שות הרדד אורח חיים א· רבי דוד דוב מייזליש
קונטרס אמרי כהן · סימן ג
ב"ה אור יום ב' לסדר והי' ברכה ח' מרחשון התרס"ה
פה לומימירסק יע"א: לכבוד שארנו ידי"נ הרב הגאון חו"ב שה"י כו' כש"ת מהר"ם נ"י אבדק"ק פרעמישלא.
אחדשה"ט מכתבו הנדפס הגיע עדי בבואי לביתי אחרי שהתמהמהתי ב' חדשים, וחשבתי כי כבר יש לכ"ת נ"י המנין הנצרך, ועתה כי דפק על דלתותי עוד הפעם לא אוכל לסרב לגדול כמי"ב, בפרט כי הדבר פשוט ונתפשט, ומלאתי רצונו והיום בצהרים שלחתי כמבוקשו ושם בארתי קצת:
ועתה ארשום בזה מה שראו עיני בדברי פלפולו בדרך רהיטא:
א מה שהקשה כ"ת על דברי הרשב"א קדושין (דכ"ג) שמתרץ קו' התוס' אהא דר"ה ברי' דר"י דאמר הנהו כהני שלוחי דרחמנא נינהו דאי ס"ד ש"ד נינהו מי איכא מידי דאנן לא מצינן למיעבד ושליח מצינן למשוי, והקשו תוס' אמאי לא פשטינן מינה בנדרים (דל"ה ב') דמבעי לן הני כהני ש"ד אם שד"ר נינהו דע"כ שד"ר נינהו דמי איכא מידי, ותי' הרשב"א דאיבעי בנדרים היא על שחיטה הפשט ונתוח שהם עבודות דכשרות בזר ומצי עביד אי הני כהני דעבדי להני עבודות ש"ד נינהו או שד"ר, והק' כ"ת א"כ איך בעי למפשט בנדרים שם ממתני' דתנן מקריב עליו קיני זבין ואי אמרת ש"ד נינהו הא קמהני לי', והא קיני זבין במליקה הן ובעי כהן דוקא, וזר ל"מ עביד והיכי דל"מ עביד הא פשיטא לי' דשד"ר, ועיקר האיבעי היא בעבודה שכשרה בזר עכת"ק:
ואנכי הרואה שקו' זו כבר נמצא בדברי הרשב"א ז"ל בגופן שלהן, שכ' תי' זה בשם י"מ וכ' עוד תי' א"נ התם (בנדרים) בכהן בכהן, והכא (בקדושין) בכהן בישראל, וסיים וז"ל ובתוס' הקשו דהא התם הוי בעי למפשט מדתנן מקריב עליו קיני זבין ומדתניא אם הי' כהן יזרוק עליו דם חטאתו של מצורע דכל הני ל"מ עבדי, ותי' הם ז"ל לא חשש לפשוט אלא מברייתא או ממשנה עכ"ל, הרי דהרשב"א ז"ל גופי' הביא קו' כ"ת בשם התוס' דאיך בעי למפשט מקיני זבין ומזריקת דם הא קיני זבין בעי מליקה וזריקת דם מעבודות הפסולות בזר ובהני פשיטא לי' דשד"ר:
אמנם ארשום למעכ"ת מה שעלה בדעתי ליישב קו' התוס' על הי"מ (היא קו' כ"ת) ע"ד החידוד, והוא עפמ"ש בחי' לקדושין לפרש דברי תוס' (דמ"א ב') ד"ה נפק"ל מדריב"ק שהקשו אמאי לא יליף דשליחות מהני בקדשים משחיטת פרו של אהרן מדאצטרך לומר שהי' בבעלים כדכתיב ושחט את פר החטאת אשר לו מכלל דבשאר קדשים לא בעינן בעלים, וכ' מהרש"א ז"ל וז"ל דליכא למילף במה מצינו שאר קדשים בעי בעלים [לפנינו הגי' לא בעי בעלים והוא ט"ס כמובן) מפרו ש"א, דא"כ לא אצטרך קרא כלל דמהיכי תיתי לן דל"ב בעלים דשליחות מנלן עכ"ל וכתבנו לבאר דבריו קצת דכוונתו לפרש קו' התוס' שהק' נילף מפרש"א דשליחות מהני, ומאי קושיא הא אי לאו דריב"ק הו"א נילף מפרש"א במ"מ כמו דפרש"א בעי בעלים דוקא כן שאר קדשים ומש"ה אצטרך קרא דריב"ק דשליחות מהני, וע"ז תי' דשפיר הקשו דגם אי לא הוי כתיב קרא דריב"ק שפיר הוי ידעינן דקרא דפרש"א למעט אתי שאר קדשים דל"ב בעלים, דאל"כ למ"ל קרא דפרש"א בעי בעלים, מה"ת הוי סלקא אדעתין להקל ולומר דל"ב בעלים כיון דקרא דריב"ק לא הוי כתיב לא הוי ידעינן דמהני שליחות כלל בקדשים וז"פ בכוונתו, אולם יש להוסיף דעדיין יש להקשות מאי הקשו תוס' הא אי לאו דריב"ק הו"א למילף במ"מ מפרש"א דבעי בעלים דוקא וכקו' מהרש"א, ותירוצו לכאו' אינו מספיק דמה תאמר דא"כ למ"ל קרא דפרש"א דבעי בעלים דוקא הא אין לנו שום גלוי דעת דמהני במקום אחר שלא ע"י בעלים, ז"א דהא אי לאו קרא שפיר הוי אפשר למטעי דפרש"א ל"ב בעלים דוקא, דהרי מצינו בכל הקרבנות דעבודתם נעשים שלא ע"י הבעלים רק ע"י שלוחם הכהנים, והו"א דשחיטת פרו של אהרן ע"י הדיוט לא גרע משחיטות שאר הקרבנות ע"י זר, דהרי עבודת הקרבנות פסולה ע"י זר, ואפ"ה חלוקה השחיטה משאר עבודות דכשרה בזר, ורק מקבלה ואילך מצות כהונה, א"כ אי לא הוי כתיב ושחט את פר החטאת אשר לו הו"א דשחיטה כשרה ע"י אחר, ונהי דמשחיטה גופה שבשאר קדשים אין לנו ראי' דמהני שלא ע"י הבעלים, כי אפשר לומר דמה שגלתה תורה מקבלה ואילך מצות כהונה, דמינה ילפינן לשחיטה שכשרה בזר, היינו בבעלים עצמם לא ע"י זר אחר, מ"מ אי לאו קרא דפרש"א שפיר הוי אפשר למטעי כיון דמצינו שליחות בקדשים בשאר עבודות הקרבנות דכהנים מקריבים ולא הבעלים, ומצינו דשחיטה חלוקה משאר עבודות דכשרה בזר הו"א דגם פרש"א מהני השחיטה ע"י אחר ול"ב בעלים דוקא וע' יומא (דמ"ב א') שחיטת פרו לרב כשרה בזר, וע' תוס' ב"מ (דט"ו ב') במידי דפלוגתא לא אמרינן אדם יודע, ובמק"א הארכנו בס"ד בזה דכן מתבאר בדברי תוס' שבת (דכ"ג ב' ד"ה גזרה) בתירוצם שם וכ' ליישב בזה קו' מהרש"א שבת בדברי תוס' (דכ"א רע"ב) ע"ש ובפנ"י וכן מבואר בדברי הר"ן נדרים (דט"ו א' ד"ה אלא לאו) ע"ש ואכמ"ל] וא"כ שפיר הוי אפשר למטעי דשחיטה המחולקת משאר עבודות כשרה בפרש"א ע"י אחר כיון דמצינו בקדשים עבודה שלא ע"י הבעלים, ואצטרך קרא ושחט את פר החטאת אשר לו דהשחיטה תהי' בבעלים דוקא וכיון דאינו מיותר שפיר אפ"ל אי לאו קרא דריב"ק הו"א למילף במ"מ דגם בשאר קדשים לא מהני שליחות בשחיטה מש"ה אצטרך קרא דריב"ק ושחטו אותו דמהני השחיטה ע"י אחר ודו"ק, ומאי הקשו תוס':
אולם באמת לק"מ ושפיר תי' המהרש"א ז"ל דלא הוי מצינן למטעי דנילף במ"מ מפרש"א דא"כ לא לכתוב לא דריב"ק ולא דפרש"א, דמה"ת הו"א להקל דל"ב בעלים, ואי מעבודות הקרבנות, ז"א דעבודות הקרבנות לאו מתורת שליחות הבעלים עבדי הכהנים דמי איכא מידי כו' וכדר"ה ברי' דר"י וע"כ שד"ר נינהו א"כ לא מצינו כלל בקדשים מידי דצריך בעלים ומהני ע"י שליח ומשחיטה בשאר קדשים ג"כ לא ידעינן דזר דלאו בעלים שוחט, ולא הוי סלקא אדעתין כלל לומר דשחיטת פרש"א יכול להיות ע"י אחר [והא דרב מכשיר שחיטת פרו ע"י זר, היינו אחר שידענו דמהני, שליחות בקדשים ודו"ק] ולמ"ל קרא דפרש"א, וע"כ דאתי למילף למעט דדוקא בפרש"א צריך בעלים משא"כ בשאר קדשים ל"ב בעלים דוקא א"כ שפיר הקשו תוס' למ"ל דריב"ק, וכ"ז פשוט:
ב עוד כתבנו בס"ד לפרש תי' התוס' שכ' וז"ל וי"ל דהא דממעטינן מפרו ש"א היינו חטאת דומיא דפרש"א, וה"ט משום דבחטאת כתיב אותו אפי' בע"כ והלכך כיון דאי איתא לקמן מקריבין אותו בע"כ דין הוא שיעשה שליח, אבל שאר קרבנות דלא מקריבין בע"כ לא הוי ידעינן שיכול לעשות שליח אי לא דנפק"ל מדריב"ק עכ"ל, ותמה מהרש"א ז"ל וז"ל לא נמצא כן בשום דוכתא, אלא בהיפך איתא בפ"ה דערכין שנינו חייבי חטאות ואשמות אין ממשכנין אותן חייבי עולות ושלמים ממשכנין אותן, ודרש לי' מדכתיב, יקריב אותו מלמד שכופין אותו עד שיאמר רוצה אני וע"כ הנראה להגי' בהיפך דבריהם וכצ"ל וה"ט משום דבחטאת לא כתיב אותו אפי' בע"כ והלכך כיון דאי איתא לקמן אין מקריבין אותו בע"כ דין יהוא שיעשה שליח, אבל שאר קרבנות דמקריבין בע"כ לא, והכי מסתברא טעמי' טפי דבמקום דאין כופין אותו בי' תליא מלתא ויכול נמי לעשות שליח, אבל היכי דכופין אותו לא תליא בי' וא"י לעשות שליח עכ"ל
: מלבד דקשה לשבש הספרים ולהגי' הגירסא מהיפך היפך, לא זכיתי להבין כל דבריו ז"ל, חדא הא מבואר בערכין (שם דף כ"א א') אר"פ פעמים שחייבי חטאות ממשכנין חייבי עולות אין ממשכנין ע"ש, ועתוס' כריתות (די"ב א') כ' היכי דניחא לי' בכפרה אלא שסבור להיות פטור ממשכנין אותו גם בחטאת ע"ש, וא"כ מאי פסקי לומר דלא הוי ידעינן למעט רק חטאת דלא אתיא בע"כ (לגי' מהרש"א), הא גם שאר קרבנות לא אתיין בע"כ, ולהיפך גם חטאת לפעמים בא בע"כ, והו"ל לתוס' לומר דהו"א דלא ממעט רק קרבנות דלא אתיין בע"כ:
תו ק' הא דכתבו וה"ט משום דבחטאת לא כתיב אותו (לגי' מהרש"א), הא קרא דיקריב אותו דילפינן מיני' כופין אותו עד שיאמר רוצה אני לא כתיב גם בשלמים רק בעולה, ואפ"ה ממשכנין גם בשלמים, וע"כ דמעולה ילפינן לשלמים אע"ג דעולה קדק"ד ושלמים קק"ל, א"כ חטאת ואשם פשיטא דהוי מצינן למילף מעולה דממשכנין רק משום דניחא לי' בכפרה ויודע שהוא חייב אמרינן דודאי יביא קרבנו מעצמו, וכמ"ש תוס' להדיא בב"ב (דמ"ח א') ע"ש וע' רש"י חולין (דק"ל ב' ד"ה אלא לאו) דכיון דלכפרה ולרצוי בא ל"ש דמעכב וא"כ לא תליא כלל בהא דבחטאת לא כתיב אותו, ומדוע תלו טעמא בדלא כתיב:
ועוד הא הילפותא דכופין אותו עד שיאמר רוצה אני לא מתיבת אותו ילפינן רק משום דהאי קרא יקריב אותו מיותר הוא דכבר כתיב יקריבנו כמ"ש רש"י ולא מצינו שתוס' יחלקו בפירוש זה, ותיבת אותו הא קאי על הקרבן ומשמעות הלימוד הוא מתיבת יקריב, בע"כ יקריב, וא"כ אזלי בתר איפכא ונקטו בחטאת לא כתיב אותו והו"ל לומר דבחטאת לא כתיב יקריב או עכ"פ יקריב אותו ולא אותו לבד גם תמיהני איך אפ"ל דקרבנות שממשכנין אותו באים בע"כ בלי דעתו, הא כתיב לרצונו שצריך דעתו ורצונו, רק דכופין אותו עד שיאמר רוצה אני וכ"ז דאינו אומר רוצה אני אין מקריבין [וע' ערכין (שם) פלוגתא דשמואל ועולא בעולות ושלמים, לחד צריך דעתו בהפרשה ולחד בכפרה, וע' ר"ה (דף ו' א') יקריב אותו אתי להיכי דאפריש ולא אקריב ע"ש ודו"ק ואכמ"ל], וא"כ צריך דעתו גם בעולה ושלמים דהרי בחד קרא כתיב יקריב אותו לרצונו ובעולה כתיב,, ואיך נחלק ונאמר כיון דממשכנין אותו הרי קרב בע"כ ולא תליא בדידי' מש"ה א"י לעשות שליח, והא תליא ותליא בדידי' ובדעתו וכ"ז שאינו אומר רוצה אני אין מקריבין, והגם דכופין אותו, היינו דאנן סהדי דע"י כפיי' נתרצה בלב שלם ואגב אונסי' גמר ונתרצה (ודברי הרמב"ם ז"ל ידועים):
ותו אם באנו לטעות מכח האי סברא שכ' מהרש"א ז"ל מדוע נטעה לומר דוקא חטאת ולא אשם, הא אשם ג"כ אין ממשכנין אותו ולא אתיא בע"כ, ואלא משום דפרש"א חטאת היא, א"כ למ"ל כלל האי טעמא, סוף דבר לא זכיתי להבין דברי אדונינו מהרש"א ז"ל בזה שהיפך הגירסא ולא העלה ארוכה לענ"ד וצע"ג:
ומה שנלע"ד בישוב דברי התוס' בס"ד דא"צ להפוך הגירסא, רק להגי' הגה"ה קטנה השכיחה ביותר דבמקום תיבת " אותו' צ"ל "ואתי" (ונ"ל ברור כי כן הי' כתוב בדברי התוס', ואשר לא הבין תמה כי לא מצא בתורה תיבת "ואתי" ואיך כ' תוס' דבחטאת כתיב "ואתי" לכן הגי' עה"ג דצ"ל אותו כי חשב שנתחלפו אותיות "אותו"באותיות "ואתי" והמדפיסים הכניסו הגה"ה זו לפנים וחשבו לתקן והדפיסו "אותו", אבל שלא מדעת עשו, כי באמת צ"ל "ואתי" ושייך למטה וכמו שיבואר בס"ד דברי התוס' על נכון), דהנה בקרא (ויקרא טז) כתיב ואל יבא בכל עת אל הקודש וגו' בזאת יבא אהרן אל הקודש בפר בן בקר לחטאת ואיל לעולה וגו' ושחט את פר החטאת אשר לו וגו' מבואר כי פר החטאת אשר לאהרן הי' כעין קרבן דמחוסר כפרה שהקרבן בא להכשירו לכנס לקודש ואע"ג דמכפר ג"כ כדכתיב וכפר בעדו ובעד ביתו, מ"מ עיקרו בו רק להכשירו לכנס לפני ולפנים, תדע דהרי כפרת דמו באה רק על טומאת מקדש וקדשיו של כהנים במזיד (כמבואר בספי"א משגגות) ואם אפי' הי' ידוע בודאי בבירור גמור כי לא הי' בשנה זו בין הכהנים מי שנכנס בטומאה או מי שאכל קודש בטומאה במזיד ג"כ הי' צריך להביא פר החטאת [וטומאת מקדש וקדשיו של כהנים בשוגג מתכפר בוידוי דברים שמתודה על הפר, ומה שמתמה הלח"מ (שם) הוא על לשון רבינו, אבל בגוף הדבר פשוט שדעת רבינו דשוגג דכהנים מתכפר בוידוי ולא בשעיר, דהרי פסק (בפ"ב מעיוה"כ ה"ו) דשני הוידויים שעל הפר אחד לו ואחד לאחיו הכהנים והוא כר"י (בספ"ק דשבועות) דהוידוי ודם הפר הם כנגד שעיר הפנימי והחיצון ע"ש ודו"ק ואכמ"ל] ועכ"פ הוא מכשירו לכנס לקודש פנימה כמפורש בקרא ודמיא לקרבן דמחוס"כ (וע' כריתות דף כ"ו בחטאת יולדת), ונקדים עוד הקדמה אחת והיא דבנדרים (דף ל"ה ב) אריו"ח הכל צריכין דעת חוץ ממחוסרי כפרה שהרי אדם מביא קרבן על בניו ועל בנותיו הקטנים שנא' זאת תורת הזב בין גדול בין קטן (וכי היכי דאדם מביא קרבן על בנו קטן שאין לו דעת ה"נ שלא מדעתו על חבירו, ר"ן) ומבואר דקרבן דמחוס"כ ל"ב דעת בעלים ואתי אפי' בע"כ, והשתא יבואו דברי תוס' על נכון בס"ד וזה לשונם וי"ל דהא דממעטינן מפרו של אהרן (דדוקא פרש"א בעי בעלים דוקא ולא שאר קדשים) היינו חטאת דוקא דומיא דפרש"א (הוסיפו תיבת דוקא, דהי' די לומר היינו חטאת דומיא דפרש"א, לרמז לנו דלא הוי ידעינן למעט מפרש"א רק חטאת דומיא דפרש"א דהוא כעין חטאת דמחוס"כ) וה"ט (דהו"א דוקא חטאת אתי למעט ולא עולה, והא גם עולה הי' צריך להביא להכשירו לכנס לפני ולפנים כדכתיב ואיל לעולה) משום דבחטאת כתיב (האי קרא, דהוי ילפינן מיני' למעט שאר קדשים ולומר דוקא בקרבן אהרן בעינן בעלים, בחטאת כתיב, שחט את פר החטאת אשר לו, אבל בעולה לא כתיב, וא"כ כשבאנו למעט דשאר קדשים ל"ב בעלים דוקא, לא הוי ידעינן למעט רק חטאת דומיא דפרש"א) ואתי (כצ"ל) אפי' בע"כ (בזה נתנו טעם מדוע הו"א למעט דוקא חטאות דמחוס"כ ולא שאר חטאות, הא פרש"א בא לכפר ג"כ כדכתיב וכפר בעדו וגו' א"כ דומה גם לשאר חטאות, ואם הכתוב מיותר למעט מסתמא הוי ממעטינן תרוויי', חטאות דכפרת עון, וחטאות דמחוס"כ, דהי מיני' מפקת, לז"א דסברא גדולה יש לנו למעט רק חטאות דמחוס"כ דדוקא אינהו ממעט הכתוב דל"ב בעלים והוא משום דאתיין בע"כ ושלא מדעתו וכדאמר ריו"ח בנדרים כנ"ל) והלכך כיון דאי איתא לקמן מקריבין אותו בע"כ (ואינו דומה חטאת דמחוס"כ לשאר חטאות דהני צריכים דעת בעלים, ואפי' כשחבירו הפריש עליו חטאת צריך דעת המתכפר בין בהפרשה בין בכפרה, משא"כ במחוס"כ אם איתא לקמן מקריבין אותו בע"כ כדריו"ח דאין צריכים דעתו, והלכך) דין הוא שיעשה שליח (ואין כוונתם דמה דמקריבין בע"כ היא עדיפותה דחטאת של מחוס"כ שיכול לעשות שליח, דבזה סברת המהרש"א ז"ל נכונה דאם לא תליא בדעתו הסברא נותנת דאין בכחו לעשות שליח, אבל באמת כוונת התוס' היא משום דמקריבין בע"כ ולא תליא בדעתו שפיר הו"א דל"ב בעלים דוקא [דכן הי' קושייתם דנילף מפרש"א דדוקא התם בעינן בעלים דוקא אבל בשאר קדשים ל"ב בעלים (ע' בלשונם הזהב) ומהחיוב נמעט שלילה ולא חיוב והבן] והו"א דבפרש"א דאתיא גם לכפרת עון השמיענו התורה דצריך בעלים דוקא כדי למעט חטאת דמחוס"כ דלא אתיא לכפרה ל"ב בעלים דוקא) אבל שאר קרבנות דלא מקריבין בע"כ (דהרי בעינן דעת בעלים, ואע"ג דכופין בעולה ושלמים מ"מ בעינן שיאמר רוצה אני [ואפי' לשמואל דאמר בהפריש עליו חבירו דל"ב הכפרה מדעתו, ה"ד כשהפריש עליו מדעתו, דהרי בהפרשה מצריך גם שמואל שיהי' מדעתו, מש"ה ל"ב תו דעתו בשעת כפרה, אבל היכי דממשכנין אותו פשיטא דגם לשמואל צריך דעתו בשעת כפרה, דהכי מבואר במתני' שם וילפינן מדכתיב לרצונו עד שיאמר רוצה אני ח"ב] וא"כ כיון דצריכין דעתו) לא הוי ידעינן שיכול לעשות שלית (והו"א דצריך דוקא בעלים, דכיון דיש לנו לומר דקרא דפרש"א אתי למעט חטאות דמחוס"כ, א"כ אינו מיותר, שוב הו"א דחטאות דאתיין לכפרה ושאר קרבנות דבעינן דעת בעלים ואין לנו סברא למעטינהו, ילפינן במה מצינו מפרש"א דבעינן דוקא בעלים, וכקו' מהרש"א הנ"ל, דהרי הכתוב אינו מיותר דנצרך למעט חטאות דמחוס"כ, א"כ הו"א דבשאר קרבנות בעינן בעלים דוקא) אי לא דנפ"ל מדריב"ק. כ"נ ברור בפשט דברי התוס' בס"ד וא"צ לשבש הספרים כנ"ל, ע"כ כתבתי בחי' לקדושין בס"ד:
ג ומעתה נאמר ליישב קו' כ"ת (היא קו' התוס' על הי"מ) דכ"ז אחרי שידענו דברי ריו"ח דמחוס"כ ל"ב דעת בעלים שפיר אצטרך דריב"ק, דלא הוי ידעינן מפרש"א למעט רק חטאות דמחוס"כ, דיש בהן סברא גדולה למעטינהו יותר משאר חטאות, אבל מאן דבעי למפשט דשד"ר ממתני' דקיני זבין הא לא הוי ידע עדיין הא דריו"ח דמחוס"כ ל"ב דעת בעלים, כנראה בסוגיא דנדרים שם, א"כ לדידי' הי' ק' למ"ל קרא דריב"ק תיפוק לי' מפרש"א כקו' התוס', ולא הוי מצי לתרץ כתירוצם דהא הוי ס"ל דאין חילוק בין חטאות דמחוס"כ לשאר קרבנות, וע"כ הי' צריך לתרץ דמפרש"א הו"א למילף להיפך במ"מ כמו דבעינן בפרש"א בעלים דוקא כן בשאר קרבנות וכקו' מהרש"א משו"ה בעינן קרא דריב"ק, ועדיין יקשה כתי' מהרש"א לא לכתוב לא דריב"ק ולא דפרש"א, דמה"ת לומר דל"ב בעלים דהא לא ידעינן שליחות כלל, ועכצ"ל דהי' סובר דמשו"ה אצטרך קרא דפרש"א דאי לאו האי קרא שפיר הוי ס"ד לומר דל"ב בפרש"א בעלים דוקא כיון דמצינו דכהנים מקריבים הקרבנות ולא הבעלים וחזינן שחיטה מחולקת משאר עבודות הו"א דגם שחיטת פרש"א ל"ב בעלים דהרי מצינו ענין שליחות בקדשים וכמו שהקשינו לעיל, ומשו"ה בעינן קרא דפרש"א לגופה דשחיטת פרש"א צ"ל בבעלים דוקא ושוב הו"א למילף במ"מ ואצטרך קרא דריב"ק, ואכתי ק' הא מה"ת למילף מהקרבת קרבנות דמהני שליחות הא שאני הקרבת קרבנות בכהנים דשד"ר נינהו, ועכצ"ל דהי' ס"ל אדרבה מדחזינן דהתורה כתבה קרא יתירא דריב"ק ע"כ מפרש"א לא הוי ידעינן למעט משום דהו"א להיפך למילף במ"מ, ואי דלמ"ל קרא, ע"כ משום דהו"א למילף מהקרבת קרבנות, ומשום דלא ידעינן הני כהני אי ש"ד אי שד"ר נינהו והו"א לומר דש"ד נינהו ומצינו שליחות והוי אפשר למטעי דשחיטת פרש"א יכול להיות ע"י אחר, משו"ה אצטרך קרא בפרש"א דבעינן דוקא בעלים וממילא אצטרך קרא בפרו של אהרן לומר דדוקא בעלים, ושוב הו"א למילף במ"מ משו"ה אצטרך דריב"ק דמהני שליחות, א"כ מזה מוכח דלא מחלקינן בין מצי עביד ללמ"ע דאי מחלקינן דהיכי דלמ"ע לא משוי שליח, א"כ מוכח דהני כהני שד"ר נינהו, ויקשה למ"ל קרא דריב"ק, ומדכתיב האי קרא ש"מ דלא מחלקינן, וכיון דהוי ס"ל להפשטן דלא מחלקינן בין מצ"ע לל"מ עביד, הי' סובר דהאיבעי היא בכל עבודות הקרבנות אי הני כהני ש"ד אי שד"ר, א"כ שפיר בעי למפשט ממתני' דמקריב עליו קיני זבין דשד"ר, דאי ש"ד הא קמהני לי', ועל זה משני לדידך דאין חילוק מדוע תנן במתני' דוקא קיני זבין ולא שאר קרבנות, וע"כ משום דשאני קיני זבין דל"ב דעת בעלים וכדריו"ח, וא"כ שפיר י"ל דאצטרך קרא דריב"ק כתי' התוס' דמפרש"א לא הוי ידעינן למעט רק חטאות דמחוס"כ דסברא גדולה יש בה דאתיא בע"כ, וא"כ שפיר יש לחלק בין מצי עביד ללמ"ע, והאיבעי היא רק בעבודות דמצ"ע ואין ראי' כלל מקיני זבין, ור"ש בר אבא דבעי למפשט מהא דזורק עליו דם חטאתו, ע"כ ג"כ לא ידע החילוק בין קרבנות דמתוס"כ לשאר דהא מזה דחיא לי', ושפיר אפ"ל ג"כ כנ"ל ודו"ק ומיושב שפיר קו' כ"ת היא קו' התוס' על הי"מ, ונכון ע"ד החידוד:
ד ומה שהק' כ"ת מה ראי' מקיני זבין הא שא"ה דאם נימא ש"ד קמהני לי' והוי עברה ואשלד"ע וגם השליחות בטל (לדעת הנוב"י) וע"כ שד"ר, משא"כ בעלמא והיא קי' מושכלת אמנם לע"ד לק"מ דלא מבעי אם נאמר כפשטות הסוגיא וכמו שפי' הר"ן דמתני' מיירי ממדיר למודר דהכהן הדיר את ישראל שלא יהנה הישראל ממנו, וא"כ לדעת הרמב"ם. העברה היא על כהן המקריב שמהני את ישראל המשלחו, אבל על המשלח אין עברה כמ"ש הר"ן בשמו בנדרים (דף ט"ו ע"א), ולפ"ע לא חשיב עברה לענין זה כמ"ש תוס' ב"מ (דף י' ב') וכבר האריכו האחרונים אכמ"ל, וא"כ ל"ש כלל בזה אשלד"ע כיון דאצל המשלח אין כאן עברה כלל, אם לא לדעת הפנ"י בכתובות שכ' הטעם בתופס לבע"ח משום דהשליח עושה עברה, וכבר דחה הקצוה"ח (בסי' ק"ה) את דבריו כמ"ש דאין זה שליח לד"ע:
אמנם יש להקשות קו' כ"ת לשיטת הר"ן דחולק על הרמב"ם או לשיטת הפנ"י, וגם אפשר כוונת כ"ת נ"י להקשות עפ"ד התוס' שהביא במכתרו שפירשו סוגיית הגמ' שהוא הדיר עצמו מכל:
הכהנים א"כ מיירי ממודר למדיר ואצל המשלח עברה ולא אצל השליח, ולמ"ד בב"מ (שם) דתליא באי בעי עביד אי בעי לא עביד הוי שליח לד"ע כמו בכהן שאמר לישראל קדש לי אשה גרושה דלהשליח אין ברה רק להמשלח ואמרינן אשלד"ע, כמ"כ הכא דהמשלח הוא המדיר ואצלו עברה היא דנהנה מעבודת המודר, אע"ג דהכהן אינו עושה עברה ג"כ אמרינן אשלד"ע, כן אפ"ל בכוונת דברי כ"ת, אעפ"י שלא נראה מכותלי מכתבו כן, מ"מ נלע"ד דלק"מ דגם למ"ד דתליא באי בעי עביד אי בעי לא עביד ואית בי' משום אשלד"ע ה"ד היכי דאי בעי לא עביד, אבל היכי דמחויב למיעבד משום מצוה הוי כמו חצר דל"ש בי' אשלד"ע, דל"ש לומר דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין דהרי גם הרב אומר כן לעשות דבר זה לקיים מצוה, וא"כ בהקרבות הקרבנות דהכהנים מחוייבים להקריב מצד המצוה המוטלת עליהם ל"ש אשלד"ע (ועתוס' עירובין דף ל"ב א' ד"ה הרחוקים), ונהי דהמצוה אפשר להתקיים באחר, מ"מ כל כהן שמקריב מקיים המצוה [ואפי' לדעת הר"ן דס"ל דהמודר מוזהר בלא יחל, מ"מ נראה דוקא בלא יחל דברו דהוא לשון נסתר אפשר לומר דקאי על דברו של המדיר, אבל עשה דמוצא שפתיך תשמור נראה פשוט דליתא במודר רק במדיר דמוצא שפתיך הוא לשון נוכח וקאי על המדיר וז"נ ברור ופשוט, וא"כ י"ל עפ"ד הרשב"א ז"ל שהקשה בנדר שחל ע"ד מצוה נימא עדל"ת ותי' דנדר הוא עשה ול"ת, וא"כ במודר דליכא אצלו עשה דמוצא שפתיך תשמור שוב אמרינן עדל"ת ומחויב להקריב הקרבן, וז"פ, ומבואר דאף אי הוי אמרינן הני כהני ש"ד נינהו מ"מ מקיים מצוה בהקריבו קרבן, ואע"ג דאמרינן בשבת (דף קל"ג א') אי דאיכא אחר ליעבד אחר, ואע"ג דהמצוה על האב ל"א עדל"ת דהוי אפשר לקיים שניהם, יש לחלק דאדרבה שא"ה דעל האחר אין מצוה רק מכח שליחות האב (לשיטת הסוברים כן) וא"כ האב מקיים המצוה שפיר הוי אפשר לקיים שניהם דיקיים המצוה ע"י שליחו ולא יעבור הלאו, משא"כ בכהן אם אחר יקריב המקריב יקיים ולא הוא שפיר אמרינן עדל"ת ומחויב לקיים המצוה ודו"ק ויש להאריך בכ"ז ואכ"מ], מכ"ש לפמ"ש התוס' הרי הדיר עצמו מכל הכהנים וא"א לקיים ע"י אחר בודאי המצוה על כאו"א, וכשהשליח מקיים מצוה ל"ש אשלד"ע [שוב מצאתי בשד"ח שהביא בשם הגאון שו"מ שכ"כ דהיכי דאיכא מצוה על השליח ל"ש אשלד"ע והנאני]:
ולבד מזה אפ"ל עוד לפמ"ש המחנ"א דבאיסור שבדה מלבו לא אמרינן אשלד"ע ולק"מ וז"פ:
ה אמנם מה דתמי' לי היא דברי הריטב"א ז"ל בקדושין (ה"ד גם כ"ת במכתבו, ולא הרגיש בזה) שתי' דלא פשיט לה מדר"ה ברי' דר"י משום דהאיבעי היא מכהן לכהן דהוא בעצמו ג"כ מצי עביד (וכתי' הב' של הי"מ שהביא הרשב"א ז"ל) והק' א"כ מאי פשיט לי' מקיני זבין הא י"ל דשם מיירי בכהן לישראל דלמ"ע וע"כ שד"ר (וכקו' התוס' ברשב"א שם) ותי' כיון דסתמא תנן מקריב עליו משמע גם בכהן לכהן עכ"ד, ונפלאתי מאוד פי' אם נימא דמתני' מיירי גם בכהן לכהן, מ"מ איך ס"ד למפשט מינה לעבודות דמצי עביד בעצמו דשד"ר נינהו, הא שאני קיני זבין דגם אם הוא כהן לא מצי עביד דהרי הוא מחוס"כ ואסור לכנס למקדש ולקרב למזבח למלוק ולמצות דמו ואיך מצי עביד, והרי להדיא מצינו בב"ק (דק"י א') אי דאיכא טהורים טמאים מי מצי עבדי (וכיון דלמ"ע לא משוי שליח) הרי היכי דא"י לעשות בשביל שהוא טמא ל"מ משוי שלית, וא"כ מה לי למ"ע בשביל טומאה מ"ל למ"ע בשביל מחוס"כ, וה"ה דומה לזר בהקרבת קרבן דל"מ מקריב ובהא ע"כ שד"ר, ומאי ראי' מייתי להאיבעי דבעי בעבודות שיכול למעבד בעצמו, וזה פלא:
הן אמת ל"ק דתוס' בקושייתם (שהביאם הרשב"א ז"ל) כוונו לקו' זאת, דלא כ' בלשונם להקשות כקו' הריטב"א די"ל דמיירי ש בכהן לישראל וחזינן דנדו מכח קושייתם מהני שני התירוצים שתי' הי"מ, וע"כ כוונתם להקשות כמ"ש הא בקיני זבין וזריקת דם מצורע אפי' אם נימא דמיירי בכהן לכהן ג"כ למ"ע דהוא מחוס"כ וא"י לגשת אל המזבח ע"ש היטב, וא"כ עפ"ד בישוב קושייתם על תי' הראשון מיושב גם קו' זו דמאן דבעי למפשט ע"כ הי' ס"ל דאין חילוק בין מ"ע ללמ"ע וק"ל:
אבל על הריטב"א ז"ל יפלא דמדבריו נראה דס"ל דגם המקשה ידע החילוק בין מ"ע ללמ"ע וא"כ איך נחה דעתו הגדולה במה שתי' דסתמא קתני משמע גם בכהן לכהן, והא גם כהן למ"ע כיון דהוא מחוס"כ, והיכי דל"מ עביד מחמת איסורא הא מקרי למ"ע ול"מ משוי שליח כדמוכח בסוגיא דב"ק הנ"ל וצלע"ג:
אולי יש לכ"ת נ"י איזה תי' על דברי הריטב"א ז"ל יואל נא לכבדני בו:
וכעת די בזה ואיהי"ת עוד חזון למועד:
הנני ידידו שארו דוש"ת:
ו אחרי כתבי בינותי בספרים וראיתי בשד"ח (מער"כ כפ"ט) הביא להקת גדולי אחרונים שדעתם לומר דלא מצי עביד מחמת איסורא לא מקרי לא מצי עביד ושפיר משוי שליח, ותמהו עליהם מהא דר"ה ברי' דר"י דפשוט לי' דשד"ר דמי איכא מידי דזר לא מצי למיעבד כו' והרי הא דזר ל"מ למיעבד רק מחמת איסורא היא דל"מ למיעבד, הרי דגם מחמת איסורא מקרי ל"מ עביד, והביא שם בשם דבר אלי' לחלק דשאני קרבנות דזר המקריב גם בדיעבד פסול וח"מ לא מקרי מצי עביד, דאם עביד הרי עבודתו פסולה, משא"כ שאר איסורים ע"ש, וכ"ז לא יועיל לתרץ דברי הריטב"א ז"ל דהרי מחוס"כ גם הוא אם עבד עבודתו מחוללת ופסולה:
ולחלק ולומר דהריטב"א ס"ל כדעת הרמב"ם (בפ"ד מביאת מקדש ה"ד) דמחוס"כ דזב לאו כזב ואעפ"י שעבודתו פסולה וחילל אינו ח"מ, ולומר דשאני זר בהקרבת קרבנות דמחויב מיתה דוחק היא דמ"ל איסור לאו מ"ל איסור מיתה כיון דעיקר הדבר תליא אי מצי עביד וחזינן בזר דעבודתו פסולה מקרי לא מצי עביד, ועוד הרי בב"ק מחמת איסור טומאה מקרי למ"ע אע"ג דאינו חייב מיתה דהא ק"צ היא ורק מהדרינן לר"ש אטהורים (ויש לעיין בדברי הגאונים שהביא בשד"ח בגופן שלהן אם העירו מסוגיא דב"ק), ובפרט דגוף דברי הרמב"ם ז"ל שם תמוהים כיעו"ש וידי"נ הגאון אבד"ק לאסק שי' השיב לי כי בגוף הקו' בדברי הריטב"א ז"ל כבר עמד עלי' בתשו' מהר"ם מינץ (סי' י"ז), והוא כ' לתרץ דהריטב"א ז"ל יסבור דמחוס"כ דזב לאו כזב (כמש"ל) ומה"ת מצי עייל ונהי שמחלל עבודה אפ"ל היינו בשאר קרבנות, אבל הקרבן דאתיא לכפרתו אמרינן כפרתו והקרבתו באים כאחד ולא חילל, וכיון דבדיעבד כשר מקרי מצי עביד כמ"ש המחנ"א ודוגמא לזה מצינו בזבחים (דצ"ג א') טומאתו והזאתו באים כאחד וע' טו"א חגיגה (דכ"ג) עכ"ד:
ואם כי דברי חכמה הם, אבל לכאו' אינם מובנים דהא אם מחלל עבודה מליקתו נבלה, והרי כפרתו באה רק במיצוי הדם על המזבח שהיא במקום זריקה בבהמה, ואם כבר נתנבל העוף במליקה איך יבא כפרתו והקרבתו כא', אולם גברא רבא אמר מילתא אמינא בה טעמא, לכאו' אפ"ל דכוונת הריטב"א ז"ל באמרו שהפשטן דייק מדתנן סתמא משמע גם בכהן לכהן ומדתנן סתמא משמע דמתני' לכ"ע אתיא וא"כ לר' יוסי בר"י דס"ל אין שחיטה לעוף מה"ת ל"צ במליקה רק נחירת סימנים להוציא הדם ומכי מלק והוציא הדם תו ל"צ, ול"ש דנפסל במליקה ונעשה נבלה כיון דל"צ רק למצות את הדם והרי הוציא ומיצה את הדם על המזבח, וכה"ג אמרינן בנזיר (דכ"ט א' וע"ש בתוד"ה קסבר) וא"כ שפיר י"ל דמחוס"כ מקרי מצי עביד כיון דכפרתו והקרבתו באים כא', ונהי דמדרבנן הוי נבלה כבר כ' המל"מ (ה"ד לעיל) דהיכי דמדאו' מותר רק מדרבנן אסור מקרי מצי עביד (וגם כהני משמר א"י לעכב על ידו מטעם הפסד בשר, דהא קרבן כהן ל"ש לאנשי משמר ורשות בידו ליתן לכל מי שירצה, וא"כ הו"ל ממון שאין לו תובעין) וא"כ שפיר מייתי ראי' מקיני זבין ודו"ק אולם זה טעות דאין זה דמיון כלל להא דנזיר, דשם מיירי לענין אכילת כהן אם תאמר דא"צ להביא קרבן רק מטעם חינוך הו"ל נבלה שפיר אמרינן אם אין לעוף שחיטה מה"ת אין זה נבלה ומותר לכהן לאכול, משא"כ לענין מליקה בכהן כשר אפי' למ"ד אין לעוף שחיטה מה"ת מ"מ מודה דמליקה דכתיב בקרא אצבע וכהן דבעינן כהן כשר, וע' חולין (דפ"ו.) אם אין לעוף שחיטה מה"ת נחירתו זו שחיטתו ובעי כסוי ע"ש והבן וז"פ וא"צ לפנים, אולם יש ליישב קצת הדברים דכוונת הריטב"א ז"ל דאיבעיית הגמ' הי' בכהן לכהן ובעבודה שאפשר לאותו כהן למעבד בעצמו (וכלל שני התירוצים של הי"מ ביחד) ולא הי' ניחא לי' לומר בכהן לישראל ובעבודות שאפשר לישראל למיעבד כגון שחיטה וכדומה (וכתי' הא' לבד) משים קו' התוס' מאי פשיט לי' מקיני זבין דהוי מליקה, לכן כלל זה התי' בתי' הב' בכהן לכהן וכוונתו דוקא בעבודות דאפשר לי' למיעבד בעצמו, ולזה פשיט לי' מהא דמקריב עליו קיני זבין, דמקריב משמעו מיצוי הדם דהיא עיקר ההקרבה, ונהי דמליקה בעצמה אין המחוס"כ מצי עביד, בזה פשיטא לי' דכד"ר, אבל אי אמרת דבעבודה דמצי עביד בעצמו ש"ד נינהו איך מקריב עליו קיני זבין וממצה את הדם על המזבח והא המיצוי גם המחוס"כ בעצמו מצי עביד דבדיעבד יהי' כשר דנימא כפרתו והקרבתו באים כא', ושלוחו הוא ומהנה לי' ודו"ק [והגיעני מכתב מידי"נ הגאון שי' דכוונתו הי' כן], אבל עדיין לא פלטינן מדוחק דכל כה"ג לא הוי שתיק הריטב"א ז"ל לרמז דכוונתו על ב' התי', וגם דוחק לומר דפשיט לי' רק אליבא דמ"ד מחוס"כ דזב לאו כזב, וגם בהא דכפרתו והקרבתו באים כא' יש להאריך טובא ואכ"מ:
ז וכעת נתיישבתי דלפמ"ש (לעיל סי' ב') בפי' דברי הסוגיא דב"ק דקו' הגמ' אי דאיכא טהורים בההוא משמר טמאים מי מצי עבדי היינו משום דהטהורים מעכבים על ידיהם שלא יפסידו הבשר, א"כ אין ראי' משם דל"מ עביד מחמת איסור טומאה מקרי ל"מ עביד, ואין לנגדינו רק הא דר"ה ברי' דר"י דדייק דכהני שד"ר נינהו דאי ש"ד מי איכא מידי כו', א"כ שפיר י"ל דהריטב"א ז"ל ס"ל דל"מ עביד מחמת איסורא דמחוס"כ לא הוי בכלל ל"מ עביד דשאני איסורא דמחוס"כ מאיסור זר להקרבה, דהנה לכאו' יש להבין מדוע באמת יהי' זר לגבי הקרבה כלל לא מצי עביד, הא גוף המעשה מצי עביד רק איסורא ואריא הוא דרביע עלי', והרי ל"ד להא דאמרו בנזיר (די"ב ב') בענין הפרת נדרי אשתו קודם שנדרה או לקדש א"א עד שלא גרשה בעלה, דשם כיון דהתורה אמרה דלא מועיל הדבר, אין כאן מעשה כלל, וכמעשה קוף בעלמא דהרי אפי' אם היפר או קידש לא עשה כלום ואין עליו שום עונש, וגם איסורא לא עבד כלל, ושפיר מקרי לא מצי עביד, דהרי אפי' עושה אין כאן מעשה כלל, ומש"ה ג"כ אף דיהי' בידו לאח"ז לעשות המעשה כגון אם תדור אשתו או שתתגרש הא"א דאז יהני מעשיו, מ"מ כיון דהשתא לא מצי עביד ואין כאן מעשה כלל לא מצי משוי שליח (לגי' הראשונים, ושיטת מהרי"ט ידוע) כיון דאין בידו שאשתו תדור נדר או שתתגרש האשה, א"כ המעשה זו הוי כדשלב"ל ולא עבידי דאתי, דכמו דא"א מקנה דשלב"ל כמ"כ א"י למסור לשליח וע' תוס' כתובות (דנ"ה ב') ד"ה שאם אמר ואכמ"ל, אבל הקרבת זר לעבודה נהי אם עבד עבודתו מחוללת, מ"מ יש כאן מעשה דהרי חייב מיתה על מעשיו (ואין זה ענין להא דאמר רבא בתמורה (ד"ד ב') האי דלקי משום דעבר אמימרא דרחמנא, דגם בהא ודאי לא מהני מעשיו דהרי עבודתו פסולה, אבל עכ"פ יש כאן מעשה שע"י מעשה זו. עבר אמימרא דרחמנא וח"מ, וא"א לומר דמעשה קוף בעלמא היא, וכאלו לא עשה כלום דא"כ מדוע יתחייב, וע"כ דמעשה עברה עשה רק לא מהני, אבל לענין שיתחייב יש כאן מעשה, ואפי' אם נימא דשם לרבא דס"ל ל"מ ולקי הוא כמ"ש אחרונים דבאמת ליכא שום מעשה ורבא דאמר לקי משום דעבר אמימרא דרחמנא היינו משום דס"ל לשאב"מ לוקין עליו עדיין ק' לדידן דקיי"ל לשאב"מ אין לוקין וגם קי"ל כאמימר בשביעות (דכ"ח א') אכלה כילה ג"כ נשאלין עלי' דמחוסר קרבן או מלקות, הרי דאם יש עליו חיוב יש כאן דבר שיוכל לשאול עליו אע"ג דכבר אכל כל הככר, ה"נ אע"ג דמעשיו לא מהני דעבודתו פסולה מ"מ יש כאן מעשה לענין שיתחייב עלי' ודו"ק ויש לחלק ולהאריך ואכ"מ) וא"כ גוף המעשה מצי עביד, רק איסורא רמיא עליו, והר"ז דומה להא דאמרו בעירובין (דע"ח ב') באילן של אשרה דאריא הוא דרביע עלי' ע"ש, תדע דבכל ענין דאמרינן אשלד"ע נימא דלא מהני השליחות משום דהמשלח לא מצי עביד דהרי איסורא רמיא עליו, ואפ"ה חזינן דאי ישלד"ע הי' מהני, הרי דמחמת איסור לא מקרי לא מצי עביד כיון דבאמת גוף המעשה מצי עביד, וא"כ צריך מובן איך דייק ר"ה ברי' דר"י מהא דשד"ר (ויש לע' בדברי הגאונים שהביא בשד"ח בגופן שלהן ואין הס' תח"י):
לכנ"ל דהא דל"מ עביד מחמת איסורא ל"מ משוי שליח ה"ט משום דשלוחו ש"א כמותו אמרינן רק כשהשליח הוא בר מיני' של המשלח באותו דבר ואותה המעשה גופה אשר נעשה שליח עלי' וכמו דאמרינן בגיטין (דכ"ג רע"ב) ובקדושין (דמ"א ב') אין העבד נעשה שליח לקבל גט מיד בעלה של אשה לפי שאינו בתורת גיטין וקדושין, ולא בעינן קרא לזה דמסברא ידעינן דמידי דל"ש בי' לא מתעביד עלי' שליח, ובקדושין פרכינן מהא על הא דבעינן קרא למעט שליחות עכו"ם גבי תרומה, ומשני משום דאיתי' בתרומה דנפשי' ול"ד לעבד דלאו בר היתרא הוא כלל והו"א דבתרומה עכו"ם שליח נמי עביד קמ"ל, מבואר דבמידי דליתי' בדנפשי' ול"ש בי' ל"צ קרא למעט עכו"ם, משום דידעינן מסברא כיון דלאו בר מיני' דהמשלח הוא, תדע דהא אמרינן (בקדושין שם) דתרומה מגירושין לא ילפינן דמהני שליחות משום דמה לגירושין שכן ישנן חול, וא"כ מנ"ל למעט עכו"ם משליחות גבי גירושין הא מתרומה א"א למילף דמה לתרומה שכן ישנו קודש, וע"כ דלגירושין וקדושין עכו"ם לא עדיף מעבד לפי שאינו בתורת גיטין וקדושין ולא שייך בהו לא מתעביד שליח ואע"ג דבב"מ (דע"א ב') אמרינן דכל התורה כולה מתרומה ילפינן היינו לענין מעשים גשמיים שלפעולת המעשה גם הוא בר מיני' דישראל אבל במעשה שהיא מצוה א"צ לימוד, והטעם כי אחז"ל (יבמות דס"א א') אתם קרוים אדם כו' א"כ עכו"ם לאו מיני' דישראל הוא, ותוס' כ' דהאדם גם עכו"ם נקרא, והענין כתבנו בחלקי הדרושים בס"ד כי שם אדם כ' המפרשים מורה על אחדות כי שם זה לא יבא ברבוי לומר אדמים כמו שיאמר אישים אנשים גברים, וכיון דכתיב הן עם לבדד ישכון ובגוים לא יתחשב ואין לעכו"ם אחדות עם ישראל, משו"ה אחז"ל אתם קרוים אדם וכו', וכיון שאחז"ל (מנחות דכ"ט ב') העוה"ז נברא בה"א, ולקיום העוה"ז בשכלול מעשיו ולחברת בני האדם גם הם עוסקים בישוב העולם ובזה יש להם אחדות עם ישראל לכן כ' תוס' דהאדם נקר ים וז"נ, נמצא כי בעניני גשמיות ומעשים הנהוגים ונצרכים בישוב העולם הם מיני אדם ושפיר הוי מיני' דישראל ולא הוי ידעינן מסברא משו"ה אז"ל דילפינן מתרומה דאע"ג דאיתי' בתרומה דנפשי' מיעטי' רחמנא דלא נעשה שליח, כמ"כ במעשה גשמיות כמו ליתן ריבית אע"ג דאיתי' בדנפשי' והמעשה גופה נצרך לישוב העולם במסחר וקנין מ"מ נתמעט, אבל מעשה שעניינה רק במצוה דל"ש בדידי' ל"צ קרא למעט דמסברא ידעינן כיון דבהא אינו בר מיני' דישראל, וכן להיפך אם המשלח עכו"ם וישראל שליח ג"כ אין שליחות כמבואר בכ"מ שם דבעינן דגם המשלח יהי' בר מיני' דהשליח (ובזה נבין דעת הסוברים דעכו"ם לעכו"ם נעשה שליח ואכמ"ל):
והנה הר"ן נדרים (דף נ"ב א') חידש לן בטעם דדשיל"מ ל"ב משום דרבנן סברי מב"מ בטל ה"ט משום דאע"ג דהוי מב"מ בטעמא, מ"מ הוי מבא"מ בשמא' דזה איסור וזה היתר, ומש"ה דישל"מ דגם האיסור יהי' היתר שוב הוי מב"מ ול"ב ע"ש, והסברא פשיטה דשם הדבר הוא עצמיותו, וכיון שדבר זה קנה שם איסור נשתנה עצמיותו והוי מבא"מ עם ההיתר:
וכיון שידענו כי העצם לא ישתנה, כי מה שאינו עומד ועתיד להתחלף היא מקרה, מש"ה אם האיסור עומד להיות היתר הרי שם האיסור אינו עצמיות למין זה ורק מקרה וכיון שלא נשתנה עצמיותו שוב הוי מב"מ והבן:
ויש להביא סמיכות כעין דוגמא לזה מהא דחולין (דף ס"ט א') התם אית לי' תקנתא בשחיטה ע"ש, ולקמן (שם דף ע"ב ב') במשנה ואכמ"ל, ולפ"ז מידי דהמשלח לא מצי עביד מחמת איסורא ואם יעשנה יהי' עלי' שם איסור ואם השליח יעשנה יהי' על המעשה שם היתר אין זה מין במינו ומעשה השליח אינו מינו של מעשה המשלח ודו"ק, נמצא לפ"ז דבדבר דהמשלח ל"מ עביד מחמת איסורא אינו כלל בר מיני' דשליח דדבר זה ומעשה זו ל"ש כלל גבי המשלח כי אם אפי' יעשה המעשה לא תהי' ממין המעשה אשר נעשה ע"י השליח וכמו עבד אע"ג דיגרש בגט את אשתו השפחה אין זה מעשה גירושין אשר שייך בישראל כלל, מש"ה אמרינן כ"מ דהוא ל"מ עביד שליח ל"מ משוי (והעיקר תליא אם בר מינו הוא במעשה זו וע' חולין (דקל"ו ב') ה"נ משום דתרי מיני נינהו, בתמי', וע' ב"ק (דפ"ח א') אחיו במצות ודו"ק) וז"נ בסברא בס"ד:
מעתה נאמר דוקא באיסור אשר המשלח אסור בו לעולם ולא יצוייר כלל אצלו מעשה זו ממין מעשה השליח כמו זר בעבודת הקרבנות דלא משכחת לה לעולם שיהי' אפשר לזר לזרוק הדם ויהי' זריקה כשרה שפיר נוכל לומר דאינו בר מינו של השליח הכהן כי אינו בתורת עבודת הקרבנות כלל, כי אף אם יעשה העבודה אין עבודתו ממין עבודת הכהן כלל ודמי ממש כמו אם העבד יגרש אשתו שאין זה ממין הגירושין הנהוג בישראל כלל, כמ"כ בעבודת זר כיון דעבודתו לעולם יהי' לה שם איסור ואיסור בהיתר הוי אינו מינו, משא"כ באיסור אשר המשלח לא יהי' אסור בו לעולם ומשכחת אצלו כי גם הוא יעשה מעשה זו ותהי' ממין אשר השליח עושה לא נוכל לומר עליו כי הוא אינו מינו של השליח דהרי האיסור שעליו לא נעשה בו קנין בעצמיותו שהעצם שלו יהי' אינו מינו של השליח וכמו בדשיל"מ שכ' הר"ן דאיסור שיל"מ אינו מפרידו מההיתר כי האיסור אינו עצמיות בו, כמ"כ לא נוכל לומר דכהן מחוס"כ שאינו יכול להקריב עתה הוא אינו מינו של הכהן טהור שליחו, דהרי איסור דמחוס"כ אינו עצמיותו, כי יש לאיסור זה היתר ושפיר משכח"ל שגם הוא יוכל לעשות המעשה אשר השליח עושה ויהי' למעשה שיעשה הוא שם היתר, וא"א לומר עליו שאינו בתורת עבודה מש"ה שפיר מצי למיעבד שליח, וכמו דאמרינן בעכו"ם משום דאיתי' בתרומה דנפשי' הו"א דיכול להיות שליח בתרומה, דישראל והוי מיני' בדבר זה, [וע' קדושין (דס"ב רע"א) ודו"ק] אי לאו דמיעטי' הכתוב, כמ"כ אמרינן להיפך בכהן מחוס"כ כיון דאיתי' בעבודה דחברי' בזמן שהוא טהור וחבירו מחוס"כ ואין לנו קרא למעטי' שפיר הוי מיני' דשליחו ומצי למשוי שליח:
(ויש להסביר החילוק יותר לפי המבואר בחולין (דע"ב ב') במתני' טרפה הי' לה שעת הכושר ויש במינה שחיטה הוי בכלל שאר צאן ובקר ע"ש בפרש"י ואכ"מ להאריך עוד] ובאמת גם הא דכ' המחנ"א היכי דבדיעבד מהני מצי משוי שליח, וכן הא דכ' המל"מ היכי דמדאו' מהני מצי משוי שליח, י"ל מהאי טעמא כיון דבדיעבד או מדאו' מהני א"כ בר מיני' הוא ומצי משוי שליח:
ומה שההכרח לתרץ בסוגיא דב"ק (הנ"ל) לשיטת המחנ"א ומל"מ יתורץ גם דברינו, וכבר כתבנו הנלע"ד דשם קו' הגמ' משום דטהורים מעכבי על ידי הטמאים מלעבוד שלא יפסידו להם הבשר:
ובזה אתיא בפשיטות הא דשבת (דקל"ג א') באומר לקוץ בהרתו מתכוין ופרכינן אי דאיכא אחר ליעבד אחר, וק' (לשיטת הסוברים מילת אחר מטעם שליחות) הא אם הוא ל"מ עביד ל"מ משוי שליח [וע' בקובץ שערי תורה ח"א סי' כ"ג ובסי' נ"ח או"י לא דק וכ' בפשיטות דמחמת איסור מקרי מצי עביד, וכל ראיותיו שם אינם מוכרחים, ואיהי"ת יבואו הדברים בקובץ הנ"ל ואכמ"ל יותר]:
ובדברינו ניחא ולק"מ דאע"ג דליתי' בדנפשי' איתי' בדאחריני ושפיר הוי מיני' דשליח ומצי למשוי שליח ודו"ק:
וגם בזה נבין בפשיטות איך מהלינן בן אשר אביו במרחקים ואא"ל לבוא ביום שמיני הא להאומרים דמילת אחר משום שליחות האב, והא האב לא מצי עביד בעצמו דא"א שיבוא למול את בנו היום, ואיך אפשר להיות שלוחו ועפ"ד לק"מ כיון דבזה שהוא במרחקים לא נעשה אינו מינו של השליח וכל הטעם דלמ"ע למ"מ שליח הוא דאם למ"ע מעשה זו אינו בר מינו, והרי האב שפיר בר מינו דשליח וז"פ וברור [ויתיישב בזה כל הקו' שהקשו האחרונים בזה הכלל ואכמ"ל] עכ"פ מצאנו ישוב נכון בס"ד לדברי הריטב"א ז"ל, דאם מוקמינן האיבעי בנדרים בכהן לכהן שפיר פשיט לי' מקהני זבין דתנן סתמא משמע גם בכהן לכהן, והרי כהן בכהן מין במינו וכנ"ל וא"כ מצי משוי שליח ואי אמרת שלוחי דידן הא קמהנה לי' ותי' הריטב"א הוא תי' הב' של הי"מ לבד, ולא חש הריטב"א ז"ל לקו' התוס' (שה"ד הרשב"א ז"ל) משום דכהן לכהן שפיר משוי שליח, אע"ג דהוא מחוס"כ דהרי בר מיני' הוא כיון דיש היתר לאיסורו:
וע' ב"מ (ד"י ב') למ"ד חצר משום שליחות אתרבאי, התורה רבתה אע"ג דלאו בר מיני' יתחייב, וע"ש בתוס' (ד"ה אשה) חשו"ק לאו בני שליחות נינהו, ואע"ג דאמרינן התם כהן דא"ל לישראל קדש לי אשה גרושה א"נ איש דאמר לאשה אקפי לי קטן להך לישנא דאמרת כל היכי דשליח לאו בר חיובא מיחייב שולחו הני נמי כיון דלאו בני חיובא נינהו מיחייב שולחן, אין זה סותר לדברינו דהתם המשלח בר מיני' דשליח הוא במעשה היתר וכמו דהשליח יכול לעשות מעשה זו לקדש אשה בהיתר גם הכהן משלחו ג"כ יכול לקדש אשה בהיתר וא"כ בר מיני' הוא במעשה כזה וכן יכול איש לעשות מעשה היקף בהיתר כגון שיקיף אשה או עכו"ם, וכיון דאיתי' במעשה כזו שיש בה השליח שפיר הוי מיני' משא"כ זר ליתי' בשום פעם במעשה עבודת הקרבנות בהיתר ואינו בר מיני' דכהן כלל והבן:
ובזה ניחא ג"כ בכ"מ דאמרינן אשלד"ע אמאי לא אמרינן מטעם דהוא ל"מ עביד שליח ל"מ משוי ודו"ק היטב וא"ש בס"ד]