שות זקן אהרן· הרב אהרן וואלקין
ח"א אה"ע · סימן סג
ב"ה יום ב' ש"ו טבת תרפ"ז פינסק כבוד ידידי הרב וכו' מהו' יוסף מנחם סג"ל שליט"א רב בלודז. ע"ד שאלתו בנוגע להאברך כמר ישראל בר' אליעזר דזאלשינסקי, אשר בשנת תרפ"ג נשא אשה ובשנת תרפ"ד קודם הלידה, או מיד אחר הלידה נשתגעה רח"ל ועוד לא שבה לבריאותה, וגם נודע לכ"ת כי גם קודם הנשואין היתה חולה על מחלה זו, ובהיות שהאיש רך בשנים ואי"א לו לעמוד בלא אשה וגם לא קיים עוד מצות פ"ו, לכן שואל אם אפשר להתירו לישא אשה אחרת ואם נצרך מאה רבנים ומאיזה מדינות, ובאם רב אחד ממדינה אחרת יושב פה אם נחשבהו למדינה אחרת, וגם איך יהיה עם השלשת הגט ומזונות וכתובה זהו תכן שאלתו:
והנה בעצם הדין אם יש חרם דר"ג בנשתטית, אין מה להרהר אחרי דברי הקדמונים ואחרונים שהתירו בפשיטות וכתבו שאין בזה לא חרם ולא שמתא מעיקרו ובכה"ג לא גזר כלל, דאפי' לשיטת הפוסקים שאפי' במקום מצוה גזר, מ"מ במקום עבירה כהך דנשתטית שאי"א לדור עמה בדרך אישות וכל ימיו בהרהור עבירה, בכה"ג ודאי שלא גזר כלל וכ"כ הרשב"א ורבני צרפת וריטב"א ורא"ש ע"ש, ומדינא לא היה נצרך גם להיתר דמאה רבנים, שאין נצרך לזה אלא במקום שהחרם חל אלא שיש צורך להתירו, וכ"כ בד"מ סי' א' ובלבוש, ומ"ש הב"ח להצריך ק' רבנים והשלשת גט אינו אלא חומרא בעלמא, וכל כך האריכו בזה האחרונים עד שלא הניחו מקום לפנינו להתגדר, כי כל מה שהפה יכול לדבר והמוח לחשוב כבר נמצא כתוב הדר בספרן של צדיקים וגדולי המחברים, ולית דין צריך בושש דנשתטית גמורה אשר מצד הרופאים אין דן דינה למזור ואין תרופה למכתה בודאי שאפשר להתיר להבעל לישא אחרת כאשר כתב גם כת"ר:
ואמנם אין ביהמ"ד בלא חידוש ומדי עיוני כעת בד"ז למעשה עלה בידי לברר איזה פקפוקים שפקפקו האחרונים בנוגע לפרטי סידור ההיתר אשר אותם לא אמנע מלכתוב לכ"ת, הנה הב"ש (סי' א') מביא בשם הב"ח (סי' קי"ט) שקבלה הוא מגדולי עולם שהבעל צריך להשליש גט ביד שליח להולכה שיהיה בידו עד שתשתפה, ומסתימת לשונם משמע דלאח"כ כשתשתפה יגרשה השליח בגט זה גופא וא"כ יש להבין מה טיבו של גט זה כעת, דלכאורה קלקולו יתר על תקונו, דתועלת אין בו השתא כלל דאטו ההיתר תלוי בגט, הא ההיתר הוא ע"י ק' רבנים, ולקלקל הרי קרוב הדבר שחורבא נפיק ע"י גט זה דהא כבר יצא אחד המיוחד בהגהת מל"מ (פ"ו מהלכות גירושין) לערער דבגט זה שנכתב עתה כשהיא שוטה פסול לגרש בו אפי' לאח"כ כשתשתפה דיש חששא גדולה גם בעצם הגט, גם בשליחות הגט, בעצם הגט הוי החשש עפמ"ש הרמב"ם (פ"ג מהלכות גירושין) דהכותב גט לאשה מעלמא לכשאכנסנה אגרשנה אינו גט משום דהוי כנכתב שלא לשם גירושין היא, והיא כיון דהשתא לאו בת גירושין היא, והוא מהש"ס (יבמות דנ"ב) ולפ"ז בגט שנכתב בשעת שטותה דלאו בת גירושין היא כיון שאינה יכולה לשמור עצמה וגיטה, דגם אם עבר וגירשה אינה מגורשת מה"ת כמבואר באה"ע (סימן קי"ט) א"כ הא חשיבה הכתיבה שלא לשמה כיון שלאו בת גירושין היא השתא, ובשליחות נמי יש חשש עפמ"ש בנזיר (די"ב) דכל מידי דאיהו לא מצי עביד השתא לא מצי משוי שליח, וא"כ מאי מהני כשמוסר כעת גט לשליח הולכה למסור לה כשתשתפה כיון שעתה לא מצי יהיב לה הוא בעצמו איך חל השליחות, ועיין נו"ב (חאה"ע סי' ג') שחשש הרבה לדבר זה וכן תמה הפנ"י בגיטין ר"פ מי שאחזו ח"ל ומתוך מה שכתבתי יש לי לפקפק על מ"ש הב"ח שנהגו הגדולים בנשתטית ואין יכולה לקבל גט שיש לזכות לה גט ע"י אחר ולמסרה לידה כשתתרפא ולפמ"ש י"ל דלא מהני ההוא גיטה כלל כיון דבשעת הכתיבה לא היה ראוי לנתינה כו' עכ"ל, הן אמנם דלכאורה יש להקשות מש"ס ערוך (גיטין דכ"ד) דאמר לה הוי שלוח להולכה עד דמטית התם וכי מטית להתם שוי שליח לקבלה, ולכלל זה היאך יכולה האשה להיות שליח לקבלה והא אינה יכולה לקבל הגט בעצמה מכח לא חזרה שליחות אצל הבעל וא"כ היאך תעשה שליח לקבל הגט, הרי לכאורה דלא חשו לזה, וי"ל דהתם כיון שיכולה להתגרש כשיתן לה הבעל הגט בעצמו אע"ג דהשתא דאמר לה הוי שליח להולכה עד דמטית התם לא מצית להתגרש לא מיקרי בזה איהי לא מצי עביד, ועוי"ל כמ"ש בתשובת שיבת ציון (סי' פ"ו) דדוקא בשליח להולכה אמרי' לכלל זה אבל בשליח לקבלה לא אמרי' הכי ע"ש שטרח למצוא ראיות לחילוק זה, ומש"ס זה יהיה ראיה נכונה לחילוקו, עכ"פ בשליח להולכה כו"ע סברי דכל מידי דלא מצי עביד השתא לא מצי משוי שליח, וכיון שגט זה אינו גט ובע"כ דלכשתשתפה יהא נצרך גט אחר, שיכתוב הבעל בשעת מעשה, א"כ גט זה שבשעת שטותה למה הוא בא הא אפשר ליפוק חורבא מיני' שהשליח יגרשנה בגט זה, ומנהגנו הוא באמת שמגרשין בגט זה גופא, ובודאי דה"ט דגאוני קדמאי שעד זמן הב"ח שלא הזכירו מהשלשת הגט, והב"ח גופא כפי הנראה שלא היה החלט אצלו בדין זה, שרק בסי' קי"ט הזכיר לתנאי זה, אבל באה"ע (סי' א') כשמדבר בדין דנשתטית לא הזכיר כלל מזה, ובודאי משום דחשש לתקלה וכאשר חששו לזה חכמי ליסא דעובדא הוה שם באשה נשתטית ורצה הבעל להשליש גט וכו' והורו ב"ד לאסור והתירו לו לישא אחרת בלא מסירת גט:
ועיקר התקנה דהשלשת גט לא המציאו אלא בזמן הב"ח אבל גאוני קדמאי לא רק שלא חשו להשליש גט אלא שאסרו, ובעיקר מקור תקנח רגמ"ה והגאונים שעמו כפי המבואר בסוף שו"ת מהר"מ מרוטנבורג ובכלבו לא הזכירו כ"א שתהא הכתובה צרורה ומונחת ביד נאמן במעות או משכונות אבל מהשלשת גט לא הוזכר כלל, והן אמנם שהח"מ (סי' קי"ט ס"ק י"ב) תמה על עיקר השלשת הכתובה למה הוא והלא עומד בחיובו לה בכל דבר, ותי' משום דמחומר שתי נשים צריך ליחד לה גט ע"כ צריך שתהא הכתובה מונחת, ומשמע מזה שסובר דהשלשת גט היה עיקר תקנת רגמ"ה, וכן הבין הנוב"י, אבל באמת כפי המבואר בסוף תשובת מהר"מ הנ"ל וז"ל חרם תקנת הקהלות ששם רגמ"ה דאין לישא שתי נשים אין להתירה רק כמאה אנשים מג' ארצות וג' קהלות כו' וצריך שתהא כתובה צרורה ומונחת ביד נאמן במעות או במשכונות עכ"ל, הרי שהשלשת גט לא נזכר כלל, ובודאי שתקנה זאת לא נתקנה אלא בימי הב"ח שהביא זה בשם חכמי פראנקפורט בהסכמת חכמי אשכנז ורוסיא, ובכן יש להבין באמת מי הכריחם ליכנס בפרצה זאת שאפשר למיפק חורבה מיני' בשעה שתועלת אין בזה לכאורה, אבל מי יוכל להרים ראש נגד גאוני בתראי שנהגו זה כמה בהשלשת הגט וכמ"ש הב"ח שכ"כ רש"ל בפ' חרש סי' ג' שכן עשו חכמי דורו, לכן החוב מוטל לתרץ דבריהם במה שאפשר כאשר כבר טרחו החת"ס והב"מ ליישב מנהגנו, וחובה זאת אעשה גם אני ולהראות מראש כי אין חשש גם לגרש בגט זה גופא לכשתשתפה ואח"כ נבאר גם התועלת אשר יוצא מהשלשת הגט:
הנה החשש שחשש בהגהות מל"מ על עצם הגט, דכיון דהשתא לאו בת גירושין היא א"כ הוי ככותב שלא לשם גירושין דמדמי לה לאומר לסופר כתוב לי גט לאשה מעלמא לכשאכנסנה אגרשנה דאינו גט וכמבואר ביבמות דנ"ב, לכאורה י"ל עפמ"ש התוס' שם בד"ה ולאשה וז"ל ואפי' כתוב בו זמן דאחר נשואין כיון דאין בידו לגרשה בשעה שעשאו שליח, ונראה לר"י דהיינו דוקא למ"ד אין אדם מקנה דשלב"ל אבל למ"ד אדם מקנה דשלב"ל הוי גט דבידו לגרשה כו' עכ"ל, וכיון שעיקר החסרון אינו כ"א משום דשלב"ל א"כ במקום דמדינא מהני דשלב"ל היה מיקרי זה לשמה, והא כתב הרמ"א חו"מ (סי' ר"ט) דשני אומנים שנשתתפו שכל מה שירויחו יהיה בשותפות דהתנאי קיים אע"ג דהוי דשלב"ל מ"מ כיון שרוצה לקנות מקנה, וכתב הסמ"ע דאגב דרוצה לקנות מקנה, הרי חזינן דעיקר הטעם דלא מהני הקנין בדשלב"ל הוי משום דלא גמר ומקנה בלב שלם אבל היכי דידעינן שמקנה בלב שלם קונה שפיר אפי' בדשלב"ל, ולפ"ז בנ"ד דידעינן ודאי שהבעל רוצה לגרש לאשתו שנשתטית, ואחרי שהב"ד מצווים אותו להשליש גט סבור הוא שבלא הגט לא יתירו לו לישא אשה אחרת, א"כ הרי אנן סהדי שמקנה הגט בלב שלם ובכה"ג מהני אע"ג שחלות הגט לא יהיה כ"א לאחר שתשתפה והשתא הוי דשלב"ל, דהא היכי דמקנה בלב שלם מהני אפי' בדשלב"ל נמי, וזה היה עצה טובה לכאורה:
וראיתי שגם בתשובת ר' אליעזר דרך בדרך זה, אבל לבי מהםס בהיתר זה משום דלענ"ד נראה ברור שמ"ש הרמ"א דהיכי שרוצה לקנות מחבירו מקנה ג"כ לאו כללא הוא בכ"מ לומר דאם ידעינן שגמר ומקנה מהני, אלא הרמ"א לא קאמר זה כ"א במקום שהדבר שרוצה לקנות מחבירו הוי נמי דשלב"ל דבזה אמרינן דכיון שרוצה שיחול הקנין על הדשלב"ל של חבירו, מקנה לו ג"כ את הדשלב"ל שלו, וכעין פיר"ת גבי אסמכתא דמשו"ה משחק בקוביא לא הוי אסמכתא משום דאגב דבעי לקנות מקנה, והיינו כשהדבר שרוצה לקנות מחבירו שוה הוא לאותו דבר שמקנה לו דבזה אמרינן שאגב שרוצה לקנות מקנה, דאי לא מקנה לחבירו את הדשלב"ל שלו אף הוא לא יוכל לקנות את של חבירו דהוה נמי מסוג כזה, והיינו שדייק הרמ"א לצייר אומנין שנשתתפו שכל מה שירויחו יחלקו ביניהם, דהתם בשני הצדדים הוי דשלב"ל ובהא דוקא הוא דמהני טעם זה, אבל אם זה הדבר שרוצה לקנות מחבירו הוא דבר הבא לעולם שראוי לחול בו הקנין לא שייך סברא זאת, דאלת"ה א"כ בכל סוגי חליפין אם יחליף דשלב"ל על איזה חפץ נימא נמי שאגב שרוצה לקנות מקנה, וכן בכל מכירה נימא נמי דאגב שרוצה לקנות את המעות מקנה נמי את החפץ, והן אמנם דבתשובת ר"א הנ"ל הרגיש בקושיא זאת וכתב די"ל דבדמי החפץ אינו שייך לומר בההוא הנאה דקונה את המעות מקנה את החפץ כיון שהוא שויו של חפץ א"כ לא חשיב הנאה במאי דקנה המעות דהא לכל מי שימכרנו יתנו לו דמי שוויו של החפץ, אבל זה אינו דכל זמן שנחשוב את החסרון דדשלב"ל לחסרון לא יוכל להשיג מעות משום אדם דלכל מי שימכרנו אינו חל הקנין, ועוד דאכתי מה יענה בחליפין דהתם לא שייך לומר דעם כל מי שיחליף יקבל תמורתו חפץ כזה, דאטו לכל אדם ישנם חפצים שווים, ושמא זה החפץ שנתן עיניו בו לא ימצא אלא אצל איש זה וא"כ אכתי נימא דאגב דרוצה לקנות לחפץ הזה אשר במקום אחר לא ישיגנו משו"ה גמר להקנות צו הדשלב"ל שלו, ולא משתמיט שום אחד מהפוסקים לומר דבחליפין מהני דשלב"ל, אלא ודאי דהיכי שאינם מסוג אחד לא אמרי' סברא זאת, ובסמ"ע שם ריש הסימן ס"ק ב' על מ"ש המחבר באומר כל מה שיש בביתי אני מוכר לך דלא קנה משום דהוי כמשחק בקוביא, והקשה הסמ"ע דהא משחק בקוביא גופא כתב הטור דלית בהו משום אסמכתא וכתב לחלק דהתם שניהם שווים דשניהם לא ידעי על מה לסמוך משו"ה אמרי' דגמר ומקנה אהדדי משא"כ באומר:
כל מה שבבית דהמוכר ידע מה מכר ורק הלוקח אינו יודע ובכה"ג שאין שניהם שוה לא אמרינן אגב דבעי לקנות, והוא כדברנו דדוקא כששני הצדדים הם דשלב"ל ואגב דבעי כל אחד שחבירו יקנה לו הדשלב"ל שלו מקנה לו אף הוא מצדו את הדשלב"ל דאם הוא לא יגמור ומקנה מצדו אף צד השני לא יקנה לו, והן אמנם לא נעלם מאתו שהחת"ס (חחו"מ סי' קפ"ו) כתב להיפוך דכ"ש אם מצד אחד הוה דשלב"ל ומצד השני הוי דבר הבא לעולם דמהני:
אכן לענ"ד נראה ברור כמו שכתבתי ובחבורי ח"א הארכתי בזה, ולפ"ז בנ"ד לא מהני סברא זאת מה שהבעל לחוד רוצה להקנות, דאם האשה מצדה היתה רוצית נמי להקנות דשלב"ל כזה אז היה באמת מהני, אבל הכא שרק מצד אחד הוא לא מהני סברא זאת, ובזה נדחה כל מה שהעלה בתשו' ר"א הנ"ל ע"ש, אכן אע"ג דתירוץ הזה דחיתי, מ"מ, שפיר יש ליישב מנהגנו לגרש בגט זה שנכתב בשעת שטותה דקושית הגהת מ"ל מעיקרה ליתא, דמה דמיון הוא זה לכותב גט לאשה דעלמא דלא כנסה עוד ולא אגידה בו כלל ולא שייך בו גירושין כלל משו"ה שפיר אמרינן דהוה כנכתב שלא לשם גירושין, אבל האי איתתא אגודה בבעלה וצריכה גט ממנו והחסרון הוא מה שאין לה יד כעת ומפני זה לא אמרינן דהוה כמו שלא לשם גירושין, ותיתי לי שבתחלת עיוני עלה בדעתי לחלק כזה ואחר החפוש מצאתי שהחת"ס (סי' י"א) כ"כ וב"ה שכוונתי לדעתו:
והחשש השני שחשש הגהמ"ל בנוגע להשליחות דכיון דלא מצי השתא לגרש לא מצי משוי נמי שליח, אפשר נמי ליישב דהא שפיר משכחת שיהא מצי לגרשה גם השתא, דהא כתב הצ"צ (סי' ס"ז) ועוד כמה אחרונים בתשובותיהם שתיכף כשתשתפה מחויב הוא לגרשה ואם אינו מגרשה תיכף עובר על חדר"ג ואם היא לא תתרצה לקבל הגט אסור לו לנהוג עמה מנהג אישות וגם אסור ליתן לה מזונות כדי שתתרצה לקבל הגט ולא יעבור על חדר"ג ואשתו החדשה שלוקח אינו רשאי לגרשה שלא מדעתה ומחויב הוא לה בכל חיובי אישות אף שאין מגרש אשתו השוטה שנשתפית, וא"כ הרי זכות הוא לאשתו השוטה שתהא מגורשת דהא אין לה תקנה עוד להיות עם בעלה, וא"כ נהי דמטעם שליחות לא מהני, אבל הא מצי לזכות לה גט ע"י אחר ודמי למ"ש הרמ"א (אה"ע סי' ק"מ) דאשה הנאסרת על בעלה מזכה לה גט ע"י אחר, וה"נ כיון דשוטה זו נאסרת על בעלה למה לא יהיה אפשר לזכות לה הגט ע"י אחר, ואי"ל דאדרבה לא יזכו לה גט ולא יתירו לו לישא אשה אחרת, דזה אינו דהיתר שלו אינו תלוי כלל בגט דאף אם לא יהיה באפשרו להשליש גט יהא מותר לישא אחרת גם בלא גט כמ"ש לעיל, ועיקר הגט הוא רק לטובתה, וכיון שכן הרי יש לו אפשרות לגרשה גם עתה בימי שטותה דהמזכה לשוטה זכה מיד כמבואר בחו"מ (סי' רמ"ג) ואם יזכה לה גט ע"י אחר הרי היא מתגרשת מיד כשיטת רש"י (גיטין ד"ט) והרמב"ם דהזכייה מהני גם לענין שתתגרש מיד, וכיון שיש אפשרות לגרש כעת הרי שוב יכול לעשות גם שליח להולכה דהא שפיר מצי עביד גם השתא, כן היה נראה לכאורה, אבל שוב חזרתי מזה, דנהי דאם כבר נשא אשה אחרת נאסרה הראשונה עליו ואין לה תקנה עוד להיות עם בעלה ושפיר הוי הגט זכות עבורה, אבל אנן הא על שעת השלשת הגט דיינינן דלעת עתה לא נשא עוד אחרת ושמא לא ישא כ"כ בקרוב דקשין זיווגן של אדם ולאו בכל שעתא מתרחיש למצוא אשה וביני ביני הלא אפשר שתשתפה טרם שנשא אחרת דאז רשאי להיות גם עם אשתו הראשונה, וא"כ בשעת השלשת הגט אכתי חוב הוא לפניה קבלת הגט והיאך אפשר לחוב לה שלא מדעתה, ועוד הא צריך לחוש לדעת הרי"ף פ"ק דגיטין וביבמות ר"פ האשה שלום דרק לענין שלא יוכל שוב הבעל לחזור הוא דמהני הזכייה בגט אבל לענין שתהא מגורשת ולהתירה להנשא אינה מותרת כ"א כשיגיע הגט לידה וא"כ אכתי לא מצי השתא לגרשה וממילא לא מצי עביד גם שליח, ואע"ג שדעת רש"י ורמב"ם ותוס' ורא"ש הוא דלא כרי"ף ואינם מחלקים בין חזרה להתרה וסברי דמגורשת מיד כשיקבלנו האחר וכמ"ש הט"ז אה"ע (סי' ק"מ ס"ק ד'), מ"מ הא המוהרי"ק הובא בע"ז שם כתב דכדאי הרי"ף לחוש לדבריו באיסור תורה לומר שאינה מגורשת מיד ע"ש, ובר מן דין דלטעם דתנא דבי ר' ישמעאל דהטעם דשוטה אינה מתגרשת הוא משום דמשלחה והיא חוזרת א"כ לטעם זה אפי' ע"י זכוי אי"א לגרשה דהא אכתי חוזרת, דהא תינח לטעמא דשוטה אין לה יד שפיר י"ל דע"י זכוי מתגרשת משא"כ לטעם דתדב"י לא מהני גם ע"י זכוי והיה נראה לכאורה למצוא עצה דהא בעד הבעל הוי זה ודאי זכות כי זכות הוא לו להנצל מאיסור שתי נשים והרי גילה דעתו בזה שמחפש ומהדר למצוא היתר דודאי זכות הוא, וא"כ נהי דהשליחות של עתה לא מהני משום דאיהו לא מצי עביד ולא מצי משוי שליח, מ"מ מהני מטעם זכיה וכמ"ש החת"ס סברא זאת (חאה"ע סי' י"א):
באמת גם לזה יש פרכא ונהי דפרכת המרכבת משנה כי זכין לאדם שמענו אבל זכין מאדם לא שמעט, כי הזכות עבור הבעל לגרש את אשתו הוי זכיה מאדם ע"ש, פרכא זאת לאו כלום וכמ"ש החת"ס להוכיח מהלכה זאת דרווחא בישראל למכור חמצו של חבירו בשעה חמישית מטעם זכין לאדם אעפ"י דהוי זכיה ממנו לאחר ע"ש, אבל אכתי יש פרכא ע"ז מתוס' (קדושין דכ"ג) שכתבו שם דהא דמהני זכיה היינו דוקא היכי שהזוכים בעצמם עשו כן שלא מדעת הזוכה אבל אם אמר לו לעשות פעולה זאת כיון דעשאו שליח הוי קפידה דוקא בתורת שליחות ולא לזכיה ומשום דאמר לו ועשהו שליח מיגרע גרה ולא מצי שוב לזכות, וכן נראה שדעת רש"י נמי כן הוא ואם כי מפורש לא כתב כן אבל יש להוכיח כן מלשונו שכתב שם בקדושין בד"ה או דלמא וז"ל וע"י אחרים דקאמר וכו' או הם עושים שלא מדעתו עכ"ל, כוונתו דאחרים יכולים לזכות לא בתורת שליחות כ"א בתורת זכיה, ואי נימא שגם בכה"ג שעשאו שליח מהני נמי בתורת זכיה מאי האי שכתב שהם עושים שלא מדעתו, הא מדעתו נמי מהני, דעשאו שליח, ונהי דבתורת שליחות לא מהני מהני מיהא מתורת זכיה, אע"כ שדוקא בלא עשאו שליח והזוכים עושים שלא מדעתו הוא דמצי לזכות מטעם זכיה אבל היכי שאמר לו לזכות לא מהני שוב גם בתורת זכיה דכיון דאמר לו מיגרע גרע:
והנה לכאורה היה אפשר ליישב מנהגנו עפ"י עצה פשוטה והוא עפי"מ שראיתי לגדול אחד בדורנו שהעלה להוכיח דהאי כללא דכ"מ דאיהו לא מצי עביד ל"מ משוי שליח אין זה כ"א בשליח אבל ע"י פועל ושכיר מצי עביד, ולפ"ז הא ודאי שכל שליח הגט נוטל שכר והרי דינו שוב כעבד ופועל וכמ"ש המח"א (הלכות שלוחין סי' י"א) והנתיבות (סי' קפ"ח) דשליח שנוטל שכר דינו כפועל ע"ש וא"כ לא שייך כלל כשלוחי דידן שנוטלים שכר בעד הולכת הגט לדון בזה להך כללא דכל דל"מ עביד ל"מ משוי שליח, וכל כך היה פשוט אצלי העצה הזאת עד שתמהתי על כל הגדולים שהרעישו על השליחות הזאת, ומה כל החרדה והא אפשר לשלוח ע"י שליח שנוטל שכר על השליחות, אלא דאפשר להוכיח מהש"ס דאם שלכל מילי דשליחות הוי ודאי דינא הכי דשליח בשכר דינו כפועל, אפ"ה לענין הך כללא דכ"מ דל"מ עביד כו' לא שייך לחלק בזה בין שליח בחנם לבשכר, דבקדושין דכ"ג קאמר התם הני כהני שלוחי דרחמנא הם דאי שלוחי דידן מי איכא מידי דאיהו לא מצי עביד ושליח מצי משוי, והא כהנים מקבלים שכר חלף עבודתם דמשו"ה זכו לכ"ד מתנות כהונה משום שהם פנוים לעבודת המקדש, ובמעשר פירש הכתוב להדיא שזהו חלף עבודתם וכמשה"כ ולבני לוי נתתי מעשר חלף עבודתם ולראב"ע דסובר מעשר ראשון לכהן ודאי דמקבלי שכר נינהו ואפילו לר"ע דמע"ר ללוי אבל הא גם לכהן יש חלק בזה והוא התרומות מעשר, וזהו נתינת שכרו חלף עבודתו ובע"כ לומר כן דכהנים אין דינם כשלוחים, דאלת"ה יקשה טובא קושית הפמ"א (ח"ב סי' קט"ז) דמאי קא מיבעי להש"ס אי שלוחי דרחמנא או דידן הם תיפוק דודאי שלוחי דרחמנא הם דאי ס"ד שלוחי דידן איך אמרי' בברייתא (חולין די"ג) איש איש מלמד שעכו"ם נודרים נדרים ונדבות כישראל הא אין שליחות לעכו"ם ע"ש ולמ"ש ניחא דכיון דנוטלים שכר ובשליח בשכר שדינו כפועל יש שליחות אפי' לעכו"ם וכמ"ש הנתיבות הנ"ל:
וניחא נמי בזה קושית האור חדש אמאי לא דייק הש"ס התם דשלוחי דרחמנא הם דאס"ד שלוחי דידן א"כ למה לי קרא דעושין שליח בקדשים מקרא דויקחו איש שה לבית אבות כדיליף ר' יונתן בקדושין דמ"ב ותיפוק לי' מדחזינן שהכהנים בעבודתם נעשו שלוחי דידן מכלל דיכול לעשות שליח בקדשים, ולמ"ש לק"מ דמכהנים לא ידעינן שלוחי דעלמא, דכהנים שאני שפועלים הם וידם כיד בעל הבית אבל שליח אפשר דלא מהני בקדשים, ובעינן שפיר לקרא דויקחו דאפי' שליח בעלמא נמי מצי להיות שליח בקדשים, ואפי' למאן דיליף התם שליחות מקרא דושחטו, י"ל נמי כיון דשחיטה כשירה בזר וישראלים הא אין מקבלים שכר חלף עבודתם והו"א דלא מצי להיות שליח אשמעי' דאפי' ישראלים נמי הוי שליח בקדשים, ועכ"פ הרי הוכחנו דבע"כ לענין שארי דיני שליחות חשבינן לכהנים כשליח בשכר ואפ"ה פריך הש"ס בפשיטות מי איכא מידי דאיהו ל"מ עביד ושליח מצי משוי, והרי לפ"ז ראיה מפורשת דהאי כללא דכ"מ דאיהו ל"מ עביד ל"מ משוי שליח, אפי' ע"י שליח בשכר נמי אמרינן להך כללא, ולא דמי לשארי דיני שליחות כגון אין שליחות לעכו"ם ואין שליח לד"ע דמחלקינן בהו לומר דשליח בשכר דינו כעבד, דהחילוק ביניהם פשוט כיון דעיקר הדין דכ"מ דל"מ עביד ל"מ משוי שליח כתב הבית מאיר (סי' ק"מ) דבנוי על יסוד הסברא דכל שאין בכחו לא מסתבר דמצי ליתן כחו לשליח דאין יכול לצוות לאחר דבר שאין בכח עצמו לעשות ע"ש, ולסברא זאת אין חילוק בין שליח לפועל ועבד דאפי' לעבדו ממש נמי לא יכול למלאת ידו דבר שאין בכחו לעשות, דהא עיקר החילוק שבין שליח לעבד הוא דבעבד כיון דידו כיד רבו הוי זה כיד ולא בתורת שליחות, ולכן בשלמא לגבי שארי דיני שליחות כמו לענין דבר עבירה ולגבי שליחות לעכו"ם דהוא בעצמו הרי מצי למיעבד אפי' בעבירה, וגם עכו"ם מצי בעצמו לעשות הכל, רק שליח ל"מ משוי בדבר עבירה ועכו"ם ולכן שפיר אמרינן דשליח בשכר דדמי לעבד שידו כיד רבו הוי זה כיד וכאילו עושה בעצמו, ובעצמו הרי מצי לעשות, אבל לענין הדין דכ"מ דאיהו ל"מ עביד מה שייך לחלק ולומר דבשכר כיון דמטעם יד הוא מהני דהא גם ידו בעצמו לא מצי עביד ומאי עדיף עבדו מידו בעצמו וז"ב, וגם בעיקר חידוש של המח"א גופא דבעבד אמרינן שאפי' בדבר עבירה מצי להיות שלית, שדיתי נרגא, דמן הש"ס לא משמע כן, דבקדושין דמ"ב מוכיח הש"ס דבשליחות יד גלי קרא דיש שלית לד"ע מהא דאמר לעבדו ושלוחו כו' ומאי מוכיח מעבדו הא בעבדו לאו מטעם שליח אלא מטעם יד הוא ואפי' בעלמא נמי יש שליח לד"ע בעבדו, וכ"מ מסוגיא דב"מ (ד"י ע"ב) דפריך התם אלא מעתה האומר לעבד ואשה צאו וגנבו ה"נ דמחייב:
ולכאורה לסברתי מאי פריך מעבד הא בעבד חייב ודאי מטעם יד, אכן התם י"ל דלא מיירי בעבד שלו אלא בעבד של אחרים, אבל מסוגיא דקדושין דקאמר להדיא אמר לעבדו, ודאי קשה, דמזה מוכח להדיא שאפי' בעבדו נמי משום שליחות הוא, ודוקא בשליחות יד מהני משוה דגלי קרא אבל בעלמא לא מהני, אם לא שנאמר דעיקר הפרכא הוא משלוחו, ועבדו אגב גררא נקיט, אבל יהיה איך שיהיה בעיקר דין של המח"א, ואפי' אם נניח כוותי' דלכל דיני שלוחין אפשר לחלק ולומר דשליח בשכר לאו מטעם שליח אלא מטעם יד הוא ומהני אפי' בעבירה ובעכו"ם כידו גופא. אבל לגבי כלל דכ"מ דל"מ עביד לא שייך לחלק כלל ולומר דשליח בשכר מצי משוי כיון דגם ידו גופא לא מצי משוי וכמ"ש, אלא כיון שזכינו לסברא זאת דכ"מ דל"מ עביד בעצמו אין בו כח לעשות ע"י שליח א"כ קושית הגהמ"ל מעיקרה ליתא, דבנשתטית מה בכך שאין לה יד להתגרש, הא חסרון זה אינו בכח הבעל אלא דלאשה אין יד לקבל ולכשיהיה לה יד יגרשנה שלוחו כי אז לא נתוסף לו כח ממשלחו אלא שהיא השיגה יד לקבלו, אבל כל כח הבעל היה לו מאז ומשעה שמינה אותו לשליח וככחו אז כן כחו עתה מבלי הוספת כח למשלח ולא שייך בזה לומר דכ"מ דל"מ עביד ל"מ משוי שליח, דהא הכא מה דל"מ עביד אין החסרון בכח הבעל ומה שבכחו הרי מצי לאשוויי שליח, עכ"פ הרי טרחנו ויישבנו את המנהג להשליש הגט וגם האפשרות לגרש בגט זה גופא אח"כ כשתשתפה, אלא דאכתי פש גבן לברורי דנהי שיש אפשרות לגרש גם בגט זה אבל מי דחק לגאוני בתראי ליכנס בפרצה דחוקה זאת שרבו ע"ז הקושיות ומה צורך יש בגט זה שנימא דהצורך הזה הכריחם ליכנס גם בפרצות דחוקות:
ואמנם בזה י"ל נמי בפשיטות כמ"ש בתשובת משיב דבר חאה"ע סי' ג' דהא חזינן שגם גאוני חשו להשליש הכתובה אשר גם ע"ז תמה הח"מ כיון דאכתי אשתו היא לכל דבר מה צורך להשליש הכתובה, וכתב דחשו שמא לכשתשתפה אח"כ יסרב אז הבעל מלגרשה משום שלא ירצה לשלם הכתובה, לזה תקנו להשליש הכתובה, אמנם הלא אכתי יש חשש משום ירושתה דאם אשה עשירה היא ימאן לגרשה משום שיחוש להפסיד ירושתה, לזה הצריכו גאוני בתראי שישליש לה גט ואע"ג שאינה מגורשת מיד כ"א לאחר שתשתפה ותקבל אז גיטה אבל עכ"פ הירושה הרי הפסיד בזה דכיון שנתן עיניו לגרשה שוב אין יורשה וכשיטת הרשב"ם (ב"ב דקמ"ו) והועיל עכ"פ בגט זה לשיטה זאת: והיוצא לדינא, כי מראש צריך הבעל להבטיח במזומן או במשכונות או גם בוועקסלען בטוחים על מזונותיה ורפואתה עד זמן קבלת הגט שזה חיוב מדאורייתא רק שאם היא נמצאת בביה"ח של שוטים ושם יתנו לה מזונות ורפואות יש מקום להקל קצת כיון שאין נצרכת למזונות ורפואה, וע"ד השלשת כתובה כשאין לבעל לשלם כל כתובתה אין לעגנו בשביל זה, הן כ"ת כותב שנודע לו שהיתה שוטה גם קודם הנשואין, כנראה שנתכוון בזה שמשו"ה נפטר מחיוב כתובתה, אבל אי מטעם זה אין הדבר ברור שיהא נפטר מן הכתובה שהרי קבלת העדות היתה שלא בפניה ושמא תברר שידע ונתרצה, אבל בלא"ה כיון שכ"ת כותב שבב"ד של ג' גזרתם שיתן כך וכך אין עוד מה לחשוב בזה כי יפה כח ב"ד להתפשר עבורה כמו קרוביה וכמ"ש בתשו' זית רענן גם בתשו' מים חיים רפאפורט כ"כ, א"כ זה סגי, ובשגם כשאין לו בלא"ה כתבו הפוסקים דלא שייך תקנת השלשת הכתובה, וגט ישליש ביד שליח להולכה, ולצאת ידי כל הדעות לחייב הבעל בשבועה שמיד כשתשתפה יתן גט אחר וכעצת הנו"ב ואם כל אלה יעשה לה אז אם יהיה עפ"י רשיון הממשלה אפשר להתיר להבעל ר' ישראל ב"ר אליעזר לישא אשה אחרת:
ובענין ג' מדינות נראה דלדידן מדינות פולין וואהלין ופולוסיא או ליטא אפשר לחשבם לג' מדינות אע"פ שהם תחת מלכות אחת אפ"ה כיון שיש שינוי במבטא שפתם סגי וכמ"ש הרמ"א (אה"ע סי' ע"ה) דאם חלוקים בלשונם סגי, ואם נמצאו אנשים ממדינה אחרת במדינה זאת י"ל דמהני וא"צ לנסוע דוקא לכל מדינה דאפי' לטעם שכתבו הפוסקים דטעם הצרכת ג' מדינות הוא כדי ליגע את הבעל שלא יגרש מהרה אפ"ה סגי במרחק כזה ואפי' כשנמצא בעיר אחת קיבוץ מג' מדינות הי' מקום נמי לומר דסגי, דנהי דלטעם זה דכדי ליגע וכשהם בעיר אחת אין כאן טרחא יתירה ולא נתיגע, אכן ראיתי בתשו' מ"ד טעם אחר לשבח כדי שיהא בזה הוראה היותר חשובה בישראל שהוא סנה"ג של מאה אנשים כדאיתא בש"ס (הוריות ד"ב) מאה אנשים שישבו להורות, ולפ"ז אם היו כולם או כמה מהם מקובצים במקום אחד עדיף טפי דעי"ז שמתוועדים יחדיו ומתווכחים זא"ז, ההוראה ברורה ביותר, אכן עכ"פ בג' מדינות שחשבתי סגי לכל הדעות:
והי' זה שלום כנפש ידידו הדו"ש ומברכו בברכת אהרן וואלקין: