אור ברסלב
שות זקן אהרן ח"א אה"ע › סימן סז

שות זקן אהרן· הרב אהרן וואלקין

ח"א אה"ע · סימן סז

סימן סו

ב"ה יום ג' אדר"ח אלול תרפ"ו פינסק לחיים טובים יכתבו אמוני ד' כבוד הרב וכו' מהו' מנחם ארי' לאנד" בערב נ"י בעיר יענדזיעוו ע"ד שאלתו אם מותר להוציא זרע ע"י אינסטרומענט העשוי לזה בכדי להראות לרופא אם הסבה מה שאין לו בנים הוא ממנו וידעו איך לרפאותו, הנה בשאלה זאת כבר הרבו האחרונים לדבר, הללו אוסרין והללו מתירין ורבו האוסרין על המתירין, ואפי' במקום סכנה והצלת נפשות וכגון מי שנפח כריסו ע"י חסרון תשמיש וחלה ונפל למשכב, טרח מאוד בשו"ת פנ"י להתיר הוצאת ז"ל, וכ"ש במקום מצות פ"ו, ואפי' אם היו ידעינן ודאי שעל ידי זה יתרפא ויוליד בנים והרפואה היתה בדוקה יש לתמוה אם מחויב לקיים מצוה הבאה בעבירה חמורה כזאת שחז"ל הפליגו כ"כ בחמר איסורו יותר מכל עבירות כמבואר בכ"מ בש"ס ומדרשים וזוה"ק, ואפי' אם עבר ועשה המצוה כשהיא באה בעבירה נחשבת כמו שאינה ולא קיים המצות כלל, ועיין במוהריט"א (פ"ח מהל' בכורות) שכתב בטעמו של רי"ף ורמב"ם שהשמיטו ולא זכרו הדין דבבנו ממזר קיים פ"ו אע"ג דבירושלמי מפורש (יבמות פ"ב ה"ב) ח"ל ר' אבין בעי ובנו לכל דבר אפי' לפ"ו ולשנייה עכ"ל, משום דסברי דבאמת לא קיים בממזר מ"ע דפ"ו משום דהוי מהב"ע, והירושלמי מיירי דוקא בביאת אונס דליכא עבירה כלל, הרי שאפי' במקום שהוליד בן ודאי אפ"ה כיון שבא ע"י איסור לא קיים המצוה, וכ"ש בנ"ד דכמה מי יימר איכא דשמא יתברר דהסבה אינה מחמתו, ואף אם מחמתו אפשר שלא יתרפא ונמצא דעבר עבירה חמורה ולא קיים המצוה, וא"כ מי שרי לעבור עבירה במקום ס"ס של קיום מצוה, ולא עוד אלא אפי' במקום דליתא האיסור דמצוה הבאה בעבירה ושרי לקיים המצוה אפי' כשהיא באה בעבירה היינו עכ"פ כשהמצוה מוטלת עליו גם השתא אלא שאי"א לו לקיימה כ"א בעבירה אבל הכא אחרי שמטבעו חלוש הוא ואינו ראוי להוליד, אנוס הוא ורחמנא פטרי', וא"כ מי שרי לעבור עבירה בכדי להביא עצמו לידי חיוב, אשר מכל הלין נראה לכאורה תמוה דעת המתירין, וגם היסוד שבנו עליו את ההיתר נראה לכאורה רעוע מאד, דעיקר היסוד של המתירין הוא מעובדא (יבמות דע"ו) דאם ניקב הגיד בודקין אם נתרפא ומניחין בו פוקרא כדי שיוציא זרע הרי שהתירו חז"ל להוציא ז"ל לצורך בחינה אם נתרפא, ומזה למד הב"ש (סי' כ"ה) באם נמצא דם בעד שלה ספק אם הדם ממנו או ממנה דמותר להוציא זרע כדי לברר אם הדם ממנו:

אכן באמת אין ראיה מהתם וגם הב"ש גופא כתב דיש לדחות, ובודאי דטעמו הוא דאין זה שום דמיון להך דיבמות, דהתם דבלא הבדיקה פסול הוא לבוא בקהל ישראל מספק שמא הוא כרות שפכה ויהיה כל ימיו בהרהור עבירה ובהוצאת ז"ל ולכן התירו לו לעבור פעם אחת כדי שיהיה לו תקנה עולמית, וע"ד שאחז"ל חלל שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה וכמ"ש בשו"ת קה"י (סי' ג'), ועוד דהתם מיירי מכרות שפכה שאינו מוליד ואפשר שעליו אין איסור כ"כ להוציא זרע, עפמ"ש התוס' (סנהדרין דנ"ט) דעיקר איסור הוצאת ז"ל היא משום פ"ו, אם כן מי שזרעו אינו מוליד אין איסור להשחית זרע כזה, ואף דמיירי שם שנסתם הגיד ואיכא לספוקי שמא נתרפא וראוי להוליד, מ"מ כל זמן שלא נתברר שנתרפא יש לו חזקת היתר מכבר, משא"כ בנ"ד בחשוכי בנים דטעם דהרהור עבירה ליכא כיון דיש לו אשה המותרת ואינו יושב בהרהור עבירה, וגם כיון שספק הוא שמא המניעה אינו מחמתו וזרעו ראוי להוליד א"כ אין לו חזקת היתר, מהיכי תיתי להתיר לו עוון חמור כזה, ובלא"ה מה דמיון הוא להתם דמיירי בפסולי שהרבה חשו למיהדר אתקנתא להתיר איש שיבוא בקהל ה':

ואמנם שוב ראיתי דיש לצדד בזכות המתירין ולהוכיח דראיה מש"ס דיבמות אלימתא היא, דהנה ודאי לרוב הפוסקים דמפרשי פסול וכשר דקאמר ביבמות שם הכוונה לענין להכשירו לקהל, דאם לאחר הבדיקה מצא שזורה כחץ ונסתם אינו עוד כרות שפכה ומותר בקהל, ודאי שאין ראיה משם להתיר לחשוכי בנים להוציא ז"ל לצורך בדיקה, אכן היראים (סי' קצ"ט) הביאו הטור (אה"ע סי' ה') כתב דאפי' אם באמת ניקב הגיד אינו בכלל כרות שפכה, דאילו היה כרות שפכה לא היה לו רפואה עולמית וכמ"ש בספרי (פ' תצא סי' רמ"ז) מה בין פצוע דכה לכרות שפכה אלא שפצ"ד חוזר וכרות שפכה אינו חוזר, אע"כ דגם כשניקב הגיד אינו נעשה כ"ש רק דכל זמן שהגיד ניקב אינו מוליד אבל כשר לבוא בקהל, וכשנסתם הרי נתרפא ומוליד, ומה שהוזכר ביבמות שם פסול וכשר אין הכוונה לענין להכשירו לקהל אלא לענין הולדות דאם לא נסתם אינו מוליד בע"כ שזינתה אשתו ובניה ממזרים ע"ש, ולפ"ז גם בדיקה דהתם לא היתה לצורך הכשר לקהל דהא בלא"ה הוא כשר לקהל אלא שהבדיקה אינו אלא אם ראוי להוליד, וא"כ הרי להדיא מש"ס ערוך שגם לצורך בדיקה אם ראוי להוליד מותר להשחית זרעו, ואף שי"ל דאכתי איכא בזה משום פסול בניו בקהל, ואף שהוא עצמו מותר בקהל, מ"מ אכתי נימא בזה עמוד וחטוא בשביל שיזכה בניו, מ"מ לגבי האב אינו אלא כשאר מצוה ולא שייך גבי' טעמים הנ"ל דכל ימיו בהרהור עבירה ותקלה, הרי דלצורך מצוה גרידתא שרי להשחית זרעו, ואף שלדינא נדחו דברי היראים, מ"מ בזה שנלמוד מדבריו להתיר השחתת זרע לצורך מצוה לא מצינו דפליגו עליו ומשמע דכל הפוסקים מודים בזה דאל"ה הו"ל לפוסקים לדחות דבריו מכח זה גופא, דלדבריך דהבדיקה אינו בא להכשירו לקהל כי אם להבחין אם מוליד:

א"כ מי שרי להשחית זרע לצורך זה, אע"כ דבזה כו"ע מודים דלצורך מצוה לחוד שרי להשחית זרעו ועיין בשו"ת שאילת יעב"ץ העלה נמי להתיר לצורך מצוה, וגדולה מזה כתבו התוס' ביבמות (דל"ד) דאיסור השחתת זרע אינו אלא כשמתכוון להשחתה, וגם כשהוא עושה כן בקביעות וכ"כ בתשובת הרא"ש כלל ל"ג באשה שיש לה אוטם ברחם דאע"פ שלפעמים הוא דש מבפנים מ"מ כיון שלעולם הוא זורה בחוץ אסור וגרע ממשמשת במוך, מבואר דדוקא משום שלעולם הוא זורה מבחוץ ולא רק לפעמים וכן בט"ז (אה"ע סי' כ"ג) כתב על מ"ש בשו"ע שם דאשה שיש לה אוטם ברחם ועי"ז כשבעלה משמש עמה זורה מבחוץ כתב וז"ל פי' דלעולם הוא זורה מבחוץ וגרע ממשמשת במוך דהתם הוא משמש כדרך כל הארץ כו' כ"כ ר"י בשם הרא"ש עכ"ל, ומבואר מלשונו דמ"ש בלשון הרא"ש שלעולם הוא זורה מבחוץ היינו בדיוק דוקא משום שלעולם משא"כ אם אינו רק לפרקים, ועפ"י דברי הרא"ש הללו כתב הרמ"א (סי' כ"ג) דאפי' כשעושה רק למלאת תאותו לבעול שלא כדרכה שרי באקראי בעלמא אע"ג דמוציא זרע לבטלה, ואפי' למ"ש הח"מ (אה"ע סי' כ"ה) לחלוק על הרמ"א היינו כשעושה כן בשאט נפש למלאת תאותו, משא"כ כשיש איזה צורך קצת מודה גם הוא דשרי באקראי בעלמא, זהו מה שנ"ל זכות גדול על דברי המתירים עכ"פ לצורך מצוה, שבזה נתיישב מה שהקשיתי דהיכי שרי לעשות מצוה הבאה בעבירה חמורה כזאת ובשגם להביא עצמו לידי חיוב מצוה, דלמ"ש היכי שאינו מכוון להשחתה ורק לצורך מצוה ואקראי בעלמא אין בזה עבירה כלל:

ולטעם זה הי' נראה לכאורה להתיר אפי' להוציא זרע בידים, ואף דמהש"ס דיבמות אין ראיה כ"א בגרמא כמו התם דמניחין בו פוקרא ונתחמם ממילא, אבל לחמם עצמו בידים אין ראיה מהתם, אכן לסברת התוס' דכל שאינו עושה לצורך השחתה אין איסור. היה נראה דמותר לצורך בחינה להוציא גם בידים, אבל באמת חלילה ללמוד מזה להוציא בידים, דלכאורה יש לתמוה על מ"ש התוס' דכשאינו מכוון להשחתה אין איסור והא כמה החמירו חז"ל אפי' נגיעה באבר מחשש שמא יתחמם ויוציא ז"ל כמבואר באה"ע (סי' ג'), והא אפי' כשיוציא ז"ל הוי זה בלא כוונה ומה איסור יש בזה, אע"כ דהתוס' לא התירו כ"א כשעושה זה דרך תשמיש, וכיון שעי"ז מקיים מצות עונה והגוף נהנה מן הגוף, בכה"ג דוקא הוא שהתירו בתוס', ועמ"ש היש"ש יבמות ע"א בטעם ההיתר במוך משום דהוי דרך תשמיש והגוף נהנה מן הגוף, ובכה"ג דוקא התיר בתשובת הרא"ש כשיש אוטם ברחם, וכן הרמ"א בבעילה שלא כדרכה כיון שעכ"פ יש בזה הנאת הגוף וקיים מצות עונה, אבל שלא בדרך תשמיש אסור אפי' באקראי בעלמא, ולכן מסקנת הדברים, לדינא יש להתיר באופן כזה, שישמש עם אשתו ולהיות דש מבפנים ואח"כ יהיה זורה מבחוץ לכלי שיהיה מן המוכן, וזהו דרך המובחר, ובאם אי"א לעשות כזה כי עד שישפוך לכלי יוכל היות שבין כה ישפך על הקרקע ולא יספיק לשפוך תוך הכלי, יעשה כן ע"י כיס המיוחד שקורין הרופאים קאנדאם, אכן דרך הראשון עדיף טפי מפני שני טעמים, חדא שזהו דרך תשמיש ממש בלא שום חציצה ביניהם, ועוד דקצת מן הזרע יוכל לפלוט לתוך רחמי האשה ממש והמותר יפלוט לתוך כלי, וירויח בזה דבמה שבתוך הרחם יכולה האשה להזריע ונמצא דהמותר מה שיפלוט לתוך כלי אין נצרך שוב לצורך זריעה וא"כ אין זה נקרא משחית זרע, דכל עיקר האיסור בהשחתת זרע הוא מה שראוי להזריע דוקא וכמ"ש האחרונים דבידוע שהוא חשוכי בנים אפשר לצדד דמותר להשחית כיון דבלא"ה אינם ראוים להזריע, ולכן כיון דהאשה יכולה להתעבר גם בלא מעט הזרע שיפלוט לכלי נמצא דאותו המעט אין מועיל להזריע וליכא איסורא, ועוד דאפשר שלענין איסורא צריך שיעור הראוי להזריע וכמו שנצרך שיעור לענין טומאה, ובאותן הטובים שיפלוט לכלי אין בהם כדי שיעור, רק אם אי"א באופן זה אז יעשה ע"י קאנדאם, זה מה שנלע"ד להתיר לצורך מצוה של הבאת שלום בין איש לאשתו, והוא רחום יכפר עוון אם שגיתי חלילה: וד' יברך לדייני ישראל שלא יצטרכו להוראות אלו כנפש המברכו בברכת אהרן וואלקין:

תוכן העניינים

שות זקן אהרן

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה