שות זקן אהרן· הרב אהרן וואלקין
ח"א אה"ע · סימן סב
ב"ה מוצש"ק כ"ט טבת תרצ"א פינסק כבוד ידידי הרב וכו' מהו' קלמן העלד שליט"א רב בשאץ (רומיניא) ע"ד שאלתו באיש אחד דלא מיתדר לי' עם אשתו וישב עמה שמונה שנים, וזה ששה שנים שנפרד ממנה לגמרי ובמשך שבתו עמה לא הולידה לו בנים, כשני שנים קודם שעזבה עשו הרופאים לה ניתוח באברי ההולדה וגם זה ללא הועיל, וכעת היא כבר כבת מ"ו שנה ועמדה מלדת בהיות שכבר חדל לה אורח כנשים, ובכן מבקש הבעל שיתירו לו לישא אשה אחרת מפני שרוצה לקיים מצות פ"ו, ועוד טענה שמאוסה עליו מפני שהיא זקינה ממנו ערך י"א שנה וגם קודם הנשואין לא רצה אותה רק אביו כפה אותו ולא היה יכול להעיז פניו, זהו תכן השאלה אשר כבר נשאלה מאת הרבנים הג' דק"ק טאר. נאפאל וק"ק ביטשאטץ, והם התירו לו לישא אחרת, ורק כ"ת נוטה לאיסור, ולזה שואל חות דעתי, והנה באמת קשה להכריע בענין כזה אשר גם בפוסקים ובתשובות אחרונים נמצא דעות חלוקות, הללו אוסרין והללו מתירין הפ"ת באה"ע (סי' קנ"ד) הביא דברי הב"ש דבשהה עם אשתו י' שנה ולא ילדה יכול לגרשה בע"כ, והרבנים שב יעקב, תורת יקותיאל ועוד ס"ל דאין כופין אותה לקבל גט וכ"א ימצא ראיות והוכחות לדעתו, ואילו נשאלתי על ע"ז מרב אחר העברתי בשתיקה, רק פני כ"ג שליט"א אני נושא לכתוב לו מה שעלה על רעיוני בהשקפה ראשונה, בעיקר הדין בשהה עם אשתו י' שנה ולא הולידה בנים אם רשאי לישא אחרת האידנא דאית לן חדרגמ"ה, הלא מבואר באה"ע (סי' א') ובד"מ שם דהרבה ראשונים ס"ל דאף האידנא דיש חדר"ג אפ"ה בשהה י' שנה ולא ילדה יש להתיר לישא אחרת והביא זה בשם הריטב"א ומרדכי ונמוק"י וכ"כ הרדב"ז בפשיטות דבכה"ג לא החרים ר"ג:
הן אמנם דהרמ"א שם הביא דיש חולקים וס"ל דחדר"ג נוהג אפי' במקום מצוה, דלפ"ז י"ל דגם במניעת מצוה דפ"ו כמו בשהה י"ש ולא ילדה נמי נוהג חדר"ג וכיון דהוי פלוגתא בתקנה זאת אי תיקן במקום מצוה היה ראוי להחמיר מספיקא וכדין כל ספק תקנה דאזלינן לחומרא אבל לענ"ד נראה יותר דאין להחמיר בזה מכח הטעמים שאבאר:
א) משום די"ל דאפילו הנהו ראשונים דסברו שאפילו במקום מצוה גזר אינו אלא בשאר מצות כגון מצות יבום וכדומה, אבל מי שאין לו בנים כלל דאית בה תרתי מצוה דפ"ו וגם מצוה דשבת, לא תהו בראה לשבת יצרה וכמ"ש התוס' (ב"ב די"ג) דמשו"ה איקרי מצוה רבה ואומרים בה חטוא כדי שיזכה חבירו, מה שבשארי מצות לא אמרי' הכי דהיינו משום דמצוה רבה היא ועדיפא משאר מצות, וכמו שעדיפא משאר מצות לענין זה דאמרינן בה חטוא בשביל שיזכה. ה"נ עדיפא היא לענין זה דאע"ג דבשארי מצות גזר רגמ"ה אבל במי שאין לו בנים כלל כיון דמצוה רבה היא ועדיפא משאר מצות לא גזר בה, ואע"ג דאין נצרך ו לראיות אחרות לחילוק זה בהיות שמפורש כן בתוס' דמצוה זאת עדיפא ואין לדמותה לשאר מצות, בכ"ז למדתי כן מלשון הרמ"א במקומו, דהמחבר באה"ע שם הביא הדין דבמקום מצוה לא גזר ותפס מצות יבום, ע"ז הגיה הרמ"א והוה"ד בכ"מ שיש דחוי מצוה כגון ששהה עם אשתו י"ש ולא ילדה לא גזר:
אמנם יש חולקים וס"ל דחדר"ג נוהג אפילו במקום מצוה ואפי' במקום יבום עכ"ל, ויש לדקדק למה בדברי יש חולקים דס"ל דגזר במקום מצוה תפס מצות יבום ולא תפס מצות פ"ו וכגון ששהה י"ש ולא ילדה כמו שתפס מצוה זאת בתחלת דבריו למאן דלא גזר, א"ו משום דבמקום מניעת מצות פ"ו כו"ע ס"ל דלא גזר וכגון כשאין לו בנים כלל ומשו"ה לא תפס זאת המצוה משום דלא פסיקא לומר דגזר, דאיכא גוונא דלא גזר וכגון כשאין לו בנים כלל, הן אמנם דשוב ראיתי דפשט הרמ"א נוח יותר לפרש להיפך דמצות יבום עדיף משהה י' שנים דכן מוכח מלשונו שכתב יש חולקים וס"ל דחדר"ג נוהג אפי' במקום מצוה ואפי' במקום יבום, ולשון אפילו במקום יבום משמע דיבום הוי רבותא טפי ואפ"ה גזר, וגם הדקדוק שדקדקתי למה מתחלה תפס מצוה דשהה י"ש ואח"כ למאן דגזר תפס מצות יבום הוי ניחא טפי לפ"ז, דהמחבר שהביא הדעה דלא גזר במקום מצוה ותפס מצות יבום, ולזה הוסיף הרמ"א וה"ה לשהה י"ש דהוי רבותא טפי אע"ג דמצוה קלה היא מיבום אפ"ה גם בדידה לא גזר, ואח"כ כשהביא הדעה דגזר אפילו במקום מצוה כתב לרבותא אפי' מצות יבום דעדיפא אפ"ה גזר בה נמי, ופי' זה נוח טפי למעיין ומדקדק בלשון המחבר ורמ"א וא"כ מוכח ממחבר ורמ"א להיפך דשהה י"ש גרוע משאר מצות ולמ"ד דגזר נמי במקום מצוה דיבום כ"ש דגזר בשהה י"ש, והיה אפשר עוד לתת טעם למה באמת מצוה זאת דשהה י"ש דיש בה מניעת פ"ו יהא קולא וגריעא ממצות יבום, די"ל משום דגם אם נתיר לו לישא אחרת אין הדבר בטוח ודאי שיקיים המצוה דפ"ו דשמא לא יזכה להבנות גם משניה ולא דמי ליבום דודאי מקיים המצוה אבל הכא עדיין ספק הוא אם יקיים המצוה:
אכן שוב ראיתי דאי"א כלל לומר דמצוה דפ"ו תהא גריעא משאר מצות ומטעם שאינה אלא ספק, דהנה בלא"ה הרעישו גדולי האחרונים על קושית התוס' בב"ב ובגיטין דליתי עשה דפ"ו וידחה ל"ת דלא יהי' קדוש, היאך שייך לומר בזה עשה דוחה ל"ת דאטו בביאה זאת ובאשה זאת ודאי לן שיקיים המצוה, והרי אם מתה אשתו או שהה עמה י"ש ולא ילדה או שילדה נקיבות או שילדה גם זכרים ומתו לא קיים מצות פ"ו וצריך לישא אחרת, א"כ כל ביאות הללו שבעל השפחה יעבור בל"ת ועשה לא יקיים כלל, ודוקא עשה דיבום וכדומה דתיכף בביאתו מקיים העשה אמרי' דדחי אבל לא מצות פ"ו דלא תליא כלל קיום העשה בביאה, דבקיום העשה בעי' שתלד זכר ונקיבה ואם לא יזכה להבנות ממנה כלל או שלא תלד זכר ונקיבה עבר בל"ת ולא קיים העשה, ונראה מדבריהם שהבינו שהביאה אינה גוף המצוה רק עיקר המצוה הוא שיהיה לו בנים והביאה אינו בזה כ"א הכשר מצוה, אבל לענ"ד אי"א לומר כן דגוף המצוה של פ"ו היא לידת הבנים ולא הביאה, דאיך אפשר שתחייב התורה לאדם דבר כזה שאין בידו לקיימה, דמפתח של יולדת לא נמסר לכל ולאו ברשותו של אדם הוא להוליד, ודוקא זכר ונקיבה שיהיו בני קיימא דאטו החיים והמות בידו של אדם הוא, א"ו שהתורה לא חייבה לאדם כ"א שיעשה ההשתדלות להוליד בנים, היינו שישא אשה ויבעלנה, והשתדלות הזאת גוף המצוה הוא, ואם עלתה בידו והולידה לו בן ובת נפטר שוב מלהשתדל עוד בזה לבעול ולקיים כיון שכבר קיים, ואם לא זכה להבנות מאשה זאת ששהה עמה י"ש ולא ילדה או שילדה ומתו הבנים מחויב עוד להשתדל עד שיזכה להוליד, דמצוה זו של השתדלות להוליד אינו נפטר ממנה עד שיוליד ממש, ומה דקי"ל דאם מתו הבנים לא קיים המצוה, אין הכוונה דבכל הבעילות שעשה עד עתה לא קיים שום מצוה בהם, אלא הכוונה דלא פקע חיוב המצוה ממנו עד שיהיה לו בנים, אבל ודאי שהביאה הוא גוף המצוה, וניחא נמי בזה מ"ש התוס' בתירוצם דלא הוי בעידנא, דהל"ת דלא יהיה קדש עובר משעת העראה והעשה הוא בגמר ביאה, וכבר צווחו המפרשים על סברת התוס' דמהו החילוק בין העראה לגמר ביאה כיון שגם בגמר ביאה נמי לא קיים העשה עד שיוליד, והגמר ביאה אינה אלא הכשר מצוה דאי"א להוליד בלא זה, וא"כ גם ההעראה נמי הכשר מצוה שאי"א בלא זה, ועיין בטורי אבן ריש חגיגה שהשיג בזה על תוס':
אכן כ"ז הוא להבנתם דהביאה אינה גוף המצוה אבל למ"ש זה אינו דלא חייבה תורה לאדם כ"א מה שבידו וכחו לעשות היינו שישא אשה ויבעלנה ביאה הראויה להוליד, אלא שחיוב הזה אינו כמו בכל המצות שאינם נמשכים אלא לשעה כמו נטילת לולב וכדומה שאם נטל הלולב נפקע שוב החיוב מאתו, ובמצות פ"ו חיובו לא נפקע עד שיוליד בן ובת, אבל פשיטא שהביאה היא גוף המצוה, ולכן דוקא גמר ביאה שהיא גוף המצוה הוא שיכולה לדחות הל"ת משא"כ העראה שאינה אלא הכשר מצוה לא דחו, דסברת התוס' שהכשר מצוה אין בכחה לדחות וז"ב בכוונתם, ויש להביא ראיה דלא התוס' לחודייהו סוברים כן אלא גם גדולי הראשונים הרי"ף ורמב"ם ורא"ש סוברים כן דהביאה הוא גוף המצה, והוא דהנה הירושלמי (יבמות פ"ב) כתב שגם בבנו ממזר קיים פ"ו, ורי"ף ורמב"ם ורא"ש השמיטו להירושלמי וכתב המהריט"א בבכורות פ"ח דמשו"ה השמיטוהו משום דסברי דבאמת אינו יוצא בממזר דהוי מצוה הבאה בעבירה והירושלמי מיירי דוקא באונס דליכא עבירה כלל, והשמיטו דבר זה דהוא מלתא דלא שכיחא באונס ע"ש, ואי נימא דהמצוה הם הבנים והביאה אינה כ"א הכשר א"כ מאי מצוה הבאה בעבירה שייך כאן הא ידוע מ"ש השעה"מ הלכות לולב דמהב"ע לא הוי אלא אם בשעת מצוה עושה נמי עבירה וכגון באתרוג הגזול דבשעת הנטילה עובר על והשיב את הגזילה, זהו מהב"ע, אבל אם בשעת המצוה ליכא עבירה כלל כגון בהוציא מצה מרה"ר לרה"י דבשעת קיום המצוה ליכא עבירה לא הוי מהב"ע, א"כ ה"נ נהי דהמצוה של הבנים באה על ידי העבירה של ביאת איסור, מ"מ המ"ע דהיינו הבנים והבעילה אינה כ"א הכשר מצוה, וכיון דעיקר המצוה הם הבנים ובעת הזאת ליכא עבירה דעבירה כבר נעשית בעת הבעילה, דמי להוציא מצה מרה"ר לרה"י דלא הוי מהב"ע וא"כ למה השמיטו לירושלמי הא בממזר ממש נמי קיים המ"ע, אע"כ דסברי דהביאה היא גוף המצוה וכיון שנעשית באיסור לא קיים המצוה דהוי מהב"ע, ולאחר כל הדברים אלו אי"א כלל לומר דמצות יבום עדיפא ממצות פ"ו משום דפ"ו אינו אלא ספק ושמא לא יזכה להבנות גם מן השניה, דהא לפמ"ש לא הבנים הוא המצוה כ"א ההשתדלות לישא אשה בת בנים, ואם שהה י"ש ולא זכה להבנות שוב מוטל עליו החיוב לישא אחרת וגם אם לא יזכה להבנות גם מן השניה הוא עשה חיובו ודי בזה, וכיון שכן ודאי דשהה י"ש עדיפא משארי מצות ומשום דאית בה תרתי פ"ו ושבת וכמ"ש בשם התוס', ולכן ודאי דאפי' מאן דסובר שבשארי מצות גזר ר"ג אין ללמוד מהתם שגם בשהה י"ש נמי גזר, דשפיר י"ל דמצוה זאת דמצוה רבה היא ואית בה תרתי ועדיפא משאר מצות כו"ע מודים דלא גזר, ומה שהבאתי לדקדק מלשון הרמ"א שכ' אפי' יבום דמשמע שסובר דיבום עדיפא משהה י"ש דהזכיר לעיל מינה, צ"ל לפ"ז דהרמ"א לא מיירי כ"א במי שיש לו בנים זכרים או נקבות דמצות שבת כבר קיים ומדינא דש"ס אין כופין אותו תו לגרשה אע"ג דפ"ו לא קיים עדיין, ובכגון זה שלא נשאר כ"א מצות פ"ו לחוד ומדינא דש"ס אין משו"ה שייך בזה חדר"ג למ"ד דגזר במקום מצוה ומצוה זאת איה"נ דקילא ממצות יבום כיון דכבר הוליד, וכמו דחזינן בש"ס דבאמת אין כופין אותו תו לקיים כמו דכייפינן לשאר מצות, ומשו"ה תפס הרמ"א בלשונו אפי' יבום וכ"ש בשהה י"ש דגריעא דגזר ר"ג, אבל בשהה י"ש ואין לו וגם לא היה לו בנים כלל כמו בנ"ד דאית בה תרתי פ"ו ושבת ועדיפא משאר מצות לית מאן דפליג על תוס' שכתבו דמצוה רבה היא מכל המצות, ואפי' למ"ד דבשאר מצות גזר ר"ג, במצוה זאת לא גזר:
ושוב ראיתי דלא רק שאפשר לפרש כן כוונת הרמ"א דלא מיירי כ"א ביש לו בנים, אלא למי שמעיין במקור הדין מוכרח לפרש כן, דדין זה דיש חולקים שאפי' במקום מצוה גזר הביא זה בשם הנמוק"י, אכן המעיין בלשון הנמוק"י גופא יראה שם דברים תמוהים לכאורה, דז"ל הנמוק"י ביבמות פ"ו על משנה דשהה י"ש כו' שכתב שם מתחלה דלאותן שקיבלו חדר"ג שלא לישא אשה אחרת השתא נמי אינו יכול כו' ובסוה"ד כתב בזה"ל דאעפ"י שהחרים ר"ג שלא ישא אשה על אשתו בכי הא לא תיקן רבינו עכ"ל, וכבר עמד בתשובת מוהר"ם פאדוה סימן י"ג על הסתירה שיש בנמוק"י מרישא לסיפא ע"ש, אכן למ"ש אין בזה שום סתירה דבתחלה מיירי הנמוק"י בילדה זכרים או נקבות ובכה"ג סובר שודאי גזר ר"ג ובסיפא מיירי בשאין לו בנים כלל ע"כ במקום מצוה רבה לא גזר וכ"כ הרדב"ז ותשובת עין יצחק לפרש הנמוק"י ע"ש, וממילא שגם דברי הרמ"א הנובעים מהנמוק"י בהכרח יתפרש כן דהא דסובר דאפי' במקום מצוה גזר היינו דוקא כשיש לו בנים אבל באין לו בנים כלל כמו בנ"ד כו"ע מודו דלא גזר כלל, הרי טעם אחד להתיר בנ"ד בשהה י"ש ולא ילדה כלל דבכה"ג כו"ע סברי דלא גזר במצוה רבה כזאת:
ב) אפי' אי נימא שגם בכה"ג גזר, אפ"ה אפשר להתיר בנ"ד דנראה פשוט דהראשונים שחולקים אי גזר במקום מצוה, היינו אם גזר מתחלה ע"ז, ומ"ד דלא גזר סבר דמעולם לא גזר ולא חל התקנה מעיקרו על מקום מצוה, ונ"מ שאפי' להיתר של ק' רבנים א"צ כיון דמעולם לא גזר בכה"ג כלום היתר נצרך ע"ז, ומ"ד דגזר סבר דמתחלה גזר אפי' במקום מצוה וחל התקנה, אבל אכתי אפי' במקום שחל התקנה מהני היתר של ק' רבנים, דהכי היה עיקר התקנה דאיסור שתי נשים דלכשימצאו רבנים טעם מבורר יתירו לו וכמ"ש בסוף תשובת מהר"ם מרוטנבורג העתיק התקנות של חדר"ג בזה"ל דאין לישא שתי נשים כ"א ע"י היתר ק' רבנים כשיראו טעם מבורר להתיר ע"ש, ולכן ברור הוא שאפי' מ"ד דבמקום מצוה גזר סובר נמי דע"י היתר ק"ר מהני ולא פליגי כ"א מ"ד דלא גזר במקום מצוה סובר דא"צ לשום היתר במקום מצוה כיון שע"ז לא היתה התקנה מעולם, ומ"ד דגם במקום מצוה גזר היינו שגזר וחל התקנה אבל היתר מהני דאדעתא דהכי גזר מתחלה להתירה כשימצאו ק"ר צורך בזה, ועיין בתשו' מהר"ם פאדוה שנסתפק איזה מצוה לא גזר כלל וממילא א"צ להיתר ואיזה צריכה להיתר ע"ש, אבל ע"י היתר מועיל בכ"מ שיש טעם מבורר, וכיון שהיתר מועיל אפי' במקום שגזר ורק לטעם מבורר אנו צריכין, וא"כ יאמר נא כ"ת בעצמו היאך ס"ד דבשהה י"ש ואין לו בנים כלל שלא יתירו לו והא מדינא דש"ס כופין לבעל לישא אחרת אפי' כשאין רוצה וא"כ אין טעם מבורר יותר מזה דנצרך לקיים פ"ו ושבת, ולכן אפי' נימא שגם בכה"ג גזר ר"ג ואי"א להתירו בלא ק"ר אבל עכ"פ ע"י היתר של ק"ר ודאי דמהני וראיה מפורשת דהרמ"א סובר בשהה י"ש ואין לו בנים דמתירין לו לישא אחרת אליבא דכו"ע מדכתב שם ובמקום שאין הראשונה בת גירושין כגון בנשתטית או שהוא מן הדין לגרשה ואינה רוצה ליקח גט ממנו יש להקל לישא אשה אחרת וכו' ובשהה י"ש ואין לו בנים כלל חייב מן הדין לגרשה וכופין אותו מדין המשנה כמבואר ביבמות דס"ד ובאה"ע סי' קנ"ד והכא לא זכר רמ"א שום מחלוקת ומשמע דלכו"ע במקום שהדין לגרשה דמתירין:
והיוצא מזה דלמאי דקי"ל כרוב הפוסקים דבמקום מצוה לא גזר היה אפשר להתיר בכה"ג דנ"ד אפי' בלא ק' רבנים כיון דמעולם לא נגזר במקום מצוה רבה כזו, אבל עכ"פ ע"י היתר ק"ר שרי לכו"ע, ועיין בתשובת משיב דבר למו"ר הנצי"ב ז"ל שכתב להתיר בשהה י"ש בלא היתר ק"ר וגם בנו"ב מהדו"ת סי' ו' לא החמיר אלא משום שבעובדא דידי' כבר קיים פ"ו ורק לסמוך אהיתירא משום דאין ניצול מהרהור עבירה בזה לא אמר לא איסור ולא היתר בצירוף טעם דפ"ו התיר גם הוא:
ג) אפי' למאן דיתעקש ויאמר דלמ"ד במקום מצוה גזר אין מועיל עוד שום היתר לזה, אפ"ה עכ"פ מידי ספיקא לא נפקא, דספק שמא הלכה כמ"ד דבמקום מצוה לא גזר, ולמ"ש הב"ש (סי' א' סקכ"א) בשם הד"מ דספק חדר"ג ספיקא לקולא דעיקר גזירת ר"ג בשתי נשים לא הוי משום דררא דאיסורא רק משם קטטה ואינה אלא תקנה בעלמא ובשל סופרים הלך אחר המיקל כ"ש בתקנה בעלמא, וא"כ כיון דספק פלוגתא דרבוותא גבן אי גזר במקום מצוה הו"ל ספיקו להקל:
אמנם ידעתי דיש כמה מחמירים בספיקו של חדר"ג משום דהוא ספק חרם ואסור וכמ"ש בעל עבוה"ג ס"ס נ"ג ובנו"ב מהדו"ת (יו"ד סי' קמ"ו), אבל אכתי הלא כתבו הב"י וד"מ דר"ג לא החרים אלא עד סוף אלף החמישי מכאן ואילך אינו אלא מנהג שנהגו להחמיר ואע"ג דרש"ל (יבמות פ"ו) כתב דהחרים עד עולם, אבל אכתי גם בזה פלוגתא דרבוותי וא"כ איכא ס"ס להקל, ספק אם עכשיו לאחר אלף החמישי איכא כלל חדר"ג ואת"ל כרש"ל דאיכא שמא במקום מצוה לא גזר, ובס"ס הולכין להקל לכו"ע וכמ"ש המהרשד"ם חאה"ע סי' ע"ח בנדונו באותן המקומות שנולד ספק אם גזר שם ר"ג כתב להתיר עפ"י ס"ס ספק שמא לא גזר כ"א עד אלף החמישי ואת"ל דגזר עד עולם אכתי ספק שמא הוא לא מאותן המקומות ע"ש, ויש להאריך בפרט זה ואכ"מ, ועל שלשה עמודי היתר הללו הי' נראה פשוט דבשהה י"ש ולא הולידה כלל באופן שנמנע מקיום מצות פ"ו ושבת דעכ"פ בהיתר ק"ר מתירין לו לישא אחרת, לא אכחד כי כשאני לעצמי הי' נראה שאפי' בהיה לו בנים ומתו דמדינא דש"ס אין כופין תו לקיים פ"ו, אפ"ה להתירו ע"י ק"ר היה נראה דמתירין, דהא בסי' קי"ז סעיף י"א הביא הרמ"א בשם הרא"ש שלא תיקן רגמ"ה שתהא האשה עדיפא מאיש ובמה שכופין את האיש מדין התלמוד להוציא כופין גם אותה אחר תקנת רגמ"ה לקבל גט. וא"כ כמו דקי"ל באשה שבאה מחמת טענה דבעינא חוטרא לידה ומרא לקבורה כופין אותו להוציא אע"ג דלהוציא אשה מבעלה בגט מעושה חמיר טובא ואפ"ה מהני טענה זאת לכוף אותו להוציא, א"כ כ"ש שאם בא הבעל בטענה זאת דבעי חוטרא לידו, שתועיל טענה זאת להתירו לישא אחרת, דהא לגרש בע"כ חמיר מלישא אחרת כמ"ש הנו"ב:
ואפי' נימא דטעם דחוטרא ליד אין זה טענה אלא לגבי אשה שאין דרכה בסחורה ולהרויח לעצמה ומוטלת על הבן לפרנסה, אבל באיש שדרכו לילך לסחורה אין זה טענה, אבל אכתי מרא לקבורה ודאי דשייך בשניהם, וטעם זה הי' נראה נכון להתיר גם בהיה לו בנים ומתו, אבל עכ"פ בשהה י"ש ואין לו בנים כלל דאיכא צירוף כל הטעמים, פ"ו, שבת, חוטרא לידה ומרא לקבורה, האם כל אלה אינו טעם טעם מבורר לפני הרבנים שיתירו לו חדר"ג, שר"ג בעצמו התנה שבאם ימצאו טעם מבורר שיתירו, ובודאי דלית דין צורך בושש דע"י ק"ר אפשר להתיר:
ורק טענתו של כ"ת הוי טענה דהא בנ"ד לא שהה עמה כ"א שמונה שנים ואפשר אם שהה עמה עוד שתי שנים היה זוכה להבנות ממנה, והנה אם עתה לא עמדה מלדת ואורח וסתה בזמנו בא אצלה, ודאי מהראוי היה שישהה עמה עוד שתי שנים, אכן באם כבר עמדה מלדת מה תועלת יהיה בהמתנה, ואף שזה בא בפשיעתו שעזבה שתי שנים קודם, אבל אטו בשביל שפשע ומרד בה נבטלו כעת מקיום מצות כאלו, וכי היכן מצינו דניקנסי' בביטול מצוה, אין זה מסתבר כלל, וכיו"ב התיר בתשובת עין יצחק סו' נ"ז במי שהיה לו בנים ומתו ורק משעה שמתו לא עבר כ"א ד' שנים והיא עמדה מלדת כתב דאע"ג דמבואר בירושלמי דהיו לו בנים ומתו מונין משעה שמתו היינו דוקא היכי דראויה לילד אבל במקום שכבר עמדה מלדת לא שייך המתנה, ובתשובת משיב דבר התיר למי שלא שהה עם אשתו יותר מששה שנים ע"ש שכתב דבר חדש דגבול דעשר שנים המוזכר במשנה היינו דוקא כשהוא אינו מבקש לא לגרש ולא לישא אחרת, דמדין דמשנה כופין אותו ע"ז, בזה הוא דנתנו לו גבול של עשר שנים ובפחות לא כייפינן אותו אבל אם הוא מבקש עצה שישא בת בנים ודאי שאין צורך גדול מזה ואין לדחותו שמא יועיל לו עשר שנים, אלא שמסיים שא"כ אין לדבר סוף ומיד שלא תוליד יבוא הבעל לבקש להתירו, אבל כל זה לא שייך באם עמדה מלדת דבזה א"צ כלל לגבול דעשר שנים, ובזה הי' נ"ל לסתור גם טענה השני' של כת"ר שהביא בשם הב"י בסי' קנ"ד שכתב שמעולם לא שמענו ולא ראינו שב"ד נזקקין לכוף ולהוציא באשה אחר עשר שנים אף אם אין לה בנים, וכ"כ הרמ"א (סי' א' סעיף ג') דלא נהגו לכוף לגרשה אע"פ שלא קיים פ"ו, י"ל נמי דקאי על דין הש"ס דהיינו כשהבעל אינו רוצה לא לגרש ולא לישא אחרת אלא שאנן נרצה לכפותו לקיים מ"ע כדין דש"ס דכופין ע"ז, בזה לא נהגו השתא לכופו ע"ז, אבל אם הבעל מבקש לגרשה והאשה אינה רוצה לקבל גט ודאי שמחויבים אנו לבוא לעזרתו ולהתיר לו לישא אשה אחרת והמעיין בב"י ורמ"א יראה ברור דלכך נתכוונו דמיירי התם בכפייה לבעל, ועלה כתבו דלא נהגו השתא, אבל בכפייה לאשה לקבל גט וכ"ש להתיר לישא אחרת לא מיירי כלל, וגם בדין דמיירי התם הרעישו האחרונים וכתבו דכל ב"ד שאינו כופה לאו שפיר עבד ואין להשגיח במנהג עיין בפ"ת ס"ק ה' ובלא"ה אין ראיה מזה שלא שמעט נוהגין כן דהא בתשו' מעיל צדקה סי' ל"ד כתב שעפ"י דין יש להתיר לישא אחרת בשהה י"ש אך אין נוהגין כן מפני שאנו דרים בין האומות ע"כ, הרי דמה שלא שמענו נוהגין כן אין זה משום חשש איסור כמו שהבין הנו"ב משום דחשו לקצת פוסקים שאין דין זה נוהג בחו"ל, אלא מפני שאנו דרים בין האומות שאין מניחים אותנו לעשות כן, ולפ"ז השתא שחוסים אנו בצל ממשלות נאורות אשר לצדק ישורו ונותנים רשיון ע"ז בדבר שמותר עפ"י דת קדשנו, ודאי דלא רק רשות כ"א חוב על דייני ישראל להיות בעזרת איש כזה שלא זכה להבנות ומבקש עצה לקיים מצוה רבה כזו וכמ"ש בתשו' עין יצחק ומשיב דבר דחיוב יש ע"ז, וטעם דחו"ל אין עולה מן המנין כבר דחה אותו הרא"ש ביבמות דמשום זה אין לבטלו ממצוה, ולכן בשהה י"ש ודאי דחיוב יש להתיר ואפי' בנ"ד שלא שהה י"ש שלימות נמי אין זה טעם לעכב אם היא עמדת מלדת ואין תקוה עוד להבנות ממנה, חדא דגבול דעשר שנים היינו דוקא לכוף לבעל לא כייפינן בפחות אבל כשהבעל בא לבקש אפי' בפחות נמי אם לפי ראות עיני הב"ד אין תקוה להבנות, וכשהיא עמדה מלדת לא שייך המתנה וכמ"ש:
וגם טענתו שמאוסה עליו נמי טענה גדולה היא להתיר משום זה לחוד, וכמו כשהיא טוענת מאוס עלי דכופין אותו להוציא כמבואר באה"ע (סי' ע"ז) ה"נ כשהוא טוען שמאוסה עליו, דודאי דלא עדיף כח האשה מכח האיש, ואף שאינו נאמן ע"ז בלא אמתלא הנכרת ורגלים לדבר שבאמת מאוסה עליו, וכמו כשהיא טוענת מאוס עלי שאינה נאמנת בלא רגלים לדבר, אבל ה"נ כיון שהיא זקינה ממנו עם י"א שנים, ולפי החשבון שהיא כעת בת מ"ו, הוא בן ל"ה שנה, ואין רגלים לדבר גדול מזה, דבהבדל י"א שנה בתקופת השנים הללו קרוב מאוד שתהא מאוסה עליו, ואף אם היו שניהם בתקופה אחת, כגון ששניהם בתקופת הבחרות או שניהם בתקופת הזקנה אין עושה רושם חזק כ"כ ריחוק והבדל השנים, אבל במצב כזה שהוא בן ל"ד שהוא תקופת הפריחה והבחרות והיא בת מ"ו, תקופת קידה, עושה ריחוק השנים רושם יותר חזק, ולא יפלא אפוא אם באמת מאוסה עליו איך היה עמה ביחד שמונה שנים, דלחשבון שלפנינו שהיא כעת בת מ"ו ואחר החתונה עברו זה י"ד שנה, שמונה שנים הטובות שהיו ביחד, וששה שנים הרעות שעזבה א"כ בעת חתונתם היתה היא בת ל"ב והוא היה בן כ"א, וכיון שגם היא היתה בשנות הפריחה והבחרות ובכח עלופיה היה כלי זיינה עליה למשוך אותו לאהבה ולידבק בה אף שצעיר הרבה ממנה, אכן אחר שעבר שמונה שנים ונעשתה בת מ' שהן כבר ימי העמידה, והוא בן כ"ט אמצע ימי הפריחה, לא יפלא מה שנמאסה בעיניו, ולפי ראות עיני השכל יש רגלים לדבר שמאוסה עליו, ובשגם שלעינינו שעזבה ששה שנים ולא קרב אליה כלל, אין הוכחה ואמתלא גדולה מזה שמחמת מיאוס הוא:
יגעתי ומצאתי תנא דמסייע לי בעובדא כזאת ממש במספר השנים, בשו"ת צ"צ החדש (סי' קל"ב) שנשאל על מי ששהה עם אשתו כמה שנים וטוען שהיא אשה רעה ובלתי אפשר לו לדור עמה גם לא זכה להבנות ממנה שמתו הבנום והיא כמעט אינה ראויה עוד לילד שהיא בת מ"ז שנה ויש שש שנים שנפרד ממנה וכתב דמותר לישא אחרת עפ"י היתר ק"ר אף שהוא זיוג ראשון דקי"ל שנאוי המשלח מ"מ בענין זה שצווח ואומר שמאוסה עליו עד שכשל כחו לסבול ומעוגן שש שנים, בצירף הני תרי טעמי, א) לקיים מצות פ"ו שכמעט אינה ראויה לילד, ב) טענת מאוסה עליו שיש הוכחה שהוא אמת מחמת שמעוגן ממנה שש שנה נראה להתיר עפ"י ק"ר לישא אחרת ע"ש, הרי דעובדא דידי' גריעא מנידון דידן בתרי הטעמים, בטעם דפ"ו עדיף נ"ד שלא היה לו בנים כלל, ואילו בעובדא דצ"צ היו לו בנים ומתו, וגם בהוכחה דמאוסה עדיף נ"ד שלבד שגם כאן יש ההוכחה ממה שמרוחק ממנה שש שנים, עוד יש הוכחה אחריתא במה שהיא זקינה ממנה י"א שנה ומרחק הזה מבדיל ביניהם להעמידם בתקופות לא שוות, הוא בתקופת הפריחה, והיא בתקופת העמידה, שבעובדא דצ"צ ליכא הוכחה הגדולה הזאת, ואם הוא מתיר בנדונו אנן מה נענה אבתרי' בנ"ד דעדיף הרבה וכמ"ש, וגם מכאן ראיה דבעמדה מלדת א"צ להמתין י' שנה, דהא בנידון דצ"צ היו לו בנים ומתו שבכה"ג אין מונין אלא משעה שמתו, ומשעה שמתו לא עבר י' שנה ואפ"ה כיון שכמעט אינה ראויה עוד להוליד התיר ולא דקדק כלל אם עברו י' שנה משעה שמתו: מסקנת הדברים דגם מפני טעם אחד של ביטול פ"ו הי' אפשר להתיר עפ"י שלשה היסודות שבארתי, א) דבמקום מצוה רבה כזו ודאי דלא גזר לכו"ע, ב) אפי' אם בזה גזר אבל אכתי היתר של ק"ר מועיל לבטל הגזירה דאדעתא דהכי נתקן מתחלה, ג) אפי' את"ל דגזר בכה"ג וגם היתר אין מועיל, אכתי מידי ספק לא נפקא, ובהצטרף לזה ספק שמא הגזירה בטל כעת באלף הששי הוי ס"ס שמועיל להתיר וכמ"ש על מקומו כל אלו ההיתרים בארוכה, וכ"ש להצטרף לזה טענת מאוסה שיש גם אמתלא ורגלים לדבר שכדבריו כן הוא, דאפשר להתירו, אכן כ"ז הוא אם היא במצב שעמדה מלדת אבל אם אורח הוסת בא בזמנו ויש תקוה להבנות, כדאי יותר שישהה עמה עוד שתי שנים עד מלאת י' שנים שלימות:
בדבר חלוק הדעות שבין כ"ת לבין הרב דטארנאפאל בדין זה, לא אבוא להכריע כי בהיות שאוהב פסול לדון, ומרגיש אני בנפשי שאהבתי לכ"ת בכחה לשחד אותי להטות מני דרך, לכן יאמין לי אשר כמעט לא עיינתי כלל בהטעמים של שניכם, ולא ראיתי כ"א גוף השאלה וע"ז השבתי כפי שהורוני מן השמים, וגם זה עליו לדעת שאיני קובע מסמרות בהלכה זאת כי כאמור בתחלת דברי שאפשר להביא גם ראיות לאיסור ואלו ואלו דא"ת רק הודעתיו נטייתי להיכן נוטה וכ"ת יעשה כראות עיניו לפי האדם ולפי הזמן: והנני ידידו הכותב בחפזון מברכו בברכת אהרן וואלקין: