שות זקן אהרן· הרב אהרן וואלקין
ח"א אה"ע · סימן סה
ב"ח יום א' כ"ט ניסן תר"צ פינסק כבוד התורני מהו' אליעזר ד"ר בלאך נ"י בברלין ע"ד שאלתו אם בחור אורתודוכסיי מותר לישא אשה מן בנות הריפורמיים הקיצונים, ואף כי הבת מתנהגת עתה כשורה שומרת דת כאחת מבנות ישראל הכשירות, אבל בהיות שממקום הטנופת באה, הורתה ולידתה מטפה סרוחה ופסולה של איסור נדה ודאי, ושמא גם חשש ממזרות ופסולי קהל כי לא טובה השמועה אשר מעבירים על אמה שפרוצה וחשודה היתה לזנות תחת אישה, ושמא באה הבת מטפה פסולה שזינתה עם אחר, ע"ז אשיב לו דשאלה זו א"צ לפנים ומצד ההלכה אין בזה חשש איסור, דמצד איסור נדה ודאי שאין על בן או בת הנדה שום איסור מדינא ואפי' מדרבנן, ואפי' לכהונה כשר כמבואר להדיא ביבמות (ד"ס) דאין חלל מחייבי נדה ויליף לה מקרא דאלה למעט נדה, וכ"פ בשו"ע (אה"ע סי' ד') דהבא מן הנדה אינו ממזר אפי' מדרבנן, ואע"ג דהרמב"ם כתב דפגום מיהא הוי, אין הכוונה שהוא פגום מחשש איסור אלא שהוא פגום ומקולקל וכמ"ש הח"מ וב"ש שם בשם תשובת הרא"ש ומהרש"ל וד"מ, ומצד חשש ממזרות נמי אין לחוש כמבואר להדיא בסוגיא דדומה ובת דומה (סוטה דכ"ז) דלר' יוחנן דקי"ל כוותי' ישא אדם בת דומה, מטעם דרוב בעילות תולים בבעל, ואפי' במקום שבאו עדים שזינתה ודאי אפ"ה בניה כשרים לטעם זה וכמ"ש הח"מ שם ס"ק י"ד דזיל בתר טעמא דרוב בעילות תולים בבעל וכן פסק בלי חולק בשו"ע שם סעיף ט"ו דאשת איש שיצא עלי' קול שהיתה מזנה תחת בעלה והכל מרננים אחריה אין חוששין לבניה שמא הם ממזרים. והנה בש"ס דסוטה שם קאמר ר' יוחנן הטעם דמשו"ה ישא בת דומה ולא ישא דומה עצמה מפני שזו (הבת) עומדת בחזקת כשרות וזו (האם) אינה עומדת בחזקת כשרות, והקשה הגאון מוהרצ"ח בהגאות שם דהא בכתובת אמרי' להיפך אף לדברי המכשיר בה פוסל בבתה מ"ט איהי אית לה חזקת כשרות בתה לית לה חזקת כשרות, הרי להיפך דהאם אית לה חז"כ ובתה לית לה, ואם כי הקושיא מאם על אם י"ל בפשוטו דאשה מזנה יצתה מחזקת כשרותה והפסידה החזקה שלה, ומפורש הוא בירושלמי פ"ק דכתובות דקאמר התם מודה ר' יהושע באנוסה דכשר ברוב כשרים ופי' הפ"מ הטעם דנאנסה אית לה חזקת כשרות ומה דפוסל אפי' ברוב כשרים היינו במפותה דכיון שזינתה ברצון אין לה עוד חזקת כשרות, ובהא ניחא טעם דר' יהושע דפוסל התם אפי' ברוב כשרים, ובפנ"י נדחק הרבה למצוא טעם לזה והא בכל התורה סומכין ארובא ע"ש ולמ"ש ניחא דבכתובות דט"ו קאמר הש"ס טעם לזה דרש"י רוב לא מהני גזירה אטו קבוע, אלא דאכתי יקשה דבקבוע גופא למה אסור הא קבוע הוי פלגא דהוי ספק השקול ואית לן להעמידה על חזקתה, ולמ"ש ניחא דכיון שאשה זינתה יצתה מחזקת כשרותה וכיון שחזקה אין לה משו"ה בקבוע דכמע"מ אסורה, וברוב גזרינן אטו קבוע, ואם כי לכאורה אפשר להוכיח מהש"ס דאפי' בנאנסה נמי הפסידה חזקת כשרות, דאלת"ה א"כ מה פריך הש"ס בכתובות די"ד אי כר' יהושע אפי' ברוב כשרים נמי פסול, הא התם בנאנסה מיירי ולא הפסידה חזקתה שבכה"ג גם ר' יהושע מודה, אבל באמת נ"ל דבעיקר הסברא גם ש"ס דילן מודה דבנאנסה לא הפסידה חזקת כשרותה, אלא דסובר דבנאנסה יש לה חסרון אחר דאמרי' מסתמא שהמאנס הוא מן הפסולין דאדם כשר לא יאנס בת ישראל, ויותר קרוב שאחד מן הפסולים מלומר שהמאנס הוא כשר, ובשלמא אי רוב הכשרים הוי רוב גמור לא היה בכח סברא זאת לבטל את הרוב, אבל כיון דבלא"ה לא סמכי' על הרוב מטעם גזירה אטו קבוע והוי פלגא ופלגא וזה יש בכח אומדנא הזאת להכריע ולומר דיותר קרוב שהמאנס הוא מן הפסולין דמסתמא כשר לא יאנס והוי כמו רוב פסולים, ולהכי לא מהני החזקה משום דנגד חזקה דכשרות יש חזקה דפסול הוא, ונמצא לפ"ז דהש"ס יאחוז בשני החומרות, בלא נאנסה דאז הוי ספק השקול, ליכא חז"כ ובנאנסה דאית לה חז"כ לא מהני החזקה כיון דהוי כרוב לאיסורא ועמ"ש בחבורנו שם באריכות, וכיון שהוכחנו דאשה מזנה יצתה מחזקת כשרות לק"מ תו קושית הגאון מוהרצ"ח מאם על אם, דבסוטה דמיירי באשה דומה וחשודה שזנתה ברצון משו"ה קאמר דאין לה תו חזקת כשרות, ובכתובות דאיהו אית לה חזקת כשרות י"ל דמיירי בנאנסה ומשו"ה שפיר אית לה חזקת כשרות דהא התם אנו דנין רק אם נתחללה בביאתו לענין פסול כהונה שפיר י"ל דמיירי בנאנסה:
אלא דאכתי תשאר הקושיא מבת על בת, ולכן נ"ל באופן אחר שבזה יתורצו שני הקושיות כאחת, דלמ"ש דעיקר הטעם דר' יוחנן דמותר לישא בת דומה הוי משום דרוב בעילות תולים בבעל א"כ יש להבין למה הוצרך הש"ס התם להוסיף עוד טעם משום דבתה אית לה חזקת כשרות והא בלא טעם זה נמי מותרת, וכן לגבי האם שסובר דאסורה קאמר התם הטעם משום דאין לה חז"כ, תמוה טובא, הא אין אנו דנין לגבי האם לענין יוחסין אם מותרת לכהונה מחשש זונה וכן אין אנו דנין אם מותרת לבעלה הראשון שזינתה תחתיו, אלא דדנין התם על אשה כזאת שדיימא מעלמא לזנות תחת בעלה אם רשאי אדם אחר מן השוק לישא אותה, שבזה סובר ר' יוחנן דאין רשאי שום אדם לקחתה, וא"כ איך שייך לומר דמשו"ה אינו רשאי שום אדם לישא אותה משום דאין לה חזקת כשרות, מה טעם הוא זה, הא אפי' אי ידעינן ודאי שזינתה תחת בעלה וגם ודאי של פסול נבעלה, אטו אין רשאי עוד שום אדם אחר לקחתה, תינח לכהן אסורה מטעם זונה, ולבעלה הראשון אסורה משום שמעלה בו מעל, אבל לישראל אחר למה לא, ולכן נראה דהתם בסוטה לא קאמר הטעם על הכשר דבת ופסול דאם, דזה ודאי שאין שום חשש פסול לא באם ולא בבת, באם פשיטא דכשירה לכל ישראל אפי' ודאי זינתה תחת בעלה הראשון, והבת נמי כשירה מטעם דרוב בעילות תולין בבעל ואין בה לא חשש ממזרת ולא פסול אחר, אלא דהתם ר' יוחנן עצה קמ"ל מי שבא לישא אשה ויש לו אחת משתי אלה, דומה ובת דומה, שיבחור בבת דומה ולא בדומה, דדומה עצמה אין לה חזקת כשרות, כלומר שהרי חזינן שאיתרע חזקת נאמנותה וכבר זינתה והכשילה לבעל הראשון, ולכן לכתחלה יש לחוש שמא תכשיל גם לבעלה השני לזנות תחתיו, אבל בת דומה אית לה חזקת כשרות ולא אתיליד בנאמנותה שום ריעותא ולכן אין חשש שמא תכשיל את בעלה, וכן פרש"י להדיא בסוטה שם בד"ה וזו אין עומדת בחזקת כשרות שמזנה תחתיו ונאסרת עליו והוא אינו רואה ואינו מגרשה ובא עליה באיסור ע"כ:
וכן בד"ה דתני רב תחליפא כתב וז"ל הלכך בת דומה כיון שכשירה היא טוב לו שישאנה שתהא תחתיו בחזקת היתר ואל ישא דומה שמקלקלתו לשמש עמה משנאסרה לו עכ"ל, וא"כ מה ענין הוא להך דכתובות דהתם אנו דנין על הכשר דאם ובת לכהונה, דראוה מעוברת, ובודאי נבעלה, אל שאין יודעין לכשר או לפסול נבעלה, ועל העבר אנו דנין, בעילה זאת למי היתה לכשר או לפסול ובזה שפיר מכשרינן לאם ולא לבת, דאם יש לה חזקת כשרות משנולדה ולכן תלינן דלכשר נבעלה, ובתה אין לה חז"כ וספיקה נולד עמה, פסלינן אותה, אבל בסוטה עיקר מה שאנו דנין, הוא על להבא, דהשתא שניהם כשירות ומותרות לאחר, רק אנו דנין אם יש מקום לחוש על האם שתוסיף באולתה לזנות גם תחת בעלה זה השני, ועל הבת יש מקום חשש לומר דרחילה בתר רחילה אזלא וכעובדי אמה כן ברתה וכההיא דכתובות דס"ג, ולענין זה שפיר קאמר להיפך דהאם כיון שאיתרע חזקת נאמנותה חוששין שתכשיל גם להבא משא"כ בבת דאית לה חז"כ ולא איתרע נאמנות שלה אין חוששין ולק"מ קושית מהרצ"ח וזה ברור:
ועכ"פ הרי קמן ש"ס ערוך דמותר לכתחלה לישא בת דומה מטעם דרוב בעילות אחר הבעל ואין בה שום חשש פסול קהל וגם חשש שמא תכשיל לבעלה אין בה וכמ"ש, וגם לגבי כהונה אין חשש דהא סוגיא דסוטה מפרש לה הרמב"ם לענין כהונה ואפ"ה קאמר דיש בת דומה, ואי"ל דמה מועיל מה שתולים רוב בעילות בבעל כיון דזינתה תחתיו א"כ גם לבעלה גופא אסורה והבנים שנולדו אחר הזנות באיסור נולדו דז"א דנהי שודאי לבעלה אסורה כדין סוטה ומחויב לגרשה, אבל הבנים אפילו מה שתלד אחר הזנות אין בהם חשש ממזר וכמ"ש ביבמות דמ"ט הכל מודים בבא על הסוטה כו' שאין הולד ממזר, ולא קי"ל כהר"ח דסובר דממזר מדרבנן מיהא הוה וכמ"ש כל הפוסקים ועיין בב"ש סי' ד' סקכ"ה וז"ל אבל אם בעלה ישראל אפי' אם זנתה במזיד הבנים שתלד אח"כ כשרים אפי' לכהונה ועיין בתשובת שיבת ציון (סי' ע"ה) שהוכיח גם מתוס' דיבמות שם כהב"ש:
גדולה מזה נ"ל דאפי' למ"ד דאין תולין רוב בעילות בבעל אפ"ה בנ"ד כשר הולד גם לכהונה דהא אפי' אי לא סמכינן על רוב זה לחוד, אבל ודאי דעכ"פ ספיקא מיהא הוה ומידי ספיקא לא נפיק שמא מבעל הוא, דבאמת עיקר דברי שמואל שסובר דלא סמכינן על רוב זה לתלות בבעל צריך ביאור דלמה לא, והא רוב מעליא הוא, והאחרונים כתבו עפמ"ש בשמ"ק רפ"ק דב"מ ד"ו בשם הרא"ש וכ"כ הכו"פ סי' ס"ג דהא דאזלי' בתר רובא אין זה מטעם ודאי ומוחלט עד שאפשר לומר דאנן סהדי שכן הוא, אלא דספק אכתי הוה, ורק ספק שאינו שקול כזה התירה התורה, ובזה פליגי שמואל ור' יוחנן בסוטה, דשמואל סובר דספק מיהא הוי ולכן מדרבנן מיהא צריך לחוש לזה ואין סומכין על רוב זה, ור' יוחנן סובר דרוב הוי ודאי ומוחלט ואין בו שיעור ספק כלל וכסברת התוס' בפ"ק דכתובות ובדוכתי טובא ולכן סמך להתיר ע"ז, אכן על תי' זה יש לתמוה לכאורה דאכתי אמאי לא התיר שמואל מטעם ס"ס, ספק שמא מבעל ואת"ל מאחר שמא מנכרי ועבד ונכרי ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר, וביותר יקשה על רש"י בסוטה שם שפי' דהא דאמר שמואל אל ישא בת דומה מפני שבאה מטפה פסולה, ופי' להדיא דטפה פסולה היינו שמא נכרי ועבד, דמה פסול יש בנכרי ועבד והא לכו"ע הולד כשר, ואמנם לשיטת הרמב"ם דבסוטה שם מיירי לענין פסול כהונה וכמ"ש הב"ש (סי' ד') ובזה הכל מודים דנכרי ועבד הבא על אשת איש דפגום מיהא לכהונה כמבואר בסוגיא (יבמות דמ"ה) וכ"פ הטו"מ סי' ד'), ונ"ל דמסוגיא זאת יהיה מקור לשיטת הרמב"ם דמפרש דסוגיא דסוטה מיירי לענין כהונה, היינו משום דאל"ה אלא בבת ישראל ולענין חשש ממזרות, יקשה על שמואל שאוסר, נהי דלא ס"ל רוב בעילות אחר הבעל לדבר מוחלט ודאי ואינו אלא ספק, אכתי לישתרי משום ס"ס וכמ"ש, אע"כ דלכהונה מיירי וס"ל דלכהונה פסול אפילו בנכרי ועבד:
והנה בדין זה בנכרי ועבד הבא על בת ישראל אם הולד כשר לכהונה מצינו בזה מחלוקת עצומה בראשונים, הרא"ש פ"ד דיבמות העלה דלכהונה פסול ודאי, הביא דברי הרי"ף שמספקא לי' בזה והשיג עליו וכתב שאינו רואה מקום שיפול בו ספק דהא קאמר הש"ס התם דכולהו אמוראי דמכשרי סברי דלכהונה פסול וכ"פ הטו"מ אה"ע שם אכן הרי"ף כתב וז"ל ואנן מספקא לן אי הוי פגום או לא מדחזינן לגמ' בתר שקלא וטריא פסק והלכתא נכרי ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר ולא מסיימי הולד פגום עכ"ל, ועיין בחדושי הרשב"א ביבמות שם בשם הרמב"ן העלה נמי בספק אלא שלדבריו הספק אינו אלא בבן אבל בנקבה ודאי דפסולה לכהונה, ומדברי המ"מ (פט"ו מהא"ב) משמע דהספק הוי נמי בנקבה, שעל מ"ש הרמב"ם כותי ועבד כו' הולד כשר כתב וז"ל ויש מי שכתב שאם ילדה בת שתהא פסולה לכהונה והרמב"ן ז"ל העלה הדבר בספק עכ"ל, ומש"ס דסוטה הנ"ל הלא מוכח דלכהונה פסולה לכו"ע דאי גם לכהונה כשירה א"כ מ"ט דשמואל שאומר דלא ישא בת דומה והא אפי' לטעמי' דלא ס"ל רוב בעילות תולים בבעל אכתי תשתרי מטעם ס"ס וכמ"ש ספק מבעל וספק מנכרי דנמי כשר, א"ו דלכהונה פסולה ובסוגיא התם מיירי לכהונה ומשו"ה אסור, הרי דשמואל בע"כ שסובר דלכהונה אסורה ואפי' ר' יוחנן שחולק ומתיר לישא בת דומה היינו דוקא מטעם דס"ל רוב בעילות תולים בבעל וסמכינן על רוב זה דודאי מבעל אבל אי לא"ה היה אוסר גם הוא ולא היה מתיר מטעם ס"ס דשמא מנכרי, משום דאפי' מנכרי נמי אסורה דאלת"ה מה צורך לרוב בעילות בבעל:
ושוב ראיתי דיש קצת לדחות ראיה זאת, דבירושלמי יבמות (פ"ד הט"ו) איתא חד בר נש שהולידה אמו אותו מנכרי בא לפני רב לשאול אם הוא כשר א"ל כשר א"ל רב חמא בר גוריא שיברח מהר עד דלא יבוא שמואל ויפסליני' דסבר שמואל עכו"ם ועבד הבא על בת ישראל הולד ממזר ע"ש, הרי דס"ל לשמואל דהולד ממזר ואפי' בקהל ישראל אסור, ומשו"ה אי"א לצרף לס"ס שמא מנכרי דאפי' מנכרי נמי ממזר הוא אבל למאן דמכשר וסובר דהולד כשר איה"נ דאפי' לכהונה נמי כשר, ואלא דבש"ס דילן יבמות שם קאמר נמי לשמואל הולד כשר לקהל ישראל ע"ש, ולפ"ז מוכח שפיר מסוגיא דסוטה דלכהונה מיהא פסול וכמ"ש, ושמא י"ל דהנהו רבוותא שהבאתי דפליגי למאן דמכשר לקהל ישראל ולד הבא מנכרי אי כשר נמי לכהונה, חולקים בפלוגתת הבבלי והירושלמי, דמאן דמתיר אפי' לכהונה סובר כירושלמי דלשמואל ולד נכרי הבא על בת ישראל הולד ממזר ושמא היה לפניהם הגרסא גם בבבלי כן, דלפ"ז מהא דאסר שמואל בסוטה לישא בת דומה אין ראיה דלכהונה אסר כיון דאפי' לקהל ישראל נמי אסור, אבל מאן דסובר נכרי הבא על בת ישראל הולד כשר אין חילוק בין כהונה לקהל ישראל ואפי' לכהונה נמי שרי, והא דאוסר שמואל לישא בת דומה היינו משום דלטעמי' אוסר אפי' לישראל אכן הרא"ש וסייעתו דסוברים דלכהונה אסור היה לפניהם הגרסא ביבמות כמו שהוא לפנינו דלקהל ישראל גם שמואל מתיר וממילא דבע"כ הא דאוסר לישא בת דומה הוי משום דמחלקי' בין ישראל לכהונה ולכהונה אסור לכו"ע: וכל זה הוא בנוגע לישוב הסוגיא אבל אנן לדידן הוי זה ס"ס מעליא, ספק מבעל ואת"ל מאחר שמא מנכרי ועבד, ואע"ג דהרא"ש סובר דגם בנכרי ועבד הבא על אשת איש פגום הולד לכהונה, אפ"ה אכתי שמא הלכה כרמב"ם ורש"ל דכשר גם לכהונה, או שעכ"פ הלכה כרי"ף ורמב"ן דהוי ספק אם כשר לכהונה נמי ואכתי הוה ס"ס, ובהצטרף לזה שיטת המהרשד"ם סי' רל"ה דכהן בזה"ז מותר לישא שבויה כיון שאינם כהנים ודאים שאין להם כתב היחס והוי ס"ס, ספק שמא אינו כהן ואת"ל כהן שמא לא נטמאה, וא"כ איכא כאן ג' ספיקות ספק אינו כהן ואת"ל כהן שמא הלכה כרי"ף ורמב"ם דנכרי הבא על בת ישראל הולד כשר, או ספק גם לכהונה, ואת"ל הלכה כרא"ש דלכהונה אסור שמא מבעל בא הולד:
ועוד נ"ל מטעם אחר דבנ"ד אין בבנותיהם חשש אפילו לכהונה אפי' לשמואל דסובר דלא ישא בת דומה, דהא סוגיא ערוכה (גיטין דפ"ט) יצא עליה שם מזנה אין חוששין, ופרש"י לפוסלה לכהן דפריצותא בעלמא חזו בה וכ"פ באה"ע (סי' ד' סעיף ט"ו), הרי שאפי' ביצא קול שזינתה ממש תלינן נמי בפריצותא בעלמא, כ"ש בנ"ד שגם מתחלה לא יצא קול מזנה ומעיקרו לא יצא הקול כ"א על פריצות וגם הקול לא הוחזק בב"ד, שאין חוששין, ואפילו למ"ש הב"ח באה"ע שם דבאשת איש לא תלינן הקול בפריצות דעלמא דאין דרך להוציא קול על אשת איש, וההיא דגיטין מיירי בפנויה ע"ש שמיישב בזה הסתירה מסוגיא דגיטין דאין חוששין לההיא דסוטה דלא ישא בת דומה והכא באשת איש עסקינן בנ"ד, י"ל דהיינו דוקא כשהקול יצא על זנות ממש וכההיא דגיטין דיצא קול מזנה אלא שאנן מעצמנו רוצים לפרש ולתלות דמשום דחזו בה פריצותא הוציאו קול שזינתה, בזה הוא שאומר הב"ח דדוקא בפנויה אין מדקדקין לגזם ולומר שזינתה ממש אע"ג דלא חזו בה כ"א פריצותא בעלמא, משא"כ באשת איש אין דרך לגזם ולהגדיל מעשה התועבה ואם הוציאו קול שזינתה מכלל דראו בה שזנתה ודאי, אבל בנ"ד שהקול לא יצא מתחלה על זנות ממש אלא על פריצותא בעלמא, ודאי שגם באשת איש אין חוששין לזה ואפי' לשמואל, דמשום קול פריצותא בעלמא שגם לא הוחזק בב"ד אין לפסול, ולא דמי לההיא דדומה דהתם עדיף עוד מיצא קול זנות אלא שגם ראו בה דברים מכוערים כההיא דרוכל יוצא וחוגרת בסינר ספ"ב דיבמות וכמ"ש החת"ס (אה"ע סי' ת') ע"ש, בההיא דוקא הוא דאוסר שמואל לא כן בנ"ד שהקול גופא לא הוחזק בב"ד וגם לא יצא אלא על פריצות בעלמא, גם שמואל מודה דאין חוששין אם לא כשהיא פרוצה ביותר וזונה מופקרת לכל היא דאז חוששין לבנים חשש ממזרות כמ"ש המחבר אה"ע שם ולרוב הפוסקים גם בפרוצה ביותר אין חשש ממזרות וכמ"ש הב"ש שם ס"ק כ"ו בשם בה"ג:
וגדולה מזה נלענ"ד דבנ"ד אפי' פרוצה ביותר אין חוששין לבנים משום חשש ממזרות דהא הטעם דבפרוצה ביותר פסק המחבר דחוששין, היינו משום דבדידה אין אומרים רוב בעילות מבעל, ולמ"ש לעיל דגם מאן דלא ס"ל רוב בעילות בבעל היינו דרוב לא הוי אלא שזהו ספק השקול, ולפ"ז י"ל דגם בפרוצה ביותר, לא הוי רובא בבעל אבל ספק השקול מיהא הוי, וממילא דבנ"ד יהא הולד מותר בקהל מטעם ס"ס, ספק שמא מן האב ואת"ל מאחר שמא מנכרי דהולד כשר, ואפי' למ"ש הב"ש (סי' ד' אות נ"ב) דלא חיישינן לנכרי והטעם דמחמת שינוי הדתות אינם מקורבים כ"כ ע"ש, י"ל דהיינו דוקא בישראלית כזאת שרק בעריות היא פרוצה אבל בשארי פרטים מתנהגת כישראלית ומתרחקת מן הנכרים, לא כן נשי הריפורמים אשר זה דרכם כסל למו להתרחק מן הישראלים ולהיפך להתקרב ולהתערב בין הגוים, פשוט דחיישי' לנכרי, אלא שוב ראיתי דאפשר לדחות זה דהא רש"י (סוטה דכ"ז) פי' דפרוצה ביותר ורוב בעילותיה מאחרים, וא"כ ספק דשמא מבעל אין כאן כלל כיון דרוב מאחרים, ולא נשאר אלא ספק אחד מישראל או מנכרי, ובספק אחד אין להכשיר, ואמנם אפ"ה נראה להכשיר כיון דרוב אנשי המדינה ורוב אנשי העיר במדינתכם נכרים הם וא"כ איכא כאן רוב העיר ורוב סיעה נכרים ובתרי רובי מכשרינן אפי' לכהונה כמבואר בש"ס (כתובות ט"ו) ולא בעינן תו למעלת הס"ס אלא ההיתר יהיה מטעם תרי רובי:
אלא דאכתי יש לפקפק טובא בהיתר זה, דאכתי ניחוש שמא אזלא היא לגבי בועל והוי קבוע דכמע"מ דמי וכדאמרי' בכתובות שם ל"צ דקא אזלא איהי לגביה, ואע"ג שהטור כתב דמסתמא אין לחוש לשמא הלכה היא לגבי' דמסתמא הבועל הולך אצלה, י"ל דהיינו דוקא בפנויה אבל באשת איש דבעלה משמרתו י"ל דמסתמא הלכה היא לגבי בועל, ועכ"פ ספיקא ודאי דהוה בכה"ג וא"כ למה לא נחוש מספיקא, ולכאורה היה מקום ליישב כמ"ש בהפלאה שם דגם בהלכה האשה אצלו לא אמרינן קבוע בכה"ג דעתה כבר פירשה האשה משם וכן הולד, דהא בנמצא הלך אחר הרוב אע"ג דידענו בודאי שהיה במקום הקביעות אפ"ה עתה שנמצא פריש ונולד הספק לפנינו אמרי' דמרובא פריש, וה"נ נימא בולדות הללו כיון דהספק בא לפנינו כשפירש כבר נימא דמרובא פריש ע"ש, אכן עיקר דברי ההפלאה נפלאו ממני דבפרישה דאשה ודאי שאין מועיל לנו דהא הטעם דפריש מותר משום דמרובא פריש והכא לא על האשה אנו דנין כ"א על הבועל, ומה יוכל להועיל פרישה דאשה להחזיק את הבועל שהוא מרוב הכשרין, אלא דאפי' כשאנו רואין כעת שכל אנשי העיר פירשו ממקומן וא"כ גם הבועל פירש, נמי לא יוכל להועיל כעת, דבהלוכו אינו אוסר כ"א בביאתו ועלינו לדעת אם בשעת ביאתו היה פורש ממקומו, דעיקר הספק הוא על הביאה, ולא דמי לחתיכה שפירשה כמובן וז"פ, ואחר כותבי זה ראיתי בס' ש"ש שמעתתא ד' פי"ח הביא בשם מוהרי"ט להדיא כדברי, דבמ"ש מוהרי"ן לב בח"א שבאנוסים הקבועין מכמה דורות היה ראוי להקל משום דלפעמים אחד בעיר או אחד מאלף נושאין נשים כותיות והו"ל קבוע וכמע"מ כו', וכתב עלה המוהרי"ט וז"ל נמצא לפ"ז הואיל ואנו מסופקים באמו של יבם זה או באם אמו ואם אביו ומטעמא דקבוע מחזקינן לי' בחזקת הבא מן הזרה שאע"פ שהיה בא ופירש לכאן ממקומות הללו לא מפני כן הוכשר שנאמר כל דפריש מרובא פירש מאחר שיש בו ספק בעיקר לידתו שנולד באיסור מחמת אמו הקבועה הרי הולד ספק ובכ"מ שילך ספיקו עמו הא למה זה דומה לשתוקי דאמרי' רוב כשרים אצלה ומשום דקבוע איסורו בלידתו דלמא אזלא איהי לגבייהו נאסר כדאמרי' פ' עשרה יוחסין ואם היה כאן עשרה מהם מסברא רובן כשרים דרוב כשרים אצל אמותיהן ופשיטא דמשום דנייד חד מינייהו והלך לעיר אחרת לא הוכשר דספיקא קביעא בו בכל מקום שילך עכ"ל, הרי מבואר דעתו שלא רק האשה אלא אפי' הולד נמי חשוב קבוע משום דנולד בקביעות וכל מקום שהולך ספיקו עמו והוא כדברנו:
והנה בנו"ב (חאה"ע סי' ז') פשיטא לי' שהתינוק מצד עצמו ודאי הו"ל דין פירש דדומה זה לבשר הנמצא בשוק אע"ג דמתחלה היה במקום הקבוע מ"מ עתה יש לו דין פירש, אלא שהעלה לחלק בין ולד כשהוא אצל אמו לולד הנמצא בשוק דכשהוא אצל אמו ויש לנו לדון על האם עצמה ממי נתעברה שהיא בודאי יש לה דין קבוע אפי' ברוב כשרים דחיישי' שמא אזלא היא לגבי' ומתוך שאוסרין את האם אוסרין גם את הולד, אבל בתינוק הנמצא בשוק ואין אנו יודעין אמו מי היא, או כשמתה האם שאין לנו עסק לדון על האם כלל רק אנו דנין על הולד זה שנמצא ואם יש שם רוב כשרים ומיעוט פסולים אפי' נימא דאזלא היא לגבי' והוי קבוע, מ"מ תינוק זה שנמצא הו"ל פירש כו' ע"ש, ולפ"ז בנ"ד נמי דעל האם אין אנו דנין כלל, דהיא ודאי אסורה לבעלה כיון שאשת איש וכו"ע אסורים לגבה, ורק על הולד אנו דנין וא"כ הו"ל פירש, אכן גם דבריו תמוהים דאם אינו סובר לסברת מוהרי"ט הנ"ל אלא סובר שאפי' בכה"ג שייך נמי כל דפריש מרובא פרוש, והיינו כסברת ההפלאה הנ"ל א"כ מה פשיטא לו לאסור האשה, הא על האשה גופא נוכל לומר דמרובא פריש כיון דהשתא היא ניידה וכמ"ש ההפלאה להדיא גם על האשה עצמה להתיר, ואי פשיטא לי' להנו"ב דלאשה יש לאסור משום דאיהי דמיא ללוקח שלקח במקום הקבוע דאע"ג שהלוקח שכח עתה אפ"ה אסור דהוי כנולד הספק במקום הקביעות, וה"נ דכיון שהאשה זאת פקחת וראוי שתדע למי נבעלה והיא שותקת ואומרת איני יודעת, אנו דנין על שעת הביאה דהו"ל קבוע וכתי' ההפלאה שם, א"כ למה צריך לחלק בין תינוק שהוא עם אמו לתינוק הנמצא, משום דיש נ"מ היכי דאנו דנין לאסור האם צריכין לאסור גם הולד, דעל טעם זה כבר השיג עליו בס' בית מאיר שאין זה סברא לחלק מן התורה בזה, הא בלא"ה א"ש החילוק בין תינוק הנמצא לשהוא עם אמו, דהא דין דקבוע בלקח שהוא אסור היינו דוקא כשהוא ביד הלוקח והלוקח לפני אבל אם נפל מן הלוקח מותר למוצאה כיון דביד המוצא נולד הספק בדפירש, וממילא נמי כשהאשה לפנינו אסור גם הולד אבל כשאינה לפנינו מותר בפירש וכמ"ש בש"ש שם מטעם זה ע"ש, ואכן בעיקר מסתבר כמו שכתבתי דלא על האם ולא על הולד שייך דין פירש ובשגם שיש לי תנא דמסייע והוא המוהרי"ט, ובלא"ה נמי רבים מן האחרונים דחו לדברי הנו"ב וכמ"ש בפ"ת אה"ע סי' ד' אות מ"א ע"ש:
ואמנם אפ"ה נ"ל דיש לסמוך על ההיתר שכתבתי מטעם תרי רובא ואין לחוש לשמא אזלא איהי לגבי' דלגרסא שלפנינו בכתובות דט"ו ל"צ דקא אזלא איהי לגבי' משמע דדוקא בדידעינן ודאי שאזלא לגבי' הוי זה קבוע אבל מספק אין לחוש לזה דתיהוי קבוע מספק, ואע"ג די"ל דהיינו דוקא בפנויה אין לחוש לשמא אזלא איהי לגבי' ומטעם דמסתמא הלך הבועל אצלה אבל באשת איש דבעלה משמרתה יש לחוש דאזלא איהי לגבי' מ"מ אכתי אינו אלא ספק קבוע, וא"כ איכא ס"ס ספק שמא אזל הוא לגבה ושמא לכשר נבעלה, אלא דלגרסת התוס' שם דלמא אזלא איהי לגבי' משמע להדיא דאפי' בספק קבוע נמי אסור ובע"כ צ"ל דטעמם משום דהס"ס לא הוי ס"ס מעליא דהוי כמו שם אונס חד דהא שני הספיקות הוי לכשר או לפסול נבעלה וכספק אחד נחשב, ועיין בפמ"ג (יו"ד סי' ק"י) נסתפק אם בקבוע מהני ס"ס כגון ט' חנויות מוכרות בשר שחיטה ואחת בשר טרפה אי מהני ס"ס להתיר ע"ש, ולכאורה תמוה למה לא הביא מן התוס' זה דלא מהני, ולמ"ש ניחא דמתוס' אין ראיה משום דס"ס דהתם לא הוי ס"ס מעליא דהוי כשם אונס חד, משא"כ בההיא דפמ"ג הוי ס"ס מעליא, ואמנם נראה עיקר כגרסא שלנו דגם בספק שמא אזלא לגבי' הוי חשוב ס"ס דכ"כ להדיא הרשב"א בקדושין דבספק היינו בספק שמא אזלא איהי לגבי' יש להתיר מכח ס"ס, ונראה בטעמו דכיון דקבוע חידוש הוא ואין לך בו אלא חידושו הוא דוקא כשודאי קבוע שאין כאן כ"א ספק אחד אבל בספק יש להתיר אפי' ע"י ס"ס כזה דהוי כשם אונס חד, ובזה יש לתרץ שיטת הב"י מהשגת הב"ח (יו"ד סי' ק"י) דעל מ"ש הטור שם בשם הרשב"א דלא אסרו הקבוע כ"א כשהוא בפני עצמו אבל נתערבה באחרות ואינה ניכרת בטילה ברוב משום ס"ס, כתב הב"י דאפי' בקבוע ממש נמי הדין כן, והב"ח הרבה להשיג ע"ז וכתב שגגה יצא מהב"י בזה, דאיך אפשר לומר דהרשב"א יתיר ס"ס אפילו בקבוע ממש הא הרשב"א גופא כתב דספק טרפה שנתערבה באחרות אין להתיר משום ס"ס כיון שספק הראשון אסור מה"ת וא"כ קבוע ממש נמי הוי מה"ת, ולכן העלה דמה שהתיר הרשב"א היינו בקבוע דרבנן ע"ש, ולמ"ש דהרשב"א סובר להדיא להתיר ס"ס בקבוע ממש, צדקו מאוד דברי הב"י, דהא אפי' ס"ס דשם אונס חד התיר, כ"ש דס"ס גמור יש להתיר, ומה שהקשה הב"ח מספק טרפה בע"כ דקבוע שאני כיון דעיקרו חידוש הוא וכמ"ש ביו"ד שם בס"ק כ"ו ע"ש, ולפ"ז הרי יש לנו עמוד גדול לסמוך ולהתיר בנ"ד דהוי ספק שמא אזלא איהי לגבי', והוא הרשב"א שמתיר בכה"ג, אלא מה שעומד נגדנו הוא שיטת התוס' כתובות שהבאתי דאינם מתירים בזה מטעם ס"ס משום דהוי כשם אונס חד וכמ"ש, אבל ברור הדבר דהיינו דוקא בכה"ג דמיירי בכתובות שראוה מעוברת, דנבעלה ודאי, ורק הספק לכשר או לפסול, בזה סברי דאין להתיר ע"י ס"ס שמא אזל הוא לגבה ושמא לכשר משום דהוי כשם אונס חד, משא"כ בנ"ד דיש ספק גדול אם נבעלה כלל, דרק קול יצא וגם לא על זנות ממש כ"א על פריצותא יצא הקול וקול זה לא הוחזק בב"ד פשיטא דלית מאן שאוסר בזה, דהא יש כאן כמה ספיקות מעליא, ספק שמא לא כבעלה כלל, וספק שמא לכשר, ועוד דרוב נכרים רוב העיר ורוב סיעה, וחשש דקבוע אינו אלא ספק, וגם ספק כהנים בזה"ז, ובכמה ספיקות וגם תרי רובי ודאי דשרי לכו"ע, מיהו כל זה מצד ההלכה אבל שומר נפשו ודאי דראוי להתרחק מהם בכל האפשר, דבני הנדה הם המורדים והפושעים והעזי פנים שבדור שהנביא ניבא עליהם שהגלות יכלה אותם וכמשה"כ וברותי מכם המורדים והפושעים דאלו בני הנדה, ואם כי בש"ס (נדרים ד"כ) גרים בני נדוי, אבל הטור גריס בני נדה ומי זוטר מ"ש הרמב"ם דפגום ומקולקל הוא וראוי להרחיק מהם וכמ"ש בד"מ אה"ע סי' ד' ואלמלי לא נכתב כזה בש"ס ופוסקים דצריכים ריחוק, מעצמנו היינו אומרים כן דאיך אפשר למשפחה כשירה להתדבק עמהם בהיות שחטאתם על עצמותם ונפשותם תמיד ולעולם לא יוכלו לרחוץ מחלאת הטומאה אשר עליהם ונפש טמאה תשרה בהם כדאיתא בזוה"ק פ' שמות זרע דאתיליד ההיא שעתא משכין עליו רוח מסאבא וכל יומוי יהון במסאבו דהא בנינא ויסודו דילי' איהו במסואבא רב ותקיף מכל מסאבא דעלמא ויהיו רשעים מבטן כדכתיב זרו רשעים מרחם, ואנן מה נענה אחרי דברים חוצבים להבות אש שיצאו מפה קדוש:
וד' יזכנו בביאת אליהו שיטהר המשפחות כנפש המברכו בברכת אהרן וואלקין: