אור ברסלב
שות הרדד אורח חיים א קונטרס אמרי כהן › סימן ה

שות הרדד אורח חיים א· רבי דוד דוב מייזליש

קונטרס אמרי כהן · סימן ה

סימן ד

א ועתה נבא לבאר דברי רבינו בסהמ"צ (מל"ב) שכ' וז"ל שצונו לכבד זרע אהרן לפארם ולנשאם ונשים מדרגתם קודמת ואפי' אם ימאנו לא נשמע להם, זהו כלו הגדולה לאל ית' אחר שהוא לקחם ובחרם לעבודתו ולהקריב קרבנותיו, והוא אמרו יתוית"ש וקדשתו כי את לחם אלקיך הוא מקריב ובא הפי' וקדשתו לכל דבר שבקדושה לפתוח ראשון ולברך ראשון וליטול מנה יפה ראשון, ולשון ספרי וקדשתו על כרחו, לומר כי זה צווי נצטווינו בו ואינו בבחירת הכהן וכן אמרו קדושים יהיו על כרחם, והיו קודש לרבות בע"מ שלא תאמר אחר שלא יאות להקריב לחם אלקיו למה ניתן לו מעלת הקדמה וכבוד, על כן אמרו והיו קדש כל הזרע הנכבד ההוא תמים ובע"מ, וכבר התבארו התנאין המחוייבין להם ואז יהי' ראוי להתנהג עמהם בזה המנהג, במקומות מפוזרים בגמ' בחולין ושבת ובכורות וזולתם, עכ"ל:

ולכאו' מבואר דרבינו ס"ל דכהן ל"מ מחיל, וק' מה יענה לראיית הר"פ מהא דאין ע"ע כהן נרצע מפני שנעשה בע"מ, והביאה רבינו (בה' עבדים) דמשמע דאי לאו האי טעמא הי' מותר להאדון להשתמש בו:

ותו תמה היפ"מ (הו"ד בתשו' חו"ז הגאון הרד"ד ז"ל) מהא דהנזקין אם בא לחלוק כבוד לרבו או לגדול הימנו הרשות בידו ורבינו בעצמו בפי' המשניות (בגיטין שם) כ' וז"ל ומן העקרים ג"כ כשהכהן כשהוא ראוי שיקרא ראשון אם התיר לישראל שהוא כמותו או פחות ממנו שיעלה ויקרא הרשות בידו ע"ש ואיך סותר דברי עצמו וגם בהלכותיו לא מצינו שיאמר שאין רשות ביד הכהן למחול על כבודו, ואדרבה מצינו (בפ"ה מכלי מקדש ה"ג) שפסק אם רצה הכ"ג שירחצו אחרים עמו הרשות בידו (והוא מתוספתא דסנהדרין הנ"ל בסי' ד'), ומדוע עדיף קדושת שאר כהנים נגד ישראלים מקדושת כ"ג נגד אחיו הכהנים (וכבר כתבנו לעיל שם לחלק קצת בין כ"ג לכה"ד ע"ש):

וגם יש להבין מדוע הביא רבינו דבע"מ נתרבה לכיבוד מוהיו קודש, ולא מקדוש יהי' לך שהוא סיפא דקרא וקדשתו דדרשינן לכיבוד:

והנה לדרכינו (לעיל שם) הי' אפ"ל הכל ולומר דרבינו מיירי כשבגדיהם עליהם ואז הוא כבוד שמים מש"ה כ' אם ימאנו לא נשמע להם כי אינו בבחירת הכהן למחול, ומש"ה ברחיצה שפיר הרשות ביד כ"ג שירחצו אחרים עמו כי אז אינו לבוש בבגדיו, ולא הוי רק כבוד עצמו ושפיר מצי מחיל, וגם מע"ע כהן, ומפ' הניזקין לא הי' קשה מידי כמובן, ומש"ה שפיר הביא בע"מ לכיבוד מוהיו קודש, דמסיפא דקרא וקדשתו דדרשינן לבע"כ שלא יהי' רשות בידו למחול אם אחרים מכבדים אותו לא ניחא לי' לומר דגם בע"מ בכלל זה, דהא בע"מ לעולם לא ילבש אבנט ואין בכיבודו כבוד שמים ושפיר מצי מחיל, משא"כ מוהיו קודש שפיר נתרבה בע"מ לכיבוד, דאע"ג דגם קדושים יהיו דרשינן בע"כ כבר כתבנו דהוא אזהרה לכהן עצמו שלא יבזה עצמו, וזה אסור גם לכהן בע"מ שלא יבזה מולידיו, ומכ"ש כשהוא לבוש בבגדי כהונה אף בלא האבנט בזיון הוא לקדושת כהונה שהרואה א"י שהוא בע"מ, כי יחשוב מה שאינו לבוש אבנט הוא מצד איסור כלאים שלא בשעת עבודה הפשיט אותו, וממילא איכא עליו איסור שלא יבזה עצמו שלא יהי' בזיון לעבודת הקודש ובזה הי' מדוקדק לשון רבינו שמסיים ע"כ אמרו והיו קודש כל הזרע הנכבד ההוא תמים ובע"מ, ומדוע כפל גם תמים מקרא והיו קודש הא תמים נתרבה מוקדשתו, ועפ"ד אפ"ל דהשמיענו דלפעמים גם בתמים אין המצוה רק מצד שהוא מזרע הנכבד והוא בעת שאינו לבוש בבגדי כהונה, וא"ש הכל:

[ומצאתי דאתי לידי כעת ס' מהר"ם שיק על תרי"ג מצות, וראיתיו (בסי' ע"ר שכ' ליישב הא דמדברי רבינו משמע דל"מ מחילה עפ"מ ששמע מהגאון חת"ס ז"ל דר"ת ס"ל כשבגדיהם עליהם הוא כבוד שמים (והוא דברי החת"ס בגיטין שה"ד לעיל שם) ואז אינו יכול למחול עכ"ד, וכוונתו לומר דרבינו מיירי כשבגדיהם עליהם ע"ש שלא העיר מכל הנ"ל]:

עדיין לא פלטינן מדוחק, דלפמ"ש לעיל (שם) אין הכבוד כבוד שמים רק כשהכהן לבוש גם באבנט, ואיך יצוייר הא שכ' רבינו לפתוח ראשון ולברך ראשון וליטול מנה יפה ראשון ביחד עם מה שכ' ואפי' אם ימאנו לא נשמע להם, נהי שמותר לכהן לילך בכל הר הבית בבגדי כהונה כמ"ש תו"י ביומא (דס"ט א') ושם בהר הבית כבר יצוייר קריאת התורה לפתוח ראשון וסעודה לברך ראשון, אבל לרבינו דס"ל דשלא בשעת עבודה אסור לו להיות לבוש באבנט, ושוב ליכא כבוד שמים ושפיר מצי מחיל, ואם כי כבר כתבנו לעיל דלדברים שהם צורך עבודה גם רבינו מודה דשרי שלא לפשוט האבנט, וא"כ אפשר לדחוק כמש"ש אליבא דרש"י ז"ל דגם בע"מ מחוייב לכבד את הכהן תמים (ולפ"ז ידוייק מ"ש דבע"מ נתרבה מוהיו קידש, ולא מקדוש יהי' לך, כי משם י"ל דבע"מ נתרבה שהוא מחויב לכבד את הכהן תמים כמו שהעירותי לעיל בדברי התו"כ) ויצוייר ליטול מנה יפה ראשון בחלוקת קדשים ולברך ראשון בסעודה מקדשים ולכאו' אין חיוב בעת אכילה לפשוט האבנט מצד ד"א בסעודה, ואע"ג דכתיב למשחה לגדולה כדרך שהמלכים אוכלים אפשר צריך להתיר החגורה, ע' שבת (ד"ט ב') הא לן והא להו פרש"י בני א"י לא היו חוגרין בחוזק ולא היו רגילין להתיר החגורה קודם נט"י, משמע בעת אכילה גם הם התירו החגור, אפשר לחלק בין להתיר החגורה מלפשוט לגמרי ואפי' אם נימא דגם היתר החגורה הוי כמו הפשטה וע' ירושלמי עירובין (פ"י הי"ג) בין בגד לבגד פוסל חציצה כמו בין בגד לבשר וע' זבחים (די"ט א') נכנס רוח חוצץ, מ"מ לענין כבוד ניכר שהוא כהן העובד ודו"ק ובאתי רק להעיר] ולפתוח ראשון בתורה בעסקם בדינו עבודה, או ביוה"כ כשקורין לפני הכ"ג:

אבל כ"ז הוא דוחק גדול, כי אא"ל כלל דדברי הגמ' וקדשתו לכל דבר שבקדושה שהעתיק רבינו רק בכהן בע"מ לכהן תמים קאי כמובן:

ב לכ"נ דמ"ש רבינו ואפי' אם ימאנו לא נשמע להם מיירי אפי' כשאין בגדי כהונה עליו, ומ"מ אין ראי' דס"ל דכהן ל"מ מחיל, כי לשון מיאון לחוד ולשון מחילה לחוד, כי מחילה שאמרו דמהני הוא כאומר הריני כאלו התקבלתי, ובזה גם רבינו יודה דמהני, כי אם בא לכבד את הגדול ממנו או את חבירו ה"ה נוטל ומקבל הכבוד מה שחבירו מכבדו, ומכבד בו את חבירו, וא"כ הישראל שפיר קיים המצוה שנצטוה, והכהן שמכבד את חבירו הישראל ה"ה כאומר הריני כה"ת ושפיר מהני, דאפי' לדעת המחנ"א (בפ"ט מזכיי') דכהן לא מצי מחיל מתנות כהונה משום דכתיב ונתן (וע' פר"ח יו"ד ה' מתנות כהונה), היינו דוקא במתנות שהם דברים הנתנים מיד ליד צריך שיבואו ליד הכהן, ואז הרשות בידו ליתן לכל מי שירצה, וכל זמן שהישראל לא נתן ליד הכהן לא קיים מצות ונתן וגזל השבט בידו [וע' בתשו' חו"ז הגאון הרד"ד ז"ל מהדו"ק מאו"ח סי' מ"ט] משא"כ כבוד דאינו דבר הניתן מיד ליד (כי ליטול מנה יפה, ראשון אין המצוה בהנתינה רק בהכבוד אשר בנתינה זו והבן) א"כ אם הישראל מכבד להכהן שהוא יקרא ראשון והכהן מוחל ומכבד את חבירו הרי הוא כאומר הריני כה"ת, כי בזה עצמו מה שהישראל רצה לכבדו הוא הכבוד וכבר קיים המצוה שנצטוה, וגם רבינו מודה דמהני, ומסולק קו' היפ"מ, וגם אינו סותר דברי עצמו שבפי' המשניות וז"פ:

וגם מהא דע"ע כהן לק"מ דמה שהיא עושה מלאכה אצל אדונו להשיג פרנסתו ופרנסת ביתו אין זה בזיון לקדושת כהונה כיון שאינו לבוש אז בבגדי כהונה כלל, תדע דהרי ר"י בעצמו שאמר אם בא לנהוג בזיון בעצמו אין שומעין לו (בתוספתא שם) ס"ל במכילתא (ה"ד לעיל ס"א) דכהן נמכר בע"ע ונרצע, וע"ל דמלאכה שעושה לפרנסתו אצל אדונו שטוב לו עמו אין בזה בזיון כלל, כמו שאין בזיון שעושה מלאכה בביתו, כי האדם לעמל יולד (וכמ"ש חו"ז הגאון ז"ל, ואם כי ראייתו, מקרא (ש"א בלו) ספחנו נא, אל אחת מהכהונות יש לדחות ולומר דכהן לכהן שרי וכמ"ש בבאה"ט (סי' קכ"ח סקפ"ג) והמקנה בקדושין וע' בתשו' הרד"ד [מהדו"ק סי' נ"ז] ד"ה וע' באו"ח וע' בסה"ד (שציינתי לעיל) בפירוש דברי הילקוט ואכמ"ל מ"מ האמת עד לעצמו שמלאכה היא כבודו של אדם כמשחז"ל בנדרים (דמ"ט ב') גדולה מלאכה שמכבדת בעלי' ויפה ת"ת עם ד"א, ואם אין קמח אין תורה כאמרם ז"ל באבות), ויפה לו לאדם לעשות מלאכה שלא יצטרך לבריות כמ"ש רב לר"כ פשוט נבלה כו' הן אמת הנני מסתפק בכהן בזמה"ב אפשר הי' אסור לבזות עצמו לפשוט נבלה בשוק כדי שלא יצטרך לבריות, ואע"ג דת"ח מותר כמו שאמר רב לר"כ, מ"מ שבט לוי השיג תפוצתו בדרך כבוד לחזור על הגרנות לתרומות ולמעשרות כמ"ש רש"י (בפ' ויחי) ולא השיג חלק בארץ יותר כבוד עבורו להצטרך לבריות מלפשוט נבלה בשוק וצ"ע כעת] וא"כ בהמלאכה אין בזיון, ואלא שאר הכיבודים, גם האדון לא נפטר מלכבד עבדו כהן (אם לא שנאמר שהוא אינו נוהג כשורה במה שלקח אדון לעצמו ואין חיוב לכבדו, ויבואר לקמן בס"ד), תדע שהרי אמרו בגיטין (שם) אם בא לחלוק כבוד לרבו או למי שגדול הימנו בחכמה הרשות בידו, הרי כללו רבו אעפ"י שאינו גדול ממנו בחכמה, וע"כ הכוונה בשולי דנגרי וכדומה (וע' חולין (דס"ג ב') רבו חכם או רבו צייד וע' בכורות (דכ"א ב') חכם מנא ידע אר"פ רועה חכם ואכמ"ל) הרי דגם אם הוא עושה מלאכה אצל רבו, כ"ז שאינו בא לחלוק כבוד לרבו הרב מחויב לכבדו (ואם הי' רבו בחכמה איך יתכן שהוא יצטרך ליתן רשות לרבו) וכשהוא בא לחלוק כבוד לרבו ה"ה כאומר הריני כה"ת ושפיר שרי, וגם רבינו יודה ולק"מ:

אכן לשון מיאון שכ' רבינו אם ימאנו הוא סירוב, אי רצון וסילוק שאינו רוצה וממאן בהכבוד שנצטוה ישראל לכבדו זהו שאין שומעין לו דהרי הוא מזלזל בכבוד שחלקה תורה לזרע אהרן, והגדולה לו ית' ואינה בבחירת הכהן ואם נשמע לו לא, נקיים המצוה שנצטוינו עלי', ואין זה דומה למחילה, כי למחול באופן שהכהן אינו ממאס בהכבוד רק שמכבד לחבירו שפיר שומעין לו, אבל אם ממאן הרי זה כמו שאר מתנות כהונה, אם הכהן ממאן ליקח לא קיים הישראל המצוה, ואפי' לדעת הפר"ח דבמתנות כהונה מהני מחילה, דוקא מחילה דהוי כאומר הריני כה"ת והוי כאלו נטלם והחזירם לו וכמ"ש הרשב"א נדרים (דס"ג ב'), וגם כי רצונו זהו כבודו מהני לענין כבוד, אבל כשממאן ומסלק עצמו ואינו רוצה בזה לא הוי כאומר הריני כה"ת ומש"ה כ' רבינו דלא נשמע לו, כי המצוה אפשר לקיים גם בע"כ, וכמ"ש הרשב"א בגיטין בגט אשה מהני בע"כ דיכול לפטור עצמו בע"כ ובפרט כי כאן רמזה תורה וקדשתו בע"כ והוצרך רבינו להשמיענו זאת, אע"ג דלכאו' דבר פשוט הוא דל"מ סילוק, דהרי אפי' למ"ד דמהני סילוק אפי' בזכות דאו' (ע' מל"מ פכ"ג מאישות), ה"ד כ"ז שלא זכה, ובזכות הבא לו ע"י מעשיו (ע' כתובות ר"פ הכותב), אבל בכהן שהזכות בא לו שלא ע"י מעשיו שהרי מבטן נתקדש שהוא, מזרע אהרן וכבר זכה בו בזכות זה לכבדו פשיטא דאין בידו לסלק עצמו מהכבוד (ול"ד למתנות כהונה דיכול לסלק עצמו כדאמר אביי בחולין (דקל"ג א') משקל נמי לא שקילנא דהתם כל כמה דלא בא לידו לא זכה בהם דאנו דנין על החפץ והמתנה זו ושייך לומר עדיין לא זכה, משא"כ כבוד דהנושא אותם הוא גופו ותיכף כשנעשה איש מחויב זר לכבדו ולא שייך לומר שעדיין לא זכה והבן:) ומכ"ש להסוברים דל"מ כלל סילוק בזכות דאו' דודאי א"י הכהן לסלק עצמו, מ"מ השמיענו רבינו דלא נאמר אחרי שהמצוה הוא לטובת הכהן ולכבודו, א"כ כמו שמצינו בכתובות (ד"מ ע"א) גבי אונס אי אמרה לא בעינא ליתא לעשה כלל (וע' רדב"ז ח"א סי', תקכ"ד) ה"נ אם הכהן אומר לא בעינא שהוא לשון מיאון ליתא לעשה כלל (וע' טו"א מגלה דכ"ח ד"ה אל תקרי משנאי ואכמ"ל) לז"א דלא נשמע להם כי אין המצוה לכבוד הכהן רק הכבוד והגדולה לו ית' ע"י שמכבדין את הכהן שהוא ית' בחרו לעבודתו אבל אם בא לכבד השוה לו מכ"ש הגדול ממנו או אם מוחל באופן דהוי כאומר הריני כה"ת שפיר הישראל מקיים המצוה שנצטוה שהרי כיבד הכהן ועשה מה שנצטוה וז"פ, וא"ש גבי כ"ג שפסק רבינו אם רצה שירחצו אחרים עמו הרשות בידו, כי מצד שהוא נבחר לעבודתו ית' גם אחיו הכהנים נבחרו כמוהו שגם הם מזרע אהרן הנבחר, רק שהם מחויבים לנהוג בו גדולה מצד שהוא הנבחר מהם לגדולה והוא כמו פרנס הנבחר מצבור, דכבודו הוא כבוד איש פרטיי, וא"כ רצונו זהו כבודו, דגם ר"י מודה לת"ק בתוספתא וכנ"ל:

ומה שהביא דבע"מ נתרבה מוהיו קודש ולא מקדוש יהי' לך להורות כי בע"מ רק נתרבה לכיבוד שהוא מצד יחוסו שהוא בר אבהן, והוא מקרא דקדושים יהיו שהוא אזהרה לעצמם שלא יבזו עצמם, כי אא"ל לכבוד שיכבדו את עצמם כי איך שייך שאדם יכבד את עצמו (שהרי קדושים יהיו הוא פועל עומד) וע"כ הוא אזהרה שלא לבזות א"ע כי במה שאדם מבזה עצמו מבזה מולידיו, ומזה מסתעף שגם אחרים יכבדוהו מצד שהוא בר אבהן, ולזה נתרבה בע"מ, אבל לענין וקדשתו שהוא לכבדו בע"כ בזה לא נתרבה בע"מ, ורשות בידו לסלק עצמו ולמאן בכבוד, כי אין בכבודו מצוה מיוחדת לומר שאם מיאן בכבוד לא קיים הישראל המצוה, רק דנתרבה בע"מ לענין שהישראל ירצה לכבדו ודו"ק, וכלל עוד הפעם תמים ובע"מ להורות כי לפעמים יש בכהן תמים מצות כיבוד רק כמו אצל בע"מ, והיינו אם הכהן מוחל באופן דהוי כאומר הריני כה"ת אפ"ה איכא קצת מצוה לכבדו, והוא ע"ד שאמר ר' פרידא במגלה (דכ"ח א') מעולם לא ברכתי לפני כהן ולפרש"י הכוונה בסעודה והרבותא אע"ג דהוו שוין והכהן מחל, אפ"ה הי' ר"פ נזהר ולא רצה לברך לפניו (ועמש"ל סי' א') וק"ל ואם כי גם בזה הפי' יש קצת מהדוחק, העליתיו על הגליון והבוחר יבחר ואשר דעתו רחבה יפרש פירוש יותר מחוור וישא ברכה:

ג ומ"ש רבינו שהתנאים המחוייבים להם שיהיו ראויים לכבדם נתבארו בחולין, הנה לכאו' הי' אפ"ל דכוונת רבינו להא דאיתא שם (דכ"ד ב') קטן אפי' תם פסול לעבודה, ולומר דאע"ג דנתרבו זרע אהרן לכיבוד מ"מ צריך שיהי' גדול עכ"פ ויהי' ראי' לדעת המג"א דקטן אינו בכלל וקדשתו, והכי מסתבר לכאו' דהרי לא רמז רבינו דגם קטן בכלל, אמנם אין זה ראי' די"ל דקטן מכ"ש דבע"מ אתיא וכמ"ש חו"ז הגאון ז"ל, וכיון שכ' כל זרע הנכבד גם קטן בכלל, ולכ"נ דכוונת רבינו להא דאמרו שם (דק"ל ב') אין נותנין מתנה לכהן ע"ה כו' כל המחזיק בתורת ה' יש לו מנת ושאינו מחזיק אין לו מנת, וס"ל לרבינו דע"ה אינו בכלל כיבוד, וכמ"ש המל"מ (ה"ד לעיל סי' א' או"ב) דמתשו' הריב"ש יש ללמוד דאם הכהן הוא ע"ה אין איסור להשתמש בו, ורבינו לשיטתו אזיל שכ' בפיהמ"ש דמעיקר הדין כהן ע"ה אינו קורא ראשון, ואע"ג דרבינו לא העתיק הא דאין נותנין מתנות לכהן ע"ה בהלכותיו [ועמש"ל או"ה], אפשר ס"ל דדוקא מתנות אין להפסידו, כי אטו ת"ח בעי חיי וע"ה לא בעי חיי, וכל המקודש מחבירו קודם לו הוא דוקא להקדים, שאם אין כדי לפדות או להחיות רק אחד מהם ממזר ת"ח קודם לכ"ג ע"ה, אבל לדחות נפשות להעשיר את הת"ח וע"ה ימות ברעב זה לא שמענו ודוגמא לזה מצינו בב"ב (ד"ט א') עני המחזיר על הפתחים (והוא עפמ"ש בשבת (דקנ"א ב') צורבא מרבנן אפיתחא לא מיהדר והבן) אין נזקקין לו למתנה מרובה אבל נזקקין לו למתנה מועטת וכהאי גוונא כ' הגאון חת"ס (יו"ד סס"י רל"ד) וע' קצוה"ח (סי' רמ"ג) מתנות כהונה שכר הכהנים הם חלף עבודתם, וזהו טעם התוס' בחולין שם דדוקא אם יש כהן חבר (כלומר הצריך לפרנסתו) אבל אי ליכא כהן חבר (הנצרך) אלא ע"ה יתנו לו ואל ימתין עד שיזדמן לו חבר ע"ש, ודוגמא לזה חלקו תוס' במנחות (די"ח ב') דדוקא תרומות ומעשרות שאדם נותן לכל כהן שירצה הוא דאין ליתן לכהן ע"ה (כשיש חבר הצריך, כצ"ל בכוונתם שלא יסתרו דבריהם שבחולין, אם כי ממסכתא למסכתא אין קושיא, מ"מ כל שאפשר ליישב נכון יותר) אבל קדשים המתחלק לבית אב של אותו היום גם ע"ה יש לו חלק ע"ש, וכיון שמתנות כהונה הם שכר עבודתם [וגם כהן ע"ה עובד עבודה, וגם כ"ג יכול להיות דהרי במקדש שני היו הרבה מהם כמבואר ביומא (די"ח א') וע' תוס' מנחות (דק"ט ב') ד"ה חוניו ובסוף הוריות (די"ג א') ממזר ת"ח קודם לכ"ג ע"ה, ובמגלה (דכ"ח רע"א) כל ת"ח שמברך לפניו אפי' כ"ג ע"ה כו'] שפיר אין בידינו להפקיע ממנו מה שזכתה לו תורה, ולומר דת"ח קודם להעשירו, וע"ה ימית ברעב, כיון דאין המתנות שלנו רק חלק השבט ול"ד להא דרבי (ב"ב ד"ח א') דאמר בשני בצורת ע"ה אל יכנסו, דרבי מדידי' יהיב וכמובן:

משא"כ כיבוד אסור לת"ח לכבד לכהן ע"ה כי במנעו ממנו כבוד אינו גוזלו כי לא חסר כלום, ואף בנטילת מנה יפה ראשון אפשר יש חסרון, מ"מ אין המנה יפה המצוה שצותה תורה, רק הכיבוד, ול"ש לומר כי המנה יפה היא חלק השבט והבן, תדע דהרי קיי"ל כעולא (בחולין דקל"א סע"ב) דהוה יהיב מתנתא לכהנתא, ולא אשתמיטתי' לשום פוסק לומר דגם בנות אהרן בכלל כיבוד ואע"ג דגם הן הנה זרע אהרן, וע"כ דשאני מתנות כהונה דניתן לאהרן ולבניו חלף עבודתם והמתנות הם חלק השבט שפיר אפשר ליתן גם לכהנת, משא"כ כיבוד דל"ש לומר דהיא חלק השבט, דגם אם קיים מצות וקדשתו בכהן זה לא נפטר מהמצוה מלכבד כהן אחר ואפי' מאה כהנים דהכיבוד לאו חלק השבט רק לכל כהן הראוי לכבוד מצוה לכבדו, וכיון שת"ח אסור לו לכבד את הע"ה, א"כ אינו בכלל כיבוד כלל ובהכי ניחא מה דהר"פ לא הביא ראי' דמחילה מהני מהא דמבואר בבכורות בכמה מקומות רועה כהן (מלבד דהי' אפשר לומר דבשכר עדיף ממחילה) דהי' אפשר לדחות דשאני רועה דמסתמא ע"ה הוא כמ"ש רש"י שם (דל"ה ב' ד"ה מימר אמר) וליתא גבי' מצות וקדשתו כלל, כי דוקא בשוין בחכמה הכהן והישראל אז יש מצוה וקדשתו, אבל אם הישראל הוא גדול בחכמה יותר מהכהן אסור להישראל לכבדו מקרא משנאי אהבו:

ואפי' אם הכהן צורבא מרבנן אם הישראל גדול ממנו בחכמה אין עליו חיוב לכבדו, והיינו רבותא דר"פ (במגלה שם) דלא בירך לפני כהן כמ"ש תוס' שם, דאם הכהן הוא צורבא מרבנן הרשות ביד הישראל לכבדו, ובהכי ניחא הא דאמרינן שם (דכ"א סע"ב) רב פפא איקלע לבי כנישתא דאבי גובר וקרא ראשון ד' ושבחי' ר"פ ואיך כבדו לכהן לקרוא ראשון בעת שר"פ הי' שם, והרי לתי' השני בתוס' (דכ"ח) א"צ שיהי' הכהן כפוף להת"ח רק בשבת ויו"ט דאיכא כנופיא אבל בב' וה' גם באינו כפוף הת"ח קורא ראשון, וא"כ בעובדא דבכנישתא דאבי גובר הא הי' בשני או בחמישי, ואיך כבדו לכהן במקום רב פפא, וע"כ דהכהן הי' ג"כ צורבא מרבנן כדמוכח מהא דשבחי' ר"פ שקרא ד', ובכה"ג הרשות הי' ביד ר"פ לכבדו ולקיים מצות וקדשתו (ויש להעיר בהא דאמרו ברכות (דמ"א ב') ר"ח ורב המנונא הוו יתבי בסעודתא אייתי לקמיי' תמרי ורמוני שקיל ר"ה בריך אתמרי ברישא כו', ור"ח כהן הי' (עמש"ל סו"ס א') ואיך שקיל ר"ה לברך ברישא ולא קיים מצות וקדשתו, ולכאו' הי' אפ"ל דר"ח אמר שם מאן יהיב לן נגרי דפרזלא כו' הרי הי' חושב את רה"מ לגדול בתורה יותר ממנו וממילא לא הי' חיוב רק רשות, ור"ח לא רצה לוותר על מצות כבוד התורה, אבל זה דוחק דבאמת נראה דר"ח הי' גדול יותר בתורה מרה"מ דהוא נזכר בתחלה ר"ח ור"ה, ובעירובין (דס"ג רע"א) מבואר דרה"מ הי' תלמיד חבר של ר"ח (וע' קדושין (דכ"ה א') א"ל ר"ח לרה"מ זיל צנעינהו (לסבי דנזוניא) ע"ש וע"ע (שם דכ"ט ב') משתבח לי' ר"ח לרב הונא ברה"מ דאדם גדול הוא, מבואר דר"ח הי' מפורסם לגדול בתורה יותר מרה"מ ואכמ"ל בזה), וצ"ל דר"ח נתן לו רשות, או דר"ח בירך תחלה ואח"כ רה"מ בירך אתמרי ברישא ודו"ק:

וע"ע מגלה (שם) שאלו תלמידיו את ר"ז במה הארכת ימים כו' ולא צעדתי בפני מי שגדול ממני, ואם ר"ז הי' כהן כמו שדנתי לעיל (סס"י א) מה זכות יש בזה שמנע הגדולים מלקיים מצות וקדשתו, וע"כ דבישראל גדול בתורה יותר מהכהן אע"ג דגם הכהן ת"ח אין המצוה חיוב רק רשות וכשר"ז לא רצה לצעוד לפניו לא הי' כאן שום מצוה ויש להאריך עוד מכמה דוכתי, ובאתי רק להעיר] וע' באר שבע הוריות (די"א ב') ג' חילוקים בהאי דינא והביא דבריו להלכה בש"ך יו"ד (סי' רמ"ו ס"ק י"ג) ע"ש:

ד וראיתי להגאון מהר"ם שיק ז"ל (שם) כ' היפך דברינו והוכיח דגם בכהן ע"ה יש מצוה וקדשתו לכבדו, והוכיח כן מפירושו בדברי רש"י בגיטין (דנ"ט ב') שכ' וקדשתו כי את לחם וגו', דלדעתו כיון רש"י ז"ל דכוונת הגמ' לדרוש כיבוד מסיפא דקרא קדוש יהי' לך (כמ"ש רש"י בפי' עה"ת) ורק הביאו רישא דקרא וקדשתו להורות דאף כהן רשע דילפינן מוקדשתו דפנו שהיא בנושא נשים פסולות ג"כ מצוה לכבדו, ולפמ"ש החת"ס (יו"ד שם) דלענין קימה וחיות בעל מעשה עדיף מבעל תלמוד, וכיון דכהן דלאו בעל מעשה ג"כ ישנו בכיבוד מוקדשתו דפנו, א"כ כ"ש דכהן בעל מעשה וע"ה, עדיף מת"ח דהוא בעל תלמוד, ומה שתמה רבינו (בפיהמ"ש גיטין שם) על מנהג העולם לקרוא כהן ע"ה ראשון לתורה ממתני' דהוריות (הנ"ל) ממזר ת"ח קודם לכ"ג ע"ה, כ' ליישב דשם מיירי להחיותו שאנו נותנים לו משלנו והוא ע"ה ואינו נזהר במה שנותנים לו ודאי ראוי להקדים בעל מעשה ות"ח, אבל לקרוא ראשון התורה נתנה לו אין אנו יכולים ליטול הימנו כ"ז שהוא נוהג ככהן בדברים שבכהונה עכ"ד:

ולענ"ד אחר בקשת המחילה מכתה"ר נ"ל דאין דבריו מוכרחים כלל, ואלולי דמסתפינא הייתי אומר כי אשתמיטתי' להגאון ז"ל דברי הירושלמי על אתר (בסוף הוריות) ובשבת (פ' הבונה) שאמרו חברין מימר לפדות ולהחיות ולכסות (הוא דאמרינן ממזר ת"ח קודם לכ"ג ע"ה) הא לישיבה (לישב בראש ולשאר הכיבודים, דאלו ללמוד עם התלמידים, איך הו"א דע"ה ישב בראש) לא, א"ר אבין אף לישיבה, ומ"ט יקרה היא מפנינים אפי' מזה שנכנס לפני ולפנים ע"ש, ובתלמודין במגלה (דכ"ח א') אריו"ח כל ת"ח שמברך לפניו אפי' כ"ג ע"ה אותו ת"ח ח"מ כו' הרי מפורש דגם לענין כבוד ת"ח קודם לכ"ג ע"ה, וכבר בארנו דאפי' אם הכהן ג"כ ת"ח אם הישראל גדול הימנו בתורה אין חיוב על הישראל לכבד את הכהן, ואדרבה נראה דהכהן מחויב לכבד את הגדול ממנו כדאמרינן בפסחים (דקי"ג ב') היודע בחבירו שהוא גדול ממנו אפי' בדבר אחד חייב לנהוג בו כבוד, ואמרינן בכתובות (דק"ו א') ובשבועות (ד"ל ע"ב) האי עשה והאי עשה, עשה דכבוד תורה עדיף, (ומדברי רש"י אין ראי' כלל וכבר מילתי אמורה לעיל (סי' ד' או"ד) בפי' דברי רש"י ז"ל, ומה שלמד ק"ו מכהן רשע, מעיקרא דדינא פירכא ויבואר להלן בס"ד), לכן לענ"ד הדבר ברור דבכהן ע"ה ליכא מצוה וקדשתו שיהי' לישראל גדול הימנו בחכמה מצוה לכבדו, ואם הוא ע"ה גמור והישראל ת"ח גם איסור יש, וכ"ז ברור ופשוט:

[אולם בזמן שביהמ"ק הי' קיים והכהן הי' לבוש בבגדי כהונה ועובד אז אפשר גם אם הוא ע"ה יש מצוה לת"ח לכבדו דאז הכיבוד לו ית', שהוא ית' בחר בו לעבודתו, וגם זה צ"ע, אבל בעת שאינו לבוש בבגדי כהונה דאז הכיבוד רק מצד שהוא בר אבהן כמ"ש לעיל, וכבר אמרו במנחות (דנ"ג א') אי בר אבהן ולאו בר אוריין אשא תיכלי' שהי' לו ללמוד ולא למד, ולא הלך בזה בדרכי אבותיו מנע א"ע מכבוד] ושפיר כ' הריב"ש (כמ"ש המל"מ בשמו) דבכהן ע"ה ליכא איסור לשמש בו:

והיה אפשר ליישב בזה גם דברי המג"א שכ' דבכהן קטן ליכא וקדשתו, כי סתם ישראל גדול, יותר חכם בחכמה מכהן קטן ואין כאן מצוה ואם, כי יש לחלק ולומר דוקא כהן שכבר נתגדל והי' בידו ללמוד ולא למד נמנע ממנו הכבוד, אבל קטן מאי הו"ל למעבד, אולם י"ל כיון דהא דישראל גדול בתורה אסור לו לכבד כהן ע"ה הוא מצד מצות והדרת פני זקן, הרי דמצות והדרת גדול ממצות וקדשתו, וכמו דאמרינן עשה דכבוד התורה עדיף, א"כ נהי דאין אנו יכולים לחייב את הכהן קטן לכבד את הישראל גדול דהרי לאו בר מצוה הוא כל עוד שלא נעשה איש, אבל עכ"פ אין, כאן מצות וקדשתו, שהישראל גדול בשנים ובחכמה יצטרך לכבד את כהן קטן מצד וקדשתו והבן, וע' קדושין (דל"ג סע"א) אביי יהיב ידא לסבי (פושט ידו לזקנים כל כמה שעוברים אצלו ונשענים עליו) ואע"ג דאביי כהן הי' וגם ת"ח גדול קיים מצות מפני שיבה תקום דהלכה כאיסי בן יהודה מפני שיבה תקום אפי' כל שיבה במשמע ואפי' זקן אשמאי, וע' ב"מ ד"ס ב') רב פפא בר שמואל זבן עבדא סבא (דצבע לרישי' ודיקי') יומא חד א"ל אשקיין מיא כו' א"ל חזי דאנא קשיש מאבוך, וכ' מהרש"א דמשום הדור, זקנים לא רצה לשמש בו אפי' שימוש הקל, והרי, ר"פ בר שמואל כהן הי' (דשמואל כהן הי' כמבואר במגלה (דכ"ב סע"א), ור"פ בנו הי', ואע"ג דאמרינן שם דרב קללו ולא נתקיים לשמואל בנים היינו רק כ"ו שרב הי' חי כמ"ש בסה"ד ע"ש) ואפ"ה לא רצה לשמש אפי' שימוש הקל בזקן ואע"ג שזקן זה עבדו הי':

אולם עדיין יש להבין מדוע כ' המג"א סתם, כיון דהוא ס"ל (בסי' ר"א) דוקדשתו מ"ע דאו' היא, א"כ אם ההיתר הוא מפני שהישראל גדול יותר בתורה, א"כ כשהכהן קטן הוא יניק וחכים טובא, דיש לקיים בו והדרת פני זקן זה שקנה חכמה, אע"ג דגם הישראל הוא ת"ח שוב יהי' מצוה וקדשתו לכבד את הכהן קטן, ומדוע סתם דבריו וע' ר"ן פ"ק דקדושין (דרכ"א מדפי הרי"ף) ויש להאריך בהא דאמרו בב"ב (דק"כ ע"א) בישיבה הלך אחר חכמה במסבה הלך אחר זקנה והוא דמופלג בחכמה והוא דמופלג בזקנה וע' רשב"ם שם ודו"ק, ולקמן בעזה"י יבואר ישוב פשוט לדברי המג"א ע"ש:

ה ועוי"ל דרבינו כוון במ"ש דמבואר בחולין, להא דאמרו שם (דקל"ב ב') כל כהן שאינו מודה בעבודה (שאומר בלבו דברי הבל הן ולא צוה המקום להקריב לו קרבנות אלא משה בדה מלבו, רש"י ז"ל) אין לו חלק בכהונה, (וכיון דמסקינן התם דליתא לדר"ח דאמר אינו בקי אין נותנים לו מתנה רק דהעיקר תלוי אם מודה בהן אע"ג דאינו בקי נותנים לו, מש"ה השמיט רבינו בהלכותיו הא דכהן ע"ה אין לו מנת (ועמש"ל אות ג'), וכיון שאין לו חלק במתנות ובחילוק קדשים כ"ש שאינו בר כיבוד [ואפשר לכוון בזה כוונת רבינו (ריש ה' ביכורים) שכ' כל כהן שאינו מודה במתנות כהונה אין לו חלק בכהנים, ותמה מרן ז"ל בכ"מ מדוע שינה רבינו לשון שבגמ', ואפ"ל דכוון להורות לנו אין לו חלק בכהנים דדוקא במתנות אין לו חלק אבל מהעבודה לא מסלקינן אותו דהו"א שמסלקין אותו גם מהעבודה, ונלמד זאת מהא דפסחים (ד"ג ב') בדקו אחריו ומצאו בו שחץ פסול ופרש"י שהוא עצמו הי' גס רוח ומבזה קדשי שמים ואין ראוי לשמש כדקיי"ל במנחות (די"ח ב') עבודה המסורה לבני אהרן כהן שאינו מודה בכולן אף במגונה שבהן אין לו חלק בכהונה, וכן מבואר שם בפסחים (דנ"ז א') ד' צווחות צווחה עזרה כו' ועוד צווחה צא מכאן יששכר איש כפר ברקאי שמכבד א"ע ומחלל קדשי שמים דהוה כריך ידי' בשיראי ועביד עבודה וכ' רש"י ז"ל משום חציצה ועוד דבזיון הוא, מבואר שכהן המבזה אחת מהעבודות או אחת ממתנות כהונה מהראוי שלא יעבוד כלל ולא יהי' לו חלק בכהונה, וע' סוכה (דנ"ו ב') וי"א משמרתו שוהה לבוא ופרש"י ומוכחא מלתא שאין העבודה חביבה עליהם מש"ה סתמו חלונה ע"ש, לכן דקדק וכ' דהכוונה אין לו חלק במתנות כשאר כהנים ומכ"ש שאין לכבדו כי מכבדי אכבד כתיב אבל לפסלו מהעבודה א"א כדמוכח מהני דוכתי ודו"ק וז"פ] ואעפ"י שרבינו בהלכותיו לא כ' שאינו מודה בעבודה רק שאינו מודה במתנה, והי' אפ"ל להיפוך דה"ט דבסהמ"צ כ' דמבואר בחולין ואם נימא דכוונתו להא דאינו מודה בעבודה, מדוע לא כ' דמבואר במנחות דהיא קדומה בסדר הש"ס ממס' חולין, משום דהוא ז"ל לא העתיק בהלכותיו רק שאינו מודה במתנות כהונה, וזהו לא נמצא במנחות רק בחולין, אבל זה דוחק לומר דרבינו בכוון השמיט הא דאינו מודה בעבודה משום דס"ל דאין הלכה כר"ש בהא, ולא מצינו שום חולק, ומדוע נטה מדברי ר"ש בהא וצ"ע (וע' רמב"ן עה"ת ויקרא ארט והבן) ויותר ניחא לומר דלא הוצרך לאשמעינן אינו מודה בעבודה, דנלמוד במכ"ש ממתנות כהונה ואין להאריך בזה:

ו ומה שרבינו כ' דמבואר בשבת, אפ"ל דכוון להא דאמרו שם (דל"א ב') ר' סימון ור"א הוו יתבי חליף ואזיל ריב"א, א"ל חד לחברי' ניקו מקמי' דגבר דחיל חטאין הוא, א"ל אידך ניקו, מקמי' דגבר בר אוריין הוא, א"ל אמינא לך אנא דגבר דחיל חטאין הוא ואמרת לי את בר אוריין הוא, ולכאו' ק' מאי זה שתמה אמינא לך אנא דגבר דחיל חטאין הוא ואמרת לי את בר אוריין, הא אפשר דחבירו כוון דגם אם לא הי' דחיל חטאין כיון דהוא בר אוריין צריך לקום מפניו, וע"כ צ"ל אם לא הי' דחיל חטאין אע"ג דהוא בר אוריין א"צ לקום מפניו, וא"כ רבינו לשיטתו דס"ל דכבוד ת"ח עדיף מכבוד כהן, ואם בת"ח ולאו דחיל חטאין א"צ לעמוד מפניו, מכ"ש דא"צ לעמוד מפני בהן דלאו דחיל חטאין וזהו כוונת רבינו במ"ש דמבואר בשבת ואם אמנם יש לחלק דוקא בת"ח דעיקר הכיבוד הוא מפני תורתו, וכיון דעיקר תורה היא המביאה לידי מעשה, ואם אינו דחיל חטאין נוח לו שנהפך שולייתו על פניו ואין תורתו תורה שיתכבד על ידי', וכהא דאמרינן בגיטין (דל"א ב' ודס"ב א') מקמי פלגאה ניקום, משא"כ כהן דכיבודו מצד שהוא מזרע אהרן אפשר דיש לכבדו גם אם הוא רשע, דאין הכבוד מצד מעלתו רק מצד יחוסו, אולם ז"א דהרי כבר הבאתי לעיל מאמרם ז"ל במנחות אי בר אבהן הוא ולאו בר אוריין אשא תיכלי' אע"ג דשבחו לר' עזרא דהוא עשירי לראב"ע דהוא עשירי לעזרא והי' כהן מיוחס, אפ"ה אם לא הי' בר אוריין לא הי' ראוי לכבדו, מכ"ש כשהוא רשע ואינו אוחז מעשה אבותיו בידיו פשיטא דאין חיוב לכבדו, דרשע גרע מע"ה, ובעל מעשים עדיף מת"ח רשע וכבר כ' הר"ן (פ"ק דקדושין) זקן אשמאי פירושו מלשון והאדמה לא תשם דהוא לשון ריקות ובורות, אבל זקן רשע אין מצוה לכבדו, והא דריו"ח קם לפני זקני ארמאי מפני דרכי שלום עשה ולא מצד מצוה, כי מצד מצות הידור בעינן עושה מעשה עמך, ולא עדיף זקן מאביו דגם כיבוד אב ליתא רק בעושה מעשה עמך ע"ש:

וגדולה מזו נ"ל דאפי' לדעת רש"י ז"ל דס"ל זקן אשמאי היינו זקן רשע, מ"מ יודה דבכהן רשע אין מצוה לכבדו, דשאני זקן דאף אם חכמה ויראה אין כאן זקנה יש כאן וכמה הפרתקאות דעדו עליו, וה"ט דכיבד ריו"ח לזקני ארמאי, משא"כ כהן דבאנו לכבדו מצד שהוא בר אבהן, אם אינו אוחז מעשה אבותיו ולא הלך בדרכיו הוא עצמו גרם לו שלא יכובד כמבואר בהא דמנחות, ומנא אמינא לה דהרי הרב אומר כן להדיא בבכורות (דל"א רע"א) כשאין הכהנים עושים רצונו של מקום כתיב בהו מי בכם ויסגור דלתיים ע"ש, והוא מתוספתא דדמאי (פ"ב), מבואר דאם אינו עושה רצונו של מקום ואפי' בשאר עברות (דכן מורה הלשון כמובן) הרי הוא כאלו אינו מודה בעבודה ואין לו חלק בכהונה, ומכ"ש דאינו בכלל כיבוד וגם רבינו דפסק (בפ"ו דממרים הי"א) דבאביו רשע מחויב לכבדו, יודה לזה דבכהן רשע אין מצוה לכבדו, דשאני כיבוד אב דהוקש לכבוד המקום, וכדרך שאמרו בירושלמי דהוריות בכ"ג שחטא מלקין אותו ואין מעבירין אותו מגדולתו ולמדו מקרא דהוקש קדושת כ"ג לקדושתו ית', משא"כ בכיבוד כהן הדיוט מצד וקדשתו שפיר ס"ל לרבינו דאם הוא רשע אין מצוה ומ"ש חו"ז הגאון זצ"ל בתשובתו דשאני אביו ונשיא דכתיב בהו עמך דרשינן דוקא בעושה מעשה עמך, ולא בכהן, ע"ש, לא זכיתי להבין כי גם בכיבוד אב לא מצינו דכתיב בי' עמך, והיינו טעמא דרבינו דס"ל דחייב בכיבוד אביו רשע כמ"ש הרדב"ז (הנדפס מחדש סביב היד החזקה) בה' ממרים שם, והטור דפוסק (ביו"ד סי' ר"מ) דאין חיוב לכבד אביו רשע, היינו משום דבב"מ (דס"ב א') אמרו דגם בכיבוד אב בעינן עושה מעשה עמך (ורבינו חילק דדוקא במת ולא עשה תשובה ע"ש) והוא משום דילפינן כל אדם מהצד השוה מנשיא ודיין וחרש כמבואר בסנהדרין (דס"ו א'), וא"כ גם כהן וכל מי שמוזהרין עליו שלא לקללו ומוזהרין עליו לכבדו דוקא בעושה מעשה עמך וז"פ:

וא"כ בכהן רשע אין מצוה וקדשתו, אפי' אם הוא רשע בשאר עברות:

ז וראיתי להגאון פרמ"ג ז"ל (או"ח מ"ז רס"י קל"ה) נסתפק בזה וכ' וז"ל והנה המ"א הניח בהנחה קיימת בר"א [בסי' ר"א] ד"ת [דוקדשתו הוא מ"ע דאו'] והא דסי' קכ"ח סעיף מ"ם נושא נשים בעברה אין קורא ראשון ולישראל עולה [צ"ל דחכמים הפקיעו] ויש כח [בידם להפקיע] בשוא"ת, או כיון שחילל קדושתו ורשע לאו קדוש הוא, ולפ"ז כהן רשע משאר עברות ודאי אם יש כהן אחר קודם, ואם לאו הוא קודם לישראל מקרא דוקדשתו, וק"ל כיון דת"ח יותר מכהן הוא קודם דקדושת התירה עדיפא, כ"ש כהן רשע וישראל כשר הוא קודש יותר [וכל המקודש מחבירו קודם לו, ואמאי יהי' כהן רשע בשאר עברות קודם לישראל] וכ"ת אה"נ דישראל כשר קודם לכהן רשע] תריץ לי ההוא דקכ"ח ס"מ דמשמע דוקא עברות דכהונה וצ"ע עכ"ל בהרחב ביאור קצת:

והנה כבר הוכחנו דישראל כשר קודם לכהן רשע, והא דסי' קכ"ח נ"ל דלק"מ כיון שמרן המחבר הביא (בסי' קל"ה) מנהג פשוט להקדים כהן ע"ה גם לישראל ת"ח, וכבר תמה בזה רבינו בפי' המשניות, ואעפ"כ נתפשט המנהג, וע"כ משום דלא ליתי לאנצויי, ולא עדיף ישראל כשר נגד כהן רשע בשאר עברות מישראל ת"ח נגד כהן ע"ה ובתרוויי' נתפשט המנהג לקרותו ראשון, מש"ה הביא בסי' קכ"ח דבנושא נשים בעברה דהוא עצמו דר עם נחש בכפיפה בפרהסיא ומפקיר קדושת כהונתו אין לקרותו ראשון, כי בודאי הוא לא ייתי לאנצויי כי ניחא לי' בהפקירא ולק"מ וז"פ, אבל מדינא שפיר ישראל כשר קודם לכהן רשע כמו ישראל ת"ח דקדים לכהן ע"ה ואין מצוה וקדשתו לכבדו:

ומש"כ הגאון מהר"ם שיק ז"ל (ה"ד לעיל או"ד) דגם כהן רשע בכלל וקדשתו דהרי דרשינן וקדשתו דפנו, וזהו בנושא נשים בעברה, תמהני שנעלם ממנו לפי שעה הא דסי' קכ"ח ס"מ, או שדעתו לחלוק על הפסק שפסק המחבר מדברי הראשונים שלא נמצא חולק על דבריהם, והא דדרשינן וקדשתו דפנו שפיר ניחא, דבנושא נשים בעברה מקיימינן וקדשתו דפנו, ואחר שגירשה ונדר עד"ר הוי בכלל בשוב רשע מרשעתו ואז מקיימינן בי' וקדשתו לכבדו (ע' בטאו"ח שם) ולפ"ד דלמד מכהן רשע ק"ו לכהן ע"ה אנחנו נאמר הק"ו להיפך אם בכהן ע"ה אין מצוה וקדשתו כמו שבארנו לעיל כ"ש בכהן רשע, דהרי בעל מעשים עדיף מת"ח, וכמו שמתבאר בקדושין (דל"ג ב') שאני רב יחזקאל דבעל מעשים הוא ע"ש ודו"ק וכמ"ש גם הגאון פרמ"ג ז"ל דכ"ש הוא דמקודש יותר וכנ"ל:

אמנם אין לתמוה על הגאון פרמ"ג מדוע לא פשט לספיקו מהא דרבינו כ' דתנאים המחויבים לכהן שיהי' ראוי לכבדו מבואר בשבת, ולפמ"ש לעיל מבואר דדעתו דגם רשע בשאר עברות אינו ראוי לכיבוד, די"ל דרבינו כוון להא דשבת (דנ"ה ב') פנחס לא חטא שנא' ואחי' בן אחטוב אחי אי כבוד בן פנחס בן עלי כהן ה' וגו' אפשר חטא בא לידו והכתוב מייחסו והלא כבר נאמר יכרת ה' לאיש אשר יעשנה ער ועונה מאהלי יעקב ומגיש מנחה לה"צ, אם ישראל הוא לא יהי' לו ער בחכמים ולא עונה בתלמידים, ואם כהן הוא לא יהי' לו בן מגיש מנחה (וכאן מייחס כהן מגיש מנחה אחר פנחס) אלא לאו ש"מ פנחס לא חטא, ומזה למד רבינו אם הכתוב קללו שלא יהי' לו בן מגיש מנחה אינו ראוי לכבדו, וגדולה מזו פסק הרמ"א באו"ח (סי' קכ"ח סמ"א) דאם בתו זנתה אין מצוה לקדשו לפתוח ראשון, וא"כ כ"ש כשהוא עצמו רועה זונות, ולזה העירני דודי יד"נ הגאבד"ק לאסק נ"י, ויש להוסיף כיון שאמרו שאין בנו מתייחס אחריו, ה"ה מוצא משלשלת היחוס, וכן דייק לשון הגמ' אפשר חטא בא לידו והכתוב מייחסו, וא"כ כשאינו מתייחס בזרע אהרן שוב אין מצוה לכבדו:

והנה קרא זה כתיב ברועה זונות כמו שפירשו בסנהדרין (דפ"ב א') כי חלל יהודה קודש זו זונה וכתיב בתרי' יכרת ה' לאיש אשר יעשנה, מבואר דאינו מתייחס בזרע אהרן, ואע"ג דבקרא כתיב שלא יהי' לו בן מגיש מנחה משמע דהוא עצמו אינו נפסל, ויש סברא לומר דדוקא נושא נשים בעברה בנשואין דמחלל קדושת כהונה, ולא במזנה עם זונה או בא על כותית וע' בכורות (דנ"ו רע"ב) וכבר נסתפק בזה הגאון פרמ"ג (בסי' קכ"ח סקנ"ח) ע"ש באריכות, מ"מ גם הא הוא מהד' צווחות שצווחה העזרה בפסחים (דנ"ז א') צאו מכאן בני עלי, הרי מבואר דאין ראוי לעבודה והבן, (ויש להעיר מהא דמנחות (דק"ט ב') הלבישו באונקלי וחגרו בצילצול העמידו אצל המזבח, א"ל לאחיו הכהנים ראו מה נדר זה וקיים לאהובתו אותו היום שאשתמש בכהונה גדולה כו' בקשו אחיו הכהנים להרגו, ופרש"י לאהובתו לאשתו, וצע"ק מה לי עשתה לו אשתו ומה לי עשתה לו אמו, והא מבואר ביומא (דכ"ה א' ודל"ה ב') כהן שעשתה לו אמו כתונת עובד בה עבודת יחיד, ומדוע רצו הכהנים להרגו, ויש ליישב כמובן, אולם בפשיטות הי' נראה לאהובתו לא זו אשתו, ולפמ"ש אינו ראוי לעבודה ולכן רצו להרגו, ובאתי רק להעיר]:

ואפשר לדייק מה שרבינו דקדק לכתוב דמביאר בחולין ושבת ובכורות והכניס שבת בין חולין ובכורות, דכבר כתבנו לעיל לדייק מדוע לא כ' רבינו דמבואר במנחות דהוא קודם בש"ס מחולין, לפי דבמנחות מבואר רק כהן שאינו מודה בעבודה, לכן הביא מחולין דשם מבואר דגם אינו מודה במתנות אין לו חלק בכהונה, אמנם מחולין הי' אפשר לומר דכוונתו לכהן שאינו בקי בהם דג"כ אין בו מצות וקדשתו, דאע"ג דמסקינן דליתא לדר"ח הו"א דוקא לענין מתנות כהונה, דהתורה זכתה לו, אבל לענין כיבוד אין לכבדו וכמו שחלקנו לעיל לענין כהן ע"ה, לזה הביא רבינו דמבואר בשבת דתליא בדחיל חטאין ונתמעט מכיבוד רק כהן רשע, אבל כהן שאינו רשע ואינו ע"ה רק אינו בקי בעבודות שפיר יש לו חלק וגם בכלל כיבוד הוא, ועדיין הי' אפשר לומר דדוקא רשע גמור בעברות כהא דשבת (דנ"ה) לזה הביא דמבואר גם בבכורות והוא (בדף ל' ע"ב) בכהן שבא לקבל דברי כהונה חוץ מדבר אחד אין מקבלין אותו דמבואר מזה דאפי' בשוא"ת אין לו חלק בכהונה (ובמק"א הארכנו בס"ד לבאר אימתי נקרא רשע כשמתרשל במצוה מלעשותה ואכמ"ל):

ואם נימא דרשע בשאר עברות עדיין בכלל וקדשתו, אפ"ל דכוון להא דבכורות (בדמ"ה ב') נושא נשים בעברה ומטמא למתים פסול, ולהכי כ' בכורות אחר שבת שלא נטעה לומר דבשבת כוונתו להא (דדל"א ב') דצריך שיהי' דחיל חטאין לזה הביא בכורות לרמז דבעינן עברות דכהונה:

אולם בבכורות שם לא שמעינן כלל דאין לו חלק בכהונה בנושא נשים בעברה, ואם כי פשוט הוא אם פסול הוא לעבודה ממילא אין לו חלק, מ"מ פשוט יותר לומר דכוון להא דאין מקבלין אותו דאמרו להדיא דאין לו חלק בכהונה וכ"ז פשוט וא"צ לפנים, ויש להאריך עוד, אמנם כבר יצאנו מהנושא שאנו דנין עליו

ח מכל האמור מבואר דמ"ע דוקדשתו הוא רק במי שהוא ראוי לכבוד, כי מצד זלזול בקדושת כהונה בארנו דהוא רק כשהכהן לבוש בבגדי כהונה, ומ"ע וקדשתו הוא רק מצד כבוד, ולפ"ז אתיא בפשיטות דברי המג"א שכ' דכהן קטן ליתא בוקרשתו, דהרי מבואר במגלה (דכ"ד א') דקטן לאו בר כיבוד הוא, א"כ ל"ש כלל לומר דנתרבה לכיבוד כמו בע"מ, דשאני בע"מ דהוא בר דעת וגדול ויודע ענין כבוד ובזיון שהוא איש המרגיש בבזיונו ובכיבודו שפיר הוא בכלל זרע אהרן לכבוד, משא"כ קטן דלא בר כבוד הוא, וגם לאו בר אכלומי הוא ולאו בר בזיון הוא כמבואר להדיא בב"ק (דפ"ו ב') והובא להלכה בחו"מ (סי' תכ"ו) א"כ הוא כמו עצים ואבנים של אהרן דל"ש לומר דהם בכלל זרע אהרן לענין כבוד, וכה"ג כ' תוס' במגלה (שם, ד"ה מי) לענין להוציא אחרים דבע"מ אע"ג דהוא תרי דרבנן מוציא אחרים יד"ח ועדיף מקטן דאינו מוציא אחרים משום דהבע"מ גדול הוא ובר דעת, ואע"ג דהוא בע"מ מתולדה ולא הי' מעולם בר חיובא ע"ש, וא"כ ה"ה לענין כבוד אין לדמות כלל קטן לבע"מ ושפיר כ' המג"א וממילא שפיר ניחא מנהג העולם שמשתמשין בכהן קטן, ואפי' מלאכת בזיון מותר דלאו בר אכלומי הוא כלל:

ואלא אם הוא יניק וחכים ויודע מהו כיבוד או בזיון שוב יכול למחול על כבודו, וכמו במקח וממכר אם יודע בטיב משא ומתן דקיי"ל בגיטין (דנ"ט א') דאם טעה בפחות משתות מחילתו מחילה ומתנתו מתנה, וע' ברדב"ז (סי' תק"ח שהוא תתקמ"ג) דכל, מילי דקטן לפי עניינו דיינינן ולית בזה בית מיחוש כלל:

אולם אם אביו עמו אז גם בקטן דא"י מהו כבוד אסור להשתמש בו בפני אביו כי אז יש בזה כבוד אביו כמבואר במגלה שא דכיבוד הקטן הוא כבוד אביו, ונהי דאיסור שימוש מצד זלזול בקדושת כהונה ל"ש בי', מ"מ איסור שימוש נכלל גם בכלל כבוד כמ"ש לעיל וכ"ש בשימוש שיש בו בזיון ודאי צריך מחילת אביו, אבל כשאין אביו עמו שפיר כ' המג"א ושפיר נהגו העולם להקל:

ט אמנם בדוד כתיב וה' עמו שהלכה כמותו כ"מ, לכן אמינא להחזיק פסקו של מוח"ז הגאון זצ"ל שהמחמיר תבא עליו ברכה, ולהכריע כדעת מעכ"ת נ"י כי גברא רבא אמר מילתא כו' דדוקא במלאכת עבידה יש להחמיר ולא בשימוש הקל, אבל לא מטעמא דידכו, וחילי דידי הוא מדברי המהרש"א ז"ל בזבחים (דקט"ז ב') בח"א ד"ה תרי עולמי גולאי כ' וז"ל דקדק (רבא שבא להקריב הקרבן ששלחה אימי' דשבור מלכא) ליטול ב' נערים ולא סתם עכו"ם מהאי טעמא (דצוה ליטול עצים חדשים) דקאמר (בגמ' מה מזבח שלא נשתמש בו הדיוט אף עצים ואש שלא נשתמש בהן הדיוט, ומה"ט גופא צוה רבא ליטול ב' נערים) שלא היו בנערותם עדיין משתמשין למלאכת הדיוט, דמה"ט אסור לשמש בכהן עכ"ל, וראה זה חדש הוא דטעם איסור שימוש בכהן הוא משום דבמהרה יבנה ביהמ"ק ויוצרכו הכהנים לעבוד במקדש מלאכת גבו' ואם ישתמש בהם הדיוט יהיו ככלים שנשתמשו להדיוט דאסורים לגבו', ומש"ה גם בכהן קטן אסור לשמש כמבואר מדבריו ודו"ק:

וא"כ שפיר יש מקום להחמיר מלהשתמש בכהן קטן אע"ג דלאו בר כיבוד הוא:

ברם גם לטעם זה נ"ל דשימוש הקל מותר בכהן קטן, דהן אמת מהא דרבא שצוה ליטול ב' נערים מטעם שיהיו כמו חדשים שלא שימש בהם הדיוט, ואע"ג דגם הם ודאי כבר שימשו שימוש הקל להדיוט ואפ"ה לא נאסרו אין ראי' דשימוש הקל מותר לשמש בכהן קטן, די"ל שא"ה דלא הי' אפשר בענין אחר, ואין דנין אפשר למנוע מלשמש עם כהן קטן מדלא אפשר הי' ליקח קטנים בני שנה לעבודה, מ"מ גוף טעם המהרש"א ז"ל אם באנו לדון יש תשובה, דלכאורה תמוה מאוד, דהרי גם ר"י דפליג על ר"מ במכות (די"ג א') וס"ל דע"ע אינו שב לשררה שהחזיקו אבותיו, מ"מ מודה דלעבודת כהונה חוזר וכמו שפסק רבינו (בה' עבדים פ"ג ה"ח) ור"י בעצמו ס"ל במכילתא דכהן נמכר בע"ע (וגם נרצע באופן דלא נעשה בע"מ) ואיך מותר לעבוד עבודת גבו' ואם לא יעבוד עבודת הקודש איך הוא חוזר למה שהחזיק, ותו דלטעם זה לא מהני מחילה כלל, ואנן הא קי"ל דמהני מחילה וכ"ש בשכר דשרי כמ"ש הסמ"ג, ומה יענה לעובדא דירושלמי ברכות ושאר דוכתי בש"ס דשימשו עם כהן, ולדבריו גם עם תלמידו כהן אסור לשמש, ואיך מחלו הני כהנים ושימשו להדיוט שיאסרו למלאכת גבו' ובמהרה יבנה ביהמ"ק, והלא אמרו בתענית (די"ז רע"ב) דרבנן אסרו לכהנים לשתות יין לעולם משום דבמהרה יבנה ביהמ"ק ובעינן כהן הראוי לעבודה וליכא ע"ש:

ותו דהרי לעצים ואש דנשתמשו להדיוט דאסור לגבו' אצטרך בגמ' היקשא לילף ממזבח, ומבנין אב לחודא לא הוי מצינו למילף איסור (וע' מג"א סי' קמ"ז סק"ה כ' מזה ראי' לדינו) ומנ"ל לאסור כהנים, וא"ל משום דכהנים הוקשו לכלי שרת מקרא דאתם קדש וכלים קדש דכתיב בעזרא, דז"א דהא כלים אפילו חדשים כל שנעשו, להדיוט אסורים לגבו' כמבואר (בספ"א מבית הבחירה) מה דל"ש כלל לומר אצל כהנים, א"כ אא"ל דהוקשו לענין זה לכש"ר, ותו הא קיי"ל אין בע"ח נאסרים דאפי' נעבד לא הוי מתסר לגבוה אי לאו קרא (וע' תשי' חו"ז הגאון הרד"ד ז"ל באו"ח (מהדו"ק סי' ה') כ' לדחות בזה ראיית המג"א (שם) מקרבנות שמקריבין בהמות שנשתמש בהן הדיוט, דשאני בע"ח דאינם נאסרים, ובמק"א הארכנו בדבריו בס"ד ואכ"מ). אמנם אין משיבין על הדרוש, ולהלכה ודאי גם המהרש"א ז"ל מודה דשימוש הקל אינו אוסר למלאכת גבו', דלא ימלט שאין כהן עושה שימוש לכהן חבירו אפי' בזמן שביהמ"ק קיים ועוסקים בעבודה, ועכצ"ל דהוא ז"ל מודה דמהני מחילה דע"י מחילה ומכ"ש בשכר הוי כעושה לעצמו דודאי שרי, וכן בשימוש הקל שדרך בנ"א לגמול חסר זע"ז היא גופה מלאכת הקודש מקרי וכמ"ש לעיל (סי' ד' סאו"א) וה"ה עושה לעצמו לקיים גמ"ח, וכן כשמוחל הוי כעושה לעצמו וגם המהרש"א ז"ל מודה דלא נאסר למלאכת גבו' במה שעושה מלאכה לעצמו, ואפי' כשעושה לאחר לתועלת עצמו לא נאסר וראי' לדבר כהן המסייע בבית הגרנות דרק מצד שחתם ברית הלוי אסור, כמבואר בבכורות (דכ"ו ב') וכן כשמוחל אי לאו דאית לי' הנאה מיני' לא הוי מאיל והרי הוא עושה לתועלת עצמו, וכ"ז פשוט, ולפ"ז רק בקטנים שא"י למחול וכשעושה שימוש לאחר אא"ל דהוי כעושה לעצמו שפיר כ' המהרש"א דרבא דקדק ליטול נערים שלא עשו מלאכה, אבל שימוש הקל גם הם עשו, וכן כהן קטן מותר לשמש בו שימוש הקל כדי לחנכו במצות גמ"ח ואין זה בכלל מלאכה שיאסר לעבודת גבו', כ"נ ברור בדעת המהרש"א ז"ל ונמצא דטעמו ל"ש רק בקטן דא"י למחול ובעבודת מלאכה, והגם דמדינא אין איסור, מ"מ שפיר י"ל כפסק חו"ז הגאון זצ"ל דהמחמיר מלהשתמש בכהן קטן עבודת מלאכה תע"ב:

יוד העולה מהמקובץ דבכהן שהוא גדול ובר כיבוד גם שימוש הקל אסור לשמש בו, אם לא שעושה מעצמו או שמוחל באופן דהוי כמו שאומר הריני כאלו התקבלתי, ואז מותר גם מלאכת עבודה, ותלמיד לרבו אפי' מלאכת עבודה מותר אפי' בלי מחילה:

וכהן בע"מ ג"כ נתרבה לכיבוד ואסור לשמש בו [ויש להעיר ולומר כיון דאיסור שימוש נובע מוקדשתו שהוא מ"ע דאו' (לדעת רבינו וכפסק המג"א בסי' ר"א) יש לגזור בבע"מ מלהשתמש בו כיון דגדול הוא אתי לאחלופי בכהן תמים, וכה"ג מצינו בשבת (דקנ"ג ב') להחמיר בחרש משום דאתי לאחלופי, וא"ל דאם כן בכל ישראל יש לחוש דלמא אתי לאחלופי, דז"א דכבר בארנו דמצוה דאו' דוקדשתו הוא רק כשבגדיהם עליהם, דבזמן שאין בגדיהם עליהם המצוה רק מצד שהוא בר אבהן, וא"כ לפמ"ש לעיל (סי' ד' או"ג) דגם בע"מ לפעמים הולך בבגדי כהונה חוץ האבנט שפיר יש לאסור מלהשתמש בו או משום דלמא אתי לאחלופי:

אבל בזמן שאין בגדיו עליו דאז באמת מהני מחילה א"כ ל"ש אתי לאחלופי, דאם הכהן ימחול ויעשה מרצונו שפיר יהי' מותר, ואם לא ירצה לעשות מרצונו הרי לא יעשה, ויש להאריך בהא דאתי לאחלופי ואכ"מ ובאתי רק להעיר דבאם אפי' נימא דבבע"מ ליכא מ"ע ג"כ יש לצדד להחמיר, אבל באמת אין ספק בזה דגם בע"מ בכלל וקדשתו כמ"ש רבינו להדיא בסהמ"צ וז"ב]:

ובכהן ע"ה ג"כ יש מ"ע דוקדשתו רק לע"ה כמותו, אבל הגדול ממנו בחכמה אין חיוב רק רשות, ות"ח אסור לו לכבד את הכהן ע"ה, וכהן רשע בשאר עברות הדעת נוטה שאין מצוה לכבדו, ועכ"פ לענין איסור שימוש, דבישראל רשע מותר לעשות עמו מלאכה אפי' שלא לרצונו, ובכהן רשע מותר עכ"פ שימוש הקל לשמש עמו אפי' שלא ברצונו (עמש"ל סי' א' או"א):

וכהן קטן היודע ענין כיבוד מהני גם שימחול, אבל כ"ז שלא מחל אסור לשמש עמו אפי' שימוש הקל דכל דאתי לכלל מרגיש בכבוד ה"ה בכלל זרע אהרן לכבדו, ובכהן קטן שאינו בר כיבוד ולא בר אכלומי אם אביו עמו צריך מחיל אביו להשתמש בבנו הקטן, אבל אם אין אביו עמו מותר לשמש בו שימוש הקל בלי שום פקפוק כלל וכמו שנהגו העולם, רק מלאכת עבודה המחמיר תבא עליו ברכה ומטעם המהרש"א ז"ל משום דבמהרה יבנה ביהמ"ק אכי"ר:

הנלע"ד כתבתי. דברי ח"א ידידו דוש"ת מאיר הכהן.

תוכן העניינים

שות הרדד אורח חיים א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה