שות הרדד אורח חיים א· רבי דוד דוב מייזליש
קונטרס אמרי כהן
סימן א
ה"ה ב ארא התרס"א פק"ק לוטימירסק יע"א. לכבוד, ז"ז ידי"נ עוז הרב הגאון המאוה"ג חו"ב צמ"ס ה"י כו' וכו' כקש"ת מ' צא"י יעקב נ"י הגאבד"ק לאסק.
אחדשכ"ת כמשפט, גי"ק מיום ב' שמות הגיעני, בו מילא רצוני והודיעני מה שיש לו להעיר בדבר שחקר חו"ז מר אביו הגאון זצ"ל בתשובותיו לאו"ח [מהדו"ק סי' ב'] במה שנהגו העולם להשתמש בכהן קטן דלא בר מחילה, ובש"ע או"ח (סס"י קכ"ח) מבואר דאסור להשתמש בכהן אם לא מחל, וכ' כ"ג נ"י וז"ל נראה פשוט דרק לשמש עם כהן עבודת עבד אסור, אבל מה שדרך לגמול חסד זע"ז ודאי רשאי ולא עדיף כהן משונה הלכות דמבואר ביו"ד [סי' רמ"ג ס"ו] דאסור לשמש בו, ולא מצי מחיל כמ"ש הברכ"י יו"ד סי' רמ"ו, ואעפ"כ רק שימוש של עבדות כמו בנשאו על כתפו דמגלה דכ"ח או כהך דמסתמיך ואזיל ר"א אכתפי' דר"נ, אבל שימוש בדברים שדרך האדם לעשות לחבירו גמ"ח זע"ז שרי כמו שהאריך הגאון בנין ציון סי' פ"ג, וכיון שאין משתמשין עם קטנים עבודת עבד ודאי שרי עכ"ד ויען כי ערבים עלי דברי כ"ג נ"י הנני להודיעו מה שיש לי לפלפל בדבריו, ואחשוב כי מעכ"ג יכבדני בדבריו שניות לאורייתא ומיני ומיני' תסתיים שמעתתא, ואען ואומר:
א לענ"ד מה דפשיטא לי' למני"ר מבעי לי טובא, והיא הנותנת, שונה הלכות דל"מ מחיל היינו עדיפותי' משאר בנ"א דאסור לעשות עמו מלאכת עבודה אע"ג דמוחל, משא"כ שאר בנ"א אם מוחלים מותר לעשות עמם מלאכת עבודה, אבל כהן דקיי"ל דמצי מחיל, אם נימא כדעת כ"ג נ"י דהאיסור לשמש בו הוא דוקא במלאכת עבודה, ושימוש הקל מותר גם בלי מחילה, א"כ מאי עדיפותי' דכהן משאר בנ"א מישראל, הא גם בשאר בנ"א מישראל אסור לעבוד בו עבודת מלאכה אם לא מחל ועושה מדעתו ומרצונו:
כמבואר ברמב"ם (פ"א מעבדים), ומה דמותר בישראל בלי מחילה היא רק שימוש הקל, א"כ שוה ממש כהן לישראל, במלאכת עבודה בתרוויי' אסור בלי מחילה, ובשימוש הקל בתרוויי' מותר, וע"כ עדיפותיי' דהני כהני בחדא מתרתי, או דאסור לשמש בכהן עבודת מלאכה אפי' אם מוחל משא"כ בשאר ישראל, או דבכהן אסור לשמש אפי' שימוש הקל משא"כ בשאר ישראל, וכיון דקיי"ל דכהן מצי מחיל ע"כ הא דאסור לשמש בכהן בלי מחילה היא גם בשימוש הקל (וכן מורה לבון שימוש), אם לא שנחלק דבכהן צריך שיאמר בפירוש קודם השימוש שהוא מוחל וזה דוחק גדול, ועיין פרמ"ג (מ"ז סי' קל"ה) נסתפק בכהן שאינו נוהג כשורה אי שייך בי' וקדשתו, ואם נאמר דאית בי' וקדשתו יש לצדד דעדיפותי' הוא רק לענין עבודת מלאכה דאסור לעשות עמו בע"כ אם לא מחל, משא"כ בשאר ישראל שאינו נוהג כשורה מותר לעבוד בו בע"כ כמבואר בב"מ (דע"ג ב') וא"כ יש לצדד דמותר לשמש עמו שימוש הקל וא"צ שימחול, וגוף הספק יבואר בס"ד לקמן [ע"ל סי' ה' או"ז]:
הן אמת דדברי הברכ"י צל"ע דא"כ איך נפרנס דברי הרמ"א (בסי' רמ"ג) שכ' אסור לשמש בשונה הלכות וכ"ש במי ששונה תלמוד שהוא הגמ', ויקדים לשמש במי ששונה הלכות קודם שישמש במי ששונה גמ' עכ"ל, ופשוט דמיירי בלי שכר, דאין סברא דהשונה גמ' יוגרע שיקופח פרנסתו [ובברכות (דנ"ב ב') אם שמש ת"ח הוא ולא נמצא בגמ' לשון ת"ח על שונה הלכות וע' מגלה (דכ"ו סע"ב) ס"ת שבלה גונזין אותו אצל ת"ח ואפי' שונה הלכות והבן, הן אמת די"ל דכלפי שמש ע"ה קורא לשונה הלכות ת"ח, ומצינו כיוצא בזה חבר אוכל בטהרת תרומה נקרא ע"ה נגד אוכל בטהרת קודש כמ"ש תוס' חגיגה (דכ"ג א' ד"ה לעולם) ובכ"מ בש"ס כיוצא בזה והארכתי בס"ד במק"א ואכ"מ], וברור דהכוונה כששניהם לפניו והוא צריך לשימוש, ושניהם רוצים לשמשו יקדים לקבל שימוש בהשונה הלכות ולא יקבל מהשונה גמ', וכ"ה להדיא בפסקי הרא"ש מגלה פ' בני העיר (סי' ח') כיעו"ש, והרי מחילה לא גרע מעושה מעצמו ומבואר היפך מדברי הברכ"י, וגם לטעמי' שכ' משום דשונ"ה תורה לאו דילי' היא, איך יקדים לשמש בשונ"ה, הלא עדיף לשמש בשונה גמ' דתורה דילי' ויכול למחול, אמנם יש לדחוק וליישב ולא ברירא לי לחלוק על הגאון ברכ"י זצ"ל, ובפרט אם נימא דשונה הלכות מצי מחיל, יהי' ההכרח לומר דעדיפותי' היא בשימוש הקל דאסור לשמש עמו, ולחלוק גם על הגאון בנין ציון, ובאמת סוגיית הש"ס במגלה שם לכאו' מסייע לדבריו, ויען כי הס' ב"צ אינו תח"י לא אדון בזה, ועכ"פ לא ברירא לומר כמ"ש כ"ג דמותר לשמש בכהן שימוש הקל:
ולכאו' הי' אפ"ל דמש"ה הוכרח שמואל לומר (בירושלמי ברכות פ"ח) דהמשתמש בכהונה מעל מקרא דעזרא אתם קודש וכלים קודש, ולא למד דינו מקרא וקדשתו או מקרא קדוש יהי' לך דכהנים כקודש, דהא גם מקרא דעזרא לא הוי רק אסמכתא כמובן (וע' תוס' ורא"ש (פרק כיסוי הדם) ומג"א (סי' ר"א) ולענין מעילה ודאי לא הי' רק אסמכתא כמובן) ועמד בזה מר אביו חו"ז הגאון זצ"ל, והי' אפ"ל דאי מהני קראי הו"א כמו דברים של הקדש דאין מועלין בהם רק בפגם בפרוטה ונהנה בפרוטה, ולא הוי ידעינן איסורא בכהנים רק אם משתמש בהם שימוש שיש פגם בכבודו של כהן בשו"פ, ומש"ה יליף מכלי שרת דהנהנה בהם אעפ"י שלא פגם מעל (כמבואר בפ"ו ממעילה ה"א), וה"נ בכהן אעפ"י שלא פגם בכבודו בשו"פ מעל, וכיון דגם בכש"ר צריך שיהנה בפרוטה א"כ גם בכהן צריך שיהנה משימושו שו"פ, וא"כ בשימוש הקל שדרך בנ"א לגמול חסד זע"ז הא כ' הש"ך (יו"ד סי' רכ"ח סקמ"ו) דאין הנאה בשו"פ, וע' מגלה (ד"ח רע"א), שפיר יהי' מותר לשמש עם כהן, ויהי' ראי' מזה לכ"ג נ"י [ולפ"ז יש להוסיף דגם כגון הא דמסתמיך ר"א אכתפי' דר"נ שהביא כ"ג דלא הוי שימוש הקל הי' אפשר להתיר, דהרי בסנהדרין (דפ"ה ב') אמרו עימור פחות משו"פ א"ב, ורבינו (בפ"ט מגנבה ה"ב) כ' דגם אם שימש בו בפחות משו"פ כגון שנשען עליו, הרי דשימוש זה אינו שו"פ, והי' אפשר להתיר לדבריו] אבל באמת ז"א דהרי גם בכלים אסור להנות בפחות משו"פ רק מעילה היא דליכא בפחות משו"פ, ואדרבה מצטרפת לימים רבים אם נהנה היום בחצי פרוטה ואחר ימים הרבה עוד בחצי פרוטה הר"ז מעל כמבואר בה' מעילה (פ"ה ה"ד), וגם בהקדש אסור בפחות משו"פ רק דאינו לוקה כמבואר מלשון רבינו (שם פ"ו ה"ח) ויע' במל"מ (שם ספ"ב) וא"כ גם בכהן אסור שימוש הקל אף שאין בשימוש זה שו"פ, ומה דבאמת לא למדו בירושלמי מוקדשתו יבואר להלן בדברינו בס"ד [ע"ל סי' ד' או"ו ד"ה ובזה]:
ב ומשה"ר דשימוש הקל מותר מהא דיבמות (דק"ג ב') דא"ל רב יוסף לאביי הב לי' סנדלך אע"ג דאביי הי' כהן משום דזהו שימוש הקל, אתמהה אטו אסור לשאל חפץ או כלי מכהן, זה לא אמר אדם מעולם, והרי ר"י א"ל לאביי רק שישאיל הסנדל להחולץ, ואין כאן שימוש כלל ויותר הי' אפשר לה"ר מהא דשבת (דקמ"ז א') דא"ל ר"י לאביי הב לי כומתאי, דזהו שימש הקל להושיט לו כומתי', וכבר העיר מזה הגרי"ף בגליון המג"א (סס"י קכ"ח), ויש לי להביא כיוצא בזה מהא דשבת (דס"א א') דא"ל ר' יוחנן לרב שמן בר אבא הב לי מסנאי ובכתובות (דכ"ג א') מבואר דרשב"א כהן הי' ע"ש, אולם יש להביא ראיות דגם שימוש שאין דרך בנ"א לעשות זע"ז מצינו ששימשו בכהן בירושלמי שבת (פ"א ה"ב) ריב"ל הוי מסתמיך על כתפתי' דרחב"א, ורחב"א ידוע כי הי' כהן כמבואר בכ"מ ומהם בירושלמי ברכות (פ"ג ה"א) אר"י מטמא כהן לראות את המלך כד סליק דוקליטיינוס מלכא להכא חמון רחב"א מיפסע על קברים דצור בגין מחמוני', ובירושלמי (פ"ב דשקלים ה"ה) ובילקיט (ס"פ משפטים) ריו"ח הוי מסתמיך על כתפי' דרחב"א, ובכתובות (דס"ב א') ריו"ח סליק בדרגא סמכו לי' ר' אמי ור"א, ובשבת (דקי"ט א') ר"א ור' אסי מכתפי ועיילי מכתפי ונפקי (פרש"י יוצא ונכנס להביא משאות כלי תשמיש ובגדי חיפש ומגדים כו') אמרי אילו איקלע לן ריו"ח מי לא מכתפינן קמי', ור"א ור"א כהני חשיבי דא"י הוו (כדאמרו בגיטין דנ"ט ב') ואפ"ה הוו מכתפי קמי' דריו"ח בהבאת משאות, והוו סמכו לי' כד סליק בדרגא:
אולם לענ"ד מכל אלו אין ראי' כלל דזה ברור דתלמיד לרבו שרי לשמש, וסתמא אמרו בכתובות (דצ"ו א') כל המונע תלמידו מלשמשו מונע ממנו חסד והחסד שמקבל התלמוד בשמושו לרבו הוי כשכר, וכבר כ' הסמ"ג דבשכר שרי ועדיף ממחילה, וגם הט"ז דס"ל דל"מ מחילה מודה דאם הכהן נהנה שרי:
תדע דאפי' מלאכות שאסור לעשות עם ע"ע מותר לעשות עם תלמידו במקום שמכירין אותו או כשלובש תפילין כדאיתא בכתובות שם וגדולה מזו אפי' מלאכת בזיון, דגם ת"ח א"י למחול על בזיונו כמ"ש הר"ן (ספ"ק דר"ה) וכ"כ בתה"ד הו"ד ביו"ד (סי' רמ"ב סל"ב) וכ"כ בתשו' הרשב"א (ח"א סי' פ"ד) ויע' בט"א (מגלה שם) ואפ"ה מצינו בעירובין (דכ"ז ב') ובשאר דוכתי דריו"ח אמר מאן דמתרגם לי כו' מובילנא מאני' לבי מסותא, ומלאכה זו בזוי' היא עד דאסור לעשותה גם עם עבדו העברי (כמבואר בה' עבדים), ואיך הי' ריו"ח רשאי לבזות עצמו, וע"כ משום דריו"ח הי' חושב המתרגם לו זאת לרבו ותלמיד לרבו שרי, כי תלמוד במקום רבו דינו כע"ה כמ"ש השל"ה בבגדי ישע (מגלה פ"ד אות יו"ד) ויע' בבאר שבע (סי' י"א), וא"כ כהן פשיטא דלא עדיף מת"ח וכמ"ש בפיהמ"ש גיטין (פ' הנזיקין) ולקמן בעזהי"ת נאריך בזה קצת, ועכ"פ כהן לא עדיף מת"ח, ואם ת"ח כריו"ח לרבו המתרגם לו דבר אחד שרי אפי' מלאכה בזוי' כ"ש תלמיד כהן לרבו דשרי לשמש אפי' במלאכת עבודה (ואם במיתת רבו בטלה כהונה כמ"ש תוס' כתובות (דק"ג ב') כ"ש בחייו לענין שימוש) ואפי' להסוברים דל"מ מחילה בכהן, מ"מ לא עדיף מת"ח דג"כ לא מצי מחיל על בזיונו ואפ"ה לרבו שרי:
ואפי' אם נימא בהא דריו"ח דהוי כמפייסן דשרי לת"ח למחול כמ"ש הר"ן או כמקבל שכר, גם אנו נאמר דכל תלמיד לרבו הוי כמפייסו ומקבל שכר:
ואפי' אם נחלק דשאני בת"ח דבאמת מצי מחיל דתורה דילי' היא, וכשמוחל שרי הלה לקבל השימוש ממנו, ורק על בזיונו אסור לת"ח למחול מש"ה תלמיד לרב אין איסור, משא"כ בכהן דהאיסור הוא על הישראל לקבל השימוש ממנו, ונהי דכהן רשאי לעשות, אבל איך רשאי הרב לקבל ממנו השימוש, ג"כ לק"מ כיון דתלמיד במקום רבו דינו כע"ה, והרי כ' המל"מ (שם פ"ג ה"ח) דמתשו' הריב"ש מבואר דאם הכהן ע"ה מותר להשתמש בו [ועמש"ל סי' ה' או"ד] וא"כ מתלמיד לרבו אין ראי' כלל:
ומש"ה ניחא דהר"פ לא הביא הראיות שהביא המג"א משום דכל הני כתלמיד לרבו הויין ותלמיד לרבו שרי אפי' מלאכת עבודה ובזיון, ורק מע"ע כהן שפיר הביא ראייתו, וז"פ וברור:
(ג) ומה דבדק לן מר בקו' הט"א חגיגה בהא דיבמות (דק"ה א') נתערב ולד כהנת בולד שפחה כופין ומשחררין זא"ז, ואמאי הא למ"ד כהן מוכר עצמו בע"ע, ועבד כהן מותר בשפחה יש להם עצה למכור עצמם בע"ע ויהיו מותרים בשפחה, וכמו שהק' תוס' בח"ע וחב"ח והכא ל"ש תירוצם, ורצה כ"ג לומר דמכאן ראי' דל"מ מחילה, לא הבנתי הא קו' הט"א קאי למ"ד כהן מוכר עצמו בע"ע, ואפשר כוונת כ"ג לומר דסתם מתני' ר"מ דס"ל במכילתא דאין כהן נמכר בע"ע, ויאמר דר"מ ס"ל דל"מ מחיל מש"ה אינו נמכר כבר כ"כ המקנה בקדושין דפלוגתת ר"מ ור"י היא אי כהן מצי מחיל כיעו"ש (ויש להעיר בהבנת דברי המכילתא שתמהו המל"מ והמקנה בדברי ר"מ שאמר אינו נמכר ואינו נרצע אם אינו נמכר איך יצוייר שיורצע, ואפ"ל דלשון נמכר הוא לשון נפעל ע"י אחרים והכוונה ע"י ב"ד אינו נמכר בגנבתו, אבל ר"מ מודה דמוכר א"ע, והטעם דאינו נמכר בגנבתו אפ"ל דס"ל לר"מ דבכהן לא קרינן אם אין לו ונמכר דיש לו קרינן בי' והוא ע"ד ששנינו בגיטין (ד"ל ע"א) ופסקה רבינו (בפ"ז ממעשרות) מלוה מעות לכהן ומפריש עליו מחלקו, א"כ בעל הגנבה יכול להפריש עליו מחלקו וליטול לעצמו בעד הגנבה, אבל מוכר א"ע מש"ה אצטריך ר"מ לומר אינו נרצע מפני שנעשה בע"מ, ור"י ס"ל דאין לו קרינן בי' משום דלשיטתו אזיל דס"ל אין נותנין מתנות רק לכהן חבר וגנב דאינו נוהג כשורה גרע מע"ה (כמו שיבואר בס"ד להלאה) וע' בריט"א:
ואפשר לא רצו הגאונים הנ"ל לפרש כן דא"כ גם לוי ועני לר"מ נימא דיש לו קרינן בי' דגם עליהם יכול להפריש כדתנן במתני' שם, ואפשר לחלק, ובאתי רק להעיר וגם חו"ז הגאון מפיעטרקוב זצ"ל [בסי' נ"ו מתשו' הרד"ד מהדו"ק העיר מקו' הטו"א [וע' באה"ד קונטרס הספיקות לחו"ז הגאון הרד"ד ז"ל (כלל ל"ט אות ג') בישוב קו' הט"א]:
ובלימוד התלמידים אמרתי ליישב קו' הטו"א בדרך פלפול קצת דהנה טעמי' דמ"ד ע"ע כהן מותר בשפחה מבואר בקדושין (דכ"א ב') משום דחידוש היא שחדשה תורה דע"ע מותר בשפחה ל"ש כהן ול"ש ישראל, ולכאו' ק' מאי חידושא היא, הא י"ל דעשה והתנחלתם ועשה דלעולם בהם תעבודו דוחין לאו דל"ת קדשה, וכמו שהק' בצדה לדרך (הו"ד במל"מ ה' עבדים) ומה שתי' המל"מ אי לאו דגלתה תורה וחידשה שמותר לא הוינן מתירין להעבד לעבור בל"ת קדשה כדי שהאדון יקיים שתי מצות, דאין אומרים לאדם חטא בשביל שיזכה חברך, אינו מספיק לכאורה, דהא היכי דהוא עצמו זוכה ג"כ שפיר אמרינן חטא כמבואר במנחות (דמ"ח א) דבאותו הדבר עצמו אמרינן חטא בשביל שתזכה [והא דתהי ריו"ח בקדושין (דנ"ה רע"ב) וכי אמרינן חטא בשביל שתזכה לשיטתי' אזיל במנחות שם, ואנן הא קיי"ל דאמרינן חטא בשביל שתזכה כמו שפסק רבינו (בפ"ח מתמידין הי"ג), וה"ט בפסחים (דנ"ט א') דכהנים עוברים בעשה דהשלמה כדי שיזכה הלה בק"פ, דגם הם זוכים וע' תוס' (רפ"ק דחגיגה) ויש להעיר בהא דברכות (דמ"ז ב') דר"א שיחרר עבדו להשלימו לעשרה אף דאמרינן מצוה דרבים שאני ק' הא לא הוי רק מצוה דרבנן, וע' מרדכי שם, וי"ל דגם הוא זוכה, ויש להאריך בזה ואכ"מ] וא"כ הא כאן גם העבד זוכה דמקיים לשבת יצרה, והיא מצוה רבה כמ"ש תוס' גיטין (דמ"ב ב') וא"כ אין כאן חידוש כלל ואמאי ע"ע כהן מותר בשפחה, אמנם לק"מ כיון דמצות לשבת יכול העבד לקיים באשה ישראלית, ואפי' למ"ד אין לו אשה ג"כ רבו מוסר לו ש"כ, מ"מ הא יש לו רשות ליקח ישראלית ג"כ אפי' שלא מרצון האדון רק דאז אין האדון מחויב במזונותי' (כמבואר בפ"ג מעבדים ה"א) וא"כ יכול לקיים מצות לשבת באשה ישראלית, ואין העבד זוכה כלל בלקיחת השפחה, ולא הוי אמרינן חטא בשביל שיזכה חברך וכמ"ש המל"מ, ואפ"ה התירה התורה שפיר הוי חידושא וכיון דבחידוש אמרינן אין לו בו אלא חידושו נמצא דדוקא היכי דחידוש היא גם בישראל שפיר אמרינן מה לי כהן מה לי ישראל, אבל היכי דגם בישראל לא הוי חידושא, כגון היכי דא"א להעבד לקחת אשה ישראלית דאז גם הוא זוכה בלקחו שפחה במצות לשבת שפיר הו"א דמותר לו לזכות גם האדון בשתי מצות ולא הוי חידוש, אין לנו להתיר לכהן ליקח שפחה, כיון דבישראל בכהאי גוונא לא הוי חידוש, וא"כ ניחא קו' הטו"א דשם בנתערב ולד כהנת בולד שפחה א"א להם לישא אשה ישראלית, א"כ אין עצה שימכרו עצמם לע"ע דגם כשימכרו לא יוכלו ליקח שפחה, דבכה"ג בישראל לא הוי חידושא כלל ואין היתר לכהן, וז"נ לפלפולא בעלמא:
ויש לפרש בזה דברי תוס' חגיגה (ד"ב ב' ד"ה לישא הא') שכ' לתרץ קושייתם ח"ע וחב"ח ימכור עצמו בע"ע, וז"ל ועוד מאחר דלא קיים פו"ר ביהדות לא נסבין לי' כנענית לצד חירות שבו, ודכוותי' מצינו בפ"ק דקדושין אין לו אשה ובנים אין רבו מוסר לו ש"כ עכ"ל, ואין לדבריהם הבנה דהא עיקר קושייתם אליבא דמ"ד אין לו אשה רבו מוסר לו ש"כ, ועפ"ד מובן בפשיטות, כיון דאין לו בו אלא חידושו א"כ רק באופן דאיכא חידוש מותר, משא"כ בח"ע וחב"ח דא"י ליקח אשה אחרת לא הוי בישראל חידוש שוב אסור לחצי ב"ח מצד חירות שבו ודו"ק, ויש להאריך בהא דאין לך בו אלא חידושו, וגם בהא דאין אומרים חטא בשביל שתזכה עפ"ד התוס' (ריש שבת) היכי דלא פשע אמרינן חטא, יש להעיר דזה דוקא להציל חבירו מאיסור ולא לזכותו במצוה דאז בעינן תנאי עדל"ת, ואכמ"ל, עכ"פ אין מכאן ראי' דל"מ מחילה:
ולכאו' הי' אפשר לה"ר דל"מ מחילה מדברי תוס' מגלה (דכ"ח א') שהקשו מאי רבותא דר"פ דלא בירך לפני כהן ומוקי בגמ' בשוין, הא כתיב וקדשתו כו' ומדינא הו"ל לר"פ שלא לברך לפני הכהן השוה לו, ודחקו לתרץ שוין לאו דוקא, ולא תירצו בפשיטות דמדינא מהני מחילת כהן, והיינו רבותא דר"פ לא בירך לפני כהן אע"ג דכהן מחל לו ורצה לכבדו לא שמע אליו, וע"כ דס"ל לתוס' דמחילה ל"מ, והא דאמרינן בגיטין אם בא לכבד הרשות בידו, צ"ל דוקא לרבו או לגדול הימנו, אבל בשוין לא, אולם באמת ז"א והדבר פשוט וא"צ לפנים דתוס' לשיטתם שפירשו שם ולא ברכתי לפני כהן בביהכנ"ס, וכבר מבואר בגיטין שם ל"ש דהרשות בידו לחלוק כבוד לאחר אלא בסעודה אבל בביהכנ"ס לא דאתי לאנצויי, וא"כ לא היו יכולין לתרץ כן במחילת כהן ושפיר הקשו, אבל בסעודה ובשאר כיבודים שפיר גם התוס' מודו דמהני מחילה:
ואפ"ל קצת דברי רש"י ז"ל (בפ' אמור) קדוש יהי' לך נהוג בו קדושה לפתות ראשון בכל דבר ולברך ראשון בסעודה, ובש"ס נדרים (דס"ב ב') ובשאר דוכתי פירש לפתוח ראשון בתורה (ועמד ע"ז חו"ז הגאון ז"ל וע' מ"ש בזה לקמן בס"ד), ולפי דרכינו נאמר דבאמת קריאת התורה היא דרבנן, ואיך אפ"ל דהתורה רבתה לכבד את הכהן לפתוח ולברך ראשון בתורה, רק כיון דרבנן תקנו לקרות בתורה ויש בקריאת ראשון כיבוד אמרינן דגם זה נכלל בכלל וקדשתו לכבד את הכהן, והט"ז הקשה הא ילפינן מוקדשתו דפנו בע"כ ואיך אפ"ל דמהני מחילה, ולפ"ז י"ל דבש"ס דילפינן כיבוד מוקדשתו ומינה ילפינן ג"כ בע"כ דל"מ מחילה כ' רש"י לפתוח ראשון בתורה דהיא בצבור ובביהכנ"ס דלא מצי מחיל, משא"כ בפי' התורה כ' רש"י כיבוד על קרא קדוש יהי' לך דלא נשמע מיני' בע"כ ושפיר מהני מחילה לכן כ' רש"י ז"ל לפתוח ראשון בסעודה, ולקמן בס"ד יבואר מדוע שינה רש"י ז"ל לכתוב כיבוד מקדוש יהי' לך ולא מוקדשתו ע"ש:
(ד) ואשר הביא כ"ג נ"י ראי' דמהני מחילה היכי דכהן נהנה מהא דפסחים (דק"ד ב') דרב יצחק ברי' דרב יהודה שלח לאביי לגבי' דעולא, והרי אביי כהן הי', הנה בפשיטות י"ל דלא אמרו שדרה ביד אביי דהי' משמע דשדר את הכלכלה ע"י אביי, רק שדר לי' לאביי, וי"ל דאת אביי שלח רק לשמוע את ההבדלה מעולא ואת הכלכלה שלח ע"י אחד מעבדיו, וגם ר"י שאמר לבנו זיל אמטי לי' כלכלה דפירי לא כוון דרי"צ בנו ישא הכלכלה בעצמו, אולם שנוייא דחיקא לא משנינא לי', והאמת יורה דרכו כי אין זה אביי הכהן, דהרי בקדושין (דע"ב רע"ב) אמרו יום שמת רב יהודה נולד רבא, ובברכות (דמ"ח א') אמר רבה על אביי ורבא בוצין בוצין וכ' תוס' דקטנים היו, הרי דהיו כמעט שוים בשנותם אם לא שנאמר בברכות הגי' אביי ורבא בר חנין כמ"ש בפתח עינים שם בשם ה"ג יע"ש] ואיך אפשר שזה אביי הכהן הי' תלמידו דר"י שרב יצחק בנו שלחו לעולא בחיי אביו, ור"י כעס על בנו שיצטרך לומר השמועה משמי' דאביי, ומוכח דזהו אביי הקדמון אשר מצינו לרב יהודה שאמר הלכה משמו בשבת (דנ"ז ב') וכן לקמן (שם דצ"א ת') מתקיף לה רב יצחק ברי' דר"י ולפרש"י קאי אתקפתא דילי' על אביי נראה ג"כ שהוא אביי הקדמון, אם לא שנאמר דרב יצחק הי' אז לעת זקנותו, ויל"ע בסה"ד [שוב מצאתי בסה"ד ערך עולא הרגיש בזה וכ' ג"כ דהוא אביי הקדמון ע"ש גם בערך רב יהודה] ואכמ"ל בזה, ולפי שיטת כ"ג הי' לו להביא ראי' יותר נכונה דהרי לדעת כ"ג כהן שוה לשונה הלכות, והאיסור שימוש בכהן ובשונה הלכות היא על המשתמש עמו ולא על הכהן והשונ"ה כמובן, ולשיטת מעכ"ג אין חילוק בין תלמיד לרבו ובין שאר כהנים לישראלים, ואיך נתן ר"ל לאותו איש במגלה (דכ"ח ע"ב) לטענו על כתיפו, ובשלמא לדידי לק"מ חדא דמש"ה אמר לו גמור מיני הדא מילתא כדי דלהוי תלמיד לרבו ושרי, ועוד דכבר הבאתי דמדברי הרמ"א מוכח דשונ"ה מצי מחיל, אבל לדעת כ"ג הי' ראי' נכונה, דמשום דהאי גברא הי' לו נייחא מזה כדאמר ניחא לי דאשמעיה למר מותר, ובפשיטות יותר הו"ל לכ"ג לה"ר מהא דמגלה (ד"ז רע"ב) רבה שלח לי' למרי בר מר ביד אביי מלא טסקא דקשבא כו', ומהא גם לדידי דאמינא דתלמיד לרבו שאני ראי' נכונה היא, דהרי מרי בר מר לא הי' רבי' דאביי ושדר ביד אביי לרבה מלא טסקא דזנגבלא כיעו"ש, אמנם ג"ז יש לדחות קצת, אבל באמת היכי שהכהן יש לו תועלת א"צ שום ראי' דמצי מחיל דהר"ז עושה לעצמו וגם הט"ז מודה ואין בזה ספק כלל:
ויש להביא עוד ראי' למ"ש לעיל (או"ב) דתלמיד לרבו שרי מהא דשבת (דמ"ז א') אמר רבא כי הוינן בי רב נחמן הוה מטלטלינן כנונא אגב קיטמא, ולדעת רש"י חולין (דקל"ג א') רבא כהן הי', וע"כ תלמיד לרבו אין ספק כלל, ויש להעיר בהא דקדושין (דל"ב ב') רבא משקי בי הלולא דברי' ודלי לי' כסא לר"פ ולר"ה ברי' דר"י וקמו מקמי' לרב מרי ולר"פ בני דרב חסדא (ע' תוס' ב"ב דקמ"א א' דרב מרי הי' ג"כ בן ר"ח) ולא קמו מקמי' איקפד ואמר הנו רבנן רבנן והנו רבנן לאו רבנן, ולשיטת תוס' דרבא לא הי' כהן ק' מאי קפידא היא זו והא הם ר"מ ור"פ בני רב חסדא כהנים היו דר"ח הי' כהן כמבואר בברכות (דמ"ד א) ועל רבא הי' מצוה וקדשתו לכבד אותם ואיך הקפיד שלא קמו מקמי' וע"כ בתלמיד לרבו אע"ג דכהן הוא וגם רבו מחיל (דהרי רבא מחיל שם ובגמ' שם מייתינן להאי עובדא להקשות על הא דאמר רבא דת"ח מצי מחיל ע"ש) אפ"ה מחויב לכבדו ע"ש ויש לדחות דכלפי ר"ה ברדר"י אמר, שר"ה ברי' דר"י ג"כ כהן הי' ע' בכורות (דכ"ז א') והבן וע' חולין (דקי"א ב') ר' אלעזר הוי קאים קמי' דמר שמואל (פרש"י משמש לפניו בסעודה) אייתי לקמי' דגים שעלו בקערה וקא אכיל בכותח, יהיב לי' ולא אכל, א"ל, לרבך רב שלמדת ממנו שאסור) והיבי לי' ואכל כו', מבואר לכאורה דר"א לא הי' תלמידו של שמואל, ואפ"ה קבל שמואל שימושו, ואעפ"י שר"א הי' כהן כמבואר בהא דמ"ק (דכ"ח א') ר"א הוי קאכיל תרומה וכמ"ש בס' היוחסין וע' בסה"ד, הרי מבואר דמחילה מהני אולם בבאר שבע כ' שהי' גם תלמיד שמואל, וכ"נ קצת מדברי רש"י ז"ל שכ' לרבך רב שלמדת ממנו שאסור, כלומר דבדבר זה רב רבך ולא אני והבן אולם גם אם לא הי' רבו י"ל דשאני כהן לכהן דגם שמואל כהן הי' כמבואר במגלה (דכ"ב סע"א) ע"ש וע' ברכות (דכ"ח א') ר"ז כי הוה חלש מגירסי' הוה אזיל ויתיב אפתחא דברנב"ט אמר כי חלפי רבנן (תלמידים היוצאין מבי ר"נ) אז איקום מקמיי' ואקבל אגרא, ואע"ג דר"ז כהן הי' דהוא ר' זעירא שבירושלמי, ע"ש ברכות (פ"ז סוף ה"ג) ר"ז קם מקרי כהן במקום לוי ובירך לפני' ולאחרי' ובעון מישתקוני', א"ל רחב"א ארפונ' דכן אינון נהוגין גביי' (בבבל) מבואר דר"ז דהוא ר' זעירא בירושלמי הי' כהן [יע"ש (פ"ג ה"א) ר' אבהו לא הי' כהן ולפ"ז יש לדחות ראיית המג"א (בסי' קס"ז סקל"ב) דאע"ג דמדינא בעה"ב בוצע נהגו לחלוק כבוד לגדול מהא דברכות (דמ"ו ע"א) דר"א כבד לר"ז לבצוע, ויש לדחות דבשביל שר"ז כהן הי' לכן כבדו וגם קו' מהרש"א ז"ל בסוגיא שם ל"ק ע"ש (וצל"ע מדוע לא רצה בזה רבינו הרשב"א ז"ל בחי' לברכות שם ע"ש) ומזה דר"א שמע לו ובצע בעצמו ל"ק, דכהן מצי מחיל כמבואר בגיטין וז"פ וברור] מבואר דמצי מחיל לעמוד גם בפני תלמידים, אולם י"ל כדי לקבל אגרא עשה הרי יש לו הנאה ופשיטא דמותר:
ואם ר' זעירא דירושלמי אינו ר' זירא דבבלי, נראה דר' זעירא דירושלמי הוא זעירא דבבלי ומבואר דכהן הוא וע' קדושין (דע"א רע"ב) זעירי ארכבי' לריו"ח אכתפי' וקמעבר לי' עורקמא דמיא הרי מבואר דתלמיד לרב אפי' עבודה קשה מותר אעפ"י שהתלמיד כהן וז"ב:
ויש להביא עוד מכמה מקומות בש"ס, אולם אין להאריך בזה עוד כי הדבר ברור כמ"ש ותל"מ:
סימן ב
א ואשר אנכי אחזה בישוב מנהג העולם שמשתמשין בכהן קטן, הנה המג"א (סי' רפ"ב סק"ו) כ' דכהן קטן ליתא בוקדשתו, אמנם חו"ז הגאון הרד"ד זצ"ל דחה דבריו ותמה עליו מדברי התו"כ (פ' אמור) קדוש יהי' לך לרבות בע"מ, וא"כ כ"ש קטן דאתי לכלל עבודה, וכבר תמה על המג"א גם הגאון מנ"ח (מרס"ט) מדברי התו"כ הללו:
וראיתי להגאון פרמ"ג ז"ל בספרו תיבת גמא (פ' וילך א') כ' וז"ל ועמ"א או"ח רפ"ב וי"ו וקדשתו מ"ע בכהן קטן ל"ש וקדשתו כי את לחם כו' וצ"ע בע"מ פשיטא דל"ש וקדשתו סומא בא' מעיניו דכ"ש מקטן דאתי לכלל דעת עכ"ל, ולכאו' אזיל בתר איפכא דגם בע"מ ליתא בכלל וקדשתו ודייק לה מקטן במכ"ש, ולא הזכיר דברי התו"כ וזה פלא, ולכאו' הי' אפ"ל דדייק לכתוב סומא בא' מעיניו שהוא מום הפוסל בבהמה, ודעתו דתו"כ לא מרבה רק מומי אדם דבדיעבד עבודתו כשרה כמבואר בבכורות (דמ"ג ב') וכיון דעבודתו בדיעבד כשרה מקרי מצי עביד כמ"ש המחנ"א (בה' שלוחין) לענין מצי עביד, ושפיר קרינן בי' את לחם הוא מקריב, אבל בע"מ במומין הפוסלין בבהמה לא נתרבה לכיבוד, והי' ניחא גם דברי המג"א דקטן גרע מבע"מ במומי אדם דעבודת קטן גם בדיעבד פסול כמבואר בחולין (דכ"ד ב') ע"ש [וצל"ע מדוע השמיט רבינו (בפ"ה מכלי מקדש הט"ו) דעבודת קטן בדיעבד פסולה, וכ' רק בלשון חיוב וז"ל כשיגדל הכהן ויעשה איש ה"ה כשר לעבודה, אבל אחיו הכהנים לא היו מניחים אותו לעבוד במקדש עד שיהי' בן כ' שנה עכ"ל ולא ביאר אם עד כ' עבודתו כשרה גם לכתחלה רק אחיו לא היו מניחין אותו או דפסולה מדרבנן לכתחלה, והרי בחולין שם ג"כ נאמר זה הלשון מאימתי כשר לעבודה משיביא ב' שערות אבל אחיו הכהנים אין מניחין אותו לעבוד עד שיהי' בן כ', ואפ"ה פליגי ואיכא דאמרי רבי אית לי' פסול מדרבנן והא רבנן היא ולכתחלה הוא דלא אבל בדיעבד עבודתו כשרה, וא"כ לדידהו כ"ע מודי דלכתחלה לא, ואמאי לא ביאר רבינו דגם לכתחלה מותר כאידך א"ד שם, וגם גוף הדין דעבודת קטן פחות מביג"ש פסולה אם נימא דנכלל בדברי רבינו, ק' מדוע לא נמנה קטן (בסוף ה' ביאת מקדש) בין הפסולים לעבודה דחשיב שם מספרם י"ח ואין קטן ביניהם, ויש ליישב בדוחק וצ"ע.] עוד הי' אפ"ל דס"ל להמג"א ופרמ"ג דתו"כ מרבה רק בע"מ שלא נולד במומו רק נעשה בע"מ בגדלותו, דכבר הי' אצלו מ"ע וקדשתו ועדיף מקטן וכמ"ש תוס' מגלה (די"ט ב' ד"ה ור"י) דסומא עדיף מקטן שהרי כבר נתחייב מדאו' ע"ש (ועמש"ל בס"ד) ולכאו' י"ל עוד עפ"מ דאמרו במגלה (דכ"ד ב') סומא בא' מעיניו לא ישא את כפיו, וברכה אתקש לשירות בתענית (דכ"ו סע"ב) וי"ל דס"ל בע"מ עדיף דנושא כפיו, (ומשו"ה דייק הפמ"ג סומא בא' מעיניו דאז שוה לקטן) אולם כתי' הא' כן הני דחוקים ביותר, דמנ"ל להעמיד דברי התו"כ דוקא בכה"ג ולהקל במ"ע דאורייתא דהרי המג"א לשיטתו תמה בסי' כ"א) על הרא"ש שכ' וקדשתו אסמכתא היא ע"ש, ומנ"ל לחלק בין הבעלי מומין דזה נתרבה וזה לא נתרבה::.
והי' אפ"ל עוד דהמג"א ס"ל דהא דנתרבה בע"מ מקדוש יהי' לך הוא רק לענין נשים פסולות, דאם נשא אשה פסולה לכהונה גם הוא בכלל וקדשתו דפנו, וכן מצאתי להמג"א בספרו זית רענן על הילקוט (פ' אמור אות ט') קדוש יהי' לך לרבות בע"מ שלא ישא נשים פסולות, הרי דס"ל דלאו לענין כיבוד נתרבה בע"מ, ואפ"ל דס"ל דרבינו בהלכותיו שהשמיט הא דבע"מ נתרבה משמע דחזר בו ממ"ש בסהמ"צ דנתרבה לענין כיבוד, וכנראה קצת שחזר בו גם ממה שכ' בסהמ"צ דהכהן ל"מ מחיל ובהלכותיו (פ"ה מכלי מקדש ה"ג) פסק רצה הכ"ג שירחצו אחרים עמו הרשות בידו, הרי דס"ל דמצי מחיל וכיון שלא הביא הא דבע"מ נתרבה לכיבוד ש"מ דגם מזה חזר בו:
אבל גם זה דוחק דמנ"ל להמג"א דרבינו חזר בו, הא גם לענין נשים פסולות לא הביא רבינו דבע"מ נתרבה [וכעת גם לענין טומאה לא מצאתי בדברי רבינו (בה' אבל) דבע"מ נתרבה וצל"ע] גם וקדשתו דפנו דאם לא רצה לגרש מלקין אותו לא מצאתי כעת בדברי רבינו, רק דפסול לעבודה עד שידור וכן אם מטמא למתים (ע' פ"ו מביאת מקדש ה"ט), ומה דפסק רצה הכ"ג שירחצו אחרים עמו הרשות בידו ג"כ אין ראי' דחזר ממ"ש בסהמ"צ כמו שיבואר ביו"ד בס"ד, וא"כ מנ"ל להמג"א להקל ולומר דדוקא לענין נשים פסולות נתרבה בע"מ דלמא גם לענין כיבוד והרי סד"א היא, ורק לענין וקדשתו בע"כ כ' המרדכי בשם מהר"ם ב"ב ז"ל דלא נאמר לענין כיבוד כיון דכתיב כהונתכם הרי כהונה דילי' היא ויכול למחול, וע"כ וקדשתו בע"כ רק לענין נשים פסולות, אבל בע"מ מנ"ל למעט מכיבוד, ועכ"פ הו"ל להמג"א לרמז לדברי התו"כ:
ותו דבתו"כ מרבינן בע"מ גם מקרא והיו קודש ורבינו דסהמ"צ הביא דרש זה לבע"מ לכיבוד, וא"כ הדרא קו' על המג"א כמובן:
ב ובדרך פלפולא קצת אפ"ל דברי המג"א דס"ל שפיר דבע"מ נתרבה גם לכיבוד או מקרא והיו קודש שהביא רבינו בסהמ"צ או מקרא קדוש יהי' לך רק ס"ל דבע"מ עדיף מקטן דגבי' בע"מ שייך לומר קצת את לחם הוא מקריב משא"כ בקטן, דהנה מבואר במנחות (דע"ג א') בע"מ חולק בקדשים ואכילת קדשים עבודה היא כמו הקרבת הקרבן לכפר על הבעלים, וביומא (דס"ח ב') אמרו שאני אכילה דצורך עבודה היא דכהנים אוכלים ובעלים מתכפרים [ואע"ג דאמרו צורך עבודה היינו נגד הקרבה ממש נקרא צורך אבל פשוט דלא גרע מאכילת תרומה דנקרא עבודה, וע' זבחים (דק"א ב') הותר לזרים, אולם הרי גם שאר עבודות הותרו למשה במלואים ולזרים בבמה, ואפ"ה נקראים עבודה ודו"ק ויש להאריך ואכ"מ] ופשוט דגם באכילת בע"מ בעלים מתכפרים כיון דחולק בקדשים ואכילתו ג"כ נקראת עבודה וכמבואר בב"ק (דק"י א') א"ר ששת הי' כהן טמא בק"צ נותנה לכל כהן שירצה ועבודתה (אכילתה, וקרי לאכילה עבודה דבאכילתם בעלים מתכפרים כמ"ש בשטמ"ק (שם דק"ט ב') בשם הרשב"א ז"ל) ועורה לאנשי משמר, ופרכינן ה"ד אי דאיכא טהורים (בההוא משמר) טמאים מי מצי עבדי (וכיון דלא מצי עבדי שליח היכי משווי) ואי דליכא טהורים עבודתה ועורה לאנשי משמר הא טמאים נינהו ולא מצי אכלי, אמר רבא אימא לבע"מ טהורין שבאותו משמר וע"כ מיירי בחטאת צבור דאתיא לכפרה דשאר ק"צ כמו תמידין ומוספין כולן עולות וליכא בהו אכילה, ובזבחי שלמי צבור או בשעירי רגלים ליכא לאוקמי דא"כ מדוע עבודתה לאנשי משמר, הא בקרבנות הרגלים כל המשמורות שוין כמבואר בסוכה (דנ"ו א') וערש"י פסחים (דע"ו ב' ד"ה חמשה) וע"כ מיירי בשעיר ר"ח דלכפרה אתיא כמבואר (בריש שבועות), ונהי דכפרתה קלושה דמכפרת רק על טומאת מקדש וקדשיו שאין בהם ידיעה בתחלה וסוף, וכפרה על עברת מצוה שאינה ידועה קלושה היא כמבואר במנחות (דצ"ב ב') מ"מ הא חזינן דבתו"כ ילפינן דכהנים אוכלים ובעלים מתכפרים מקרא ואותה נתן לכם לשאת את עון וגו' ובזבחים (דק"א ב') מבואר דהאי קרא בשעיר ר"ח נאמר הרי דכפרה זו דאתיא ע"י אכילת כהנים שויא לשאר הכפרות דבכל הקרבנות דהרי מינה ילפינן לכולם, וכיון דמסקינן עבודתה לבע"מ טהורין שבאותו משמר, ע"כ דבאכילת בע"מ בעלים מתכפרים ואכילתם קרוי' עבודה (ומדקרי לה עבודה, ע"כ לאו משום דאכילתם לא גרע מנשרף הבשר ולא נאכל כלל דג"כ בעלים מתכפרים כמ"ש תוס' פסחים (דנ"ט ב'), דא"כ אמאי אמרו עבודתה כיון דאין באכילתם שום כפרה וע"כ דגוף אכילתם היא עבודה ובעלים מתכפרים וז"ב) וא"כ גם בשאר קרבנות דבע"מ חולק בהם גם באכילתם תליא כפרת הבעלים, וע' רש"י קדושין (דנ"ג א') איש חולק אפי' בע"מ שאף הם מתליעין את העצים ומפשיטים ומנתחים ושוחטין והבן:
(ג) וע' שאג"א (סי' פ"א וצ"ו) דכ"ז שלא נאכל כל הקרבן לא נתקיים המצוה, ובמנ"ח (מקל"ד) דחה ראייתו מזבחים, וע' חת"ס או"ח (סי' ק"מ) דאם נפסל חצי זית ע"י בליעת פסולים לא קיימו מ"ע של אותו קרבן כלל, מבואר דדעתו כדעת השאג"א, ושם (בסי' מ"ט) כ' דסגי באכילת כזית א' מכל הקרבן ואם נטמא הבשר האחר או אתותר אין בכך כלום, וע' יבמות (ד"מ א') רצה אוכלה רצה אינו אוכלה והתניא כהנים אוכלים ובעלים מתכפרים, ולא משני בשכבר נאכל כזית, ויש לדחות כיון דמסיק בברייתא מצות תאכל מצוה ואי למצות אכילת קדשים לאו מהכא נפקא וק"ל וע"ש בתוס' ב' תירוצים ודו"ק:
ויש להעיר מהא דיבמות (דק"א א') ספק עולה ואינו חולק, פרכינן עולה בע"כ וע"ש בתוס', ולא משני בע"כ דבעלים, דהו"א דיכול לעכב כיון דאינו חולק והוא המקריב מתעכב כפרת הבעלים עד שיתאכל כל הקרבן, וסד"א דיכול לעכב שיקריב כהן החולק ויאכל כזית המצוה ויתכפרו תיכף קמ"ל דעולה בע"כ דבעלים, ומדלא משני הכי ראי' לכאו' דלא מתכפרי בכזית ולא מפסדי מידי ולא הוי אפשר למטעי, אמנם יש לדחות דגם לשיטת השאג"א יש להק' נימא בע"כ דבעלים דהו"א דמצי לעכב דניחא לי' דלתעבד מצוה דמצות תאכל של כהן המקריב בממוני' מה שלא יתקיים אם יקריב הספק קמ"ל דלא מעכבי, וע"כ דלק"מ כיון דמסקינן הני כהני שד"ר נינהו וכ' תוס' ביומא (די"ט ב) ובקדושין (דכ"ג ב') דגם אי שלוחי דידן קצת נינהו אין הבעלים יכולים לעכב שלא יקריב כהן שבאותו משמר [וע' תמורה (דל"ב א') בפרש"י ד"ה הקדש עילוי ובתוס' שם בשם רש"י להקריב במשמר בן בתו כהן, אבל לברור איזה כהן שבמשמר יקריב אין בידו וע"ש בפרש"י ד"ה וכן חרמי כהנים ודו"ק ואכמ"ל בזה] וא"כ לא אצטריך לאשמעינן דעולה בע"כ דבעלים:
ולבד מזה י"ל דמתני' מיירי גם בעולות דליכא אכילה כלל, ואינו חולק פירושו בעורות וכ"נ מפרש"י שם בסוף הפרק, גם עולה בשאר עבודות כגון קבלה והולכה במשמע ואינו כהן המקריב וז"פ [ובגוף הדבר הנני מסתפק הא דאמרינן ספק עולה ואינו חולק, היכי דזכה בפייס להיות כהן המקריב, אם יש לו כזית הראשון שמצוה לכהן המקריב שיאכלנו, והדעת, נוטה לכאו', דאינו חולק דאמרינן היינו כשאינו כהן המקריב רק ליטול חלק בין אנשי המשמורה יכולים לדחותו אבל הכזית ראשון דשייך לכהן המקריב נראה דיש לו, וכעת לא מצאתי הכרע לזה וצ"ע] והרמב"ם ז"ל השמיט הא דמצות תאכל מצוה ועמד ע"ז בערוך לנר (ואין הס' כעת תח"י), ויש להעיר דברייתא מצות תאכל מצוה יליף דכהנים אוכלים ובעלים מתכפרים מקרא ואותה נתן לכם לשאת את עון העדה דלא נזכר בקרא אכילה ומש"ה ס"ל דלמצות אכילת קדשים וכפרת הבעלים די בפחות, מכזית ובצירוף כל הכהנים כשנאכל הקרבן מביניהם אע"ג דלא הגיע כזית לשום אחד מהם נתקיים המצוה וכדעת החת"ס, וכ"ה דעת הצל"ח בדורש לציון (דרוש א') ע"ש, משו"ה צריך קרא מצות תאכל לשון אכילה בכזית, דמצוה דכהן המקריב יאכל כזית, ורבינו כ' (רפ"י ממעה"ק) כהנים אוכלים ובעלים מתכפרים מקרא ואכלו אותם אשר כופר בהם, ובקרא זה נזכר לשון אכילה, וס"ל דכפרת הבעלים תליא באכילת כל הקרבן, וא"כ אין נפקותא באכילת כהן המקריב, דבלא"ה צריך שאחד מהכהנים יאכל כזית שלם לכפרת בעלים ויש לדחות ולקיים ולהאריך ואכ"מ ובגוף הדבר יש להעיר עוד מהא דמעילה (ד"ז ב') נזרק הדם אין מועלין בבשר, ופריך בגמ' מעילה היא דליכא הא איסורא איכא והא ממונא דכהן היא וכן לקמן (שם ד"ח ב') בחטאת העוף פרכינן ממונא דכהן הוא, ולא פרכינן עדיפא מיני' אדרבה מצוה היא וכן בקדשים קלים שם פרכינן ממונא דכהן היא ולא פריך מצוה היא, ואפשר מכאן למד הצל"ח ביצה (די"ט ב') דאכילת קדשים קלים אין מצוה, ויקשה לרש"י ז"ל פסחים (דנ"ט ב' ד"ה בשאר) שכ' דמצוה היא וע' במנ"ח, וע' רש"י חולין (די"ב רע"א) יליף לה מקרא ואכלו אותם אשר כופר בהם ואכמ"ל], ומזה ראי' לכאורה דבכזית ראשון נתקיים המצוה והי' אפשר לתרץ בשאר הקרבן, וא"ל דמש"ה לא פריך מצוה היא, דהי' אפ"ל לשאר כהנים שלא חלקו בקרבן זה כגון שהיו טמא ביום שלא הי' ראוי לחטוי דאינו חולק או לכהן מבית אב אחר, דז"א דאכתי בחטאת העוף דאיכא איסור מליקה מה פריך מעילה היא דליכא הא איסורא איכא הא ודאי איסורא דמליקה שהיא נבלה לשאר כהנים איכא, וע"כ דקו' הגמ' היא דמתני' סתמא תנן משמע גם לכהן הראוי לחטוי וכהן המקריב א"כ אכתי תקשה מדוע לא פריך מצוה היא [ויש ליישב קצת קו' תוס' מנחות (דמ"ה א') הואיל ואשתרי מליקה לגביי' שהקשו הא לעיל משנינן שאני מליקה דמצותו בכך, ולדרכינו נאמר דלעיל למזבח שפיר מצותו בכך, משא"כ לאכילה אחר שנאכל כזית הראשון לכהן המקריב אפ"ה מותר לכהני בית אב השאר שפיר ס"ד דאשתרו להו גם נבלה:
אולם מדתוס' לא תי' כן אין ראי' דס"ל דהמצוה על כל הקרבן, דיש לדחות ע' דורש לציון הקשה נימא עדל"ת ותי' דאפשר לקיים שניהם ודו"ק ובאתי רק להעיר] ויהי' ראי' לכאורה דלא כשאג"א, וחכם אחד העירני די"ל דמש"ה לא פריך מצוה היא דהוי מצי לתרץ דהא דתנן אין מועלין בגידין ועצמות דליכא בהו מצות אכילה והא דתנן בבשר איידי דתנן באימוריהן, ואם כי דחוק הוא, מ"מ יש לדחות כן, וקצת ראי' דבחטאת העוף דלא תנן במתני' באימוריהן לא תני גם בבשר רק סתם אין מועלין, וא"כ אין ראי' וע"ש בתוס', אולם כגון דא ודאי הי' אפשר להקשות ולתרץ כן כמו דשקו"ט כה"ג בכמה מקומות בש"ס, אמנם לכאו' גם אם נימא דלא כשאג"א, מ"מ לכ"ע הכהנים מקיימין מצות אכילת קדשים גם בשאר הבשר שבקרבן וא"כ ג"כ יקשה מדוע באמת לא פרכינן מצוה היא, ונהי בחטאת העוף לא ישאר כזית לכל אחד מהבית אב, וליכא מצוה בפחות אחרי שכבר אכל כהן המקריב כזית וכמ"ש תוס' ביומא (דל"ט א') וכמו שביאר דבריהם בחת"ס (סי' מ"ט), מ"מ בשאר קרבנות הי' אפשר להקשות כן אכן באמת לק"מ דמתני' סתמא תנן ואפ"ל אין מועלין קאי על שאר כהנים שאין להם חלוקה בקרבן זה ואין מצוה באכילתם כגון קטנים וכדומה מש"ה פריך ממונא דכהן היא ורשות בידו ליתן שכל מי שירצה, וא"כ גם לדעת השאג"א י"ל דע"כ השאג"א מודה דיכול ליתן לקטנים מחלקו, והא ודאי באכילת קטנים לא מתקיים, המצוה וע"כ כוונתו דכ"ז שיש עוד לכהן מאותו בית אב שלא אכל כדת לא נתקיים המצוה, וראייתו מגיד הנשה היא אם הגיע לכהן בתוך כזית שהגיע לחלקו הגיד הנשה ע"ש ודו"ק, וא"כ י"ל דקו' הגמ' היא דמתני' סתמא תנן משמע גם במי שאין מצוה באכילתו ומש"ה פריך נהי דמצוה ליכא עכ"פ ממונא היא והכי מבואר מדברי החינוך (מצוה ק"ב) כל כהן שלא אכל חלקו המגיע לו, לבד מה שביטל מ"ע, עוד נענש שעיכב כפרת הבעלים, וע"כ כוונתו על כזית מחלקו, דאם כבר אכל כזית מחלקו כבר קיים מ"ע של אכילת קדשים אליבא דכ"ע, וא"כ מה זה שאמר דביטל מ"ע, וע"כ דלא אכל עדיין כזית, ואז נענש על שעיכב כפרת הבעלים אבל משאכל כזית מחלקו שפיר כבר קיים המצוה ונתכפר לבעלים הכפרה התלוי' באכילתו, ובהכי משכח"ל הא דקטנים אוכלים ואינם חולקים כמובן [וע' בקובץ שערי תורה ח"א (סי' ל"ו אות ד) ובח"ב (סי'. אות ב'] מה שהעירותי בדברי החינוך] ועכ"פ מדברי החינוך מבואר דבאכילת כל כהן החולק בקדשים בעלים מתכפרים, וא"כ בע"מ דחולק בקדשים ובעלים מתכפרים באכילתו, י"ל דהוא בכלל את לחם הוא מקריב ויש להאריך בכל פרט ואכ"מ:]
אבל קטן אע"ג דאוכל בקדשים אינו חולק, ומי שאינו חולק אין באכילתו שום מצוה, וכמו אכילת קדשיה קלים ונשים ועבדים וע' מנ"ח (מק"ב), וכיון שאין, מצוה באכילת קטן אין באכילתו שום כפרה לבעלים כמבואר מלשון רבינו (רפ"י ממעה"ק) שכ' וז"ל אכילת החטאת ואשם מ"ע שנא' ואכלו אותם אשר כופר בהם הכהנים אוכלים ובעלים מתכפרים, וה"ה שאר הקדשים שאוכלין אותם הכהנים שאכילתן מצוה עכ"ל, הוסיף לומר שאכילתן מצוה ע"כ לאפוקי קטן שאין מצוה באכילתו (דבאכילת בע"מ איכא מצוה ובעלים מתכפרים כנ"ל, ונשים ועבדים לא נכללו בכלל כהנים, וע"כ למעט קטנים וז"ב), וא"כ אין באכילתם עבודה ושפיר כ' המג"א דבכהן קטן ליכא מ"ע וקדשתו כי אינו בכלל את לחם הוא מקריב, ואין ראי' מבע"מ, כן אפ"ל דברי המג"א בדרך הפלפול, אבל עדיין צ"ע דברי הפרמ"ג דרצה לומר דקטן עדיף ולדייק דגם בע"מ ליתא בוקדשתו והוא היפך דברי התו"כ וצ"ע:
אחרי כתבי מצאתי להגאון פרמ"ג או"ח (סי' קל"ה מ"ז ססק"ח) הביא דברי המג"א, והעיר דלפ"ז בע"מ נמי, וכ"ת מקריב אכילה בכלל, קטן נמי אוכל, ומה בכך שאינו חולק, וא"כ צ"ע מ"ש קטן מבע"מ ועמ"ש בריש הסי' בט"ז עכ"ל בקיצור, ולשונו זה משמע דבע"מ פשיטא לי' דאית בי' וקדשתו, ובריש הסי' כ' מקרא כהנים בני לוי בע"מ נמי כמו אמור אל הכהנים, משא"כ לחם הוא מקריב י"ל בע"מ ליתא לעשה, וי"ל מקריב אכילה נמי בכלל ער"מ פ"ד מכלי המקדש ובמנין המצות (ל"ב) מ"ע לחלוק כבוד לזרעו של אהרן עכ"ל, ושם בסהמ"צ מובאים דברי התו"כ דבע"מ נתרבה לכיבוד, הרי דלא נעלם מעיניו הבדולחים דברי התו"כ, ולפ"ז (בססק"ח) ודאי כוונתו להקשות על המג"א וכמו שתמה במנ"ח והגאון חו"ז הרד"ד ז"ל [וכעת בא לידי מהר"ם שיק על תרי"ג מצות וראיתי (בסי' ע"ר) תמה על הפרמ"ג (סי' קל"ה) שרצה לומר בע"מ ליתא בכלל וקדשתו, הא בתו"כ מבואר דבע"מ נתרבה, והרואה יראה דהפמ"ג ציין לסהמ"צ ושם הובאו דברי התו"כ], אולם מ"ש ומה בכך שאינו חולק, לא הבנתי כי לענ"ד החילוק ברור, וכמש"ל דבע"מ שחולק יש מצוה באכילתו ובעלים מתכפרים שפיר אכילתו בכלל מקריב וע' עירובין (דק"ה) בע"מ עדיף מטמא משום דאשתרי באכילת קדשים ע"ש משא"כ קטן וכנ"ל וז"ב ויש ליישב בזה דברי רבינו (פ"י ממעה"ק ה"כ) מקו' הלח"מ ע"ש ודו"ק]:
ד ובהיותי בזה ראיתי להגאון ים התלמוד (בב"ק שם) תמה איך אמרינן עבודתה (אכילתה) לאנשי משמר הא קיי"ל (בפ"י ממעה"ק) קרבן הבא בטומאה אינו נאכל [ןע' בשד"ח (מער"כ כפ"ו ד"ה ומה שרמז) שכ' מה שנראה הגאון יה"ת מפ"י ממעה"ק דקרבן הבא בטומאה אינו נאכל כלל אפי' לבע"מ טהרם אינו מוכרח, ודעתו שם דנאכל ולק"מ קו' היה"ת, ובמחכ"ת כי רב היא קיצר במקום שהי"ל להאריך כדרכו בקודש, ולא הביא דברי רבינו (בפ"ד מביאת מקדש הי"א) שכ' וז"ל כל קרבן מהם (מקרבנות צבור) שקרב בטומאה אינו נאכל אלא מקטירין ממנו דברים הראוין להקטרה והשאר הראוי לאכילה נשרף כשאר קדשים שנטמאו, הרי מפורש כדעת היה"ת, הן אמת מדהוסיף רבינו לכתוב כשאר קדשים שנטמאו, ולא קיצר ואמר נשרף כקדשים שנטמאו, מפורש דכוונתו רק אם הראוי לאכילה מזה הקרבן נטמא אז אע"ג דכל הקרבן בא בטומאה מ"מ נשרף הבשר כשאר קדשים שנטמאו, אבל אם לא נטמאו השיריים שפיר ס"ל לרבינו דנאכל, ומזה לא הבנתי תמיהת מרן בכ"מ (במעה"ק שם) על רבינו שכ' ק"צ הבא בטומאה אעפ"י שהטמאים מקריבים אין חולקין עם הטהורים לאכול לערב מפני שא"ר לאכילה משמע דהשיריים נאכלין ובפ"ד מביאת מקדש כ' דנשרף ונדחק ליישב, וצל"ע מדוע לא תי' בפשיטות דשם (בביאת מקדש) מיירי היכי דנטמאו השיריים כמבואר בלשונו כשאר קדשים, שנטמאו, וכאן (במעה""ק) מיירי כשלא נטמאו השיריים, ואולי לא רצה מרן בזה משום דא"כ אנו מוכרחים לומר דרבינו חילק על התוס' יומא (ד"ז א') שכ' דלרב ששת דטומאה דחוי' בצבור גם אם לא נטמאו השיריים אינם נאכלים, ורבינו הא פסק כר"ש דדחוי' היא, ולאפושי פלוגתא דסובר דגם לר"ש כשלא נטמאו השיריים נאכלין לא ניחא לי' למרן ז"ל:
אמנם אוקימתא דמרן ז"ל דרבינו מיירי בק"פ דוקא דחוקים ביותר ולשון רבינו מורה כמ"ש, וביותר תמהני דהרי מרן ז"ל בעצמו כ' לפרש דברי רבינו (בפ"ד מכלי מקדש ה"ט) שכ' הי' טמא בק"צ וכל הכהנים טמאים נותנו לבע"מ טהורין שבאותו משמר ועורו ועבודתו לאנשי משמר הטמאים, דנותנו לבע"מ טהורים היינו אכילת הבשר ועבודתה לטמאים היינו הקרבתה ע"ש, הרי מפורש יוצא בדברי רבינו דס"ל דהשיריים נאכלין, דשם א"א לפרש בק"פ דהרי פסח אינו נאכל אלא למנויו, וגם האי דינא נובע מסוגיין בב"ק אשר כבר הוכחנו לעיל (אות ב') דמיירי בשעיר ר"ח, וע"כ צריך לחלק כמ"ש דבביאת מקדש מיירי כשנטמאו השיריים, לכן דברי מרן זצ"ל צל"ע:
אמנם גם אם כנים אנחנו בזה דרבינו ס"ל דהיכי דלא נטמאו השיריים נאכלים, קו' הגאון ים התלמוד ק' לדעת התוס', דהא סוגיא זו אליבא דרב ששת אזלא דהוא מרא דשמעתא, ולשיטת התוס' אליבי' גם אם לא נטמאו השיריים אינם נאכלים] ואיך משכח"ל עבודתה (אכילתה) לאנשי משמר:
ה והנלע"ד ליישב בס"ד דהנה לכאו' ק' מאי פריך אי דאיכא טהורים טמאים מי מצי עבדי לפמ"ש המחנ"א (ה"ד לעיל או"א) דהיכי דבדיעבד מהני מקרי מצי עביד ומשוי שליח, ובתוס' יומא (שם) כ' דגם ר"ש מודה דבדיעבד אם קרבי טמאים אע"ג דהוי מצי לאהדורי אטהורים הקרבן כשר, א"כ גם בדאיכא טהורים בהאי משמר שפיר טמאים מצי עבדי שליח (ומצאתי בשד"ח שהביא קו' זו בשם השואל בשו"מ, ואינו תח"י ע' מה שתי' שם), והי' אפ"ל כיון דתוס' כ' דלר"ש אם הקריבו טמאים אע"ג דלא נטמאו השיריים אסורין באכילה א"כ לא מצי עביד באופן שיהי' הבשר מותר באכילה, מש"ה פריך טמאים מי מצי עבדי בכהאי גוונא שיהי' אכילתה לאנשי משמר, דהא הבשר יאסר באכילה, אע"ג אם לא יטמא, וכיון דל"מ עבדי כהאי גוונא שליח מי מצי משוי [ויש להסתפק בזה דאפשר אם גוף העובדא מצי הוא למיעבד אע"ג דל"מ עביד בכל פרטי', שפיר משוי שליח, אמנם הדעת נוטה דלעשות שליח למיעבד בפרטי' דהוא לא מצי עביד לא משוי שליח, אע"ג דמצי למעבד גוף המעשה, והכי מוכח לכאו' סוגין, וע' נזיר (די"ב ב'), ויש פנים לכאן ולכאן ואכמ"ל ובאתי רק להעיר] אולם עדיין ק' לפמ"ש המל"מ (פ"ב מביאת מקדש) דהיכי דמדאו' מותר רק מדרבנן אסור שפיר מצי עביד שליח, והרי מבואר ביבמות (ד"צ סע"א) דמדאו' הבשר מותר רק מדרבנן אסור, וגם אליבא דר"ש כן הוא כמ"ש תוס' (יומא שם) וא"כ הדרא הקו' דשפיר מצי הטמאים עבדי, דהא בדיעבד הורצה וגם הבשר יהי' מותר מדאו' ושפיר משוי שליח:
ונראה דרש"י ז"ל במתק לשונו תי' קו' זו שכ' דקו' הגמ' דאיכא טהורים טמאים מי מצי עבדי פירושו אי דאיכא טהורים בההוא משמר, ועמד על דבריו המהרש"א ז"ל הא סוגיין אליבא דר"ש אזלא והוא ס"ל טומאה דחוי' ומבואר ביומא דגם אי ליכא טהורים בההוא משמר מהדרינן אשאר משמורות, ומאי דחקי' לפרש דאיכא טהורים בההוא משמר ע"ש, ולדרכינו נאמר דרש"י ז"ל כוון לתרץ קושייתינו, והוא דמבואר בתענית (די"ז א') הוכבד העבודה על אנשי בית אב נכנסים אנשי משמר לסייעם וא"כ כשכהני בית אב טמאים אין לך עבודה כבדה יותר מזו להקריב הקרבן באופן שלא יטמאו השיריים וא"כ אנשי משמר נכנסים לסייעם, ולא מצד שליחות של כהני בית אב, רק עליהם מוטלת העבודה כמו על הבית אב ונקראים ראויים לחטוי, תדע דהא אמרינן אכילתה לאנשי משמר, ואם א"ר לחטוי מצד עצמם רק בתורת שליחות הלא קיי"ל (ר"פ טבול יום) א"ר לחטוי אינו חולק (ואם כי יש לחלק, וע' לח"מ פ"י ממעה"ק) ועכ"פ הא אנשי משמר נחלקים לבתי אבות וכל בית אב יש לו יומו שחלוקת הקרבנות שייך לו לבדו, וא"כ מדוע אמר עבודתה לאנשי משמר, וע"כ כיון דהעבודה כבדה היא, כל אנשי משמר נכנסים לסייעם ונעשו בעלים להקרבה זו ולא מטעם שליחות וחולקים בשוה וז"ב, משא"כ אנשי משמורה אחרת אם יבואו להקריב יקריבו רק בתורת שליחות של אנשי אותה בית אב וא"כ אי בההוא משמר לא היו טהורים כלל, והוינן מהדרינן אשאר משמורות לא הי' אפשר למפרך טמאים מי מצי עבדי שליח דשפיר הוי נקראים מצי עבדי כקושייתינו כיון דבדיעבד עבודת הטמאים הורצה, וגם השיריים מותרים מדאורייתא, לכן הוכרח רש"י ז"ל לפרש דקו' הגמ' היא אי דאיכא טהורים בההוא משמר, טמאים מי מצי עבדי, דהיכי דאיכא טהורים בההוא משמר הם נכנסים לסייע ולעבוד העבודה כעובדים מצד חיוב עצמם המוטלת עליהם ולא מצד שליחות הטמאים, והם לוקחים חלק כחלק בקרבן זה, א"כ בידם לעכב על הטמאים שלא יעבדו כלל, משום דאם יקריבו הטמאים יאסר הבשר באכילה עכ"פ מדרבנן (אליבא דר"ש דהוא מרא דשמעתא) ויפסידו חלקם, ובדין מעכבי על הטמאים שלא יקריבו, ולכן שפיר פריך טמאים מי מצי עבדי, הא הטהורים שבההוא משמר מעכבי על ידיהם, ואם הם לא מצי עבדי שליח היכי משוי ואיך אמר נותנה לכל כהן שירצה ועבודתה (אכילתה) לאנשי משמר, דמשמע לכל כהן שירצה היינו אפי' לכהן שבשאר המשמורות דהוא רק מצד שליחות ואיך משוי שליח הא הוא ל"מ עביד דהטהורים מעכבים על ידו:
אבל אי לא הוי טהורים בההוא משמר רק מהדרינן, אטהורים שבשאר משמורות, אין הטהורים שבשאר משמורות יכולים לעכב את הטמאים מלעבוד כיון דאנשי משמר אחר אינם חולקים בבשר הו"ל ממון שאין לו תובעים ושפיר מצי הטמאים לעבוד כיון דבדיעבד הורצה וגם הבשר מותר מדאורייתא ואם כן לא הוי מצי למפרך טמאים מי מצי עבדי, וניחא קו' מהרש"א על רש"י ז"ל וגם קושייתינו א"ש היטב:
ובהכי אשכחנא פירוקא לדברי התוס' בסוגיין שכ' דקו' הגמ' אי דאיכא טהורים טמאים מי מצי עבדי לר"ש פריך דס"ל טומאה דחוי' בצבור ומהדרינן הטהורים, ודבריהם תמוהים דהא מבואר ביומא (שם) דהיכי דאיכא שיריים לאכילה גם ר"נ מודה דמהדרינן אטהורים, ומדוע הוכרחו לפרש דרק לר"ש פריך, ולדברינו ניחא טובא, דאלו לר"נ כ' תוס' (שם ביומא) דאם לא נטמאו השיריים מותרים באכילה גם מדרבנן ע"ש, וא"כ לא הוי מצי למפרך טמאים מי מצי עבדי ואיך משוי שליח דהי' קשה קושייתינו דשפיר נקראו מצי עבדי כיון דבדיעבד הורצה וגם הבשר מותר באכילה אפי' מדרבנן ואין הטהורים שבההוא משמר יכולים לעכב על ידם דהא לא יפסידו כלום, מש"ה הוכרחו תוס' לומר דלר"ש לשיטתו פריך וא"ש:
ובדברינו ניחא מה שיש לדקדק עוד בלשון הסוגיא דפריך אי דאיכא טהורים טמאים מי מצי עבדי, ואי דליכא טהורים טמאים מי מצי אכלי, משמע דאי ליכא טהורים בההוא משמר (כפרש"י ז"ל) לא קשיא מי מצי עבדי, רק מי מצי אכלי, ואמאי הא הסוגיא לרב ששת אזלא, והוא ס"ל דחוי' בצבור ומהדרינן אטהורים שבשאר משמורות, וא"כ גם בדליכא טהורים בההוא משמר טמאים לא מצי עבדי (וכעין קו' מהרש"א ז"ל על פרש"י), ועפ"ד ניחא דקו' הגמ' היא אי דליכא טהורים בההוא משמר, שוב הבשר ממון שאין לו תובעים דביד בית האב ליתן לאיזה משמר שירצו, ואין מי שיעכב על ידם מלהקריב ובדיעבד הרי הורצה והבשר מותר מדאו' ושפיר מצי עבדי, ול"ק מי מצי עבדי רק מי מצי אכלי וכנ"ל:
ומשני אימא עבודתה (אכילתה) לבע"מ טהורים שבאותו משמר, כלומר לעולם דליכא טהורים בההוא משמר ושפיר מצי הטמאים להקריב דאין מי שיעכב על ידם דהבשר הוי ממון שאין לו תובעים, ומצד עצמם שפיר נקראים מצי עבדי דבדיעבד הורצה וגם הבשר מותר מדאו', וממילא הרשות בידם ליתן לכל כהן שירצה משאר המשמורות ונותן לכהן טהור שבשאר המשמורות והקרבן קרב בטהרה, ועבודתה לאנשי משמר היינו לבע"מ טהורים שבאותו משמר, וא"כ לק"מ קו' היה"ת כי באמת הקרבן קרב בטהרה, וגם לר"ש הבשר מותר באכילה, וז"נ מאוד בס"ד:
וע' בלקוטים שבסוף ס' בית מאיר על הש"ס ד"ה איתא והנלע"ד כתבתי:
ולדרכינו אתכחנא פירוקא קצת לדברי הריטב"א ז"ל בקדושין (דכ"ג) אשר עמדנו עליהם בתשובה לח"א ולמען חיבת הקודש הנני להעתיק מ"ש בזה בס"ד:
סימן ג
ב"ה אור יום ב' לסדר והי' ברכה ח' מרחשון התרס"ה
פה לומימירסק יע"א: לכבוד שארנו ידי"נ הרב הגאון חו"ב שה"י כו' כש"ת מהר"ם נ"י אבדק"ק פרעמישלא.
אחדשה"ט מכתבו הנדפס הגיע עדי בבואי לביתי אחרי שהתמהמהתי ב' חדשים, וחשבתי כי כבר יש לכ"ת נ"י המנין הנצרך, ועתה כי דפק על דלתותי עוד הפעם לא אוכל לסרב לגדול כמי"ב, בפרט כי הדבר פשוט ונתפשט, ומלאתי רצונו והיום בצהרים שלחתי כמבוקשו ושם בארתי קצת:
ועתה ארשום בזה מה שראו עיני בדברי פלפולו בדרך רהיטא:
א מה שהקשה כ"ת על דברי הרשב"א קדושין (דכ"ג) שמתרץ קו' התוס' אהא דר"ה ברי' דר"י דאמר הנהו כהני שלוחי דרחמנא נינהו דאי ס"ד ש"ד נינהו מי איכא מידי דאנן לא מצינן למיעבד ושליח מצינן למשוי, והקשו תוס' אמאי לא פשטינן מינה בנדרים (דל"ה ב') דמבעי לן הני כהני ש"ד אם שד"ר נינהו דע"כ שד"ר נינהו דמי איכא מידי, ותי' הרשב"א דאיבעי בנדרים היא על שחיטה הפשט ונתוח שהם עבודות דכשרות בזר ומצי עביד אי הני כהני דעבדי להני עבודות ש"ד נינהו או שד"ר, והק' כ"ת א"כ איך בעי למפשט בנדרים שם ממתני' דתנן מקריב עליו קיני זבין ואי אמרת ש"ד נינהו הא קמהני לי', והא קיני זבין במליקה הן ובעי כהן דוקא, וזר ל"מ עביד והיכי דל"מ עביד הא פשיטא לי' דשד"ר, ועיקר האיבעי היא בעבודה שכשרה בזר עכת"ק:
ואנכי הרואה שקו' זו כבר נמצא בדברי הרשב"א ז"ל בגופן שלהן, שכ' תי' זה בשם י"מ וכ' עוד תי' א"נ התם (בנדרים) בכהן בכהן, והכא (בקדושין) בכהן בישראל, וסיים וז"ל ובתוס' הקשו דהא התם הוי בעי למפשט מדתנן מקריב עליו קיני זבין ומדתניא אם הי' כהן יזרוק עליו דם חטאתו של מצורע דכל הני ל"מ עבדי, ותי' הם ז"ל לא חשש לפשוט אלא מברייתא או ממשנה עכ"ל, הרי דהרשב"א ז"ל גופי' הביא קו' כ"ת בשם התוס' דאיך בעי למפשט מקיני זבין ומזריקת דם הא קיני זבין בעי מליקה וזריקת דם מעבודות הפסולות בזר ובהני פשיטא לי' דשד"ר:
אמנם ארשום למעכ"ת מה שעלה בדעתי ליישב קו' התוס' על הי"מ (היא קו' כ"ת) ע"ד החידוד, והוא עפמ"ש בחי' לקדושין לפרש דברי תוס' (דמ"א ב') ד"ה נפק"ל מדריב"ק שהקשו אמאי לא יליף דשליחות מהני בקדשים משחיטת פרו של אהרן מדאצטרך לומר שהי' בבעלים כדכתיב ושחט את פר החטאת אשר לו מכלל דבשאר קדשים לא בעינן בעלים, וכ' מהרש"א ז"ל וז"ל דליכא למילף במה מצינו שאר קדשים בעי בעלים [לפנינו הגי' לא בעי בעלים והוא ט"ס כמובן) מפרו ש"א, דא"כ לא אצטרך קרא כלל דמהיכי תיתי לן דל"ב בעלים דשליחות מנלן עכ"ל וכתבנו לבאר דבריו קצת דכוונתו לפרש קו' התוס' שהק' נילף מפרש"א דשליחות מהני, ומאי קושיא הא אי לאו דריב"ק הו"א נילף מפרש"א במ"מ כמו דפרש"א בעי בעלים דוקא כן שאר קדשים ומש"ה אצטרך קרא דריב"ק דשליחות מהני, וע"ז תי' דשפיר הקשו דגם אי לא הוי כתיב קרא דריב"ק שפיר הוי ידעינן דקרא דפרש"א למעט אתי שאר קדשים דל"ב בעלים, דאל"כ למ"ל קרא דפרש"א בעי בעלים, מה"ת הוי סלקא אדעתין להקל ולומר דל"ב בעלים כיון דקרא דריב"ק לא הוי כתיב לא הוי ידעינן דמהני שליחות כלל בקדשים וז"פ בכוונתו, אולם יש להוסיף דעדיין יש להקשות מאי הקשו תוס' הא אי לאו דריב"ק הו"א למילף במ"מ מפרש"א דבעי בעלים דוקא וכקו' מהרש"א, ותירוצו לכאו' אינו מספיק דמה תאמר דא"כ למ"ל קרא דפרש"א דבעי בעלים דוקא הא אין לנו שום גלוי דעת דמהני במקום אחר שלא ע"י בעלים, ז"א דהא אי לאו קרא שפיר הוי אפשר למטעי דפרש"א ל"ב בעלים דוקא, דהרי מצינו בכל הקרבנות דעבודתם נעשים שלא ע"י הבעלים רק ע"י שלוחם הכהנים, והו"א דשחיטת פרו של אהרן ע"י הדיוט לא גרע משחיטות שאר הקרבנות ע"י זר, דהרי עבודת הקרבנות פסולה ע"י זר, ואפ"ה חלוקה השחיטה משאר עבודות דכשרה בזר, ורק מקבלה ואילך מצות כהונה, א"כ אי לא הוי כתיב ושחט את פר החטאת אשר לו הו"א דשחיטה כשרה ע"י אחר, ונהי דמשחיטה גופה שבשאר קדשים אין לנו ראי' דמהני שלא ע"י הבעלים, כי אפשר לומר דמה שגלתה תורה מקבלה ואילך מצות כהונה, דמינה ילפינן לשחיטה שכשרה בזר, היינו בבעלים עצמם לא ע"י זר אחר, מ"מ אי לאו קרא דפרש"א שפיר הוי אפשר למטעי כיון דמצינו שליחות בקדשים בשאר עבודות הקרבנות דכהנים מקריבים ולא הבעלים, ומצינו דשחיטה חלוקה משאר עבודות דכשרה בזר הו"א דגם פרש"א מהני השחיטה ע"י אחר ול"ב בעלים דוקא וע' יומא (דמ"ב א') שחיטת פרו לרב כשרה בזר, וע' תוס' ב"מ (דט"ו ב') במידי דפלוגתא לא אמרינן אדם יודע, ובמק"א הארכנו בס"ד בזה דכן מתבאר בדברי תוס' שבת (דכ"ג ב' ד"ה גזרה) בתירוצם שם וכ' ליישב בזה קו' מהרש"א שבת בדברי תוס' (דכ"א רע"ב) ע"ש ובפנ"י וכן מבואר בדברי הר"ן נדרים (דט"ו א' ד"ה אלא לאו) ע"ש ואכמ"ל] וא"כ שפיר הוי אפשר למטעי דשחיטה המחולקת משאר עבודות כשרה בפרש"א ע"י אחר כיון דמצינו בקדשים עבודה שלא ע"י הבעלים, ואצטרך קרא ושחט את פר החטאת אשר לו דהשחיטה תהי' בבעלים דוקא וכיון דאינו מיותר שפיר אפ"ל אי לאו קרא דריב"ק הו"א למילף במ"מ דגם בשאר קדשים לא מהני שליחות בשחיטה מש"ה אצטרך קרא דריב"ק ושחטו אותו דמהני השחיטה ע"י אחר ודו"ק, ומאי הקשו תוס':
אולם באמת לק"מ ושפיר תי' המהרש"א ז"ל דלא הוי מצינן למטעי דנילף במ"מ מפרש"א דא"כ לא לכתוב לא דריב"ק ולא דפרש"א, דמה"ת הו"א להקל דל"ב בעלים, ואי מעבודות הקרבנות, ז"א דעבודות הקרבנות לאו מתורת שליחות הבעלים עבדי הכהנים דמי איכא מידי כו' וכדר"ה ברי' דר"י וע"כ שד"ר נינהו א"כ לא מצינו כלל בקדשים מידי דצריך בעלים ומהני ע"י שליח ומשחיטה בשאר קדשים ג"כ לא ידעינן דזר דלאו בעלים שוחט, ולא הוי סלקא אדעתין כלל לומר דשחיטת פרש"א יכול להיות ע"י אחר [והא דרב מכשיר שחיטת פרו ע"י זר, היינו אחר שידענו דמהני, שליחות בקדשים ודו"ק] ולמ"ל קרא דפרש"א, וע"כ דאתי למילף למעט דדוקא בפרש"א צריך בעלים משא"כ בשאר קדשים ל"ב בעלים דוקא א"כ שפיר הקשו תוס' למ"ל דריב"ק, וכ"ז פשוט:
ב עוד כתבנו בס"ד לפרש תי' התוס' שכ' וז"ל וי"ל דהא דממעטינן מפרו ש"א היינו חטאת דומיא דפרש"א, וה"ט משום דבחטאת כתיב אותו אפי' בע"כ והלכך כיון דאי איתא לקמן מקריבין אותו בע"כ דין הוא שיעשה שליח, אבל שאר קרבנות דלא מקריבין בע"כ לא הוי ידעינן שיכול לעשות שליח אי לא דנפק"ל מדריב"ק עכ"ל, ותמה מהרש"א ז"ל וז"ל לא נמצא כן בשום דוכתא, אלא בהיפך איתא בפ"ה דערכין שנינו חייבי חטאות ואשמות אין ממשכנין אותן חייבי עולות ושלמים ממשכנין אותן, ודרש לי' מדכתיב, יקריב אותו מלמד שכופין אותו עד שיאמר רוצה אני וע"כ הנראה להגי' בהיפך דבריהם וכצ"ל וה"ט משום דבחטאת לא כתיב אותו אפי' בע"כ והלכך כיון דאי איתא לקמן אין מקריבין אותו בע"כ דין יהוא שיעשה שליח, אבל שאר קרבנות דמקריבין בע"כ לא, והכי מסתברא טעמי' טפי דבמקום דאין כופין אותו בי' תליא מלתא ויכול נמי לעשות שליח, אבל היכי דכופין אותו לא תליא בי' וא"י לעשות שליח עכ"ל
: מלבד דקשה לשבש הספרים ולהגי' הגירסא מהיפך היפך, לא זכיתי להבין כל דבריו ז"ל, חדא הא מבואר בערכין (שם דף כ"א א') אר"פ פעמים שחייבי חטאות ממשכנין חייבי עולות אין ממשכנין ע"ש, ועתוס' כריתות (די"ב א') כ' היכי דניחא לי' בכפרה אלא שסבור להיות פטור ממשכנין אותו גם בחטאת ע"ש, וא"כ מאי פסקי לומר דלא הוי ידעינן למעט רק חטאת דלא אתיא בע"כ (לגי' מהרש"א), הא גם שאר קרבנות לא אתיין בע"כ, ולהיפך גם חטאת לפעמים בא בע"כ, והו"ל לתוס' לומר דהו"א דלא ממעט רק קרבנות דלא אתיין בע"כ:
תו ק' הא דכתבו וה"ט משום דבחטאת לא כתיב אותו (לגי' מהרש"א), הא קרא דיקריב אותו דילפינן מיני' כופין אותו עד שיאמר רוצה אני לא כתיב גם בשלמים רק בעולה, ואפ"ה ממשכנין גם בשלמים, וע"כ דמעולה ילפינן לשלמים אע"ג דעולה קדק"ד ושלמים קק"ל, א"כ חטאת ואשם פשיטא דהוי מצינן למילף מעולה דממשכנין רק משום דניחא לי' בכפרה ויודע שהוא חייב אמרינן דודאי יביא קרבנו מעצמו, וכמ"ש תוס' להדיא בב"ב (דמ"ח א') ע"ש וע' רש"י חולין (דק"ל ב' ד"ה אלא לאו) דכיון דלכפרה ולרצוי בא ל"ש דמעכב וא"כ לא תליא כלל בהא דבחטאת לא כתיב אותו, ומדוע תלו טעמא בדלא כתיב:
ועוד הא הילפותא דכופין אותו עד שיאמר רוצה אני לא מתיבת אותו ילפינן רק משום דהאי קרא יקריב אותו מיותר הוא דכבר כתיב יקריבנו כמ"ש רש"י ולא מצינו שתוס' יחלקו בפירוש זה, ותיבת אותו הא קאי על הקרבן ומשמעות הלימוד הוא מתיבת יקריב, בע"כ יקריב, וא"כ אזלי בתר איפכא ונקטו בחטאת לא כתיב אותו והו"ל לומר דבחטאת לא כתיב יקריב או עכ"פ יקריב אותו ולא אותו לבד גם תמיהני איך אפ"ל דקרבנות שממשכנין אותו באים בע"כ בלי דעתו, הא כתיב לרצונו שצריך דעתו ורצונו, רק דכופין אותו עד שיאמר רוצה אני וכ"ז דאינו אומר רוצה אני אין מקריבין [וע' ערכין (שם) פלוגתא דשמואל ועולא בעולות ושלמים, לחד צריך דעתו בהפרשה ולחד בכפרה, וע' ר"ה (דף ו' א') יקריב אותו אתי להיכי דאפריש ולא אקריב ע"ש ודו"ק ואכמ"ל], וא"כ צריך דעתו גם בעולה ושלמים דהרי בחד קרא כתיב יקריב אותו לרצונו ובעולה כתיב,, ואיך נחלק ונאמר כיון דממשכנין אותו הרי קרב בע"כ ולא תליא בדידי' מש"ה א"י לעשות שליח, והא תליא ותליא בדידי' ובדעתו וכ"ז שאינו אומר רוצה אני אין מקריבין, והגם דכופין אותו, היינו דאנן סהדי דע"י כפיי' נתרצה בלב שלם ואגב אונסי' גמר ונתרצה (ודברי הרמב"ם ז"ל ידועים):
ותו אם באנו לטעות מכח האי סברא שכ' מהרש"א ז"ל מדוע נטעה לומר דוקא חטאת ולא אשם, הא אשם ג"כ אין ממשכנין אותו ולא אתיא בע"כ, ואלא משום דפרש"א חטאת היא, א"כ למ"ל כלל האי טעמא, סוף דבר לא זכיתי להבין דברי אדונינו מהרש"א ז"ל בזה שהיפך הגירסא ולא העלה ארוכה לענ"ד וצע"ג:
ומה שנלע"ד בישוב דברי התוס' בס"ד דא"צ להפוך הגירסא, רק להגי' הגה"ה קטנה השכיחה ביותר דבמקום תיבת " אותו' צ"ל "ואתי" (ונ"ל ברור כי כן הי' כתוב בדברי התוס', ואשר לא הבין תמה כי לא מצא בתורה תיבת "ואתי" ואיך כ' תוס' דבחטאת כתיב "ואתי" לכן הגי' עה"ג דצ"ל אותו כי חשב שנתחלפו אותיות "אותו"באותיות "ואתי" והמדפיסים הכניסו הגה"ה זו לפנים וחשבו לתקן והדפיסו "אותו", אבל שלא מדעת עשו, כי באמת צ"ל "ואתי" ושייך למטה וכמו שיבואר בס"ד דברי התוס' על נכון), דהנה בקרא (ויקרא טז) כתיב ואל יבא בכל עת אל הקודש וגו' בזאת יבא אהרן אל הקודש בפר בן בקר לחטאת ואיל לעולה וגו' ושחט את פר החטאת אשר לו וגו' מבואר כי פר החטאת אשר לאהרן הי' כעין קרבן דמחוסר כפרה שהקרבן בא להכשירו לכנס לקודש ואע"ג דמכפר ג"כ כדכתיב וכפר בעדו ובעד ביתו, מ"מ עיקרו בו רק להכשירו לכנס לפני ולפנים, תדע דהרי כפרת דמו באה רק על טומאת מקדש וקדשיו של כהנים במזיד (כמבואר בספי"א משגגות) ואם אפי' הי' ידוע בודאי בבירור גמור כי לא הי' בשנה זו בין הכהנים מי שנכנס בטומאה או מי שאכל קודש בטומאה במזיד ג"כ הי' צריך להביא פר החטאת [וטומאת מקדש וקדשיו של כהנים בשוגג מתכפר בוידוי דברים שמתודה על הפר, ומה שמתמה הלח"מ (שם) הוא על לשון רבינו, אבל בגוף הדבר פשוט שדעת רבינו דשוגג דכהנים מתכפר בוידוי ולא בשעיר, דהרי פסק (בפ"ב מעיוה"כ ה"ו) דשני הוידויים שעל הפר אחד לו ואחד לאחיו הכהנים והוא כר"י (בספ"ק דשבועות) דהוידוי ודם הפר הם כנגד שעיר הפנימי והחיצון ע"ש ודו"ק ואכמ"ל] ועכ"פ הוא מכשירו לכנס לקודש פנימה כמפורש בקרא ודמיא לקרבן דמחוס"כ (וע' כריתות דף כ"ו בחטאת יולדת), ונקדים עוד הקדמה אחת והיא דבנדרים (דף ל"ה ב) אריו"ח הכל צריכין דעת חוץ ממחוסרי כפרה שהרי אדם מביא קרבן על בניו ועל בנותיו הקטנים שנא' זאת תורת הזב בין גדול בין קטן (וכי היכי דאדם מביא קרבן על בנו קטן שאין לו דעת ה"נ שלא מדעתו על חבירו, ר"ן) ומבואר דקרבן דמחוס"כ ל"ב דעת בעלים ואתי אפי' בע"כ, והשתא יבואו דברי תוס' על נכון בס"ד וזה לשונם וי"ל דהא דממעטינן מפרו של אהרן (דדוקא פרש"א בעי בעלים דוקא ולא שאר קדשים) היינו חטאת דוקא דומיא דפרש"א (הוסיפו תיבת דוקא, דהי' די לומר היינו חטאת דומיא דפרש"א, לרמז לנו דלא הוי ידעינן למעט מפרש"א רק חטאת דומיא דפרש"א דהוא כעין חטאת דמחוס"כ) וה"ט (דהו"א דוקא חטאת אתי למעט ולא עולה, והא גם עולה הי' צריך להביא להכשירו לכנס לפני ולפנים כדכתיב ואיל לעולה) משום דבחטאת כתיב (האי קרא, דהוי ילפינן מיני' למעט שאר קדשים ולומר דוקא בקרבן אהרן בעינן בעלים, בחטאת כתיב, שחט את פר החטאת אשר לו, אבל בעולה לא כתיב, וא"כ כשבאנו למעט דשאר קדשים ל"ב בעלים דוקא, לא הוי ידעינן למעט רק חטאת דומיא דפרש"א) ואתי (כצ"ל) אפי' בע"כ (בזה נתנו טעם מדוע הו"א למעט דוקא חטאות דמחוס"כ ולא שאר חטאות, הא פרש"א בא לכפר ג"כ כדכתיב וכפר בעדו וגו' א"כ דומה גם לשאר חטאות, ואם הכתוב מיותר למעט מסתמא הוי ממעטינן תרוויי', חטאות דכפרת עון, וחטאות דמחוס"כ, דהי מיני' מפקת, לז"א דסברא גדולה יש לנו למעט רק חטאות דמחוס"כ דדוקא אינהו ממעט הכתוב דל"ב בעלים והוא משום דאתיין בע"כ ושלא מדעתו וכדאמר ריו"ח בנדרים כנ"ל) והלכך כיון דאי איתא לקמן מקריבין אותו בע"כ (ואינו דומה חטאת דמחוס"כ לשאר חטאות דהני צריכים דעת בעלים, ואפי' כשחבירו הפריש עליו חטאת צריך דעת המתכפר בין בהפרשה בין בכפרה, משא"כ במחוס"כ אם איתא לקמן מקריבין אותו בע"כ כדריו"ח דאין צריכים דעתו, והלכך) דין הוא שיעשה שליח (ואין כוונתם דמה דמקריבין בע"כ היא עדיפותה דחטאת של מחוס"כ שיכול לעשות שליח, דבזה סברת המהרש"א ז"ל נכונה דאם לא תליא בדעתו הסברא נותנת דאין בכחו לעשות שליח, אבל באמת כוונת התוס' היא משום דמקריבין בע"כ ולא תליא בדעתו שפיר הו"א דל"ב בעלים דוקא [דכן הי' קושייתם דנילף מפרש"א דדוקא התם בעינן בעלים דוקא אבל בשאר קדשים ל"ב בעלים (ע' בלשונם הזהב) ומהחיוב נמעט שלילה ולא חיוב והבן] והו"א דבפרש"א דאתיא גם לכפרת עון השמיענו התורה דצריך בעלים דוקא כדי למעט חטאת דמחוס"כ דלא אתיא לכפרה ל"ב בעלים דוקא) אבל שאר קרבנות דלא מקריבין בע"כ (דהרי בעינן דעת בעלים, ואע"ג דכופין בעולה ושלמים מ"מ בעינן שיאמר רוצה אני [ואפי' לשמואל דאמר בהפריש עליו חבירו דל"ב הכפרה מדעתו, ה"ד כשהפריש עליו מדעתו, דהרי בהפרשה מצריך גם שמואל שיהי' מדעתו, מש"ה ל"ב תו דעתו בשעת כפרה, אבל היכי דממשכנין אותו פשיטא דגם לשמואל צריך דעתו בשעת כפרה, דהכי מבואר במתני' שם וילפינן מדכתיב לרצונו עד שיאמר רוצה אני ח"ב] וא"כ כיון דצריכין דעתו) לא הוי ידעינן שיכול לעשות שלית (והו"א דצריך דוקא בעלים, דכיון דיש לנו לומר דקרא דפרש"א אתי למעט חטאות דמחוס"כ, א"כ אינו מיותר, שוב הו"א דחטאות דאתיין לכפרה ושאר קרבנות דבעינן דעת בעלים ואין לנו סברא למעטינהו, ילפינן במה מצינו מפרש"א דבעינן דוקא בעלים, וכקו' מהרש"א הנ"ל, דהרי הכתוב אינו מיותר דנצרך למעט חטאות דמחוס"כ, א"כ הו"א דבשאר קרבנות בעינן בעלים דוקא) אי לא דנפ"ל מדריב"ק. כ"נ ברור בפשט דברי התוס' בס"ד וא"צ לשבש הספרים כנ"ל, ע"כ כתבתי בחי' לקדושין בס"ד:
ג ומעתה נאמר ליישב קו' כ"ת (היא קו' התוס' על הי"מ) דכ"ז אחרי שידענו דברי ריו"ח דמחוס"כ ל"ב דעת בעלים שפיר אצטרך דריב"ק, דלא הוי ידעינן מפרש"א למעט רק חטאות דמחוס"כ, דיש בהן סברא גדולה למעטינהו יותר משאר חטאות, אבל מאן דבעי למפשט דשד"ר ממתני' דקיני זבין הא לא הוי ידע עדיין הא דריו"ח דמחוס"כ ל"ב דעת בעלים, כנראה בסוגיא דנדרים שם, א"כ לדידי' הי' ק' למ"ל קרא דריב"ק תיפוק לי' מפרש"א כקו' התוס', ולא הוי מצי לתרץ כתירוצם דהא הוי ס"ל דאין חילוק בין חטאות דמחוס"כ לשאר קרבנות, וע"כ הי' צריך לתרץ דמפרש"א הו"א למילף להיפך במ"מ כמו דבעינן בפרש"א בעלים דוקא כן בשאר קרבנות וכקו' מהרש"א משו"ה בעינן קרא דריב"ק, ועדיין יקשה כתי' מהרש"א לא לכתוב לא דריב"ק ולא דפרש"א, דמה"ת לומר דל"ב בעלים דהא לא ידעינן שליחות כלל, ועכצ"ל דהי' סובר דמשו"ה אצטרך קרא דפרש"א דאי לאו האי קרא שפיר הוי ס"ד לומר דל"ב בפרש"א בעלים דוקא כיון דמצינו דכהנים מקריבים הקרבנות ולא הבעלים וחזינן שחיטה מחולקת משאר עבודות הו"א דגם שחיטת פרש"א ל"ב בעלים דהרי מצינו ענין שליחות בקדשים וכמו שהקשינו לעיל, ומשו"ה בעינן קרא דפרש"א לגופה דשחיטת פרש"א צ"ל בבעלים דוקא ושוב הו"א למילף במ"מ ואצטרך קרא דריב"ק, ואכתי ק' הא מה"ת למילף מהקרבת קרבנות דמהני שליחות הא שאני הקרבת קרבנות בכהנים דשד"ר נינהו, ועכצ"ל דהי' ס"ל אדרבה מדחזינן דהתורה כתבה קרא יתירא דריב"ק ע"כ מפרש"א לא הוי ידעינן למעט משום דהו"א להיפך למילף במ"מ, ואי דלמ"ל קרא, ע"כ משום דהו"א למילף מהקרבת קרבנות, ומשום דלא ידעינן הני כהני אי ש"ד אי שד"ר נינהו והו"א לומר דש"ד נינהו ומצינו שליחות והוי אפשר למטעי דשחיטת פרש"א יכול להיות ע"י אחר, משו"ה אצטרך קרא בפרש"א דבעינן דוקא בעלים וממילא אצטרך קרא בפרו של אהרן לומר דדוקא בעלים, ושוב הו"א למילף במ"מ משו"ה אצטרך דריב"ק דמהני שליחות, א"כ מזה מוכח דלא מחלקינן בין מצי עביד ללמ"ע דאי מחלקינן דהיכי דלמ"ע לא משוי שליח, א"כ מוכח דהני כהני שד"ר נינהו, ויקשה למ"ל קרא דריב"ק, ומדכתיב האי קרא ש"מ דלא מחלקינן, וכיון דהוי ס"ל להפשטן דלא מחלקינן בין מצ"ע לל"מ עביד, הי' סובר דהאיבעי היא בכל עבודות הקרבנות אי הני כהני ש"ד אי שד"ר, א"כ שפיר בעי למפשט ממתני' דמקריב עליו קיני זבין דשד"ר, דאי ש"ד הא קמהני לי', ועל זה משני לדידך דאין חילוק מדוע תנן במתני' דוקא קיני זבין ולא שאר קרבנות, וע"כ משום דשאני קיני זבין דל"ב דעת בעלים וכדריו"ח, וא"כ שפיר י"ל דאצטרך קרא דריב"ק כתי' התוס' דמפרש"א לא הוי ידעינן למעט רק חטאות דמחוס"כ דסברא גדולה יש בה דאתיא בע"כ, וא"כ שפיר יש לחלק בין מצי עביד ללמ"ע, והאיבעי היא רק בעבודות דמצ"ע ואין ראי' כלל מקיני זבין, ור"ש בר אבא דבעי למפשט מהא דזורק עליו דם חטאתו, ע"כ ג"כ לא ידע החילוק בין קרבנות דמתוס"כ לשאר דהא מזה דחיא לי', ושפיר אפ"ל ג"כ כנ"ל ודו"ק ומיושב שפיר קו' כ"ת היא קו' התוס' על הי"מ, ונכון ע"ד החידוד:
ד ומה שהק' כ"ת מה ראי' מקיני זבין הא שא"ה דאם נימא ש"ד קמהני לי' והוי עברה ואשלד"ע וגם השליחות בטל (לדעת הנוב"י) וע"כ שד"ר, משא"כ בעלמא והיא קי' מושכלת אמנם לע"ד לק"מ דלא מבעי אם נאמר כפשטות הסוגיא וכמו שפי' הר"ן דמתני' מיירי ממדיר למודר דהכהן הדיר את ישראל שלא יהנה הישראל ממנו, וא"כ לדעת הרמב"ם. העברה היא על כהן המקריב שמהני את ישראל המשלחו, אבל על המשלח אין עברה כמ"ש הר"ן בשמו בנדרים (דף ט"ו ע"א), ולפ"ע לא חשיב עברה לענין זה כמ"ש תוס' ב"מ (דף י' ב') וכבר האריכו האחרונים אכמ"ל, וא"כ ל"ש כלל בזה אשלד"ע כיון דאצל המשלח אין כאן עברה כלל, אם לא לדעת הפנ"י בכתובות שכ' הטעם בתופס לבע"ח משום דהשליח עושה עברה, וכבר דחה הקצוה"ח (בסי' ק"ה) את דבריו כמ"ש דאין זה שליח לד"ע:
אמנם יש להקשות קו' כ"ת לשיטת הר"ן דחולק על הרמב"ם או לשיטת הפנ"י, וגם אפשר כוונת כ"ת נ"י להקשות עפ"ד התוס' שהביא במכתרו שפירשו סוגיית הגמ' שהוא הדיר עצמו מכל:
הכהנים א"כ מיירי ממודר למדיר ואצל המשלח עברה ולא אצל השליח, ולמ"ד בב"מ (שם) דתליא באי בעי עביד אי בעי לא עביד הוי שליח לד"ע כמו בכהן שאמר לישראל קדש לי אשה גרושה דלהשליח אין ברה רק להמשלח ואמרינן אשלד"ע, כמ"כ הכא דהמשלח הוא המדיר ואצלו עברה היא דנהנה מעבודת המודר, אע"ג דהכהן אינו עושה עברה ג"כ אמרינן אשלד"ע, כן אפ"ל בכוונת דברי כ"ת, אעפ"י שלא נראה מכותלי מכתבו כן, מ"מ נלע"ד דלק"מ דגם למ"ד דתליא באי בעי עביד אי בעי לא עביד ואית בי' משום אשלד"ע ה"ד היכי דאי בעי לא עביד, אבל היכי דמחויב למיעבד משום מצוה הוי כמו חצר דל"ש בי' אשלד"ע, דל"ש לומר דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין דהרי גם הרב אומר כן לעשות דבר זה לקיים מצוה, וא"כ בהקרבות הקרבנות דהכהנים מחוייבים להקריב מצד המצוה המוטלת עליהם ל"ש אשלד"ע (ועתוס' עירובין דף ל"ב א' ד"ה הרחוקים), ונהי דהמצוה אפשר להתקיים באחר, מ"מ כל כהן שמקריב מקיים המצוה [ואפי' לדעת הר"ן דס"ל דהמודר מוזהר בלא יחל, מ"מ נראה דוקא בלא יחל דברו דהוא לשון נסתר אפשר לומר דקאי על דברו של המדיר, אבל עשה דמוצא שפתיך תשמור נראה פשוט דליתא במודר רק במדיר דמוצא שפתיך הוא לשון נוכח וקאי על המדיר וז"נ ברור ופשוט, וא"כ י"ל עפ"ד הרשב"א ז"ל שהקשה בנדר שחל ע"ד מצוה נימא עדל"ת ותי' דנדר הוא עשה ול"ת, וא"כ במודר דליכא אצלו עשה דמוצא שפתיך תשמור שוב אמרינן עדל"ת ומחויב להקריב הקרבן, וז"פ, ומבואר דאף אי הוי אמרינן הני כהני ש"ד נינהו מ"מ מקיים מצוה בהקריבו קרבן, ואע"ג דאמרינן בשבת (דף קל"ג א') אי דאיכא אחר ליעבד אחר, ואע"ג דהמצוה על האב ל"א עדל"ת דהוי אפשר לקיים שניהם, יש לחלק דאדרבה שא"ה דעל האחר אין מצוה רק מכח שליחות האב (לשיטת הסוברים כן) וא"כ האב מקיים המצוה שפיר הוי אפשר לקיים שניהם דיקיים המצוה ע"י שליחו ולא יעבור הלאו, משא"כ בכהן אם אחר יקריב המקריב יקיים ולא הוא שפיר אמרינן עדל"ת ומחויב לקיים המצוה ודו"ק ויש להאריך בכ"ז ואכ"מ], מכ"ש לפמ"ש התוס' הרי הדיר עצמו מכל הכהנים וא"א לקיים ע"י אחר בודאי המצוה על כאו"א, וכשהשליח מקיים מצוה ל"ש אשלד"ע [שוב מצאתי בשד"ח שהביא בשם הגאון שו"מ שכ"כ דהיכי דאיכא מצוה על השליח ל"ש אשלד"ע והנאני]:
ולבד מזה אפ"ל עוד לפמ"ש המחנ"א דבאיסור שבדה מלבו לא אמרינן אשלד"ע ולק"מ וז"פ:
ה אמנם מה דתמי' לי היא דברי הריטב"א ז"ל בקדושין (ה"ד גם כ"ת במכתבו, ולא הרגיש בזה) שתי' דלא פשיט לה מדר"ה ברי' דר"י משום דהאיבעי היא מכהן לכהן דהוא בעצמו ג"כ מצי עביד (וכתי' הב' של הי"מ שהביא הרשב"א ז"ל) והק' א"כ מאי פשיט לי' מקיני זבין הא י"ל דשם מיירי בכהן לישראל דלמ"ע וע"כ שד"ר (וכקו' התוס' ברשב"א שם) ותי' כיון דסתמא תנן מקריב עליו משמע גם בכהן לכהן עכ"ד, ונפלאתי מאוד פי' אם נימא דמתני' מיירי גם בכהן לכהן, מ"מ איך ס"ד למפשט מינה לעבודות דמצי עביד בעצמו דשד"ר נינהו, הא שאני קיני זבין דגם אם הוא כהן לא מצי עביד דהרי הוא מחוס"כ ואסור לכנס למקדש ולקרב למזבח למלוק ולמצות דמו ואיך מצי עביד, והרי להדיא מצינו בב"ק (דק"י א') אי דאיכא טהורים טמאים מי מצי עבדי (וכיון דלמ"ע לא משוי שליח) הרי היכי דא"י לעשות בשביל שהוא טמא ל"מ משוי שלית, וא"כ מה לי למ"ע בשביל טומאה מ"ל למ"ע בשביל מחוס"כ, וה"ה דומה לזר בהקרבת קרבן דל"מ מקריב ובהא ע"כ שד"ר, ומאי ראי' מייתי להאיבעי דבעי בעבודות שיכול למעבד בעצמו, וזה פלא:
הן אמת ל"ק דתוס' בקושייתם (שהביאם הרשב"א ז"ל) כוונו לקו' זאת, דלא כ' בלשונם להקשות כקו' הריטב"א די"ל דמיירי ש בכהן לישראל וחזינן דנדו מכח קושייתם מהני שני התירוצים שתי' הי"מ, וע"כ כוונתם להקשות כמ"ש הא בקיני זבין וזריקת דם מצורע אפי' אם נימא דמיירי בכהן לכהן ג"כ למ"ע דהוא מחוס"כ וא"י לגשת אל המזבח ע"ש היטב, וא"כ עפ"ד בישוב קושייתם על תי' הראשון מיושב גם קו' זו דמאן דבעי למפשט ע"כ הי' ס"ל דאין חילוק בין מ"ע ללמ"ע וק"ל:
אבל על הריטב"א ז"ל יפלא דמדבריו נראה דס"ל דגם המקשה ידע החילוק בין מ"ע ללמ"ע וא"כ איך נחה דעתו הגדולה במה שתי' דסתמא קתני משמע גם בכהן לכהן, והא גם כהן למ"ע כיון דהוא מחוס"כ, והיכי דל"מ עביד מחמת איסורא הא מקרי למ"ע ול"מ משוי שליח כדמוכח בסוגיא דב"ק הנ"ל וצלע"ג: