנין משיכה הוא בישראל, ורק משום הק"ו דגופו מפקינן פשטא דקרא וסובר דד"ת כסף קונה, אבל כל זמן שלא ידעי' דגופו נקנה גם ר' יוחנן מודה דקנין ישראל הוא במשיכה, וממילא דנכרי הוא בכסף ושפיר קאמר התם הש"ס בס"ד דכל קנינו בכסף, ואפי' אי נפרש כשי' רש"י בב"מ דמשו"ה סובר ר' יוחנן דד"ת מעות קונה משום דילפי' מהקדש מקרא דונתן הכסף וקם לו, דלא תירוצי הנ"ל ויוחזר לכאורה הקושיא לדוכתא אכן באמת לבד דלא קשה אלא אדרבה יהי' עוד הכרח לדברנו לומר דבס"ד נפרש ההיפך דלנכרי הוי בכסף אפי' לר' יוחנן דהנה פרש"י כבר דחה בשמ"ק לב"מ דלא ילפי' הדיוט מהקדש, וא"כ יש להבין מפני מה בחר באמת רש"י לפרש כן ולא כפי' הרי"ף דנילף מק"ו, וצ"ל משום דהק"ו פריכא די"ל נמכר לנכרי יוכיח דגופו ודאי נקנה בכסף דכתיב מכסף מקנתו ואפ"ה ממונו במשיכה, וא"כ א"ש דבשלמא למסקנא דבין בישראל ובין בעכו"ם נקנה עבד עברי בכסף וא"כ גבי שניהם יש הק"ו, ס"ל לרש"י דלא דיינינן כלל הק"ו לא בעכו"ם ולא בישראל דעל כל אחד אפשר לומר חבירו יוכיח, וא"כ מנ"ל דבכסף, והוכרח לפרש דילפי' מהקדש, אבל בס"ד דלא ידעי' אכתי דנמכר לישראל נקנה בכסף, וא"כ גבי עכו"ם כתיב מפורש דקונה את גופו בכסף ובישראל לא כתיב וא"כ גבי עכו"ם יש ק"ו ובישראל ליכא, ודאי דכו"ע סוברים דעכו"ם קונה מטלטלים בכסף משום דלגבי' יש ק"ו ומה קונה את גופו של עבד בכסף ממונו לכ"ש ולא נוכל לומר ישראל יוכיח דלא ידעינן אכתי דנמכר לישראל נקנה בכסף, וא"כ בס"ד מוכרחים לומר שגם ר"י סובר דעכו"ם בכסף, דדוקא למסקנא דבשניהם יש ק"ו לא דיינינן להק"ו כלל וכשלא נדע על מי להטיל קנין כסף אם על ישראל או על נכרי, בחר יותר על ישראל משום דעכ"פ יש ראיה מהקדש. אבל בס"ד דבעכו"ם יש ק"ו ודאי דכו"ע סברי דקנין כסף שדינן על הנכרי וז"ב, הרי דלפ"ז בע"כ לומר דקושית התוס' ותירוצם יהיה רק למסקנא, דאי לס"ד אין מקום כלל לקושיתם, וממילא שגם תירוצם הוי למסקנא ואפ"ה כתבו דשטר אין קונה מכלל דסברי לפי האמת כן, והרי יישבנו שיטת המרדכי מכל הקושיות, ולשיטה זאת שפיר עכו"ם כשרים לעדות מה"ת, ולכן כשמעידים זה שלא בפני זה דמינה ידעי' דקושטא מסהדי מהני עדותן מדין עדות ואפי' ע"י שאלה נמי וכמ"ש:
ועוי"ל מטעם אחר דבנ"ד לא הוי השאילה יסוד לבטל את הלפי תומו, דעיקר החשש הוא דכיון שנשאל חיישינן שמא משום דיודע שאיסור והיתר תלוי בזה יקלקל במזיד, ושמא להתיר או להעיד מכוון, אבל בנ"ד לא שייך זה, דהא באמת בעיקר עדותן כפי שהעתיק כ"ח לא נזכר כלל כי העכו"ם אומרים שראוהו מת, הם אמרו רק שנקרע לגזרים ולא פירשו שראוהו מת או שהזיזוהו ממקומו ואפשר לפרש דבריהם דהיינו שנחחכו רגליו כמו שהעיד באמת העד היהודי שנחתכו רגליו עד ירכו, ולמה לנו לעשות מעצמנו הכחשה בדבריהם כיון שאפשר לפרש כוונתם באופן שיתאימו דבריהם עם דברי היהודים, שנחתכו רגליו נמי לגזרים קרו לי', וכיון שכן ודאי לא נתכוונו כ"א לספר האמת ולא לקלקל או להתיר, דאי נתכוונו לקלקל ולהתיר היו אומרים שראוהו הרוג ממש, דבזה ידעי גם העכו"ם שהאיסור וההיתר תלוי בזה ואם יאמרו שנהרג יתירו לאשתו, אבל מה יועילו בעדותן אם יאמרו שנחתכו רגליו, דנהי דאנן בדידן גם בזה סמכינן להתיר דכיון שנעשה עכ"פ טרפה סמכינן על הכל דטרפה אינה חיה יותר מיב"ח ומשיאין לאשתו לאחר יב"ח, אבל העכו"ם ודאי שאינם יודעים שבזה תלוי ההיתר, ואם היו רוצים לקלקל היו מגזימים יותר שראוהו הרוג ומת, ובע"כ שלא נתכוונו לקלקל, וכיו"ב איתא בס' דעת תורה לגבי עגלים הרכים דאע"ג דמסל"ת לא מהני כשאומר בן ח' ימים הוא משום דאמרי' דלהשביח מקחו אומר כן, אפ"ה כשאומר בן ו' הוא מהימן דאי להשביח מקחו הוי אמר יותר שהוא בן ח' וכ"כ בקונטרס עגונות אות שס"ה כיו"ב דהיכי שהיה הנכרי יכול להגזים יותר הוי מסל"ת, וה"נ בנ"ד דאם לקלקל נתכוונו היו מגזימים יותר שראוהו מת, ומדלא אמרו כן הוי מסל"ת, ועיין עוד בתשו' מהר"ם לובלין סי' ק"י דכל היכי דלא שייך לומר שנתכוון להעיד, אפי' היכי דהי' ע"י שאלה מיקרי נמי מסל"ת וה"נ כיון דבע"כ לא נתכוונו להעיד וכמ"ש ולכן אפי' כי הוי ע"י שאלה מהני נמי עדותן:
ובר מכל הלין נ"ל בזה היתר פשוט וברור עפמ"ש בתשו' מ"ב סי' ס"ח דכל היכי דאיכא אומדנא טובא שמת נאמן גם נכרי שאינו מסל"ת ע"ש, ובנ"ד הלא אין אומדנא גדולה וטובה מזה שלא בא הבעל זה שבע עשר שנה, ואילו היה חי היה בא ודאי אחרי שלא נפטר מאשתו מתוך קטט כ"א מתוך אהבה, ובאמת היה ראוי לצדד היתר מטעם זה, דזה חשוב כאילו האשה עצמה טוענת ברי לי שמת וראיה ברורה לזה מרש"י (כתובות דכ"ב) דפריך הש"ס היא גופה באשם תלוי קיימא ומשני באומרת ברי לי שמת ופרש"י שאילו היה קיים היה בא, הרי להדיא דלרש"י חשוב עי"ז טענת ברי ונפטרת גם מאשם תלוי, וכיון שזה חשוב כברי שמת היה ראוי להתיר גם בלא עדות כלל וכדין אשה שאומרת ברי לי שמת בעלי, ואלא שהר"ן שם השיג על רש"י, אכן עכ"פ אם כי לברי לא נחשבה, מ"מ הוי זה ודאי אומדנא גדולה, ועוד דזה גופא הוי נמי אומדנא טובה מה שכל העכו"ם מכוונים את דבריהם, ולכן נהי דעל ידי שאלה לא חשיב מסל"ת, מ"מ בכה"ג שיש לנו אומדנות גדולות אפי' כשאינו מסל"ת נמי נאמן:
וכ"ש שיש לצדד ההיתר בזה לענין העדות של העגונה עצמה, שהא"י הגיד לה בלא הקדמת שאלה כי בעלה כבר נהרג, דבזה לא היה שאלה, ורק החשש הוא מפני שלא היה קישור דברים לפניו או לאחריו וכמ"ש הר"ן בתשובה הביאו הב"י סי' י"ז בזה"ל אין ספק שכל מי שמתכוון להעיד אומר אותו דבר לבדו ומי שהוא מסל"ת אינו אומר אותו דבר לבדו אלא בקישור ענין לפניו או לאחריו ע"ש, וכ"ה דעת הרמב"ם ומחבר, אכן מלבד שרוב הפוסקים חולקים ע"ז וכמ"ש הב"י בשם מוהר"י טייטצאק שבכל בתי הדינים נוהגים להתיר, ומצאתי שגם אחד מגדולי הראשונים והוא השאילתות פסק להקל שבלא קישור דברים נמי אמרי' שאינו אלא כמספר בלי תועלת, אלא דאפילו לשי' הפוסקים דבעינן קישור דברים אפ"ה היכי דיש אומדנות מהני בלא קישור, דבאמת לא הר"ן יחיד הוא בזה דמצריך קישור דברים, דגם הרמב"ם ומאירי סוברים כוותי', אכן לפי שלמדתי לדייק מלשונם נמצא נ"מ גדולה בין הר"ן, לבין הרמב"ם ומאירי, דאילו ללשון הר"ן כפי שהעתקתי בזה מוכח דסובר שבלא קישור דברים הוי ודאי מתכוון להעיד, אכן זהו לשון רמב"ם (פ"ג מהלכות אישות הי"א) דבעינן הוספת דברים שהם מראין שאין כוונתו להעיד, וכלשון הזה כתבו הטו"מ והמאירי, ומלשונם מוכח דהא דבעינן קישור דברים הוא משום דבעינן שיהא מוכח שאינו מתכוון להעיד דלא זה הוא ספק אי להעיד מתכוון או לפי תומו אומר, ולזה בנ"ד דיש אומדנא מועיל האומדנא שהיה מסל"ת, ועיין בתשובת משיב דבר סי' כ"ה שמיקל בכיו"ב שהיה בלא קישור דברים במקום שיש אומדנא שהרבה עכו"ם העידו דברים אחדים דהוי כרגלים לדבר ע"ש, ומה שחשש כ"ת משום דהעכו"ם הגיד לה שלא תמתין על בעלה הוי כמתכוון להעיד, אין לחוש בזה ג"כ דהא מדברי הרמב"ם בתשובה הביאו האחרונים וכ"כ בס' מאיר נתיבים דאף כשאומר לאנשים אמרו לאשתו של פלוני הוי נמי מסל"ת:
ועתה נבוא לבאר לסוג עדות השלישי והוא עדות היהודי שהגיד בפוצינאק שראה אותו רגליו חתוכות עד ירכו, אלא שכ"ת חשש בזה מפני שלא ראוהו מת כ"א שנעשה טרפה וחש לדעת המחמירים להתיר בזה גם אחר יב"ח, אכן בזה הלא כל יקר ראתה עינו דבמקום אומדנות מוכיחות שמת סמכי' על המתירין וכמ"ש הפ"ת ס"ק ע"ב, אכן החשש השני דהא עד אחד במלחמה אין נאמן עד שיאמר קברתיו, זהו אמנם חשש שראוי לדון בזה, ומה שצידד כ"ת דכיון שלא היה זה מבשדה קטל גופא רק בנסיגתם לאחור הוי זה כרחוק ממלחמה דמבואר ברמ"א סעיף י"ח דלא אמרי' בדדמי, במחכ"ת לא נהירא, דהא עיקר חילוק שבין מערכות המלחמה לרחוק ממנה הוא דבמערכות המלחמה כיון שיראים לעמוד שם ולהתבונן היטב חיישינן שמא בדדמי שמת אומר, משא"כ במקום שאין יראים לעמוד ולראות ולהתבונן היטב אין לחוש לזה כפרש"י יבמות דקט"ו גבי נפלו עלינו עכו"ם וכו' דמשו"ה משיאין ע"פ משום שאשה כלי זיינה עליה ואינה יראה לעמוד ולראות סופו, ולפ"ז בנ"ד כיון שהבהלה גדלה כ"כ עד שהיו יראים לעמוד שם אפי' רגע וכפי שמספרים העדים עצמם דגם לעמוד שם רגע הי' סכנת מות לפניהם וגם עד זה גופא יספר איך שההרוג התחנן לפניו שיבוא לעזרתו ולא היה יכול מפני סכנת מות, א"כ כך לי רחוק מן המלחמה כמו מקום מלחמה גופא, דכיון שהיו מתיראים לעמוד שם חיישי' לבדדמי אפי' רחוק מן המלחמה נמי, דאטו מלחמה דוקא בעינן, הא בכ"מ שמתיראים לעמוד חוששין לבדדמי, והיינו טעמא דרעבון ודבר מפני שיראים לעמוד שם, וגם במפולת בתים דהוי כמלחמה כתב המאירי בשם גדולי הרבנים דמיירי שרוח הערה באה ומפלת הבתים וע"כ ירא לעמוד בעיר, הכלל הוא דכ"מ בהלה שמתייראים לעמוד שם חיישי' לבדדמי כמו מקום מלחמה וזה פשוט:
אלא שלענ"ד לא שייך בזה חשש דבדדמי מטעמים אחרים דחשש זה לא שייך כ"א כשאומר מת שבזה צריך שיהוי והתבוננות אם כבר יצא נשמתו או שמא עוד רוח חיים בו, וכיון דצריך שיהוי והתבוננות ומשו"ה במקום שמתירא לעמוד חיישי' שמא לא התבונן יפה ורק כיון שראוהו מונח כבול עץ אומר בדדמי שמת, אבל אילו התבונן היטב הי' מרגיש כי עוד בו נשמתו, משא"כ בנ"ד שאומר רק שרגליו נחתכו עד ירכותיו כלום שיהוי והתבוננות נצרך לזה והלא דבר הנראה לעינים הוא, ובדרך העברה בעלמא ג"כ יכול לראות זה, וא"כ מה בדדמי שייך בזה וז"ב:
ועוד נ"ל לדון דבר חדש דבנ"ד לא שייך חשש דבדדמי, דהנה המהר"ם שי"ק סי' ל"ח הקשה למה לא מהימן עד אחד שאומר שהכיר את הנטבע בטביעות עין משום דחיישינן דאומר בדדמי, דהא אמרי' בחולין דצ"ו דאין חילוק בין ע"א לב' עדים דאי מהני טב"ע בב' עדים הוה"ד דמהני נמי בע"א, וכיון שלענין מת בעלה מהימן ע"א כתרי וא"כ כמו דבב' עדים לא חיישי' שאומר בדדמי הוה"ד בע"א, וכמו דלענין איסור אמרינן כן דכיון דע"א נאמן באיסורין כתרי נאמן גם בטב"ע כתרי ולא חיישי' לבדדמי, ונראה פשוט דלא קשה, דלענין איסור דהדין דע"א נאמן באיסורין וגדול כחו באיסורין כמו ב' עדים בדיני נפשות, א"כ מינה כמו דבדיני נפשות סומכין על טב"ע דב' עדים הו"ה באיסור סומכין על טב"ע דע"א, אבל לענין עדות אשה דבאמת מה"ת בעינן ב' עדים ורק משום תקנת עגונות, הקילו בע"א, וכיון דנאמנות דע"א אין זה כ"א תקנ"ח שהקילו בזה, א"כ שפיר אמרי' דלא הקילו כ"א היכי דליכא חשש דבדדמי אבל היכי דשייך בדדמי לא הקילו, והנה הטעם דמה"ת לא סגי בע"א בעדות אשה כמו בכל האיסורין, היינו משום דאיכא חזקת אשת איש ולהוציא מחזקה אין ע"א נאמן, וגם משום דהוי דבר שבערוה שאין פחות משנים, וכבר כתב המוהרי"ק שורש ע"ב דבדבר שבערוה היכי דלא אתחזק איסור גם ע"א מהימן, וכבר ידוע מ"ש התה"ד סי' קל"ט הובא בח"מ וב"ש דבמקום אומדנות והוכחות אף שאין שום עדות מ"מ אם ניסת לא תצא, וביארו האחרונים בטעמו דכיון שיש אומדנא שמת נתבטל החזקת חי ומה"ת מותרת לגמרי אפי' בלא עדים ורק מדרבנן אסורה ומשו"ה אם ניסת לא תצא, והרי לפנינו דבמקום שיש אומדנא נתבטל החזקת חי וא"כ לפמ"ש לעיל דבנ"ד אין אומדנא גדול מזה שלא בא שבע עשרה שנה ואילו היה חי היה בא ושראוי להתיר מטעם זה לחוד, ועכ"פ החזקת חי נתבטל לגמרי, וכיון שנתבטל החזקת חי ממילא שוב ע"א מהימן בזה מדינא וכמו באיסורין בעלמא דאזיל שוב החומר דדבר שבערוה וכנ"ל בשם מוהרי"ק, וכיון שעד אחד נאמן בזה מדינא והרי הוא חשוב כתרי, ולא חיישינן שוב לבדדמי כמו שאין חוששין בשנים לבדדמי, דהא כ"מ שע"א מהימן מדינא אין חילוק בין אחד לשנים וכמו בטב"ע לענין איסור, דגם בע"א לא חיישי' לבדדמי כיון שמדין מהימן, ולכן פשוט שבנ"ד מהימן העד היהודי לבדו ולא חיישי' לבדדמי כמו דלא חיישי' להכי בב' עדים ודו"ק כי חריף הוא, והוא הדבר אשר אמרתי כי לענ"ד גם באחד מכל הסוגי עדות הללו אפשר למצוא היתר וכ"ש בהצטרף כל העדיות, דלית בזה בית מיחוש, ואם כ"ת ימצא דברים הללו לנכונים יוכל לצרף גם דעתי ויושיב ב"ד להתירה וכשם שמתירין בב"ד של מטה כך יתירוה בב"ד של מעלה וחלקים יהי' נצב להנחנו בדרך אמת ויצילנו משגיאות:
כנפש ידידו המברכו בברכת אהרן וואלקין: