שות די השב· רבי דוד בונאן
יורה דעה · סימן יד
על כתובת בנין דכרין שמת הבן בחיי אביו והניח בנים או בנות ואח"כ מת האב אם זוכים נכדיו בכתובת ב"ד מפאת זקנתם או לא.
תשובה הנה בפ' מי שמת דקמ"ג ע"ב אמרי' ההוא דאמר נכסי לבנאי הו"ל ברא ובר ברא קרו אינשי לבר ברא בדא או לא ר"ח אמ' קרו אינשי לבר ברא ברא מבר"א אמ' לא קרו אינשי לבר ברא ברא תניא כותי' דמבר"א המודר הנאה מבנים מותר בבני בנים ע"ש הרי מבואר בהדיא דבני בנים אינן נקראים בנים וה"נ כיון דקאמר בנין דכרין וכו' אבנים דידיה קאמר ולא אבני בנים איברא דהנ"י שם נסתפק היכא שאין לו בנים ויש לו בני בנים ויש לו בנות ואמר נכסאי לבנאי מספקא לן אי משום בני בנים קאמר או משום בנות ודעת רבותי דמשום בני בנים קאמר שהם ראויים ליורשו ועומדים במקום בנים ע"ש ולפ"ז מבואר דע"כ לא אמרינן דלא קרו אינשי לבר ברא ברא אלא דוקא היכא דהוו ליה בנים דהשתא לא קרי לבן בנו בנו אבל היכא דאין לו אלא בני בנים קרי להו בני וכן מבואר דעת הרמ"ה הביאו הטור בח"מ סי' רמ"ז שכ' ומיהו אי לית ליה ברא אלא בר ברא ודאי לבר ברא קאמ' ע"ש:
ודע דמרן הב"י כ' ע"ד הרמ"ה ומסתברא דה"מ היכא דאית ליה ברא אבל לית ליה ברא אלא ברתא ובר ברא לכר ברא יהיב או לשניהם ע"ש והן דברים בלתי מובנים ובפריש' כ' דר"ל לבר ברא היכא שהנותן היה ש"מ או לשניהם כשהנותן היה בריא וכ"ה בסמ"ע ע"ש וה' מהר"י אלמושנינו בס' עדות ביהוסף ח"ב סימן מ"ד תמה על דבריו ע"ש והנראה בכונת מרן דבלשון ספק אמרה בדעת הרמ"ה היכא דאית לי ברתא ובר ברא אי לבר ברא יהיב או לשניהם ומה שהביאו למרן לספק זה הוא משום דדברי הרמ"ה באו סתומים שכ' ומיהו אי לית לי' ברא אלא בר ברא וכו' ולא פי' אי אית לי נמי ברתא בהדי בר ברא וע"ז הביא מרן לשון הנ"י שהעולה מדבריו דבכה"ג נמי. דהיינו דאית ליה ברתא ובר ברא לבר ברא הוא דקאמר. העולה מכל האמור דהיכא דלית ליה בנים קרי לבני בנים בני וא"כ ה"נ בנ"ד כיון דהתנאי אינו חל אלא לאחר מיתתו כל דלית ליה בנים ואית ליה בר ברא קרי להו בני דבמקום ץ שאין כן בן הבן נמי קרי בני:
ועל פי דברי הרמ"ה והנ"י הללו יש ליישב מאי דקשיא ליה לרשב"ם שם בד"ה מותר בבני בנים אבל לענין פו"ר חשיבי כבנים בפ' הבע"י עכ"ל ונראה דהוקשה לו דהיכי אמרי' הכא דהנודר הנאה מבנים מותר בבני בנים והא קי"ל דבני בנים הרי הם כבנים ואהא תי' דדוקא לענין פו"ר חשיבי כבנים דבהכי קיים מצות פו"ר אבל אה"ן דאינם נק' בשם בנים אמנם לפי דברי הנ"י והרמ"ה י"ל דלענין פו"ר דנק' בנים ה"ד משום דליכא פנים דבמקום שאין בנים אה"ן דנק' בנים והא דאמרי' דאינן בכלל בנים היינו במקום שיש בנים:
אמנם הרא"ש בתשו' כלל פ"ב סימן ד' כ' לתרץ קושי' זו וז"ל דאע"ג דאמרינן בעלמא בני בנים הרי הם כבנים מייתי ראיה מנדרים דבלשון בני אדם אין בני בנים כבנים עכ"ל והביאו מרן הב"י בח"מ סי' רמ"ז ויש לעמוד בזה מהא דאמרי' בפ"ק דקידושין ד"ל ולמדתם אותם את בניכם ולא בני בניכם ומה אני מקיים והודעתם לבניך ולבני בניך לומר לך שכל המלמד בנו תורה וכו' הרי דמבניכם ממעטים בני בניכם ומשמ' דמדאורייתא נמי אין בני בנים בכלל בנים ותו מייתי התם תנא אחרינא דקאמר בניכם אין לי אלא בניכם בני בניכם מנין תלמוד לומר והודעתם לבניך ולבני בניך א"כ מת"ל בניכם בניכם ולא בנותיכם הרי דלהאי תנא נמי מקרא דבניכם משמע ליה דוקא בניכם ולא בני בניכם ולא משמ' ליה הכא לרבות בני בניכם אלא מקרא דהודעתם לבניך ולבני בניך. וכן יש להק' מהא דאיתא בירוש' פ"י דיבמות ופ"ק דקידושי' ואם לבנו ייעדנה לבנו הוא מייעדה ואינו מייעדה לאחיו וכו' ואם לבנו ייעדנה לבנו מייעדה ואינו מייעדה לבן בנו הרי הכא נמי ממעטי' מבנו ולא בן בנו וצ"ל דשאני הנהו דהוי מיעוט' בניכם ולא בני בניכם וכן ההיא דייעוד נמי שמעי' לבנו למעט בן בנו אבל היכא דכתיב בתורה בן סתם אפי' בן בנו משמ' א"ק דהתם בירוש' מסיים עלה שמואל בר אבא בעי קומי ר"ז בפ' נחלות את עביד בן בן כבן והכא לית את עביד בן בן כבן התיב ר"ת הרי פ' נחלות הרי עשית אח כבן ושאר כל הקרובים כבן ואין את עושה בן בן כבן וכו' ע"ש ולפי מה שכתבנו דהכא ממעטי' לה מדכתיב לבנו דהוי מיעוטא א"כ מאי ק' מפ' נחלות וי"ל דקשי' ליה משום דנימא דהך מיעוטא דלבנו לא אתא אלא למעוטי אחיו מייעוד. אך ק' טובא דבפ' י"נ דקט"ו ע"א גבי נחלות גרסי' ת"ר בן אין לי אלא בן בן הבן ובת הבן וכו' מנין ת"ל אין לו עיין לו הרי דאע"ג דליכא שום מיעוט אפ"ה ס"ד דבן דוקא קאמר והתו' שם בד"ה בן הבן עמדו בזה דת"ל דבני בנים כבנים כדאמ' בפ' אלמנה דזרע זרע' ל"צ קרא דבני בנים הרי הם כבנים וי"ל דהתם מזרע משמ' בני בנים וכו' אבל מבנו ובתו לא משמ' בני בנים והלכך הכא דכתיב בן אצט' לרבויי בנו ובתו וכו' ע"ש. הרי מבואר דהיכא דכתיב בן אע"ג דלית ביה שום מיעוט אפ"ה דרשי' בן דוקא ולא בן הבן וא"כ ק' על הרא"ש דהרי מבואר דאפי' בלשון תורה היכא דכתי' כן לא משמ' בני בנים ואפשר לומר דס"ל להרא"ש כמ"ש התו' עוד שם בא"ד וק' לרשב"א דאמאי אצטר' קרא דבני בנים קודמי' לאחי' ת"ל מדלענין יבום בני בנים כי הדדי נינהו לענין נחלה נמי כי הדדי נינהו וי"ל דהכא אצט' לבן הבן ובן הבת יורשי' עם בני המת דמיבם לא ידעי' אלא דעדיפא מאח וכו' ע"ש ונר' דלפ"ז מיתרצת' היא עיקר קושיתם דת"ל דבני בנים הרי הם כבנים די"ל דנהי דבני בנים הרי הם כבנים ה"מ היכא דלית ליה בנים אחרים אבל היכא דאית ליה בנים אחרים הו"א שאין בן הבן יורש עם בני המת ולהכי הוא דאצט' ריבוי אבל אה"ן דהיכא דכתיב כן בלא שום מיעוט שפיר שמעינן מיניה נמי בני בנים דבני בנים כבנים:
והנה הרב קרבן העדה לא גריס בירוש' ת"ל לבנו ייעדנה לבנו מייעדה ואינו מייעדה לאחיו אלא ת"ל ואם לבנו ייעדנה לבנו מייעדה ואינו מייעדה לבן בנו וטעמו מבואר משום דלמעט אח לא אצטריך קרא דכבר איפרך לי' ק"ו וא"כ ע"כ מיעוטא לא אתיא אלא לבן בנו ומה שיש לעמוד בזה א"כ מאי פריך מפרשת נחלות כבר עמד בו הרב שם בתוס' פ"י דיבמות ע"ש ובתוספות בפ"ק דקדושין בד"ה בפ' נחלות וז"ל התוס' ביבמות דכ"ב ובב"ב דקט"ו כתבו ולר"י נראה הא דבני בנים כבנים ביבום מנחלה הוא דקי"ל וכו' ותימא נילף מייעוד דבן הבן אינו כבן ואין לומר דקסבר ר"י דאף בזה פליגי הבבלי וקסבר דאף לענין ייעוד בן הבן כבן דא"כ וכו' ע"ש והוא תימא דהיכי מצי סבר הבבלי דלענין ייעוד בן הבן כבן דהא לענין ת"ת לב"ע בניכם משמע מיעוטא ולא בני בניכם כמו שכתבנו לעיל:
עוד יש לעמוד בההיא דגרסינן בפי"ן דק"י אמתני' דהבנים את האב מנ"ל דכתיב איש כי ימות וכו' טעמא דאין לו בן הא יש לו בן בן קודם א"ל ר"פ לאביי ואימא אי איכא בן ובת לא האי לירו' כולי' ולא הא לירו' כולי' אלא כי הדדי לירתו וכו' ואב"א מהכא והתנחלתם אותם לבניכם אחריכם בניכם ולא בנותיכם ואמאי לא דרשינן נמי הכא בני בניכם דהיינו היכא דאית ליה ברא ובר ברא ברא לירו' ובר ברא לא לירו' וי"ל דשאני התם דכב' למדנו מבנות צלפחד שם דקי"ח דבנות צלפחד דנטלו חלק אביהם בירושת חפר אבי אביהם אף על גב שהי"ל לצלפחד אחים דכתיב בתוך אחי אביהם ע"ש:
והנה מרן בתשוב' בדיני הכתובה סי' א' נשאל על הכתובה שכתוב בה שאם תתאלמן ולא יהיו לה בנים ממנו תקח וכו' ונתאלמנה ונשארה לה ממנו בת ונסתפק כיון שלא נשארו בנים זכרים אלא בת אם בת בכלל בנים והשיב דאפי' בת הרי בכלל התנאי דלא יהיו לה בנים ממנו והביא ההיא דפ' מי שמת ההוא דאמ' נכסי לבנאי הו"ל ברא וברתא מי קרו אינשי לברתא בני וכו' ופשיטנא לה ובני פלוא אליאב אלמא דבן יחידי שפיר מקרי בנים ואין לומר ס"ד כשהיה לו בן זכר אבל בת לא מקריא בנים ומשם ראיה דסו"ל ברתא נמי דאין לבת במתנה כלום משום דנכסי לבנאי לבן זכר משמע ולא לבת איכא למימר דהתם שאני שהיו בן ובת ובת במקום בן לא הויא בכלל בני אבל אי לא הו"ל אלא ברתא אי הוה אמר לבני היתה זוכה הבת במתנה את"ד מתבאר מדבריו דבמקום דאיכא בנים ובנות ואמר בני אין הבנות בכלל וש לתמוה דע"כ לא משמע הכי אלא דוקא בההיא דהוה מחמת מיתה וכדי שלא להעביר הנחלה אמרי' שפיר דלא קאמר בני אלא על ברא ואע"ג דלא הו"ל אלא חד ברא שפיר קאמר בני אבל היכא דליכא העברת נחלה כגון בבריא ואמ' לבני ואית ליה בנים ובנות הבנות נמי בכלל וכדאיתא כירוש' ופסקו הרא"ש והטור סי' רמ"ז מי ששלח ממ"ה ואמר ינתנו אלו לבני בנותיו בכלל ואם אמר בשעת מיתה אלו לבני אין הבנות בכלל עיין שם ולפ"ז מתבאר דבנות נמי הוו בכלל בנים עוד הביא ראיה מדתנן בסוף פרק השולח המוציא את אשתו משום איילונית וכו' נשאת לאחר והיו בנים והיא תובעת כתובתה וכו' וכן בפ' יש בכור תנן מי שהי"ל בנים ונשא אשה שכבר ילדה וכו' ובכל הני וראי בת יחיד' בכלל הי"ל בנים ולא הי"ל בנים וכו' ע"ש ונראה דלא מכרעא דכל הני לשון משנה הוא ועיקר הענין הוא בילדה ולא ילדה ולא נ"מ כלל בין בנים לבנות אבל כל שאדם מתנה על עצמו הא ודאי דיש לנו לדקדק בדבריו ולומר דדוקא בבנים התנה ולא בנות דכיון שהוא לשון תנאי אמרי' דקפיד ודוקא בנים ולא בנות קאמר ובהכי ניחא מה שהק' עוד מרן שם מדתנן בפ"ב דנזיר די"ב ע"כ הריני נזיר כשיהא לי בן ונולד לו בן ה"ז נזיר נולד לו בת טומטום ואנדרוגינוס אינו נזיר ע"ש י"ל דהתם נמי משום דהוי כמו תנאי ואמרי' דקפיד ובן דוק' קאמר ולא בת ובר מן דין בההיא דנזיר י"ל כמ"ש הר' המאירי וז"ל ה"נ כשיהא לי בן ה"ז נזיר ר"ל כשנולד לו בן זכר שלא כיון זה אלא על בן זכר שהעלה היא מלה מיוחדת לבן זכר כדכתיב לבן או לבת ולשרה בן ותהר ותלד בן וכו' ע"ש והנה מרן שם תי' לההיא דנזיר דהתם שאני דמן הסתם אין דרך לנדור נדרים אלא על הבן כההיא דתנן בסוף קינים האשה שאמרה הרי עלי קן כשאלד זכר אבל בת שהכל עצבים בה מן הסתם לא וכן משמע קצת מדכרי התו' שם שכתבנו ה"נ כשיהא לי פי' הודאה ושכח להכ"ה שחנני וזיכני ונולד לי בן נראה מדבריהם דמה"ט הוא דאמרי' התם דבן דוקא ולא בת אבל בעלמ' בת בכלל בן היא את"ד ע"ש ויש לתמוה דהתם בגמרא פריך מאי למימר' ומשני משום סיפא בת טומטום ואנדרוגינוס אינו נזיר והדר פריך פשיטא ומשני מ"ד לכשיבנה הוא דקאמר קמ"ל דלא והשתא לדעת מרן מאי פריך תו פשיטא דהא י"ל דאצטריך לאשמועינן דאע"ג דכעלמ' בת בכלל בן הכא דוק' בן ולא בת ולא טומטום ואנדרוגינוס מה"ט דהוי הודאה ושבכ ובירוש' נמי עלה הך מתני' דנזיר אמר בת לאו כלום טומטום ואנדרוגינוס צריכא ופי' הפ"מ כלומר פשיטא דאינו נזיר דהא בן קאמ' ולא צריכ' לאשמועי' אלא אגב טומטום ואנדרוגינוס נקט' דצריכ' היא ע"ש וא"א הא בת נמי צריכ' לאשמועי' דאע"ג דבעלמא בת בכלל בן הכא דוקא בן ולא בת מה"ט דהוי הודאה ושבח:
ודע דמהר"ם הביאו המרדכי ר"פ מי שמת כ' וז"ל נשאל ר"מ על עסק אדם שיש עדים שהתנה עם בניו הא' קודם שנשא אשתו הב' שכל בנים שיולדו לו ממנה יירשו חלקם בשוה עם הראשונים ולא נולד לו כי אם בת א' אם תקח הבת בשוה להם והשיב זו אינה צריכה לפנים דבת אינה בכלל בנים דתנן בנזיר ה"נ כשיהא לי בן ילדה לו בת טומטום ואנדרוגינוס אינו נזיר ופריך בגמ' פשיטא וכו' ע"ש:
ודברי מהר"ם הללו פסק' מור"ם בהג"ה ר"ס רמ"ז וכ' שם הסמ"ע אע"ג דודאי דעתו היה שגם בנותיה יטלו חלק דאל"כ למשל להתנות פשיטא דבניו האחרונים יטלו חלק כראשונים מ"מ כיון דמן הדין אין לבנות במקום בנים כלום אין לעקור נחלה דאורייתא אם לא שיתנו בפי' לאחרים בל' מתנה עכ"ד וטעם זה כבר כתבו. המרדכי שם להדיא עיין שם אבל בתחלת דבריו כתב מהר"ם טעם אחר משום דבת אינה בכלל בנים ולפי טעם זה ק' קושית הסמ"ע דא"כ למ"ל להתנות ולפי הנראה שלא ראה הסמ"ע דברי המרדכי במקומן וה' באר הגולה כ' וז"ל פי' בין שיהיו לו הרבה בנים ממנה או מעטים ע"כ נראה שכונתו שהתנאי הוא שבני השניה נוטלי' בירוש' אביהם כבני הא' דהיינו שחולקים נכסי. אביהם לב' חלקים החצי נוטלי' בני הראשונה והחצי בני השניה בין שיהיו בני השני' מרובים או מעטים לעולם נוטלים החצי בירושת אביהם ובהכי ניחא מה שהק' הסמ"ע. איברא דבתשו' בנימן זאב סי' נ"ז כתב תשו' המרדכי הלזו ומתבאר שם שהתנאי היה שהבנים שיולדו מהשניה יירשו חלקם הראוי להם בשוה חלק כחלק עיין שם:
ושוב ראיתי לה' כנה"ג בח"מ סי' רפ"א אות י"ב הק' קו' הסמ"ע ע"ד המרדכי דודאי דעתו שתירש הבת דאל"כ א"צ לתנאי דבלא תנאי נמי דינא הכי וכ' דבנדון זה אם נאמר דהבת תירש עם הבנים הוי מתנה עמש"ב ותנאו בטל וכ' עוד ונ"ל שאם היה התנאי באופן שאם היה מתנה כך בפי' על הבת תנאו קיים בסתם תירש הבת עם הבנים מכח התנאי עכ"ד ע"ש והן דברים תמוהים שאם כונתו לומר דהכא לא מיירי כשאמ' ע"מ דאז תנאו בטל אלא שאמר בסתם תירש הבת והדרא קושיא לדוכתה על המרדכי דלמה לא יועיל תנאו ליירש הבן כיון דודאי היתה כונתו שאף הבנות יירשו והן דברי תימה דאפי' היכא דלא אמ' ע"מ הו"ל נמי מתנה עמש"ב ותנאו בטל כדקי"ל בח"מ רסי' רפ"א וע"ש כסמ"ע ואם כונתו כשאמר בלשון מתנה הדבר ק' שהרי בל' מתנה נמי לא קנו משום דהוי מקני לדבר שלא בא לעולם כדקי"ל בח"מ סי' ר"י וכ"מ בדברי המרדכי שם עיין שם וכן יש לדקדק עמ"ש הסמ"ע שאין לעקור נחלה דאורייתא אם לא שיתנו בפי' לאחרים בל' מתנה ע"ש דהא בכה"ג דאיירי המרדכי שעדיין אין הבת בעולם אפי' בל' מתנה לא מהני ויש ליישב דבריו בדוחק דאדעלמא קאי ור"ל דאין מקום לעקור נחלה דאוריי' אלא דוקא כשיהא בל' מתנה וכשיהיו מקבלי המתנה בעולם א"נ משכחת לה בבניו וכשהוכר העובר מיהו מדברי הכנה"ג שם בסוף דבריו נראה שלא הבין כן דברי הסמ"ע ע"ש:
גם מ"ש הכנה"ג שם עוד וז"ל ומיהו יש לקיים דינו ץ של המרדכי דאין הבת יורשת עם הבנים מטעמ' דאין אדם קורא לבת בן אע"ג דאמרי' בירוש' מי ששלח ממ"ה ואמר אלו לבני בנותיו בכלל ואם אמר בשעת מיתה אלו לבניו אין הבנות בכלל וכ' הנ"י דבשעת מיתה אינו רוצה לעקור נחלה דאוריי' ומה שהוצרך להתנות שיירשו בניו שיולדו עם שאר בניו הוא שלא ירבה לזה וימעט לזה לכך התנה שיירשו חלק כחלק ולא ירבה לזה וימעט לזה עכ"ד ונראה שכונתו דאע"ג דהכא מיירי בבריא מ"מ כיון שהתנאי הוא על ענין ירושה ואמ' בל' ירושה הו"ל כש"מ ואמרי' דאינו רוצה לעקור נחלה דאורייתא אמנם יש לתמוה דכבר המרדכי עצמו כ"כ בפי' דאין הבת בכלל בן וכללא כייל כמו שהביא ראיה ממתניתין דנזיר והירוש' שהביא הכנה"ג הויא תיובתיה להמרדכי וכמו שכתבנו לעיל לדברי מרן. גם מ"ש דמה שהוצרך להתנות וכו' הוא כדי שלא ירבה לזה וימעט לזה הן דברים בלתי מובנים דלזה א"צ תנאי דמהיכא תיתי להרבות לזה ולמעט לזה עד שהוצרך להתנות בלא"ה אם היה שותק הכל נוטלים בשוה חלק כחלק ויפה שתיקתו מדיבורו:
עוד כ' הכנה"ג א"נ אפשר דהוצרך להתנות כך כדי . להוציא את בניו מכתובת ב"ד והבנים נתרצו לזה ואע"ג דקי"ל מה שאירש מאכא מכור לך לא אמ' כלום משום דהוי מקנה. דבר שלא בא לעולם אפשר דהכא שכבר מת' אמם ישנו ברשותם מקרי אלא שלא באו הנכסים לידם עד אחר מיתת אביהם עכ"ד והן דברים תמוהים דמאן לימא לן דהמרדכי מיירי בשמתה אמם ואף דבס' בנימן זאב כ' אלמון וכו' ע"ש מ"מ מדברי המרדכי לא מכרע'. גם אעיקרא דמלת' שכתב דכיון שכבר מתה אמם ישנו ברשותם מקרי וכו' ק' שהרי כ' רש"י בפ' נערה דנ"ב ע"ב בד"ה ירתי וכולי אם תמותי בחיי ואירשך יטלו בניך כתובתיך וכו' הרי מבוא' דכשמת' האם הבעל יורשה והם זוכים בכתוב' אמן מאביה' וכבר הארכנו בפרט זה במ"א ע"ש וצ"ע.
עוד הק' מרן בתשו' הנז' מההיא דפי"ן שכתבנו לעיל דקאמר ואב"א מהכא והתנחלתם אותם לבניכם אחריכם בניכם ולא בנותיכם ותי' דהתם שאני דגלי קרא גבי נחלה דיש חי' בין בן לבת דכתי' איש כי ימות ובן אין לו והעברתם את נחלתו לבתו וא"כ ע"כ אית לן למידק לישנא דבניכם אבל בעלמא לא א"ד ע"ש ויש לתמוה עליו דעל ההוא קרא גופי' דאיש כי ימות ובן אין לו פרכי' עלה התם ואימא דאי איכא בן ובת לא האי לירות כולי' ולא האי לירות כולי' אלא כי הדדי לירתו וע"ז משני כמה שינויי וקאמר ואב"א מהכא והתנחלתם וכו' הרי דמהאי קרא דוהתנחלתם בעי' לאוכוחי דאפי היכא דאיכא בן ובת אפ"ה בן יורש ולא בת וא"כ ע"כ כי מייתי מהאי קרא דוהתנחלתם וכולי הוא לאיתויי ראיה דבת אינה יורשת במקום בן. גם מ"ש דדוקא הכא הוא דדייקי' הכי אבל בעלמא לא ק"ט שהרי בכל התורה כולה ממעטי' נשים מבני ישר' כגון דבר אל בני ישראל ודרשי' בני ישראל סומכי' ולא בנות ישראל סומכו' ולענין טומאת כהנים דרשי' נמי בני אהרן ולא בנות אהרן וכן לענין הזאות ותנופות וקבלו' דרשי' בני אהרן ולא בנות אהרן כדאיתא בפ"ק דקידושין דל"ו וכן בההיא דפ"ק דקידושין גבי ולמדתם אותם את בניכם דרשי' בניכם ולא בנותיכם אמנם לעיקר הספק שנסתפק מרן נראה דיש לפשוט מדברי הנ"י שכתבנו לעיל שנסתפק היכא שאין לו בנים ויש לו בני בנים ויש לו בנות ואמ' נכסאי לבני אי משום בני בנים קאמר או משום בנות ודעת רבותי דמשום בני בנים קאמר שהם ראויים ליורשו ע"ש הרי דס"ל דבנות נמי קרי להו בנים אי לאו מה"ט דכתב דאבני בנים קאמר שהם ראויים ליורשו הוה דייני' דלבנו' קאמר וכיון דבנות נמי איקרו בנים ממילא ל"ש בת א' ול"ש בנות כדאמ' גבי בנים דאפי' לבן א' קרי ליה בנאי מדכתי' ובני פלוא אליאב:
באופן דלדעת הרמ"ה והנ"י נתבאר דבמקום דליכא בנים בני בנים קרויים בנים וגם לדעת הרא"ש מתבאר דבני בנים קרויים בל' התורה בנים והא ודאי דתקנת ב"ד חשיב' כלשון תורה אמנם אכתי יש לצדד ולומר דבנ"ד יש לומר דאין בני הבנים בכלל דהא קאמ' די יהוו ליכי מנאי ומשמ' דוקא בניו דהוו מינאי ולא בני בניו דהוו מיניה דמינאי קאמ' ואע"ג דמהרשד"ם חא"ה סי' קי"ג על תנאי כתובה שכתוב בה שאם יפטר החתן ולא ישאר אחריו ממנה ולד של קיימ' שתזכה הכלה בכתובת' ונדוניית' ותוס' ומת החתן ולא השאיר אחריו כ"א בני בנות ונשאל הרב אם מלת ממנה היא דוקא ומאחר שלא נשאר אחריו בן או בת תזכה האלמנה בכתובת' ונדונית' ותוס' או לאו דוקא ולא תגבה כי אם עיקר כתובת' והעלה דכל שנמשך ממנה מקרי הולד ממנה ע"ש וא"כ ה"נ אע"ג דאמר דיהוו ליכי מנאי כל הנמשך ממנו הוו מינאי. איברא דהרשד"ם שם נתן ב' טעמים לדבריו והטעם הראשון משום שיד האלמנה על התחתונה שלא להוציא ממון מחזקת בעליו אפי' שיהיה הפי' דחוק ויש לנו לומ' שיד האלמנה על התחתונה ולפרש מה שאמר ולא ישאר אחריו ממנה שלא בא לאפוקי בני בנים ובנות בנים אלא ברא דמאשה אחרת אבל כל שיש לו ולד של קיימא בין שהוא בן האלמנה בין שהוא בת בנה ובת בתה כל שנמשך ממנה מקרי הולד ממנה ע"ש א"כ לפי טעם זה נראה פשוט דבנ"ד לעני כב"ד דליכא שטר לדון בו ולומר יד בעל השטר על התחתונה אלא אנו באים לדון נגד ירוש' של תורה שאנו באים להפקיע ירושת הבנים מכח התקנה ואדרבא י"ל דיד התקנה על התחתונה דמינאי בדוקא הוא ולא בני בנים כדי להעמיד ירושה דאורייתא במקומה.
אד אעיקרא יש לתמוה על הרב ז"ל שהרי כ' הרא"ש בתשו' כלל ט"ז סי' ו' על ענין התקנה שהאלמנה והיתומים חולקים כל עזבון המת ויצא שט"ח על המת מאוחר לכתובת אשה והאשה לא שעבדה עצמה וכו' אם יפרעו אותו מתפיסת העזבון קודם חלוקה והשיב שיד בעל התקנה על התחתונה כי התקנה באה להוציא מכח ד"ת שהדין נותן שתטול האלמנה כל כתובתה הלכך אמרי' מסתמא כך היא התקנה וכו' כי התקנה שתטול חצי הנכסים היא במקום גביית כתובתה וכו' ע"ש והביאה מרן בתשו' בדיני כתובה סי' א' ושכ"כ בהגמ"ר דקדושין ע"ש הרי מבואר מדבריו כל ספק שיהא בלשון התקנה יד בעל התקנה על התחתונה ויד בעל השטר על העליונה כיון דמדינא היא גובה כל כתובתה משלם והתנאי שבא לגרע כחה יד התנאי על התחתונה וגובה כל כתובתה משלם ואפי' לענין התוספת דקי"ל בר"פ אע"פ דנ"ד ע"ב תוספת כתובה ככתובה וא"כ ה"נ בנדון מהרשד"ם כיון שיש ספק בלשון התקנה יש לנו לומר דדוקא היכא שנשאר לו ממנה בנים ובנות אבל בן הבן ובת הבן לא חשיבי ותטול כל כתובתה משלם. אך לטעם ב' שכ' מהרשד"ם שם דמהתנאי הב' נלמוד שכתוב שאם תפטר הכלה ולא ישאר לו ממנה ולד של קיימא שיזכה החתן בחצי הנדונייא והתם ודאי ממנה לאו דוקא דבין ישאר ממנה ולד שלה ובין שלא ישאר ממנה ולד שלה אפי' ולד ולדה לעולם יורש הבעל נדוניית' וכו' וא"צ להחזיר ליורשי האשה כלום ה"נ ממנה ל"ד וכו' ע"ש לפ"ז מפורש יוצא דה"נ בכב"ד תיבת מנאי לאו דוקא היא וה"ה לבני בנים:
מיהו יש לדחות דהתם שאני משום דמהתנאי השני מפורש יוצא דממנה לאו דוקא וא"כ יש לומר דיש לנו לדון מינה לתנאי הראשון אבל בעלמא דאין לנו בירור ה"נ י"ל דממנה הוי בדוקא ולא ולד ולדה ויש לנו להביא ראיה לזה מהא דאיתא בשלהי תענית ובפי"ן יום שהותר שבט בנימן לבא בקהל שנא' ואיש ישראל נשבע במצפה לאמר איש ממנו לא יתן בתו לבסימן לאשה מאי דרוש א"ר ממנו ולא מבנינו ופירש"י ממנו מיעוט הוא וכו' ולא נגזרו אלא מהם ממנו אבל מבניהם לא נגזרו ע"ש ה"נ אינון ירתון בדוקא ולא בניהם:
בתר דנא חזינ' למהריק"ש בתשו' אהלי יעקב סי' ס"ח שנשאל בזה וכתב דכל אפייא שוין שאין בני הבנים יורשים כב"ד ודייק לה מלשון התקנה עצמה בנין דכרין דיהוו ליכי מנאי אינון ירתון וכו' א"ו ה"ק אינון הם ולא יורשיהם וכו' ע"ש וכ"כ ה' קול הרמ"ז שם בפ' נערה ע"ש ויש להביא ראיה לזה מדקתני סיפא דמתניתין בנן נוקבן די יהוויין ליכי מינאי תהוויין יתבן בביתי ומתזנן וכו' הרי דלא קתני אינון וא"כ אינון דרישא דקתני גבי בנין דכרין ע"כ לדיוקא אתי אינון ולא ליורשיהם איברא דבירושלמי הגי' היא בסיפא נמי בנן נוקבן וכו' אינון תהוויין וכו' וכן העתיק רש"י בפ' נערה דמ"ט ע"א בד"ה הבנות יזונו והר"ן שם והתו' שם דנ"ג סע"ב בת יבמה ע"ש ומההיא דתענית שכתבנו יש סעד לדברי מהריק"ש:
והנה מהריק"ש הביא ראיה לדבריו מדאמרי' בר"פ המוכר את הבית בן לוי שמכר את השד ואמר שמעשר א' שלי אין לבניו כלום עד שיאמר לי ולבני ופסקה הרמב"ם בפ"ו מה' מעשר ע"ש ולפי מה שפי' רשב"ם שם נראה דאינה ראיה שהרי כ' בד"ה יתן לבניו אחריו וז"ל אבל אם לא פי' כן אינו מוריש בדבר זה זכותו לבניו כיון דמשו' יתור לשון הוא דאמרי' לקמן וכ"כ שם עוד לקמן אההיא דאמרי' התם אר"ל זאת אומרת המוכר בית לחברו וא"ל על מנת שדיוטא עליונה שלי דיוטא עליונה שלו ופירשב"ם בד"ה שאם רצה דדוקא הוא אבל בנו אין לו רשות וכו' עד שיפרש לי ולבני כדאמ' לעיל גבי מעשר דכל מלתא דדייקינא מייתורא די לנו אי אהני ייתורא לעצמו וכו' ע"ש וא"כ הכא דליכא יתור לשון אף על גב דאמ' אינון ה"ה נמי בניהם. והרמ"ה שם בפ' המוכר את הבית סי' כ"ז כתב וז"ל דע"כ כיון דכי שיירי' למקום מעשר למיפק ביה האי לוקח י"ח הוא דשיירי' ולאו לגמרי שיירי' אלא שעבודא בעלמא הוא דשייר ביה טובת הנאה אינה ממון להוריש' לבנו אלא היכא דשיירי' נמי לבניו בפי' אבל היכא דשייר מידי לגמרי הוי ממון להורישו לבניו ואע"ג דלא אמר לבני אם מת ירתו ליה בניו ועוד כ' לקמן ס"ס ל' גבי דיוטא וז"ל דהכא לענין דיוטא כי שיירי' לגמרי שיירי' ממונא מעלי' הוי להוריש לבניו ואמטול הכי אע"ג דלא אמר לי ולבני כיון דממונא דאבוהון יהבי ליה כשאר ממונא דאבוהין ע"כ מתבאר מדבריו דלעולם לי ואפי' ליורשי משמ' ושניה ההיא דבן לוי משום דלא הוי לא טובת הנאה ואינה ממון להוריש' לבני וק' מההיא דפרק מי שאחזו דע"ד דאפליגו רשב"ג ורבנן בע"מ שתתן לי ר' זוז רבנן סברי לי ולא ליורשי ורשב"ג סבר לי ואפילו ליורשי ופסקו כל הפוסקים כרבנן דלי ולא ליורשי וכבר מהריק"ש שם הביא ראיה זו ואפשר לומר. דש"ה משום די"ל רלצערה קא מכוין וכדאמ' התם בגמ' שם ע"ב אהך פלוגתא דאבדה אצטליתו דרבנן סברי אצטליתי דוקא קאמ' ורשב"ג ס"ל תתן לו את דמיה וקאמ' בגמ' ע"כ ל"ק רבנן התם אלא דלצעורה מכוין וכו' וא"כ י"ל דדוקא גבי גט הוא דאמרי רבנן לי ולא ליורשי משום רלצערה מכוין אבל בעלמא לי ואפילו ליורשי משמע. א"ק שנראה שדברי הרמ"ה הללו סותרים למ"ש הרמ"ה עצמו הביאו מרן הב"י ח"מ סי' ר"ז והובא בש"מ מציע' דס"ה ע"ב אמתני' דהלוהו על שדהו וא"ל אם אי אתה נותן לי מכאן ועד ג"ש הרי היא שלי שאם מת א' מהן שוב אינו יכול לקיים תנאו וזכה הלוקח כקרקע דאתה ולא יורשיך לי ולא ליורשי משמע כדאמ' בנותן גט לאשתו ע"מ שתתני ר' זוז ע"ש הרי דס"ל דבכל מקום לי ולא ליורשי משמע וראייתו מההיא דגיטין וצ"ע:
איברא דהנ"י שם בפ' המוכר כ' דדוק' גבי מעשר אמרו כן מפני שלא נשאר לו בגוף הקרקע כלל דגוף הקרקע ודאי דלוקח הוי אבל גבי דיוטא וכו' כיון דדבר מסויים שייר לעצמו אף היורש יורשו אע"ג דקאמ' לי ע"ש וכ' מרן הב"י בח"מ סי' רי"ד שכן דעת כל הפוסקי' ע"ש מבואר מדבריו דלעולם לי ולא ליורשי משמע ודוקא היכא דשייר בגוף הקרקע דבר מסויים משום דהו"ל כאלו לא מכר אותו והוי שלו ומורישו לבניו ועיין בהריב"ש סי' רנ"ז:
והנה הרב המבי"ט ח"ב סי' קצ"ה כתב על ראובן שקנה בית משמעון ואח"כ עשה שטר הטבה שכ"ז שיחזיר לו המעות חייב להחזיר לו הבית ואח"ז נלב"ע שמעון ובאים האפוטרופוסים להוציא הבית מראובן מכח ההטבה וטען ראובן לא עשיתי הטבה אלא לו לבדו ולא לב"כ נראה שאינו יכול לומר כן אלא גם יורשיו יכולים להחזיר לו המעות כיון שאמר שהיא מכורה מעכשיו כשיביא המעות ואפי' שאמר שיהא מכורה לך שנראה לך ולא ליורשיך ואף על גב שכ' בספר צרור הכסף בשם הרשב"א על מתני' דהלוהו על שדהו וא"ל אם אי אתה מביא לי מכאן ועד ג"ש הרי היא שלי הרי הוא שלו ואם מת אחד מהן בתוך הזמן ולא הביא הרי היא של לוקח או של יורשיו שהרי קי"ל לי ולא ליורשי משמע וה"ה אם אי אתה מביא לי אתה ולא יורשיך משמע וכתב לחלק דבאלו ההטבות אין הכונה לשלול יורשיו כי כבר גילה דעתו מעיקרא שאין רצונו למוכרה אלא לזה שהוא בטוח בו שיחזור למוכרה לו והכונה היא לו או ליורשיו משא"כ בהלוהו על שדהו שזה המלוה לא גמר להלוות לו אלא על תנאי זה וכונתו כשא"ל אם לא תביא לי הוא ולא יורשיו משא"כ בלו המכירות שהמוכר הוא המתנה וכונתו לו או ליורשיו את"ד ע"ש ולא ראה מ"ש התו' בפ' אז"נ רס"ה ע"ב בד"ה כשיהיו לי מעות וכו' ול"ד למשכנת' בלא נכיית' דהכא אם לא יפדה אין זה מלוה אלא מכר אבל משכנת' יכולים לעולם לפדות או הוא או יורשיו אבל כאן נהי דהוא יכול לפדות יורשיו אינן יכולים לפדו' עכ"ל והרי הכא שהמוכר הוא המתנה מתחלה ועדיף מהטבה שאינו אלא על שמאמין לו המוכר ואפ"ה כתבו התו' שהוא יכול לפדות ולא יורשיו וכדעת הרשב"א. ושו"ר לה' כנה"ג ח"מ סי' ד"ז הגב"י אות ט"ל שהביא דברי המבי"ט הללו וצדד לומר דאפי' מכר קרקע והתנה המוכר שיחזירנה לו אם מת אינו חוזר ליורשיו דלא דמי להטבו' הנהוגות שכבר ידוע ביניהם שע"ז מכר המוכר וקנה הקונה הכונה בין לו בין ליורשיו אבל הכא שלא הוסכמו ע"ז אלא שהמוכר התנה כן בשעת המכירה אם מת אינו חוזר ליורשיו אבל ממ"ש בח"ב סי' רי"ח נראה דמכר קרקע והתנה המוכר דמי להטבו' הנהוגות ע"ש ומ"מ לפי דברי הכנה"ג אכתי ק' על הרב המבי"ט ההיא דסי' רי"ח דבהתנה המוכר דמי להטבות הנהוגות שהוא הפך דברי קתו'. גם אעיקרא אחה"מ נראה פשוט דדברי המבי"ט בסי' קצ"ה הן הן דבריו דסי' רי"ח ואין שום מקום לחלק ביניהם והן דברים אחדים ושפה א' כמו שיראה המעיין. ומן האמור מדברי התו' דפ' אז"נ כמו כן יש לתמוה על הרדב"ז ח"ב סימן תתל"ב והביאו ה' כנה"ג שכ' על מ"ש הרמב"ם מכר לו סתם וא"ל הלוקח מדעתו כשיהיו לך מעות החזירם לי ואני אחזיר לך הקרקע שאם מת המוכר חייב להחזי' ליורשיו ע"ש והוא הפך דברי התוס' דס"ל שאפי' לגבי מוכר שהתנה הוי לי ולא ליורשי כ"ש כשהתנה הלוקח שאינו חוזר ליורשיו:
והנה הר"ב כש"מ כ' בשם הרמ"ה כמ"ש הרשב"א שהביא המבי"ט דאתה ולא ליורשך משמ' כדאמ' בנותן גט לאשתו ע"מ שתתני לי ק"ק זוז וכ' בשם הריטב"א דאין זה נכון שלא נאמרו דברים הללו אלא בנותן גט או נותן מתנה דמדעתיה יהיב ומגרש דלמ' קפיד בלשון תנאו שאינו רוצה לגרש או לתת מתנה אלא באותו לשון אבל בכאן שהיה דרך מכר וכמו שקונה את עצמו אנן סהדי דליכא קנסא אלא כשלא באו המעות לידו או ליד יורשיו וכל שפרע המוכר או יורשיו ללוקח או ליורשיו זכה ולא עוד אלא דהא קי"ל דיש טענת אונס בממון ולא בגיטי' וכו' הלכך כשמת א' מהם ואינו יכול לקיים בלשון תנאו אונס' הוא ופטור עכ"ל לפ"ז משמ' בההיא דהטבה ס"ל להריטב"א דלו ולא ליורשיו משמ' כיון דמדעתיה הוא שרוצה להחזי' לו המכר ופליג על המבי"ט ומ"מ אפשר לומר דכיון דמעיקרא היה הדיבור ביניהם כי אינו קונה שמעו' אלא על שמאמין מין לו המוכר שיחזו' למוכר' לו כי כן מתנין מתחלת המכר כמ"ש המבי"ט חשיב שפיר דרך מכר וכמו שקונס את עצמו:
עוד כ' מהריק"ש וז"ל ובפ' מי שאחזו באומ' ה"ז גיטך ע"מ שתתני לי ק"ק זוז אמרי' דאם לא נתנה לו ומת זקוקה ליבם אע"ג שנתנה ליורשי' וכ' שם הרמב"ן דנתבאר לי ולא ליורשי משמ' וכן פסקו כל הפוסקי' וא"כ כ"ש דדייקי' לשון תנאי ב"ד ומה גם דהתם צריך לומר בתנאי לי ושלי עכ"פ דאי לא מנא ידעי' למאן קאמר ועכ"ז דקדקו לשונו וכו' ע"ש מתבאר מדבריו דתיבת לי אינה מיותרת אלא דאפ"ה דרשי' לה דמשמ' לו ולא ליורשיו וכן מתבאר דעת מהראד"ב בס' לח"ר סימן קמ"ט על תשו' הרשב"א שהביא מרן ב"י סי' ר"ז וז"ל מה שנחלקו בו רשב"ג באומר ה"ז גיטך ע"מ שתתני לי ק"ק זוז ומת וכו' לרבנן דאמרי לי ולא ליורשי היינו משום דמסתמא בדוקא אתני משום דאיהו צריך להו אבל האומר לחברו שדה זו נתונה לך במתנה ע"מ שתתן לי ק"ק זוז ומת בניו נותני' לו לאחר מותו שלא היתה ההקפדה שיתן הוא אלא שינתנו עכ"ל וזה הפך ממ"ש שם מחו' כ"ז בשם רי"ו דעת הרשב"א ע"ש אבל מלשון הרמ"ה שהביא הריטב"א בתשו' הביאה מרן הב"י בח"מ סי' ר"ז מחו' י"ז גבי הא דאמר' לי ולא ליורשי ש"מ דהא דתנן הלוהו על שדהו וא"ל אם אין אתה מביא לי מכאן ועד ג"ש הרי היא שלי שלא נתקיים התנאי אא"כ מביא המוכר בעצמו ונותן ללוקח מדקאמ' אתה ולי דלי ולא ליורשי משמ' ואתה ולא יורשיך עכ"ל הרי מבואר דיתור' דלי ואתה הוא דשמעי' הכי וכן משמ' מלשון די"ו נכ"ו ח"ג הביאו מרן שם מחו' כ"ז ע"ש:
והנה בעיקר דברי הרשב"א שכתב אבל האומר לחברו שדה זו נתונה לך במתנה ע"מ שתתן לי מאתי' זוזי' ומת בניו נותנים לו לאחר מותו שלא היתה ההקפדה שיתן הוא אלא שינתנו ולכאורה נראה דס"ל דגבי גט כה"ג שהתנה ע"מ שתתני לי מאתי' זוז ומתה האשה אה"ן דיורשיה יכולים ליתן לבעל הר' זוז והוי גיטא למפרע ונ"מ שלא יירשנה ולא יטמא לה והא דלא נקט הרשב"א דין זה לגבי גט עצמו דאיירי ביה משום דנחית לתשוב' שאלה דמיירי בה לענין מכירה ומתנה כמבואר בתשו' ח"ב סי' ש"א וליכא למימר דלא כתב כן הרשב"א אלא לגבי מכירה ומתנה שיתקיים התנאי עם בניו שלא היתה ההקפדה שיתן הוא אלא שינתנו אבל לענין גט אם מתה ולא נתקיים התנאי שוב אין התנאי יכול להתקיי' דאין גט לאחר מיתה דהא ודאי לית' שהרי לרשב"ג דאמר ינתנו ליורשיו הרי נמי לא נתקיים התנאי אלא לאחר מותו ואפ"ה ס"ל דמהני לקיומי תנאה לאחר מיתה והיינו משום דס"ל לי ואפילו ליורשי משמע וכל שנתקיים התנאי אפי' עם יורשיו הוי גט למפרע וה"נ לדידן נמי כיון דלא היתה ההקפדה אלא שינתנו מהני קיום התנאי אפי' אחר מיתתה. איברא דהת"י ביומא די"ג ע"ב בד"ה כי חזי וכו' כ' וז"ל וא"ת לאחר מיתה נמי אם ילך לבה"כ מגורשת למפרע דאמ' במי שאחזו הרי זה גיטיך אם לא באתי מכאן ועד יב"ח ומת בתוך יב"ח הז"ג ל"ד דהתם קיימת' לתנאה שחית' עד שעברו י"ב חדש אבל הכא מתה קודם שנתקיים התנאי עכ"ל ע"ש ומבואר דכונתם דבההיא דאם לא באתי וכו' כיון דבשעת קיום התנאי היא קיימת מש"ה חל הגט למפרע משא"כ בע"מ שאכנס לבה"כ בשעת קיום התנאי לחול הגט כבר מתה ואין מקום לחול הגט לאחר מיתה ומש"ה לא מהני וכן הבין בכונתם ה' דברי אמת בקונ' י"א סי' מ' וה' שע"ה בפ"ח מה' גירושין ע"ש וא"כ ה"נ בנ"ד באומר הז"ג ע"מ שתתני לי ר' זוז ומתה קודם שנתקיים לא מהני קיום התנאי לאחר מיתתה:
אמנם הריטב"א בחי' יומא שם העתיק תי' הת"י באופן אחר וז"ל דהתם ודאי הוא דאיקיים תנאה מחיים אבל הכא לא איקיים תנאה מחיים ולא חלו עליו גירושין מחיי' ולא נהיר' דהא כיון דאמ' מעכשיו הרי מתקיים התנאי וחל הגט למפרע מחיים דהא אם א"ל הו"ג ע"מ שתתני לי ד' זוז למ"ד לי ואפילו ליורשי משמע נותנת לאחר מותו לאביו ולאחיו וה"ה לאומר ע"מ שאתן לך שנותן לאחיה או ליורשי' לאחר מות' דמאי שנא וכו' ע"כל הרי שהשיא תי' התו' לכונה אחרת ואפ' שכך היתה גירסתו בדברי התו' והחילוק הוא דבההיא דאם לא אבוא הרי בשעה א' קודם מיתתו שנתברר שלא ישוב עוד לביתו הרי מאותה שעה חשיב נתקיים התנאי מחיים משא"כ בההיא דע"מ שאכנס לבה"כ דלא נתקיים התנאי אלא לאחר מיתתה וע"ז הק' הריטב"א כיון דאמ' מעכשיו הרי מתקיים התנאי וחל הגט למפרע כההיא דאמ' הז"ג ע"מ שתתני לי ר' זוז למ"ד לי ואפילו ליורשי דיכולי' לקיים התנאי לאחר מותו ה"נ יכול לקיים התנאי לאחר מות' שיכנס לבה"כ אבל לפי מה שנתבאר בכונת התו' שלפנינו ל"ק קו' הריטב"א הלזו דלעולם דבעי' שיתקיים התנאי מחיים וההיא דעל מנת שתתן לי ר' זוז אפילו למ"ד לי וליורשי כיון שהיא חיתה ויכולה לקיים תנאה הוי גט למפרע והוי דומה ממש לההיא דאם לא אבוא וכו' ומה שהמציא הריטב"א דה"ה לאומר ע"מ שאתן ליך שנותן לאחיה וליורשיה לאחר מותה לא שמיע' להו להתו' כלומ' לא ס"ל דההיא ודאי אין מתקיים התנאי אלא לאחר מותה ובכי הא לא הוי גיט':
ודע דיש לדקדק בדברי הריטב"א הללו במה שהמציא דה"ה לאומ' ע"מ שאתן ליך שנותן לאחיה וליורשיה דאמאי לא כ' בפשיטות בההיא גופה דאפליגו בה רשב"ג ורבנן בע"מ שתתן לי ק"ק זוז ומת הבעל דה"ה נמי במת' האשה דלרשב"ג דס"ל לי ואפי' ליורשי דיורשי האשה יכולים לקיים התנאי. כי ע"כ נר' דס"ל להריטב"א דע"כ לא איפליגו רשב"ג ורבנן אלא בלי אי הוי לי ולא ליורשי או הוי לי ואפי' ליורשי אבל בע"מ שתתני דמתנה עמה וא"ל ע"מ שתתן משמ' דהוי קפיד' שתתן היא עצמה ולא ליורשי' וק' דבתשו' הריטב"א שהביא מרן הב"י שם בסי' ר"ז בשם הדמ"ה מבואר דעיקר הקפידא היא במה שאמ' אתה ולי וכל שלא אמר אתה יכולה לקיים ע"י יורשיה וא"כ ה"נ כיון דלא אמר אתה תתן לי אמאי אין נותני' יורשי' לרשב"ג דס"ל דלי ואפי' ליורשי וגדולה מזו כבר כתבנו דעת הרשב"א דבכה"ג דמתה האשה אפי' לרבנן דס"ל דלי ולא ליורשי הכא מודו דיכולי' יורשיה לקיים התנאי וצ"ע:
והנה בס' אגודה בפ' מי שאחזו סי' קל"ח על ההיא דלי ולא ליורשי כ' וז"ל פ' הר"ם דהלכה כת"ק ומתוך כך פוסק אדם שכתב שבניו יתנו כו"כ ממון לד' בנותיו ומת' א' מבנותיו בחייו דהבנים יתנו לג' בנותיו חלקם ומן הרביעי' פטורים אפי' מיורשיה ע"כ והא דכ' ומת' א' מהן בחייו נראה דבדוקא נקיט לה הכי דמת' א' מהן בחייו דאלו לא מת' אלא לאחר מות אביה פשיט' ודאי דכבר זכתה במתנה במות אביה וזכו יורשיה אחריה ודוקא בההיא דפ' מי שאחזו דקי"ל לי ולא ליורשי משום דלא קיימה לתנאה מחיים וכיון דלא קיימה לתנאה עדיין לא זכה הבעל אבל הכא כיון דמת אביה הרי זכת' הבת מאותו עת וזכו יורשיה אחריה. ודע דדברי הר"ם הלזו שהביא בס' אגודה הם בתשו' מהר"ם הארוכו' סי' קל"ו ושם כ' על נדון זה הראיה מההיא דפ' מי שאחזו ועוד הביא ראיה שם מההיא דפ' מי שמת ההוא דאמ' נבסאי לבנאי הו"ל ברא ובר ברא ומסיק דלא קרי איניש לבר ברא ברא וכו' ה"נ ביון דאמ' לבנותיו לבנותיו דוקא קאמ' ולא ליורשיה' ע"ש וק"ט דמה דמות יערוך דההיא דפ' מי שמת הוא אינו אלא אי הויא המתנה מעיקרא לתרוייהו דהיינו לברא ולבר ברא כיון דקאמ' לבנאי כלשון רבים או דלמ' דלא הויא מתנה אלא לברא דוקא ולא לבר ברא וכן פירשב"ם שם וז"ל מי קרו אינשי וכו' ולפיכך אמ' נכסאי לבנאי לשון רבים ויחלוקו ביניהם או לא קרו וכו' ע"ש אבל הבא בשנתן המתנה ואמ' לבנותיו ודאי לבנותיו דוקא קאמר אלא דהספק הוא כשמתה הבת אם זכו יורשיה אחריה או לא וצ"ע:
עוד הביא ראיה מהר"ם שם מההיא דאמרי' בספ"ק ך דגיטין הולך מנה לפ' והלך ובקשו ולא מצאו איכא למ"ד דיחזרו ליורשי המשלח או למשלח וכי היכי דהתם בהילך מנה לפ' ומת המתנה בטלה דלפ' ולא ליורשיו קאמ' ה"נ כשהתנה שיתנו לבנותיו ומתה א' מהן התנאי בטל לגבי דידה ולא ליורשיה קא' עכ"ל ובצפייתנו צפינו למהר"י אדרבי בסי' צ"ז שנשאל בנדון בעין זה ממש בראו' שנתחייב לשמ' שאם מהיום עד ג"ש יתן הר' שמעון לראו' סך קצוב שימכור ויעביר לשמ' חזקת החנות ובמאי דביני ביני נלב"ע שמעון בתוך הג"ש ובאו יורשי שמעון ואמרו לראובן שיקבל מהם הסך ההוא ויתן להם חזקת החנות כמו שהתנה עם אביהם והשיב שראו' לא נתחייב למכור כי אם לשמעון ולא ליורשיו והביא ראיה מההיא דפ' מי שאחזו דלי ולא ליורשיו ועוד הביא ראיה מההיא דספ"ק דגיטין דאמרי' הולך מנה לפ' והלך ובקשו ולא מצאו יחזור למשלח ע"ש ויש לתמוה דאשתמיטיתיה תשו' מהר"ם הלזו דא' הרואה דנדון מהר"י אדרבי הוא דומה ממש לנדון מהר"ם:
איברא דאעיקרא בראיה זו דספ"ק דגיטין צ"ע שהרי תלמודא התם מייתי בריית' אחריתי דקתני נותנם ליורשי מי שנשתלחו לו והש"ס התם רמי להו ומשני להו ע"ש ואמאי לא משני להו בפלוגתא דרשב"ג ורבנן דלמ"ד יחזרו הוי כרבנן דלי ולא ליורשי ולמ"ד דכונתם ליורשי מי שנשתלחו לו הוי כרשב"ג דלי ואפי' ליורשי וי"ל:
העולה ממה שכתבנו דקי"ל כרבנן דלי ולא ליורשי וה"נ ביון דאמר אינון אינון ולא יורשיהם וכמ"ש מהריק"ש. והנה מהראנ"ח ח"א סי' ס"ו הביאו ה' כנה"ג בח"מ סי' ר"ז הגב"י אות מ"ב ב' וז"ל אפשר היה לי לומר דלא פליגי רבנן ורשב"ג לי ולא ליורשי או לי ואפי' ליורשי אלא דוקא בשאר יורשי' אבל בבן דכרע' דאבוה הוא ב"ע מודו דלי ואפי' ליורשי קאמר וזה ענין נכון איני מוצא בו שום חסרון אלא שלא פירשוהו הגדולי' ע"ש א"כ ה"נ אע"ג דקאמר אינון בן הבן הוי בכלל משום דברא כרעא דאבוה. אך מדברי הרשב"א והביאו מרן הב"י בח"מ סי' ר"ז שכ' דלרבנן דאמרי לי ולא ליורשי היינו משום דלמ' בדוקא אתני משום דאיהו צריך להו ע"ש לפי ה"ט משמ' דאפי' לבנו אינה יכולה ליתן וכן מתבאר עוד ממה שסיים עור הרשב"א בתשו' הנז' אבל האומר לחברו שדה זו נתונה לך במתנה ע"מ שתתן לי ק"ק זוז ומת בניו נותנים לו לאחר מותו שלא היתה ההקפדה וכו' ע"ש משמ' דדוק' בכה"ג דמת הנותן הוא דנותנים בניו אבל אם מת המתקבל כההיא דע"מ שתתן לי ק"ק זוז שכ' קודם לזה לא מהני שיתן אפי' לבניו:
איברא דבעיקר דברי מהראנ"ח הללו נראה שהוא הפך גמ' ערובה בפ"ק דקדושין די"ז ע"ע עובד את הבן ואינו עובד אח הבת וכו' מה"מ דת"ר שש שנים לך ולא ליורש אתה אומר לך ולא ליורש או אינו אלא לך ולא לבן בשהוא אומר שש שנים יעבוד הרי לבן אמור הא מה אני מקיים וכו' הרי בהדייא דאי לאו ריבויא דיעבוד דמרבי' לכן ממעטי' ליה מועבדך וכן בסמוך אמרי' ועבדו לעולם ולא את הבן הרי דממיעוט' דועבדו ממעטים את הבן ודוחק לחלק בין לשון תורה ללשון בני אדם ביון דהטעם הוא משום דבר' ברע' דא דאבוה א"כ בך לי לשון תורה ולשון בני אדם ואפשר ליישב דעת מהראנ"ח והוא דבספרי פרשת ראה שנינו והיה לך עבד עולם עולמו של יובל מכאן אתה אומר ע"ע עובד את הבן ואינו עובד את הבת ונרצע וכו' אינו עובד לא את הבן ולא את הבת וק' דהא בפ"ק דקדושין מפקי' לה מועבדו ולא את הבן ותרתי למ"ל וכבר מהרימ"ט בחי' עמד בזה וניחא ליה דתרוייהו צריכי דאי לא כתיב אלא חד מינייהו ה"א ולא ליורשיו אע"ג דגבי ע"ע אי לאו דדרשי' ש"ש יעבוד דמשמע דעובד את הבן הוה דרשי' ועבדך לגמרי לך ולא לכן ודאי בלי שום גילוי הבי משמע לך לאפוקי אחרים ל"ש בן ול"ש בת אבל בתר דגלי לן קרא דלענין עבוד' חילק הכתוב בין הבן לשאר יורשי כי מיעט בנרצע ועבדו לא ממעטי' אלא בת דוקא שכן מיעט' הכתוב בנמכר לשש אבל לא נמעט את הבן שכן לא מעטו הבתו' שם להכי אצטריך קרא אחרינא דכתיב והיה לך עבד עולם לך ולא לבן את"ד ע"ש ולדעת מהראנ"ח י"ל בהפך דגבי נרצע ודאי אצטריכו תרי מיעוטי דאי ליכא אלא חד מיעוטא לא הוה מוקמי' אלא ולא ליורש אבל בן לא ממעטי' משום דהוי ברע' דאבוה להכי צריכי תרי מיעוטי והשתא כיון דגבי נרצע כתיבי תרי מיעוטי א' לבן וא' ליורשי' הו"א דגבי עבר עברי אע"ג דליכא אלא חד מיעוטא מוקמי' ליה נמי אפי' לבן דילפי' מנרצע דאימעיט נמי בן להכי אצט' ריבויא דיעבור דעובר את הבן ומיעוט' דועבדך מוקמי' ליה ולא ליורשים:
אך מההיא דר"פ המוכר את הבית דאמרי' בן לוי שמכר את השדה ואמ' ע"מ שמעשר א' שלי אין לבניו כלום עד שיאמר לי ולבני ופסקה הרמב"ם בפ"ו מה' מעשר ע"ש ק' על מהראנ"ח מיהו לפי מה שכתבנו לעיל דעת רשב"ם דהתם שאני דמשום ייתור לשון הוא דרי לנו אי מהני ייתורא למה שפי' דהיינו לעצמו א"ש ה"נ י"ל לפי מה שפי' הרמ"ה שם משום דהוי ט"ה ואינה ממון להוריש' לבניו גם מ"ש הנ"י דדוקא גבי מעשר אמרו כן מפני שלא נשאר לו בגוף הקרקע כלום כמו שכתבנו כ"ז לעיל באורך דלכאורה ק' על מהראנ"ח אלא די"ל דהכא שאני משום דהוי דבר שאין בו ממש דהיינו טובת הנאה וגם לא נשאר לו בגוף הקרקע כלום לדברי הרמב"ן ומש"ה אע"ג דברא כדעא דאבוה אין מקום לזכות הבן אחר אביו כלום ומ"מ ממה שהוצרכו הרמ"ה והנ"י להני טעמי שלא יזכה הבן אחר אביו אין ראיה לדברי מהראנ"ח דמשמ' דאי לאו ה"ט היה הבן זוכה וה"ט משום דברא כרעא דאבוה ואדרב' סוגייא זו הויא סייעת' למהראנ"ח דאל"כ בפשיטות י"ל דהאי תנא ס"ל כרבנן דרשב"ג דלי ולא ליורשי דלית' דאי לאו ה"ט בלא"ה הבן זוכה כיון ששייר לעצמו ועדיין לא יצא מרשות אביו ומש"ה הוצרכו להני טעמי וכן ק' על מהראנ"ח מתשו' מהר"ם סי' קל"ו שכתבנו לעיל דמפורש יוצא דס"ל דאפי' במתה הכת והניחה בנים לא יתנו לבניה מה"ט דלי ולא ליורשי ואפשר לומד דדוקא בבנו הוא דאמרי' ברא כרעא דאבוה ולא לגבי האם מיהו הרשב"א בתשו' ח"ב סי' ש"א כ' דאפי' בבן לגבי האב אמרי' לי ולא ליורשי שכ' וז"ל וכן מה שלא זכה בו האב בחייו לא זכו בניו בו אחריו וכו' ע"ש ועוד ק' מההיא דשלהי תענית ופ' י"נ דדרשי' איש ממנו לא יתן אשה לבנימין ממנו ולא מבנינו הרי דמממנו ממעטים בנים ה"נ בלי ממעטי' בנים דאין לחלק בין ממנו ללי וצ"ע:
והנה מהראנ"ח הביא ראיה לחי' זה דבבן כ"ע ל"פ משום דברא כרעא דאכות מההיא דפ' מי שאחזו הז"ג ע"מ שתתני לי ק"ק זוז ומת נתנה אינה זקוקה ליבם לא נתנה זקוקה ליבם רשב"ג אומ' נותנת היא לאביו ולאחיו או לא' מהקרובי' ויש לדקדק דאמאי לא נקט בנו ג"כ וליכא למימר משום דקתני לא נתנה זקוקה ליבם ואי איכא בן אינה זקוקה לא היא דהא או לא' מהקרובים קתני וא' מהקרובים לא ירית אלא במקום דליכא אח וכי ליכא אח ליכא נפקותא דיבום וע"כ לומר דלאו דוקא משום יבום נקט לה דאפי' כלא יכוס איכא נפקותא אם היא מותרת מחמת מיתה או מחמת גט לכך נר' דתלמודא סבר דע"כ ל"פ ת"ק ורשב"ג אלא אם היא נותנ' לאביו ולאחיו או לא' מהקרובי' אבל בבן כ"ע מודו דלי אפילו לבני משמע דבן כרע' דאבוה הוא והיינו דנקט נתנה אינה זקוקה וכו' לומר דשלא במקום כן מיירי דאי איכא בן יהב' לברי' ורשב"ג פליגי אהא ואמר דל"ד בן אלא נותנת לאביו ולא' מהקרובי' דלי ואפילו ליורשי משמע כדס"ל לת"ק לגבי בן את"ד עש"כ ועיין בחי' הריטב"א לקידושי' ד"ס שכ' דרישא איירי ביבם וסיפא דלא' מהקרובים לא מיירי ביבם ומ"מ היא נותנת לקיים הגט ונ"מ כגון שזינת' או נשאת בחייו והיא רוצה לקיים גיט' וגירושי' כדי להציל עצמה ממית' ושלא להיות בניה ממזרים ע"ש אבל בחי' קידושי' ד' קושט' כ' וז"ל וכ"ת אם אין לו אח מאי נ"מ דתהוי גרוש' כיון שאינה זקוקה ליבם ליתא דנ"מ וכו' א"נ אם הי"ל ב' אחים ומת א' מהם נותנת היא לבנו ורואים כאלו אביו קיים שאם נתנה לא' מן האחי' קיימ' תנאה וא"צ לתת מחצה לזה ומחצה לזה עכ"ל עיין שם ולפ"ז נפל היסוד שבנה עליו מהראנ"ח מהא דקאמר או לאחד מהקרובים ודוק:
ודע דמדברי הרשב"ץ ח"ב סי' רצ"ב בפי' תקנות ארג'יל תקון ג' משמע דס"ל דאפי' בני בנים יורשי' כב"ד שכ' וז"ל עוד תקננו שאם תמות האשה בחיי בעלה ויש לה ממנו זרע קיים וכו' והיה אותו הזרע ראוי ליורש' בין שהוא בן בין שהוא בת או זרע הבן או זרע הבת הואיל והוא ראוי ליורש' וכו' ולפי שתקנה זו באה להוסיף זכות לזרע האשה ולא לחוב לו ע"כ אם מת האב ויש לו בנים מאשה אחרת והניח קרקע יטול הזרע החצי שירש אביהם מדין כתובת כ"ד אם יש שם מותר דינר וכו' ע"ש הרי שכ' יטול הזרע חצי שירש אביהם מדין כב"ד וכו' ולשון הזרע שכ' משמ' אפי' בן הבן ובת הכן דזרע כולל אפי' בני בנים ועוד דדומיא דזרע שכ' בעיקר התקנה דהיינו אפי' בני בנים ובנות ובנים. אך ראינו לה' מהר"י עייאש בתשו' בית יהודה ח"ב סי' קי"ג שנסתפק אם הכן מת והניח בנות אם חשובות כזכרים כיון שעומדות במקום אביהן לענין ירושה וכן לענין בכורה ע"ש ומשמע דפשיטא ליה מלתא דאם הבן הניח בנים זכרי' דיורשי' כב"ד דהן במקום אביה' שהיה יורש כתובת אמו אבל אם הניח בנות הוא דמספקא ליה מלתא אם חשובות כזכרים ודבריו צ"ע דכיון דפשיטא לי' מלתא דבני בנים דיורשי' מכח אביה' א"כ ה"ה נמי בנות בנים ואע"ג דבנין דכרין תנן הני נמי מכח בנין דכדין קאתו ושפיר קרי להו בנין דכרין וכבר כתבנו דמדברי הרשב"ץ נראה דל"ש בני בנים ל"ש בנות בנים דיורשי כב"ד וצ"ל לדעת הרשב"ץ דאינון דקתנו לאו דוקא דה"ה בן הבן ובת הבת דיורשי' מכח אביה' שהיה ראוי לירש כתוב' אמו דכתוב' בנין דכרין היא:
איברא דהרשב"ץ גופיה כתשוב' סי' ק"ן על מה שנסתפק הריב"ש אם דין כב"ד איתי' אפי' היכא דליכא בנים מהכ' וכתב דבעי' שיהיו בנים לזו ולזו דהכי משמע מלישנ' דמתני' בנין דכרין וכו' אינון ירתון כסף כתובתיך יתר על חולקהון דעם אחוהון משמע דלא שייך תנאי ב"ד אלא היכא דאיכא אחים בהדייהו ומשמע דדוקא תנן וכו' וכן מוכח מדאותבי' עלה בפ' נערה בת בין הבנות תירות ופריק לא פלוג רבנן וא"א דמתני' לאו דוקא תנן הול"ל אה"נ ובנין דכרין לאו דוקא וכו' ע"ש הדי דס"ל דמתני' דתנאי כב"ד בדוקא מיתניא וא"כ ה"נ הו"ל למידק הא דקתני אינון הם ולא יורשיהם ומה גם לפמ"ש לעיל לדעת קצת פוסקים דס"ל דמאי דס"ל לרבנן לי ולא ליורשי הוא ממשמעו' לי אע"ג דלי אינה מיותר' וכ"ש הכא דתיבת אינון מיותר' לגמרי ולא הול"ל אלא כנין דכרין דיהוו ליכי מינאי ירתון ואפשר דבכה"ג דהוי מיותר' לגמרי אפי' רשב"ג מודה דממעטי' יורשי':
והנה עתה ראה ראינו בכתבי הקדש למורנו הרב ערך השלחן ז"ל שהביא תשו' ה' אהלי יעקב דאינון ולא יורשיהם וכ' עליו וז"ל ואפשר לומר דה"ט משום דעתו של אב קרובה אצל בנו כדקי"ל דאין אדם מתנה לדשב"ל ואם היה בנו קנה משום דדעתו קרובה אצל בנו וכתב הרא"ש בתשו' דדוקא בנו אבל בן בנו כאחר דמי כמכואר בח"מ סי' ר"י ע"ש וה"נ תיקנו שירשו הבנים כתובת אמן שדעתה קרובה לבניה ולא לבני בניה את"ד ואח"ה אין זה מספיק דירושה זו אינה מכחה אלא מכח אביה כדאמר' בהדייא כדי שיקפוץ אדם ויתן לבתו כבנו וא"כ כיון דנתן לבני בתו דנותן נמי לבני בניה. איברא דהרב קול הרמ"ז הוכיח דאינון דוקא ולא יורשיה' משום דעיקר תקנת כב"ד הוא משום כדי שיקפוץ אדם ויתן לבתו כבנו כדאמ' בגמ' דליתנהו לבנים תו ליכא רחמי האב דאין רחמי האב אלא עד בני בנים דוק' את"ד ע"ש. וכעיקר דקדוק זה שכ' מהריק"ש מתיבת אינון כתב מורינו הרב ז"ל דאינו מוכרח דיש לדחות דאינון למעט בת בין הבנות דבנין איכא למימר בנים וה"ה לא הניח בנים אלא בנות דאע"ג דקי"ל בח"מ סי' רמ"ז דאין הבנות בכלל בנים כבר כ' מרן בתשוב' בדיני כתובה סי' א' דאם לא הי"ל אלא בת ואמר לבני היתה זובה הבת דבת נמי קרי בני וא"ב ה"נ אם הניח בנים אין הבנות בכלל אבל אם לא הניח אלא בנות אפי' הי"ל בנים מאשה אחרת בנות הראשונה יורשות כתובת אמן קתני בנין דכרין למעט בנות דאפי' לא הי"ל בנים אלא בנות אינן יורשו' כתובת אמן ועדיין איכא למימר דה"ד כשהיו לו בנים מאשה אחרת שיורשים אותו דבירושה שוין ואין לבנות ירושה במקום הזכרים אבל בת בין הבנות דיורשים לא שמענו אלא אינון למעט אפי' בנות בין הבנות:
עוד דאינו בכתבי הק' למו"ה מאי דאית' בירוש' בפ' נערה משנה ח' אר"ל נמנו באושא הכותב נכסיו לבניו הוא ואשתו נזונים מהם בנים קטנים מהו ד"א בשם ריב"ח הוא ואשתו ובניו הקטנים נזונים מהם וכו' בני בנים מהו ד"מ אמר בני בנים שכאן הוא בנים שלהלן א"ל ר"י כ' ד' בון בני בנים קפצה עליהם ירוש' תורה ופי' הפ"מ דד"מ אמ' כמו להלן בירוש' בני בנים הרי הן כבנים כן לענין מזונות א"ל ריב"ב בני בנים קפצה עליהם ירוש' תורה כלומ' שאני בירוש' שקפצה עליהם ירוש' מן התורה שהם באים תחת אביהם אבל גבי מזונות דלא מן הדין אלא מתקנת חכמים לא תקנו אלא בבניו וכן פי' ה' שדה יהושע ונר' מסקנת הירוש' כריב"ב דלענין מזונות הבנים דתקנת חכמים היא לא תקנו אלא לבנים ולא לבני בנים וה"נ כב"ד דתקנת חכמים היא לא תקנו אלא לבנים ולא לבני בנים וק"ו הוא אם מזונות שחייב לזון בניו ובנותיו הקטנים אמרי' דבני בנים אינן כבנים כב"ד דלא תקנו אלא לבנים ולא לבנות כ"ש לבני בנים דלא דדעתו של אדם קרובה אצל בנו ובתו ולא לבן בנו את"ד ע"ש ונר' דאינה ראיה דש"ה דמדינא אפי' הוא ואשתו אינן ניזוני' אלא שתקנו שהוא ואשתו נזוני' כיון שחייב במזונות אשתו ומה"ט נמי תקנו גם בבניו הקטנים כיון שחייב במזונותיהם משא"כ בבני בנים שאינו חייב במזונותיהם לא תקנו שיהיו ניזוני' משא"כ הכא בכב"ד די"ל כיון שתקנו לבנים תקנו נמי לבני בנים דהוו כבנים דאין טעם לחלק ביניהם דשאני הכא לענין כב"ד דקאמר בגמ' בת בין הבנים תירות ומשני כנחלה שויו' רבנן וכי היכי דבנחלה אפי' בן הבן יורש ה"נ כמו בן לענין כב"ד אפי' בן הבן יורש ודמי לירושה דאמרי' שקפצ' עליהם ירושה. איברא דמהריק"ש שם בתשו' כ' וז"ל ואע"ג דפרכי' התם בגמרא בת בין הבנים תירות ומשני כנחלה שויו' רבנן וכו' לגבי הבנים שלא יירשו הבנות עמהם אמרו כן לא שתהא כנחלה ממש לירש אותם הבנים בקבד להנחיל לבניהם ע"ש ונראה דהרב נדחק בזה משום דדייק תיבת אונון אבל לדעת מו"ה ז"ל שדחה דיוק זה דאינון כמו שכתבנו לעיל א"כ אין לנו לידחק בזה די"ל בפשיטות דבנחלה שויו' רבנן לגמרי כמו שכתבנו זמה שהביא ראיה מהריק"ש דהא בבעל בירוש' אשתו איבא למ"ד בפ' י"נ האי לישנא כיורש שויו' רבנן וכו' וגבי דידיה דבעל לחוד הוא דשויו' כיורש לא להנחיל בניו כדקי"ל שאין הבעל יורש את אשתו בקבר להנחיל את יורשיו א"כ כשאמרו בכ"מ שויו' רבנן גבי מאן דמדבר לחוד הוא לא להנחיל את אחרים ע"ש ואח"ה אי מהא לא אריא דגבי בעל שאני דכשמת הבעל או האשה פסק' אישות מיני' ולא נשאר שום קורב' משא"כ הכא בכב"ד דלהנחיל לבניהם אין שום דבר מפסיק דלעולם הבנים יורשים:
באופן דלפי כל מה שכתבנו עדיין הלכה זו רופפת בידינו להיכן הדין נוטה וזכורנו כשבא דין זה לפני מורנו הרב ז"ל דן אותו בדין פשרה: