אור ברסלב
שות הרדד אורח חיים א קונטרס אמרי כהן › סימן ב

שות הרדד אורח חיים א· רבי דוד דוב מייזליש

קונטרס אמרי כהן · סימן ב

סימן א

א ואשר אנכי אחזה בישוב מנהג העולם שמשתמשין בכהן קטן, הנה המג"א (סי' רפ"ב סק"ו) כ' דכהן קטן ליתא בוקדשתו, אמנם חו"ז הגאון הרד"ד זצ"ל דחה דבריו ותמה עליו מדברי התו"כ (פ' אמור) קדוש יהי' לך לרבות בע"מ, וא"כ כ"ש קטן דאתי לכלל עבודה, וכבר תמה על המג"א גם הגאון מנ"ח (מרס"ט) מדברי התו"כ הללו:

וראיתי להגאון פרמ"ג ז"ל בספרו תיבת גמא (פ' וילך א') כ' וז"ל ועמ"א או"ח רפ"ב וי"ו וקדשתו מ"ע בכהן קטן ל"ש וקדשתו כי את לחם כו' וצ"ע בע"מ פשיטא דל"ש וקדשתו סומא בא' מעיניו דכ"ש מקטן דאתי לכלל דעת עכ"ל, ולכאו' אזיל בתר איפכא דגם בע"מ ליתא בכלל וקדשתו ודייק לה מקטן במכ"ש, ולא הזכיר דברי התו"כ וזה פלא, ולכאו' הי' אפ"ל דדייק לכתוב סומא בא' מעיניו שהוא מום הפוסל בבהמה, ודעתו דתו"כ לא מרבה רק מומי אדם דבדיעבד עבודתו כשרה כמבואר בבכורות (דמ"ג ב') וכיון דעבודתו בדיעבד כשרה מקרי מצי עביד כמ"ש המחנ"א (בה' שלוחין) לענין מצי עביד, ושפיר קרינן בי' את לחם הוא מקריב, אבל בע"מ במומין הפוסלין בבהמה לא נתרבה לכיבוד, והי' ניחא גם דברי המג"א דקטן גרע מבע"מ במומי אדם דעבודת קטן גם בדיעבד פסול כמבואר בחולין (דכ"ד ב') ע"ש [וצל"ע מדוע השמיט רבינו (בפ"ה מכלי מקדש הט"ו) דעבודת קטן בדיעבד פסולה, וכ' רק בלשון חיוב וז"ל כשיגדל הכהן ויעשה איש ה"ה כשר לעבודה, אבל אחיו הכהנים לא היו מניחים אותו לעבוד במקדש עד שיהי' בן כ' שנה עכ"ל ולא ביאר אם עד כ' עבודתו כשרה גם לכתחלה רק אחיו לא היו מניחין אותו או דפסולה מדרבנן לכתחלה, והרי בחולין שם ג"כ נאמר זה הלשון מאימתי כשר לעבודה משיביא ב' שערות אבל אחיו הכהנים אין מניחין אותו לעבוד עד שיהי' בן כ', ואפ"ה פליגי ואיכא דאמרי רבי אית לי' פסול מדרבנן והא רבנן היא ולכתחלה הוא דלא אבל בדיעבד עבודתו כשרה, וא"כ לדידהו כ"ע מודי דלכתחלה לא, ואמאי לא ביאר רבינו דגם לכתחלה מותר כאידך א"ד שם, וגם גוף הדין דעבודת קטן פחות מביג"ש פסולה אם נימא דנכלל בדברי רבינו, ק' מדוע לא נמנה קטן (בסוף ה' ביאת מקדש) בין הפסולים לעבודה דחשיב שם מספרם י"ח ואין קטן ביניהם, ויש ליישב בדוחק וצ"ע.] עוד הי' אפ"ל דס"ל להמג"א ופרמ"ג דתו"כ מרבה רק בע"מ שלא נולד במומו רק נעשה בע"מ בגדלותו, דכבר הי' אצלו מ"ע וקדשתו ועדיף מקטן וכמ"ש תוס' מגלה (די"ט ב' ד"ה ור"י) דסומא עדיף מקטן שהרי כבר נתחייב מדאו' ע"ש (ועמש"ל בס"ד) ולכאו' י"ל עוד עפ"מ דאמרו במגלה (דכ"ד ב') סומא בא' מעיניו לא ישא את כפיו, וברכה אתקש לשירות בתענית (דכ"ו סע"ב) וי"ל דס"ל בע"מ עדיף דנושא כפיו, (ומשו"ה דייק הפמ"ג סומא בא' מעיניו דאז שוה לקטן) אולם כתי' הא' כן הני דחוקים ביותר, דמנ"ל להעמיד דברי התו"כ דוקא בכה"ג ולהקל במ"ע דאורייתא דהרי המג"א לשיטתו תמה בסי' כ"א) על הרא"ש שכ' וקדשתו אסמכתא היא ע"ש, ומנ"ל לחלק בין הבעלי מומין דזה נתרבה וזה לא נתרבה::.

והי' אפ"ל עוד דהמג"א ס"ל דהא דנתרבה בע"מ מקדוש יהי' לך הוא רק לענין נשים פסולות, דאם נשא אשה פסולה לכהונה גם הוא בכלל וקדשתו דפנו, וכן מצאתי להמג"א בספרו זית רענן על הילקוט (פ' אמור אות ט') קדוש יהי' לך לרבות בע"מ שלא ישא נשים פסולות, הרי דס"ל דלאו לענין כיבוד נתרבה בע"מ, ואפ"ל דס"ל דרבינו בהלכותיו שהשמיט הא דבע"מ נתרבה משמע דחזר בו ממ"ש בסהמ"צ דנתרבה לענין כיבוד, וכנראה קצת שחזר בו גם ממה שכ' בסהמ"צ דהכהן ל"מ מחיל ובהלכותיו (פ"ה מכלי מקדש ה"ג) פסק רצה הכ"ג שירחצו אחרים עמו הרשות בידו, הרי דס"ל דמצי מחיל וכיון שלא הביא הא דבע"מ נתרבה לכיבוד ש"מ דגם מזה חזר בו:

אבל גם זה דוחק דמנ"ל להמג"א דרבינו חזר בו, הא גם לענין נשים פסולות לא הביא רבינו דבע"מ נתרבה [וכעת גם לענין טומאה לא מצאתי בדברי רבינו (בה' אבל) דבע"מ נתרבה וצל"ע] גם וקדשתו דפנו דאם לא רצה לגרש מלקין אותו לא מצאתי כעת בדברי רבינו, רק דפסול לעבודה עד שידור וכן אם מטמא למתים (ע' פ"ו מביאת מקדש ה"ט), ומה דפסק רצה הכ"ג שירחצו אחרים עמו הרשות בידו ג"כ אין ראי' דחזר ממ"ש בסהמ"צ כמו שיבואר ביו"ד בס"ד, וא"כ מנ"ל להמג"א להקל ולומר דדוקא לענין נשים פסולות נתרבה בע"מ דלמא גם לענין כיבוד והרי סד"א היא, ורק לענין וקדשתו בע"כ כ' המרדכי בשם מהר"ם ב"ב ז"ל דלא נאמר לענין כיבוד כיון דכתיב כהונתכם הרי כהונה דילי' היא ויכול למחול, וע"כ וקדשתו בע"כ רק לענין נשים פסולות, אבל בע"מ מנ"ל למעט מכיבוד, ועכ"פ הו"ל להמג"א לרמז לדברי התו"כ:

ותו דבתו"כ מרבינן בע"מ גם מקרא והיו קודש ורבינו דסהמ"צ הביא דרש זה לבע"מ לכיבוד, וא"כ הדרא קו' על המג"א כמובן:

ב ובדרך פלפולא קצת אפ"ל דברי המג"א דס"ל שפיר דבע"מ נתרבה גם לכיבוד או מקרא והיו קודש שהביא רבינו בסהמ"צ או מקרא קדוש יהי' לך רק ס"ל דבע"מ עדיף מקטן דגבי' בע"מ שייך לומר קצת את לחם הוא מקריב משא"כ בקטן, דהנה מבואר במנחות (דע"ג א') בע"מ חולק בקדשים ואכילת קדשים עבודה היא כמו הקרבת הקרבן לכפר על הבעלים, וביומא (דס"ח ב') אמרו שאני אכילה דצורך עבודה היא דכהנים אוכלים ובעלים מתכפרים [ואע"ג דאמרו צורך עבודה היינו נגד הקרבה ממש נקרא צורך אבל פשוט דלא גרע מאכילת תרומה דנקרא עבודה, וע' זבחים (דק"א ב') הותר לזרים, אולם הרי גם שאר עבודות הותרו למשה במלואים ולזרים בבמה, ואפ"ה נקראים עבודה ודו"ק ויש להאריך ואכ"מ] ופשוט דגם באכילת בע"מ בעלים מתכפרים כיון דחולק בקדשים ואכילתו ג"כ נקראת עבודה וכמבואר בב"ק (דק"י א') א"ר ששת הי' כהן טמא בק"צ נותנה לכל כהן שירצה ועבודתה (אכילתה, וקרי לאכילה עבודה דבאכילתם בעלים מתכפרים כמ"ש בשטמ"ק (שם דק"ט ב') בשם הרשב"א ז"ל) ועורה לאנשי משמר, ופרכינן ה"ד אי דאיכא טהורים (בההוא משמר) טמאים מי מצי עבדי (וכיון דלא מצי עבדי שליח היכי משווי) ואי דליכא טהורים עבודתה ועורה לאנשי משמר הא טמאים נינהו ולא מצי אכלי, אמר רבא אימא לבע"מ טהורין שבאותו משמר וע"כ מיירי בחטאת צבור דאתיא לכפרה דשאר ק"צ כמו תמידין ומוספין כולן עולות וליכא בהו אכילה, ובזבחי שלמי צבור או בשעירי רגלים ליכא לאוקמי דא"כ מדוע עבודתה לאנשי משמר, הא בקרבנות הרגלים כל המשמורות שוין כמבואר בסוכה (דנ"ו א') וערש"י פסחים (דע"ו ב' ד"ה חמשה) וע"כ מיירי בשעיר ר"ח דלכפרה אתיא כמבואר (בריש שבועות), ונהי דכפרתה קלושה דמכפרת רק על טומאת מקדש וקדשיו שאין בהם ידיעה בתחלה וסוף, וכפרה על עברת מצוה שאינה ידועה קלושה היא כמבואר במנחות (דצ"ב ב') מ"מ הא חזינן דבתו"כ ילפינן דכהנים אוכלים ובעלים מתכפרים מקרא ואותה נתן לכם לשאת את עון וגו' ובזבחים (דק"א ב') מבואר דהאי קרא בשעיר ר"ח נאמר הרי דכפרה זו דאתיא ע"י אכילת כהנים שויא לשאר הכפרות דבכל הקרבנות דהרי מינה ילפינן לכולם, וכיון דמסקינן עבודתה לבע"מ טהורין שבאותו משמר, ע"כ דבאכילת בע"מ בעלים מתכפרים ואכילתם קרוי' עבודה (ומדקרי לה עבודה, ע"כ לאו משום דאכילתם לא גרע מנשרף הבשר ולא נאכל כלל דג"כ בעלים מתכפרים כמ"ש תוס' פסחים (דנ"ט ב'), דא"כ אמאי אמרו עבודתה כיון דאין באכילתם שום כפרה וע"כ דגוף אכילתם היא עבודה ובעלים מתכפרים וז"ב) וא"כ גם בשאר קרבנות דבע"מ חולק בהם גם באכילתם תליא כפרת הבעלים, וע' רש"י קדושין (דנ"ג א') איש חולק אפי' בע"מ שאף הם מתליעין את העצים ומפשיטים ומנתחים ושוחטין והבן:

(ג) וע' שאג"א (סי' פ"א וצ"ו) דכ"ז שלא נאכל כל הקרבן לא נתקיים המצוה, ובמנ"ח (מקל"ד) דחה ראייתו מזבחים, וע' חת"ס או"ח (סי' ק"מ) דאם נפסל חצי זית ע"י בליעת פסולים לא קיימו מ"ע של אותו קרבן כלל, מבואר דדעתו כדעת השאג"א, ושם (בסי' מ"ט) כ' דסגי באכילת כזית א' מכל הקרבן ואם נטמא הבשר האחר או אתותר אין בכך כלום, וע' יבמות (ד"מ א') רצה אוכלה רצה אינו אוכלה והתניא כהנים אוכלים ובעלים מתכפרים, ולא משני בשכבר נאכל כזית, ויש לדחות כיון דמסיק בברייתא מצות תאכל מצוה ואי למצות אכילת קדשים לאו מהכא נפקא וק"ל וע"ש בתוס' ב' תירוצים ודו"ק:

ויש להעיר מהא דיבמות (דק"א א') ספק עולה ואינו חולק, פרכינן עולה בע"כ וע"ש בתוס', ולא משני בע"כ דבעלים, דהו"א דיכול לעכב כיון דאינו חולק והוא המקריב מתעכב כפרת הבעלים עד שיתאכל כל הקרבן, וסד"א דיכול לעכב שיקריב כהן החולק ויאכל כזית המצוה ויתכפרו תיכף קמ"ל דעולה בע"כ דבעלים, ומדלא משני הכי ראי' לכאו' דלא מתכפרי בכזית ולא מפסדי מידי ולא הוי אפשר למטעי, אמנם יש לדחות דגם לשיטת השאג"א יש להק' נימא בע"כ דבעלים דהו"א דמצי לעכב דניחא לי' דלתעבד מצוה דמצות תאכל של כהן המקריב בממוני' מה שלא יתקיים אם יקריב הספק קמ"ל דלא מעכבי, וע"כ דלק"מ כיון דמסקינן הני כהני שד"ר נינהו וכ' תוס' ביומא (די"ט ב) ובקדושין (דכ"ג ב') דגם אי שלוחי דידן קצת נינהו אין הבעלים יכולים לעכב שלא יקריב כהן שבאותו משמר [וע' תמורה (דל"ב א') בפרש"י ד"ה הקדש עילוי ובתוס' שם בשם רש"י להקריב במשמר בן בתו כהן, אבל לברור איזה כהן שבמשמר יקריב אין בידו וע"ש בפרש"י ד"ה וכן חרמי כהנים ודו"ק ואכמ"ל בזה] וא"כ לא אצטריך לאשמעינן דעולה בע"כ דבעלים:

ולבד מזה י"ל דמתני' מיירי גם בעולות דליכא אכילה כלל, ואינו חולק פירושו בעורות וכ"נ מפרש"י שם בסוף הפרק, גם עולה בשאר עבודות כגון קבלה והולכה במשמע ואינו כהן המקריב וז"פ [ובגוף הדבר הנני מסתפק הא דאמרינן ספק עולה ואינו חולק, היכי דזכה בפייס להיות כהן המקריב, אם יש לו כזית הראשון שמצוה לכהן המקריב שיאכלנו, והדעת, נוטה לכאו', דאינו חולק דאמרינן היינו כשאינו כהן המקריב רק ליטול חלק בין אנשי המשמורה יכולים לדחותו אבל הכזית ראשון דשייך לכהן המקריב נראה דיש לו, וכעת לא מצאתי הכרע לזה וצ"ע] והרמב"ם ז"ל השמיט הא דמצות תאכל מצוה ועמד ע"ז בערוך לנר (ואין הס' כעת תח"י), ויש להעיר דברייתא מצות תאכל מצוה יליף דכהנים אוכלים ובעלים מתכפרים מקרא ואותה נתן לכם לשאת את עון העדה דלא נזכר בקרא אכילה ומש"ה ס"ל דלמצות אכילת קדשים וכפרת הבעלים די בפחות, מכזית ובצירוף כל הכהנים כשנאכל הקרבן מביניהם אע"ג דלא הגיע כזית לשום אחד מהם נתקיים המצוה וכדעת החת"ס, וכ"ה דעת הצל"ח בדורש לציון (דרוש א') ע"ש, משו"ה צריך קרא מצות תאכל לשון אכילה בכזית, דמצוה דכהן המקריב יאכל כזית, ורבינו כ' (רפ"י ממעה"ק) כהנים אוכלים ובעלים מתכפרים מקרא ואכלו אותם אשר כופר בהם, ובקרא זה נזכר לשון אכילה, וס"ל דכפרת הבעלים תליא באכילת כל הקרבן, וא"כ אין נפקותא באכילת כהן המקריב, דבלא"ה צריך שאחד מהכהנים יאכל כזית שלם לכפרת בעלים ויש לדחות ולקיים ולהאריך ואכ"מ ובגוף הדבר יש להעיר עוד מהא דמעילה (ד"ז ב') נזרק הדם אין מועלין בבשר, ופריך בגמ' מעילה היא דליכא הא איסורא איכא והא ממונא דכהן היא וכן לקמן (שם ד"ח ב') בחטאת העוף פרכינן ממונא דכהן הוא, ולא פרכינן עדיפא מיני' אדרבה מצוה היא וכן בקדשים קלים שם פרכינן ממונא דכהן היא ולא פריך מצוה היא, ואפשר מכאן למד הצל"ח ביצה (די"ט ב') דאכילת קדשים קלים אין מצוה, ויקשה לרש"י ז"ל פסחים (דנ"ט ב' ד"ה בשאר) שכ' דמצוה היא וע' במנ"ח, וע' רש"י חולין (די"ב רע"א) יליף לה מקרא ואכלו אותם אשר כופר בהם ואכמ"ל], ומזה ראי' לכאורה דבכזית ראשון נתקיים המצוה והי' אפשר לתרץ בשאר הקרבן, וא"ל דמש"ה לא פריך מצוה היא, דהי' אפ"ל לשאר כהנים שלא חלקו בקרבן זה כגון שהיו טמא ביום שלא הי' ראוי לחטוי דאינו חולק או לכהן מבית אב אחר, דז"א דאכתי בחטאת העוף דאיכא איסור מליקה מה פריך מעילה היא דליכא הא איסורא איכא הא ודאי איסורא דמליקה שהיא נבלה לשאר כהנים איכא, וע"כ דקו' הגמ' היא דמתני' סתמא תנן משמע גם לכהן הראוי לחטוי וכהן המקריב א"כ אכתי תקשה מדוע לא פריך מצוה היא [ויש ליישב קצת קו' תוס' מנחות (דמ"ה א') הואיל ואשתרי מליקה לגביי' שהקשו הא לעיל משנינן שאני מליקה דמצותו בכך, ולדרכינו נאמר דלעיל למזבח שפיר מצותו בכך, משא"כ לאכילה אחר שנאכל כזית הראשון לכהן המקריב אפ"ה מותר לכהני בית אב השאר שפיר ס"ד דאשתרו להו גם נבלה:

אולם מדתוס' לא תי' כן אין ראי' דס"ל דהמצוה על כל הקרבן, דיש לדחות ע' דורש לציון הקשה נימא עדל"ת ותי' דאפשר לקיים שניהם ודו"ק ובאתי רק להעיר] ויהי' ראי' לכאורה דלא כשאג"א, וחכם אחד העירני די"ל דמש"ה לא פריך מצוה היא דהוי מצי לתרץ דהא דתנן אין מועלין בגידין ועצמות דליכא בהו מצות אכילה והא דתנן בבשר איידי דתנן באימוריהן, ואם כי דחוק הוא, מ"מ יש לדחות כן, וקצת ראי' דבחטאת העוף דלא תנן במתני' באימוריהן לא תני גם בבשר רק סתם אין מועלין, וא"כ אין ראי' וע"ש בתוס', אולם כגון דא ודאי הי' אפשר להקשות ולתרץ כן כמו דשקו"ט כה"ג בכמה מקומות בש"ס, אמנם לכאו' גם אם נימא דלא כשאג"א, מ"מ לכ"ע הכהנים מקיימין מצות אכילת קדשים גם בשאר הבשר שבקרבן וא"כ ג"כ יקשה מדוע באמת לא פרכינן מצוה היא, ונהי בחטאת העוף לא ישאר כזית לכל אחד מהבית אב, וליכא מצוה בפחות אחרי שכבר אכל כהן המקריב כזית וכמ"ש תוס' ביומא (דל"ט א') וכמו שביאר דבריהם בחת"ס (סי' מ"ט), מ"מ בשאר קרבנות הי' אפשר להקשות כן אכן באמת לק"מ דמתני' סתמא תנן ואפ"ל אין מועלין קאי על שאר כהנים שאין להם חלוקה בקרבן זה ואין מצוה באכילתם כגון קטנים וכדומה מש"ה פריך ממונא דכהן היא ורשות בידו ליתן שכל מי שירצה, וא"כ גם לדעת השאג"א י"ל דע"כ השאג"א מודה דיכול ליתן לקטנים מחלקו, והא ודאי באכילת קטנים לא מתקיים, המצוה וע"כ כוונתו דכ"ז שיש עוד לכהן מאותו בית אב שלא אכל כדת לא נתקיים המצוה, וראייתו מגיד הנשה היא אם הגיע לכהן בתוך כזית שהגיע לחלקו הגיד הנשה ע"ש ודו"ק, וא"כ י"ל דקו' הגמ' היא דמתני' סתמא תנן משמע גם במי שאין מצוה באכילתו ומש"ה פריך נהי דמצוה ליכא עכ"פ ממונא היא והכי מבואר מדברי החינוך (מצוה ק"ב) כל כהן שלא אכל חלקו המגיע לו, לבד מה שביטל מ"ע, עוד נענש שעיכב כפרת הבעלים, וע"כ כוונתו על כזית מחלקו, דאם כבר אכל כזית מחלקו כבר קיים מ"ע של אכילת קדשים אליבא דכ"ע, וא"כ מה זה שאמר דביטל מ"ע, וע"כ דלא אכל עדיין כזית, ואז נענש על שעיכב כפרת הבעלים אבל משאכל כזית מחלקו שפיר כבר קיים המצוה ונתכפר לבעלים הכפרה התלוי' באכילתו, ובהכי משכח"ל הא דקטנים אוכלים ואינם חולקים כמובן [וע' בקובץ שערי תורה ח"א (סי' ל"ו אות ד) ובח"ב (סי'. אות ב'] מה שהעירותי בדברי החינוך] ועכ"פ מדברי החינוך מבואר דבאכילת כל כהן החולק בקדשים בעלים מתכפרים, וא"כ בע"מ דחולק בקדשים ובעלים מתכפרים באכילתו, י"ל דהוא בכלל את לחם הוא מקריב ויש להאריך בכל פרט ואכ"מ:]

אבל קטן אע"ג דאוכל בקדשים אינו חולק, ומי שאינו חולק אין באכילתו שום מצוה, וכמו אכילת קדשיה קלים ונשים ועבדים וע' מנ"ח (מק"ב), וכיון שאין, מצוה באכילת קטן אין באכילתו שום כפרה לבעלים כמבואר מלשון רבינו (רפ"י ממעה"ק) שכ' וז"ל אכילת החטאת ואשם מ"ע שנא' ואכלו אותם אשר כופר בהם הכהנים אוכלים ובעלים מתכפרים, וה"ה שאר הקדשים שאוכלין אותם הכהנים שאכילתן מצוה עכ"ל, הוסיף לומר שאכילתן מצוה ע"כ לאפוקי קטן שאין מצוה באכילתו (דבאכילת בע"מ איכא מצוה ובעלים מתכפרים כנ"ל, ונשים ועבדים לא נכללו בכלל כהנים, וע"כ למעט קטנים וז"ב), וא"כ אין באכילתם עבודה ושפיר כ' המג"א דבכהן קטן ליכא מ"ע וקדשתו כי אינו בכלל את לחם הוא מקריב, ואין ראי' מבע"מ, כן אפ"ל דברי המג"א בדרך הפלפול, אבל עדיין צ"ע דברי הפרמ"ג דרצה לומר דקטן עדיף ולדייק דגם בע"מ ליתא בוקדשתו והוא היפך דברי התו"כ וצ"ע:

אחרי כתבי מצאתי להגאון פרמ"ג או"ח (סי' קל"ה מ"ז ססק"ח) הביא דברי המג"א, והעיר דלפ"ז בע"מ נמי, וכ"ת מקריב אכילה בכלל, קטן נמי אוכל, ומה בכך שאינו חולק, וא"כ צ"ע מ"ש קטן מבע"מ ועמ"ש בריש הסי' בט"ז עכ"ל בקיצור, ולשונו זה משמע דבע"מ פשיטא לי' דאית בי' וקדשתו, ובריש הסי' כ' מקרא כהנים בני לוי בע"מ נמי כמו אמור אל הכהנים, משא"כ לחם הוא מקריב י"ל בע"מ ליתא לעשה, וי"ל מקריב אכילה נמי בכלל ער"מ פ"ד מכלי המקדש ובמנין המצות (ל"ב) מ"ע לחלוק כבוד לזרעו של אהרן עכ"ל, ושם בסהמ"צ מובאים דברי התו"כ דבע"מ נתרבה לכיבוד, הרי דלא נעלם מעיניו הבדולחים דברי התו"כ, ולפ"ז (בססק"ח) ודאי כוונתו להקשות על המג"א וכמו שתמה במנ"ח והגאון חו"ז הרד"ד ז"ל [וכעת בא לידי מהר"ם שיק על תרי"ג מצות וראיתי (בסי' ע"ר) תמה על הפרמ"ג (סי' קל"ה) שרצה לומר בע"מ ליתא בכלל וקדשתו, הא בתו"כ מבואר דבע"מ נתרבה, והרואה יראה דהפמ"ג ציין לסהמ"צ ושם הובאו דברי התו"כ], אולם מ"ש ומה בכך שאינו חולק, לא הבנתי כי לענ"ד החילוק ברור, וכמש"ל דבע"מ שחולק יש מצוה באכילתו ובעלים מתכפרים שפיר אכילתו בכלל מקריב וע' עירובין (דק"ה) בע"מ עדיף מטמא משום דאשתרי באכילת קדשים ע"ש משא"כ קטן וכנ"ל וז"ב ויש ליישב בזה דברי רבינו (פ"י ממעה"ק ה"כ) מקו' הלח"מ ע"ש ודו"ק]:

ד ובהיותי בזה ראיתי להגאון ים התלמוד (בב"ק שם) תמה איך אמרינן עבודתה (אכילתה) לאנשי משמר הא קיי"ל (בפ"י ממעה"ק) קרבן הבא בטומאה אינו נאכל [ןע' בשד"ח (מער"כ כפ"ו ד"ה ומה שרמז) שכ' מה שנראה הגאון יה"ת מפ"י ממעה"ק דקרבן הבא בטומאה אינו נאכל כלל אפי' לבע"מ טהרם אינו מוכרח, ודעתו שם דנאכל ולק"מ קו' היה"ת, ובמחכ"ת כי רב היא קיצר במקום שהי"ל להאריך כדרכו בקודש, ולא הביא דברי רבינו (בפ"ד מביאת מקדש הי"א) שכ' וז"ל כל קרבן מהם (מקרבנות צבור) שקרב בטומאה אינו נאכל אלא מקטירין ממנו דברים הראוין להקטרה והשאר הראוי לאכילה נשרף כשאר קדשים שנטמאו, הרי מפורש כדעת היה"ת, הן אמת מדהוסיף רבינו לכתוב כשאר קדשים שנטמאו, ולא קיצר ואמר נשרף כקדשים שנטמאו, מפורש דכוונתו רק אם הראוי לאכילה מזה הקרבן נטמא אז אע"ג דכל הקרבן בא בטומאה מ"מ נשרף הבשר כשאר קדשים שנטמאו, אבל אם לא נטמאו השיריים שפיר ס"ל לרבינו דנאכל, ומזה לא הבנתי תמיהת מרן בכ"מ (במעה"ק שם) על רבינו שכ' ק"צ הבא בטומאה אעפ"י שהטמאים מקריבים אין חולקין עם הטהורים לאכול לערב מפני שא"ר לאכילה משמע דהשיריים נאכלין ובפ"ד מביאת מקדש כ' דנשרף ונדחק ליישב, וצל"ע מדוע לא תי' בפשיטות דשם (בביאת מקדש) מיירי היכי דנטמאו השיריים כמבואר בלשונו כשאר קדשים, שנטמאו, וכאן (במעה""ק) מיירי כשלא נטמאו השיריים, ואולי לא רצה מרן בזה משום דא"כ אנו מוכרחים לומר דרבינו חילק על התוס' יומא (ד"ז א') שכ' דלרב ששת דטומאה דחוי' בצבור גם אם לא נטמאו השיריים אינם נאכלים, ורבינו הא פסק כר"ש דדחוי' היא, ולאפושי פלוגתא דסובר דגם לר"ש כשלא נטמאו השיריים נאכלין לא ניחא לי' למרן ז"ל:

אמנם אוקימתא דמרן ז"ל דרבינו מיירי בק"פ דוקא דחוקים ביותר ולשון רבינו מורה כמ"ש, וביותר תמהני דהרי מרן ז"ל בעצמו כ' לפרש דברי רבינו (בפ"ד מכלי מקדש ה"ט) שכ' הי' טמא בק"צ וכל הכהנים טמאים נותנו לבע"מ טהורין שבאותו משמר ועורו ועבודתו לאנשי משמר הטמאים, דנותנו לבע"מ טהורים היינו אכילת הבשר ועבודתה לטמאים היינו הקרבתה ע"ש, הרי מפורש יוצא בדברי רבינו דס"ל דהשיריים נאכלין, דשם א"א לפרש בק"פ דהרי פסח אינו נאכל אלא למנויו, וגם האי דינא נובע מסוגיין בב"ק אשר כבר הוכחנו לעיל (אות ב') דמיירי בשעיר ר"ח, וע"כ צריך לחלק כמ"ש דבביאת מקדש מיירי כשנטמאו השיריים, לכן דברי מרן זצ"ל צל"ע:

אמנם גם אם כנים אנחנו בזה דרבינו ס"ל דהיכי דלא נטמאו השיריים נאכלים, קו' הגאון ים התלמוד ק' לדעת התוס', דהא סוגיא זו אליבא דרב ששת אזלא דהוא מרא דשמעתא, ולשיטת התוס' אליבי' גם אם לא נטמאו השיריים אינם נאכלים] ואיך משכח"ל עבודתה (אכילתה) לאנשי משמר:

ה והנלע"ד ליישב בס"ד דהנה לכאו' ק' מאי פריך אי דאיכא טהורים טמאים מי מצי עבדי לפמ"ש המחנ"א (ה"ד לעיל או"א) דהיכי דבדיעבד מהני מקרי מצי עביד ומשוי שליח, ובתוס' יומא (שם) כ' דגם ר"ש מודה דבדיעבד אם קרבי טמאים אע"ג דהוי מצי לאהדורי אטהורים הקרבן כשר, א"כ גם בדאיכא טהורים בהאי משמר שפיר טמאים מצי עבדי שליח (ומצאתי בשד"ח שהביא קו' זו בשם השואל בשו"מ, ואינו תח"י ע' מה שתי' שם), והי' אפ"ל כיון דתוס' כ' דלר"ש אם הקריבו טמאים אע"ג דלא נטמאו השיריים אסורין באכילה א"כ לא מצי עביד באופן שיהי' הבשר מותר באכילה, מש"ה פריך טמאים מי מצי עבדי בכהאי גוונא שיהי' אכילתה לאנשי משמר, דהא הבשר יאסר באכילה, אע"ג אם לא יטמא, וכיון דל"מ עבדי כהאי גוונא שליח מי מצי משוי [ויש להסתפק בזה דאפשר אם גוף העובדא מצי הוא למיעבד אע"ג דל"מ עביד בכל פרטי', שפיר משוי שליח, אמנם הדעת נוטה דלעשות שליח למיעבד בפרטי' דהוא לא מצי עביד לא משוי שליח, אע"ג דמצי למעבד גוף המעשה, והכי מוכח לכאו' סוגין, וע' נזיר (די"ב ב'), ויש פנים לכאן ולכאן ואכמ"ל ובאתי רק להעיר] אולם עדיין ק' לפמ"ש המל"מ (פ"ב מביאת מקדש) דהיכי דמדאו' מותר רק מדרבנן אסור שפיר מצי עביד שליח, והרי מבואר ביבמות (ד"צ סע"א) דמדאו' הבשר מותר רק מדרבנן אסור, וגם אליבא דר"ש כן הוא כמ"ש תוס' (יומא שם) וא"כ הדרא הקו' דשפיר מצי הטמאים עבדי, דהא בדיעבד הורצה וגם הבשר יהי' מותר מדאו' ושפיר משוי שליח:

ונראה דרש"י ז"ל במתק לשונו תי' קו' זו שכ' דקו' הגמ' דאיכא טהורים טמאים מי מצי עבדי פירושו אי דאיכא טהורים בההוא משמר, ועמד על דבריו המהרש"א ז"ל הא סוגיין אליבא דר"ש אזלא והוא ס"ל טומאה דחוי' ומבואר ביומא דגם אי ליכא טהורים בההוא משמר מהדרינן אשאר משמורות, ומאי דחקי' לפרש דאיכא טהורים בההוא משמר ע"ש, ולדרכינו נאמר דרש"י ז"ל כוון לתרץ קושייתינו, והוא דמבואר בתענית (די"ז א') הוכבד העבודה על אנשי בית אב נכנסים אנשי משמר לסייעם וא"כ כשכהני בית אב טמאים אין לך עבודה כבדה יותר מזו להקריב הקרבן באופן שלא יטמאו השיריים וא"כ אנשי משמר נכנסים לסייעם, ולא מצד שליחות של כהני בית אב, רק עליהם מוטלת העבודה כמו על הבית אב ונקראים ראויים לחטוי, תדע דהא אמרינן אכילתה לאנשי משמר, ואם א"ר לחטוי מצד עצמם רק בתורת שליחות הלא קיי"ל (ר"פ טבול יום) א"ר לחטוי אינו חולק (ואם כי יש לחלק, וע' לח"מ פ"י ממעה"ק) ועכ"פ הא אנשי משמר נחלקים לבתי אבות וכל בית אב יש לו יומו שחלוקת הקרבנות שייך לו לבדו, וא"כ מדוע אמר עבודתה לאנשי משמר, וע"כ כיון דהעבודה כבדה היא, כל אנשי משמר נכנסים לסייעם ונעשו בעלים להקרבה זו ולא מטעם שליחות וחולקים בשוה וז"ב, משא"כ אנשי משמורה אחרת אם יבואו להקריב יקריבו רק בתורת שליחות של אנשי אותה בית אב וא"כ אי בההוא משמר לא היו טהורים כלל, והוינן מהדרינן אשאר משמורות לא הי' אפשר למפרך טמאים מי מצי עבדי שליח דשפיר הוי נקראים מצי עבדי כקושייתינו כיון דבדיעבד עבודת הטמאים הורצה, וגם השיריים מותרים מדאורייתא, לכן הוכרח רש"י ז"ל לפרש דקו' הגמ' היא אי דאיכא טהורים בההוא משמר, טמאים מי מצי עבדי, דהיכי דאיכא טהורים בההוא משמר הם נכנסים לסייע ולעבוד העבודה כעובדים מצד חיוב עצמם המוטלת עליהם ולא מצד שליחות הטמאים, והם לוקחים חלק כחלק בקרבן זה, א"כ בידם לעכב על הטמאים שלא יעבדו כלל, משום דאם יקריבו הטמאים יאסר הבשר באכילה עכ"פ מדרבנן (אליבא דר"ש דהוא מרא דשמעתא) ויפסידו חלקם, ובדין מעכבי על הטמאים שלא יקריבו, ולכן שפיר פריך טמאים מי מצי עבדי, הא הטהורים שבההוא משמר מעכבי על ידיהם, ואם הם לא מצי עבדי שליח היכי משוי ואיך אמר נותנה לכל כהן שירצה ועבודתה (אכילתה) לאנשי משמר, דמשמע לכל כהן שירצה היינו אפי' לכהן שבשאר המשמורות דהוא רק מצד שליחות ואיך משוי שליח הא הוא ל"מ עביד דהטהורים מעכבים על ידו:

אבל אי לא הוי טהורים בההוא משמר רק מהדרינן, אטהורים שבשאר משמורות, אין הטהורים שבשאר משמורות יכולים לעכב את הטמאים מלעבוד כיון דאנשי משמר אחר אינם חולקים בבשר הו"ל ממון שאין לו תובעים ושפיר מצי הטמאים לעבוד כיון דבדיעבד הורצה וגם הבשר מותר מדאורייתא ואם כן לא הוי מצי למפרך טמאים מי מצי עבדי, וניחא קו' מהרש"א על רש"י ז"ל וגם קושייתינו א"ש היטב:

ובהכי אשכחנא פירוקא לדברי התוס' בסוגיין שכ' דקו' הגמ' אי דאיכא טהורים טמאים מי מצי עבדי לר"ש פריך דס"ל טומאה דחוי' בצבור ומהדרינן הטהורים, ודבריהם תמוהים דהא מבואר ביומא (שם) דהיכי דאיכא שיריים לאכילה גם ר"נ מודה דמהדרינן אטהורים, ומדוע הוכרחו לפרש דרק לר"ש פריך, ולדברינו ניחא טובא, דאלו לר"נ כ' תוס' (שם ביומא) דאם לא נטמאו השיריים מותרים באכילה גם מדרבנן ע"ש, וא"כ לא הוי מצי למפרך טמאים מי מצי עבדי ואיך משוי שליח דהי' קשה קושייתינו דשפיר נקראו מצי עבדי כיון דבדיעבד הורצה וגם הבשר מותר באכילה אפי' מדרבנן ואין הטהורים שבההוא משמר יכולים לעכב על ידם דהא לא יפסידו כלום, מש"ה הוכרחו תוס' לומר דלר"ש לשיטתו פריך וא"ש:

ובדברינו ניחא מה שיש לדקדק עוד בלשון הסוגיא דפריך אי דאיכא טהורים טמאים מי מצי עבדי, ואי דליכא טהורים טמאים מי מצי אכלי, משמע דאי ליכא טהורים בההוא משמר (כפרש"י ז"ל) לא קשיא מי מצי עבדי, רק מי מצי אכלי, ואמאי הא הסוגיא לרב ששת אזלא, והוא ס"ל דחוי' בצבור ומהדרינן אטהורים שבשאר משמורות, וא"כ גם בדליכא טהורים בההוא משמר טמאים לא מצי עבדי (וכעין קו' מהרש"א ז"ל על פרש"י), ועפ"ד ניחא דקו' הגמ' היא אי דליכא טהורים בההוא משמר, שוב הבשר ממון שאין לו תובעים דביד בית האב ליתן לאיזה משמר שירצו, ואין מי שיעכב על ידם מלהקריב ובדיעבד הרי הורצה והבשר מותר מדאו' ושפיר מצי עבדי, ול"ק מי מצי עבדי רק מי מצי אכלי וכנ"ל:

ומשני אימא עבודתה (אכילתה) לבע"מ טהורים שבאותו משמר, כלומר לעולם דליכא טהורים בההוא משמר ושפיר מצי הטמאים להקריב דאין מי שיעכב על ידם דהבשר הוי ממון שאין לו תובעים, ומצד עצמם שפיר נקראים מצי עבדי דבדיעבד הורצה וגם הבשר מותר מדאו', וממילא הרשות בידם ליתן לכל כהן שירצה משאר המשמורות ונותן לכהן טהור שבשאר המשמורות והקרבן קרב בטהרה, ועבודתה לאנשי משמר היינו לבע"מ טהורים שבאותו משמר, וא"כ לק"מ קו' היה"ת כי באמת הקרבן קרב בטהרה, וגם לר"ש הבשר מותר באכילה, וז"נ מאוד בס"ד:

וע' בלקוטים שבסוף ס' בית מאיר על הש"ס ד"ה איתא והנלע"ד כתבתי:

ולדרכינו אתכחנא פירוקא קצת לדברי הריטב"א ז"ל בקדושין (דכ"ג) אשר עמדנו עליהם בתשובה לח"א ולמען חיבת הקודש הנני להעתיק מ"ש בזה בס"ד:

תוכן העניינים

שות הרדד אורח חיים א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה